חומש שמות
פרשת בשלח
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בשלח
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:05
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 949
פרשת בשלח - הרב אריה קרן
אז ישיר משה (בשלח טו-א)
בימי הרב הקדוש ר’ שמילקא מניקלשבורג ז"ל יצאה פעם אחת איזו גזירה רעה על בני העיר. נסע ר’ שמילקא עם תלמידו הרב הקדוש ר’ משה ליב מסאסוב ז"ל לווינא, לחצר המלך, להשתדל שם על ביטול הגזירה. הדבר היה בזמן הפשרת שלגי, וכשהוצרכו לעבור את נהר דונאי, התרוצצו על הנהר גושי קרח בשטף גדול, ואי אפשר היה לעבור את הנהר בשום ספינה. והיות שהזמן היה דחוף, כי קרבו ימי צאת הגזירה לפועל, ביקש הרב ר’ שמילקא מספן אחד שיתן לו עריבה קטנה, שיותר משני אנשים לא יוכלו לשבת בה. הספן נתן לו את העריבה. נכנסו לתוכה הר"ש ותלמידו הרמ"ל. עמד ר’ שמילקא ואמר שירת הים שבפרשת "בשלח", ותלמידו ענה אחריו. מיד עברה הספינה הקטנה בין גלי הכפור בשלום, בלא שום מכשול. ואנשי עיר ווינא עמדו מעבר הנהר, וראו כן תמהו על הפלא הגדול הזה. נעה רעש גדול, עד שהגיעה השמועה גם לחצר המלך. כשראו המלך והשרים את גודל מעלתו וקדושתו של ר’ שמילקא, מילאו מיד את בקשתו בדבר ביטול הגזרה מעל בני עירו (סיפורי חסידים).
זה אלי ואנוהו (בשלח טו-ב)
מלמד אחד מעיר גוריי הסמוכה ללובלין היה רגיל לנסוע לרבי מלובלין ז"ל, הנקרא בשם "החוזה" מלובלין. פעם אחת אמר לו הרבי: בעירך נמצא נצוץ קדוש אחד, ראה נא לחקור אחריו ולהביאו אלי.
בבוא המלמד לביתו, התחיל לחקור ולחפש למי מבני עירו נתכון הרבי. פשפש ולא מצא.
ובאותה עיר נמצא אז בחור צעיר אחד בשם מנדיל, והוא הוא שברבות הימים נתפרסם בשם הרב הקדוש ר’ מנחם מנדיל מקוצק ז"ל, ולו באמת נתכוון הרבי מלובלין, אבל לא עלה על דעתו של המלמד שזהו ה"ניצוץ" המבוקש, כי היה מתנהג אז כאיש מבוהל, וגם לא ראוהו מעולם כשהוא לומד.
נמלך המלמד לישון בבית המדרש, אולי ימצא שם אחד מבני העיר, שיוכ לשום עינו עליו. ויהי בחצי הלילה, ראה המלמד כי הבחור מנדיל בא יחידי לבית המדרש ולומד גמרא בהתלהבות עצומה, כשהוא עומד על רגל אחת. התחיל המלמד לשקול בדעתו, אם לבחור הזה כיון הרבי, או שמא מקרה הוא, עד שראה בכמה לילות רצופים שהבחור עושה כן. פעם התחיל המלמד להשתעל ולפהק. הרגיש הבחור שאיזה איש נמצא כאן. מיד סגר את הגמרא, והלך למקום התנור, והכה את ידיו זו בזו, וכדומה מעשים מוזרים, כדי שיחשבוהו למבוהל. פנה אליו המלמד ואמר:
יודע אני שכל "שגעונך" הוא כדי לרמות בני אדם, אבל אותי לא תרמה, כי הרבי הקדוש מלובלין ציוה עלי להביאך אליו.
לא איחר הבור, ונסע מיד ללובלין. כשראה אביו, שהיה מן ה"מתנגדים", שבנו איננו, ונודע לו שהוא בלובלין, נסע מיד אחריו ללובלין. וגער בו:
למה אתה מניח מנהג אבותיך?
השיב לו בנו
הלא מקודם כתוב: "זה אלי ואנוהו’’ (כפי השגתי בלימוד התורה ובהשקפת עבודת השם) ואחר כן "אלקי אבי וארממנהו" (סיפורי חסידים).
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (בשלח טו-ט)
בפרשה אנו קוראים על המן שירד לעם ישראל במדבר, פרשיות אלו נקראות פרשות האמונה, משום שהמתבונן בכל התהליך של יציאת מצרים, והנהגת ה’ במדבר, מתחזק בנפשו, הן באמונה, והן בבטחון בהשם יתברך צור כל העולמים.
בזהר הקדוש כתוב, שבתורה הוזכר עניין יציאת מצרים כחמישים פעם, ועל סיפור יציאת מצרים נאמר, שכל המרבה הרי זה משובח, משום שמחזק את האהבה והאמונה לחי עולמים, וכבר כתב הרמב"ם שלמוד האמונה יקר בעיניו מכל הלמודים (בפרוש המשניות סוף ברכות). והרמב"ן מנה את האמונה כאחת ממצות עשה, וטעמה: שנכניס בדעתינו כי הכל מאתו יתברך, וכמו שנאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". וכן מבואר בגמרא יומא (עו) ששאלו תלמידיו של רשב"י, מפני מה לא הוריד השם יתברך מן לשבוע, אלא הוצרך להוריד מדי יום ביומו, השיב להם רשב"י, שרצון ה’ היה שישעבדו את עצמם בכל יום לאביהם שבשמים, ויחושו שרק על השם יתברך כל מבטחם, וכדברי דוד המלך עליו השלום: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו".
מספרים על הצדיק רבי מנדלי מרימנוב זכר צדיק לברכה, שהיה לו בן עני, והיה הרבי מפרנס אותו מידי שבוע, אך במקום לתת לו סכום שבועי מלא, היה נותן לו רק מחצית הסכום, ושאלו בנו: אם הוא כבר נותן, מדוע לא נותן ביד, רחבה? השיבו אביו, שאם יתן לו סכום מלא, יגרום לו להסיר את בטחונו מהשם יתברך לכן נותן לו רק את הבסיס ואת השאר ישיג בהשתדלות ובאמונה תמימה.
מספרים על יהודי אחד, צנוע וירא שמים, שהיה עובד אצל אחד הפריצים העשירים ביותר, והנה בוקר אחד נפגשו הפריץ והיהודי, ותוך כדי שיחה התפאר הפריץ שהוא מפרנס את היהודי, ובזכותו הוא מתקיים וכו’, הפסיקו היהודי ואמר לו כי הפרנסה והחיים באים לו מן השם יתברך, ואילו הפריץ אינו אלא שליחו של השם יתברך בלבד, לשמע דברים אלה, כעס הפריץ ופיטר את היהודי, ועוד הוסיף: "נראה עכשיו כיצד יתפרנס היהודי?!" היהודי התדרדר בגשמיותו, ופרנסתו לא הייתה מצויה, וכמעט והגיע עד פת לחם, והנה באחת הלילות נכנס הקוף של הפריץ לבית גנזיו, והתחיל לבלע יהלומים ומטבעות זהב, עד שנחנק ומת. בראות הפריץ את הקוף המת, ציוה להשליכו לבית היהודי, וזאת כ"נקמה" על עוזבו את עבודתו. והנה, איך שנזרק הקוף לבית היהודי, נתבקעה בטנו, ויצאו כל המטבעות והיהלומים, וכסף רב נשפך כמים. שמחו היהודי ואשתו, בניו ובנותיו על מתנת שמים שקבלו. כשנודע הדבר לפריץ, התפעל והודה, כי אכן אין האדם אלא שליח, והחזיר את היהודי לעבודתו ולמשרתו, ונתקדש שמו יתברך בעולם. מצאתי ששאלו פעם את הגאון רבי אליהו מוילנא מהי מידת הביטחון? השיב להם: מה שכתוב בתהילים: "אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי", והסביר: מה תינוק זה אוכל ואינו חושב על ארוחה הבאה, כך האדם צריך לאכול ולחיות מבלי לדאוג לעתיד, כי מה התינוק אמו דואגת לו, כן האדם אביו שבשמים דואג לו, וזהו הביטחון השלם. ובהתבוננות ועבודה אפשר לזכות לכך.
ספורים רבים על גדולי ישראל מצויים בהקשר לכך, כיצד היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, והגאון רבי מרדכי שרעבי זכר צדיק לברכה, שהיו חדורים היטב באמונה בבורא עולם, הזן את כולם, מביצי כנים ועד קרני ראמים, ופעמים רבות כשהגיעו לפת לחם, והגיעו מים עד נפש, דוקא אז באורח פלאי ראו את ישועת ה’.
אמנם, פשוט וברור שאין הכונה למנוע את ההשתדלות מהאדם, אלא להחדיר בקרבנו את האמונה. וידועה מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בענין צורך ברופאים, שלהרמב"ן יש חסרון באמונה בהליכה לרופא, ולהרמב"ם חייב לדרוש ברופאים, ובאר הרב דסלר זכר צדיק לברכה, שלענין מעשה בודאי שכולם מודים שצריך ללכת לרופא, והיא גמרא ערוכה – "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, אך אסור לבטוח ברופאים, או לסמוך שהרופא ירפא, אלא, יזכור שהכל בידי השם יתברך, והוא הממית ומחיה, רופא חולים פוקח עיוורים וזוקף כפופים, משיח אילמים ומפענח נעלמים.
במדרשים מוצאים אנו שהתביעה על חסרון האמונה היא גדולה לאין שעור, שכן אברהם אבינו, עליו השלום, נתבע על שירד למצרים מחמת הרעב, ועל שהפקיר וסכן את שרה אשתו מחמת פחדו שמא יהרגוהו. וכן יוסף הצדיק, עליו השלום, נתבע על שבטח ברהבים ושטי כזב, הוא שר המשקים, וביקש שיזכירהו, ונענש בעוד שנתיים שהיה בבית האסורים, ללמדנו: שאין לבטוח אלא בהשם יתברך.
בספר "מדרגת האדם" מביא מעשה שהיה בזמן רבי משה אלשיך זכותו יגן עלינו באחד ששמע דרשה בענין האמונה בפרנסה, והחליט לעזוב את מקום עבודתו, כמה ששדלוהו אנשי ביתו לא עלתה בידם, והוא באחת שפרנסתו קצובה משמים, והוא מקדיש את זמנו לתורה וליראת ה’ טהורה.
ביום בהיר אחד הגיע גוי שהציע ליהודי למכור את חמורו ואת העגלה בסכום מסוים, והיהודי נאות למכרם, כדי שיהיה לו סכום מועט כדי מחייתו. אחר שמכר היהודי את חמורו הלך הגוי בדרך ומצא אוצר גדול של מטבעות זהב, העמיס על העגלה ורצה ללכת. פתאום התגלגלה אבן גדולה על הגוי ומחצה אותו למוות, החמור חזר לבעליו הראשונים, כמאמר הכתוב: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" וכשהגיע לחצרו של היהודי, שמחו בני המשפחה. (כתונת פסים).
כדי להמחיש את העניין שאדם רואה לעין והקב"ה ראה ללבב נספר מעשה אמיתי שיסבר את האוזן. היה יהודי בשם יוסף שהיה משכיר חנות בשוק מחנה יהודה שבירושלים, ידוע שהשוק הזה מאוד תוסס והוא השכיר את החנות ב-2500$ והכנסותיו גדולות כמובן בפרופורציה למקום, במשך הזמן השכיר לידו יהודי אחר חנות ירקות כמו של יוסף והכנסותיו של יוסף ירדו. יוסף היה בעל תשובה פנה לרב פנחסי והציג לו את הבעיה בכעס כשהוא אומר שאם המתחרה היה מגיע לשוק בעידן שהייתי חילוני הייתי "מכסח" אותו. הרב פנחסי אמר ליוסף תירגע מזונותיו של האדם קצובים לו מערב ראש השנה עד ראש השנה שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוהך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". ראשית אותיות א’ בתשרי. יוסף המשיך לכעוס והרב אמר לו להיות בשמחה כי כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. וטוב זה עניין פילוסופי כל מה שנראה לנו טוב כרגע יכול להסתבר שאחרי כמה שנים אותו טוב היה בעצם רע גמור לדוגמא: ילד שאינו רוצה ללמוד בבית ספר והוא מעדיף ללכת לים לטייל ולעשות חיים באותו רגע זה בשבילו הטוב האמיתי ואילו ללכת לבית ספר זה רע. חלפו כמה שנים והילד התבגר ומכייון שלא למד אינו יכול להתקבל לעבודה מסודרת ונקיה ונאלץ לעבוד קשה ולהרויח פחות בעבודות מלוכלכות. ואז הוא מבין את הטעות שעשה שהיה קטן שלא רצה ללמוד שאותו טוב שהוא חשב שהוא טוב בזה שטייל והתבטל ובזבז את נערותו בהבלות בעצם כיום זה מובן לו שבעצם הוא רע לכן השאלה מה זה טוב זה מאד פילוסופי לכן אנחנו צריכים לעשות השתדלות והקב"ה יעשה את שלו וכל מאן דעביד לטבא דעביד ואדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הרב הציע ליוסף שיעזוב את השוק וישכיר חנות במקום אחר, פחות תוסס ההכנסות יהיו לו פחות אך בפרופורציה גם ההוצאות יהיו פחות ויוסף קיבל דעת תורה יצא מביתו של הרב בכעס והשכיר מקום בשכונה בירושלים שהשכירות שם עלתה לו 900$ בחודש ורווחיו ירדו בהתאם אך ברוך השם אפשר לחיות ולהתפרנס.
אחרי כמה שנים יוסף פוגש שוב את הרב פנחסי. אמר לו הרב שלום לך אדון יוסף מה שלומך ואיך הפרנסה? יוסף היה שש ושמח ואמר הרב מזל שלי שאני שמעתי בקולך וקבלתי דעת תורה. רציתי לשאול את כבוד הרב אם אפשר לקנות חדר בבניין המגורים של הישיבה ולתרום אותו לישיבה? הרב התפעל ואמר לו שחדר עולה 35000$ כיצד יש באפשרותך לתרום סכום כזה צחק יוסף וסיפר לרב שבזמן שעבר משוק מחנה יהודה לשכונה ממוצעת בירושלים הייתה לו שכנה זקנה מעליו שתמיד עזר לה קנה לה אוכל, בגדים תיקן לה את החשמל וכל מה שקשור באחזקת חייה כי הזקנה המסכנה לבד בעולמה.
לאחר שלוש שנים שאני עובד באזור החדש ביקשה הזקנה שבסוף היום אני אעלה אליה לשיחה, וכך היה הזקנה התחילה לספר לי את כל ההיסטוריה שלה ואני מאוד עייף כל רגע מסתכל בשעון כי סוף היום אני רוצה ללכת הביתה לאישה ולילדים. אמרה לי הזקנה אל תסתכל בשעון תקציב לי שעה אחת מחייך תשמע את ההיסטוריה שלי ותספר אותה לילדים שלך. יוסף כדי לגמור את הענין מהר אמר בסדר אני מקשיב וכך ישב והקשיב שעה שלמה. לבסוף שאלה האישה אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה? ענה יוסף באדישות לא אני לא יודע. אמרה הזקנה מעולם לא התחתנתי ומן הסתם גם מעולם לא היו לי ילדים משפחתי נספתה בשואה ויש לי ירושות בסך 5 מליון דולר שהשאיר לי דודי שנפטר לפני עשר שנים ואין למי להוריש את נכסי וזה מצער אותי מאוד אבל אתה אדון יוסף אני אוהבת אותך מאוד אתה כבר שלש שנים מתנהג אלי יפה ועוזר לי כאילו אתה הבן שלי ועזרת לי ללא שום תמורה לכן היום הרופאים הודיע לי שקבלתי את המחלה הנוראה וימי ספורים ואין בכח גופי הזקן והחלש לעמוד בכל הטיפולים הכימיים שהם מציעים כדי לחיות חיי שעה. אני רוצה להוריש את כל עושרי וכספי לך יש לי דירות ומגרשים שמפוזרים בכל הארץ. יוסף מקשיב וכולו נכנס לשוק בהתחלה חשב שהוא חולם הוא תחיל לצבוט את עצמו ולסטור לפניו כדי לראות שהוא חי ולא חולם.
הזקנה צחקה ואמרה יוסף כל זה בתנאי אחד שתיקנה לי חדר בבנין של ישיבה ותדגיש אותו לשמי ועוד כל שנה תאמר עלי קדיש כאילו אני האמא שלך. יוסף התרגש ובכה ואמר לה כמובן שאני אעשה זאת וכעבור חצי שנה האישה נפטרה ולכן אני מספר לכבוד הרב כמה שאתה צדקת שאמרת שצריך אמונה ובטחון בבורא כי כל מה שעושה ה’ זה לטובה ולולא אותו מתחרה שהגיע לשוק מחנה יהודה וגרם לי להסתלק משם לא הייתי עשיר היום ומה שנראה לי רע באותה תקופה בעצם טוב. כיום אני חייב לכבוד הרב הרבה על עצתו. אמר לו הרב אינך חייב לי אלא לאותו מתחרה שגרם לך להסתלק מן השוק.
ועוד מעשה אמיתי שסיפר אותו הרב פנחסי על יהודי שחיכה לאוטובוס והאוטובוס איחר. הנהג עצר את האוטובוס ליהודי קצת רחוק מהתחנה, היהודי כעס ושאל את הנהג למה איחרת והתחיל להתווכח איתו היהודי קילל קללות נמרצות את הנהג, הנהג כעס סגר את הדלת ונסע. היהודי לא עלה לאוטובוס וחיכה לאוטובוס הבא כשעה שלמה. הגיע נהג אחר עלה היהודי בכעס וביקש פרטים של הנהג שברח לו תוך כדי שהוא מקלל את אגד ומשתולל אמר לו הנהג החדש תהיה בשקט אני אתן לך את מספר הטלפון של תלונות הציבור של אגד ותתלונן כמה שאתה רוצה. היהודי ירד בתחנה שרצה ברחוב יפו, בירושלים כדי ללכת לחנות שלו וחשכו עיניו, מסתבר שהיה פיגוע רציני שכל החנות שלו ושל שכניו נשרפו כליל כל הלקוחות שהיו בחנות נהרגו והעובדת שלו נפצעה קשה ביחד עם המון פצועים. היהודי הזדעזע והבין שבזכות אותו נהג שסגר את הדלתות וברח לו הוא חי וקיים היום. היהודי התקשר להנהלת אגד ובקש את הטלפון של הנהג שברח לו. היהודי התקשר לנהג והתחיל לברך אותו ולבקש סליחה ושלח לו מתנות לביתו. הנהג לא הבין ואמר איך יכול להיות ששלשום קיללת את אמא ואבא שלי קללות נמרצות והיום אתה מברך אותו ואומר אשרי יולדתך.
סיפר לו היהודי את המעשה והנהג שהיה דתי אמר לו שכל מה שה’ עושה הכל לטובה אדם רואה לעין וה’ לבב לכן צריכים להיות תמיד בשמחה ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה כי אותו רע בעצם אחרי זמן מה יכול להסתבר שהוא טוב גמור וזה יכול להיתגלות בעולם הזה ואם לא בעולם הזה אז כפרת עוונות זה הסתבר בעולם הבא.
מעשה בבעל התוספות שניטמן ליד המתאבדים שטמונים מאחורי הגדר וכולם התפלאו איך כזה צדיק נטמן ליד הרשעים ועוד כתוב על המצבה פה נטמן הצדיק החסיד בעל תוספות יום טוב.
סיפר בנו של הצדיק לפשר הדבר, מעשה בעשיר קמצן שכל מי שרצה לקבל ממנו צדקה סגר העשיר את דלת ביתו ושלח את האנשים ריקם. נודע שמו של העשיר לשימצה בעיני כל העיר וגם בעיניו של בעל התוספות כשניפטר העשיר באו בניו לבעל התוספות שהיה ראש חברת קדישא כדי ליקבור את אביהם. בעל התוספות ביקש סכום ניכבד של כסף כדי לזכות לפחות את העשיר שלא תרם כל ימיו שיהיה לו עם דבר מצווה לעלות לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקך" אך בניו הלכו בדרכיי אבא ולא רצו לשלם סכום נכבד אלא סכום סמלי, אמר להם בעל התוספות תתבישו לכם "רשעים" אביכם יקבר גם ליד רשעים ליד הגדר של המתאבדים כי אתם מתאבדים על ממונכם עד הקבר.
וכך היה, אביהם נטמן ליד המתאבדים, במרוצת השנים תמיד במשך ארבעים שנה כל ראש השנה היה מגיע שליח לבעל התוספות ונותן לו סכום גדול מאוד שיכלכל את ישיבתו וכל העניים בעיר ולא גילה לו איזה עשיר תורם את כל הצדקה הזאת כדי שיקרא צדקה בסתר.
בעל התוספות הזדקן וחלה אותו שליח הגיע שוב כהרגלו בראש השנה והביא סכום ניכבד מאוד לצדקה. בעל התוספות הצדיק תפס את השליח בידו והשביע אותו שהוא חייב לגלות לו מי זה העשיר הזה שתורם כל כך הרבה במשך כל מהלך חייו שגרם לאברכים ולעניים אושר ושמחה מכל הצדקה שהוא נותן. השליח לא רצה לגלות. בעל התוספות צעק אינני רוצה למות בלי לדעת מי זה אותו עשיר אני רוצה להתפלל ולברך אותו ולהמליץ עליו יושר בשמים. אמר השליח אינך יכול להמליץ עליו יושר כבוד הרב כי העשיר נפטר לפני כמה שנים והשאיר צוואה להמשיך במינהגו כל שנה ולעשות לו קבורה זולה וסמלית. שאל בעל התוספות אני הוא זה שאחראי על הקבורה בעיר יכול להיות שאנשי קברו אותו ואזי לא יודע, פרץ בזעם אתה חייב לגלות לי מי זה העשיר אם לא תגלה לי אני הקפיד עליך, כמובן זה היה רק כדי להפחיד את השליח כי צדיק גדול כמו בעל תוספות יום טוב לעולם לא יעשה רע לאיש. השליח נבהל ואמר אותו עשיר שחשבתם שהוא קמצן וקברתם אותו ליד המתאבדים זה התורם בסתר.
בעל התוספות הזדעזע והחוויר איך שהוא כעס על בניו שסה"כ קיימו את צוואת אביהם ואיך הוא העיז לטמון את העשיר ליד המתאבדים.
אמר בעל התוספות כל החיים לומדים ובסוף ימיו למדתי מוסר גדול שאדם רואה לעין וה’ רואה ללבב ואותו עשיר שנראה לי קמצן מסתבר שהוא צדיק גדול ולכן כדי לכפר על העון אני רוצה להיקבר ולהיטמן לידו. הספיד הבן של בעל תוספות ולימד מוסר גדול שאנחנו לא צריכים להסתכל בחיצוניות של האדם אלא מה שיש בתוכו וגם אם אין האדם נראה לרוחנו איננו יודעים מה גודל מעשיו וצריכים לדון כל אדם לכל זכות, וזה מה שיעזור לנו לפני יום הכיפורים ורצוי לפחות לפני ראש השנה אם לא מיד ברגע זה לפייס ולהשלים אם מי שציער אותנו או שאנו ציערנו אותו כי במצוות של בן אדם לחברו תשובה אינו מועילה עד שיפייס את חברו.
ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם (בשלח טז-י)
מה אנחנו חשובין? (רש"י)
התורה מעידה על משה רבנו "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב-ג) וראוי להתבונן כי האות יו"ד ממלת "עניו" חסרה לומר לך שהיה עניו בכל רמ"ח אבריו, כי כשתכתוב ענו במלואה: עי"ן –נו"ן – וו תמצא שהם עולם במספר רמ"ח.
ומפני שמשה מיעט עצמו, הקב"ה הגביהו ואף קרא את התורה על שמו, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי’’ (מלאכי ג, כב, וראה מכילתא בשלח טו, א).
גדלותו של משה באה לידי כך שלא נתפעל מכל ההשגות העליונות שהשיג, אלא נשאר שפל רוח בעיני עצמו, בדומה לאדם פשוט שעומד על גג גבוה אשר לא יעלה כלל על דעתו להתגאות בזה שהוא גבוה, שכן יודע הוא יפה כי מכחו אינו גבוה כל עיקר ורק הגג מגביהו, כך גם משה אף כי ידע את רוב מעלתו, היה סבור שאין המעלות משל עצמו אלא מתנת ה’, ולו הו ניתנים לאחר היה הלה מנצלם יותר ממנו.
וכל מי שליבו שבור בכל יום ורוחו נמוכה ודבורו ממועט בפיו בכל יום, עמו שכינה מהלכת בכל יום. ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו מזבח בנוי בלבו ומעלה עולות וזבחים עליו לפני הקב"ה. שנאמר: זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה.
ודעו שאם אדם מתלכלך בחטאים באה רוח טומאה ושולטת בו והיא מביאה אותו לידי גאוה. ואם זוכה ומזכה עצמו ושובר אותה רוח טומאה, מזכים אותו, וקרבנו מתקבל. וזהו שנאמר זבחי אלהים, רוח נשברה, מתי מתקבל קרבנו של אדם כששובר אותה רוח טומאה.
ומעשה היה ברבי עקיבא שיצא יום אחד לשוק למכור מרגלית אחת. והיה איש אחד עשיר גדול, אבל בעיני הבריות היה מראה עצמו כעני, והיה לובש בגדים בזוים, והיה שפל ביותר, והיה יושב בבית הכנסת עם העניים. וכשראה המרגלית בידי רבי עקיבא רצה לקנותה ממנו. הלך אחריו רבי עקיבא וחשב שהוא מתלוצץ איתו. כשהגיע לביתו יצאו לקראתו עבדיו והושיבוהו בכסא זהב ונתו לו מים ורחצו רגליו. וצוה להוציא ממון ולתת לר"ע דמי המרגלית. וצוה לשחוק אותה עם שש אחרות ולשים הכל ברפואות. וכשראה כך רבי עקיבא תמה מאד. והאיש צוה להכין השולחן לפניו וסעדו ר"ע ותלמידיו עמו. כשסיימו לאכול אמר ורבי עקיבא אחר שחננך האלקים כל העושר הגדול הזה למה אתה נוהג שפלות בעצמך ואתה יושב יחד עם העניים. אמר לו, רבי. הכתוב אומר אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. והממון אינו עומד לעולם, ולכן רואה אני הישיבה עם העני טובה לי מאד, שבכך לא תגבה נפשי ולא תתגאה בעושר הגדול שחנני יוצרי. ועוד אני חושב שאנו שוים ביצירה שנאמר הלא אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו (מלאכי ב) ובזמן שיתגאה האדם יחטא ביותר ויורש גיהנם לפי שהקב"ה שונא את הגאים והגבורים. וכשמוע ר"ע דברי האיש ומענה פיהו וענינו וענותנות, שבחו וברכו וייטב בעיניו עד מאד.
וכן מצינו בשלמה המלך שהיה מתפלל בהכנעה רבה לפני הקב"ה שיעשה משפטו ומשפט ישראל.
ועלינו לידבק במידת הקב"ה שאמר ר’ יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וגו’. וכונת ר’ יוחנן כי הענוה היא עצם הגדולה עד שאין גדולה ממנה.
בימים שבין כסה לעשור נהג רבי אברהם אבוש לעסוק בצרכי צדקה. היה עובר מבית לבית ואוסף כספים מכל יהודי העיר. בדרכו הגיע לבית המלון ופגש שם סוחר עשיר שהגיע לעיר לרגל מסחרו. פנה אליו רבי אברהם אבוש ובקשו לתרום לצדקה. הסוחר, שלא הכיר את הרב, סבר כי לפניו פושט יד טורדן, מאלה שקבצנות היא אמנותם, וגער בו: "לך מפה, כלום אינם רואה שהנני טרוד בחשבונותי?"
שמע רבי אברהם אבוש חרפתו ולא השיב. הוא סב על עקביו ויצא מהחדר. לאחר צאתו חיפש הסוחר את מקלו ולא מצאו. בודאי גנב הקבצן הלזה את מקלי", אמר בלבו. הוא קם, יצא את בית המלון והחל רודף אחר ה"קבצן" ברחובה של עיר. כשהשיגו סוף סוף החל ממטיר על ראשו צעקות של זעם: "גנב! החזר לי את מקלי ומיד! בודא רצית לנקום בי על שלא נתתי לך נדבה ולקחת אותו!"
"חלילה וחס", השיב רבי אברהם אבוש. "חלילה לי לגנוב מקלו של זולתי".
תשובה זו הגבירה את כעסו של הסוחר, והוא כיבד את העומד מולו בשתי סטירות לחי מצלצלות.
גם את הסטירות קיבל רבי אברהם אבוש בשתיקה ובאהבה, ולא גילה לסוחר הזועם מי הוא
הגיעה השבת, ורבי אברהם אבוש נשא דרשה בבית הכנסת, כנהוג. באו כל בני העיר לשמוע את דרשת הרב, ובין הבאים היה גם אותו סוחר אורח.
בהכנסו לבית הכנסת היה המקום מלא מפה אל פה. הכל עמדו והקשיבו באזנים קשובות אל הרב. פלס לו הסוחר דרך בין הקהל כדי להתקרב אל הבמה ולשמוע היטב. סוף סוף כבש לו מקום נוח. הוא ניצב על מקומו והביט אל עבר הרב אז חשכו עיניו והוא צנח ארצה מתעלף.
כששבה אליו רוחו החל הסוחר בוכה בדמעות שליש: "אוי לי, ואבויו לי, את הרב הגדול הזה העלבתי ואף הכיתי".
הקהל ניסה להרגיע את רוחו הסוערת. היו שיעצו לו ללכת אל הרב ולפיסו. "צדיק שכמוהו בודאי יתרצה ויתפיס".
קיבל הסוחר האומלל את עצתם. לאחר שנסתיימה הדרשה עשה דרכו אל הרב לבקש אל סליחתו.
ומנגד, ראה רבי אברהם אבוש את הסוחר הקרב והולך אליו. "בודאי בא אלי בענין המקל", חשב בלבו. פנה אפוא אל הסוחר והחל מפיס אותו בדברים, באזני כל הקהל: בבקשה ממנו, כך אמר רבי אברהם אבוש, "אל יוסיף לחשוד בי כי לקחתי את המקל. לא אעז לעבור על איסור ’לא תגנוב’, ומעיד אני עלי שמים וארץ שידי לא היתה בנטילת המקל..." (מעשיהם של צדיקים).
מעשה בבנו של ר’ יהושע בן לוי שנטה למות ולבסוף הבריא. שאלו אביו: הרי נשמתך היתה כבר במרומים, ומה ראית שם? השיב: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה, כלומר, אותם שהם מחשיבים עצמם בעוה"ז נמצאים בעוה"ב במקום נמוך, ואותם שהם ענוים ושפלים בעוה"ז נמצאים בעוה"ב במקום גבוה וחשוב. אמר לו: בני, עולם ברור ראית!
בגמרא מסכת מועד קטן (ט) מובא מעשה מעניין מאוד, מסופר על רבי יונתן בן עמסי ורבי יהודה בן גרים שלמדו מסכת נדרים בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן, כשגרמו המסכת באו בלילה להפרד מרבי שמעון, ובבקר חזרו ונפרדו, שאלם רבי שמעון בר יוחאי, מדוע נפרדו בלילה וחזרו ונפרדו ביום? ענו לו: שכך למדו שתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך לחזור ולהפטר מרבו בבוקר. והנה לאחר שהלכו קרא רבי שמעון לבנו רבי אלעזר זכותו יגן עלינו אמן, ואמר לו: "לך רוץ אחריהם, ובקש ברכתם כי אנשי צורה הם". הלך ובקש ברכתם, אמרו לו: "יחרב ביתך, ויתבלבל שלחנך, מה שתזרע לא תקצור, ולא תראה שנה חדשה, מה שתמכור לא תקנה, ומה שתקנה לא תמכור". חזר רבי אלעזר לאביו עצוב. שאלו אביו: "מה ברכוך?" ענה רבי אלעזר: "לא די שלא ברכו אותי, אלא גם צערוני בדבריהם" ופרט לאביו את ברכתם. אמר לו אביו רבי שמעון: "בני ברכות גדולות ועצומות ברכו אותך, ועליך לשמוח בהם". ופרט לו אביו את ברכתם ואמר: "יחרב ביתך" כוונתם לקבר שזהו הבית הקבוע של האדם, והתכונו שתאריך ימים. "יתבלבל שלחנך" כוונתם שיהיו לך הרבה ילדים ומתוך כך יבלבלו שלחנך כל הזמן. "מה שתזרע לא תקצור" כוונתם הילדים שיולדו לך לא ימותו בחייך חס וחלילה. "ולא תראה שנה חדשה" כוונתם לומר שלא תמות אשתך בחייך, ותצטרך להיות מחדש נקי שנה אחת. "מה שתמכור לא תקנה" כוונתם שבנותיך שאתה מוכר לבעליהם, לא יתגרשו חס וחלילה, ותצטרך לקנות אותם חזרה. "ומה שתקנה לא תמכור" כוונתם שהכלות שתקנה לבניך לא תתגרשנה חס וחלילה מבעליהן, ותצטרך למכור אותן חזרה להוריהן. אם כן, ברכות גדולות ועצומות ברכוך, ולואי שתתקימנה כולן.
בשו"ת בנין ציון (חתומ"מ סימן ע’ והו"ד בספר אמרי שפר פרשה זו) הקשה מספר קושיות על הגמרא: מדוע באו להפרד מרבי שמעון בבוקר, והרי אינו רבם? ועוד אם ראה רבי שמעון שאנשי צורה הם, מדוע לא אמר לבנו לבקש ברכה בהיותם בביתו. ואם כבר הלך רבי אלעזר מדוע ברכוהו ברמזים< ותרץ הגאון הנ"ל זכותו יגן עלינו, שהתשובה לכל השאלות אחת היא: "ענוה". הם אמנם לא היו תלמידיו, אך נהגו ברבי שמעון בר יוחאי כבוד כרבם. ורבי שמעון שידע את ערכם רצה "ליקר" את מעלתם, ולכן חיכה שילכו ואז שלח את בנו רבי אלעזר, והם שידעו את ערך רבי שמעון, וחשבו על "מעוט ערכם" ברכו בלשון נסתרת, כדי שרבי שמעון יחזור ויפרש, וממילא נמצא שרבי שמעון ברך ולא הם...
אם כן נמצינו למדים שלענוה אין סוף, וכמה שאדם ינהג בענוה יותר, יזכה לגלוי השכינה, ומצאתי פרוש נפלא בסיעתא דשמיא מהגאון הצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, על הפסוק: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה’" (ירמיה כג כד) קורה פעמים רבות שאדם מתגאה על כל פנים בחדרי ליבו, עליו יש לקרוא את הפסוק כך: "אם יסתר איש במסתרים ’ואני’ לא אראנו נאום ה’" דהיינו אין הקדוש ברוך הוא אתו. אך אם אדם נוהג בענוה ואומר: אין בי כלום וכו’, עליו נקרא הפסוק באופן אחר: "אם יסתר איש במסתרים ’ואני’ לא אראנו נאום ה’" דהיינו: אין הקדוש ברוך הוא אתו. אך אם אדם נוהג בענוה ואומר: אין בי כלום וכו’, עליו נקרא הפסוק באופן אחר: "אם יסתר איש במסתרים "ואני לא" אראנו נאום ה’", כלומר אותו הקדוש ברוך הוא אוהב, מסתכל עליו ועוזר לו. (כותונת פסים).
רבותינו ידעו להכיר את הגבול הדק בין גאווה לשפלות ולהישמר ממנו מאוד כפי שיעיד המעשה הבא: פעם סיפר הגאון חכם סלמאן מוצאפי סיפור על אדם, תלמיד חכם בכדי להביא ממנו מוסר השכל, אולם מקרוביו ידעו שהסיפור אירע איתו בעצמו....
וכך סיפר: ת"ח זה ניסה לעשות תענית משבת לשבת, ולא תמיד הצליח. בסוף השבוע היה נח ומפסיק לצום. פעם אחת עלה בידו לצום עד יום חמישי. הוא שמח בעצמו שמחה רבה על שהנה הפעם יקיים תענית זו, ועל אף שהיה חלש, החליט לצום עד סוף השבוע.
והנה ביום חמישי הזמין אותו רבו לסעודה...מה יעשה? האם יגלה לו שהוא צם? האם שווה כל הצום כשהוא צריך לספר עליו לאחרים? הן הפעם כבר הצליח לצום ולמה יפסיק?
שקל בדעתו ולבסוף החליט לאכול ולא לספר לאיש על תעניותיו
וסיים הרב מוצאפי: "מעלת הפסקת הצום מתוך ענווה הייתה חשובה יותר מצום שבוע שלם...."
עד כמה מידת הגאווה יכולה להזיק אילו בפתח גן עדן, אנו לומדים מירבעם בן נבט. כאשר הקב"ה תפסו בבגדו ואמר לו: "חזור בך, אני אתה ובן ישי נטייל בגן עדן. "אמר לו ירבעם: "מי בראש?" "בן ישי בראש" "אם כך, אין אני צריך!"
מבהיל! יכול היה ירבעם לטייל בגן עדן עם הקב"ה למרות כל העבירות שעשה והנה בבת אחת בשביל טיפת כבוד זמנית, ארעית, הוא מאבד את כל עולמו!
לכאורה, מה משמעות שאלתו של ירבעם "מי בראש?" הרי הקב"ה תפסו בבגדו ואמר לו "אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן"!
אלא מבאר הגרון ר"ח ("שיחות מוסר תשל"ב) כך: "מרוב להיטותו אחר הגאווה ורדיפתו אחר הכבוד, רצה לשמוע זאת שנית והשיב לו הקב"ה ’בן ישי בראש’, ומעתה נידרדר עד כדי טירוף הדעת ואמר ’אם כן, לא צריך לכלום!’".
הדברים צריכים לעורר כל אחד ואחד על חומרת הדבר. על כן אמרו חז"ל "הוי בורח מן השררה" בלי שום חישובים כאלה ואחרים (אור דניאל)
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק (בשלח יז-יא)
יש לדקדק: למה אמרה התורה "וכאשר יניח ידו", ולא אמרה התורה דבר והיפוכו דהינו וכאשר יוריד משה ידו,ההיפך מכאשר ירים (ואפשר שזוהי באמת כוונת התורה – כאשר יוריד)?
מבאר הרב יעקב אשכנזי שליט"א בספרו "קול יעקב" בדרך רמז, עפ"י מה שאמרו (חגיגה טו). ששאל אחר את רבי מאיר שיפרש לו את הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" (איוב כח),והשיב לו ש"דברי תורה קשים לקנותם כזהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית".
ופירש רש"י שם: שכלי זכוכית אין צורך לשברם כדי שיישברו, אלא מספיק שעוזב אחיזתו מהם וכבר הם נופלים ונשברים,רמז לדברי תורה שע"י היסח הדעת משכחים אותם. וזהו שרומזת כאן התורה "והיה (לשון שמחה) כאשר ירים משה רמז לת"ח שלומד תורה – אז "וגבר ישראל". אבל "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", כדי ליפול ח"ו ולאבד את רכוש התורה, אין צורך להוריד ידו אלא מספיק להניח את היד ברפיון, ואז ח"ו גובר עמלק שהוא מזרע עשיו השולט בשכחה ומשכח הלימוד.
עוד אמרו חז"ל במסכת ע"ז (ג:) על הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים" (חבקוק א, יב) –מה דגים שבים כיוון שפורשים מהמים מיד מתים, אף תלמיד-חכם כיוון שפורש מן התורה מיד מת.
והזוהר הקדוש בפרשת וישב כותב: "מאן דבטיל מדאורייתא כאילו חרב עלמא שלם" וכו’,משמע שהאדם ע"י ביטול תורה יכול להחריב עולם שלם.
וה"חפץ חיים" דימה את דברי התורה לאבנים טובות ומרגליות ואת דברי הבטלה לבוץ ורפש,והפונה לדברים בטלים דימהו למלך שמערב עם הפנינים שבבית גנזיו רפש וזבל.
בנו של הח"ח,ר’ לייב, סיפר: כי בצעירותו היה מוכיחם הרב על ביטול תורה ושיחות שדיברו ביניהם בני הנעורים.
ר’ לייב אמר לאביו פעם שאין זה מן הנימוס לדחות ידיד שניגש אליו בביהמ"ד לשוחח עמו.ענה לו הח"ח: "האם ראית את יום השוק שכל אחד טרוד במסחרו והחנויות מלאות קונים. ואם יבוא אל החנוני ידיד קרוב שלא ראהו זמן רב, ושמח מאוד בפגישתו, האם יאריך אז בדיבורים איתו? אמנם ידרוש בשלומו אך תיכף יבקש מחילתו ויתנצל שא"א לו להאריך איתו בדברים, ומבקש ממנו לבוא במועד אחר כאשר הוא פנוי מעסקים.
על כן צריך לזכור חומר עוון ביטול תורה,וזה מ"ש הכתוב "כאשר יניח משה ידו"-קצת רפיון,קצת עצלות, אי ידיעת מעלות התורה, מכאן קלה הדרך להגיע לביטול ואז – "וגבר עמלק", מיד הוא מנצח ללא שהות, ללא המתנה, הוא מגיע במרוצה.
נשכיל ללמוד חשיבות לימוד התורה ונדע שהיא עיקר העיקרים,וכל המשתמש באור התורה-לעתיד לבוא תחייהו, כמ"ש "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כט), משמע כי בלא תורה – אין חיים! (אור דניאל).
ותען להם מרים שירו לה’ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים (בשלח טו-כח)
ולכאורה יש כאן שאלה ולפיכך הצטרכה מרים לענות, שנאמר ותען להם מרים, ומה היתה השאלה שעליה השיבה מרים הנביאה, ואפשר לומר שבאו הנשים בשאלה לגבי מרים ואמרו לה מה טעם שהנשים ישירו וישבחו לה’ בקריעת ים סוף ובכל הניסים שנעשו לאבותינו מאז יציאת מצרים עד לקבלת התורה במעמד הר סיני, הרי תכלית כל יציאת מצרים זה בשביל קבלת התורה, כמו שנאמר בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, וא"כ אשה פטורה מתלמוד תורה מה ענתה להם מרים שירו לה’ כי גאה סוס ורכבו רמה בים, ולכאורה אם המצרים רדפו אחרי בני ישראל ביציאתם ממצרים א"כ להם מגיע לטבוע בים, ולמה גם אותו סוס רמה בים, אלא מכיוון שאותו סוס עזר וסייע למצרי לרדוף אחרי בני ישראל גם הוא ראוי להיכלל באותו עונש, נמצא מי שעוזר לשני הוא נכלל עמו, א"כ גם האשה מסייעת לבעלה בלימוד התורה הרי יש לה חלק בזה, ולכן עליה גם כן לשורר (וידבר יוסף).
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (בשלח יז-ח)
והוא היה האויב הראשון שהעז להלחם בישראל, לפי שישראל לא הכירו גדלות ה’ אחרי שעשה להם כ"כ הרבה נסים והם עדיין ניסו את ה’ ודברו דברים אלו. לכן הן ראויים לעונש. משל לאדם שהרכיב בנו על על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ פלוני ותן לי. והוא היה נותן לו וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו. והנמשל הם ישראל שהוציאם הקב"ה ממצרים, הקיף אותם בענני כבוד. וכשבקשו לחם הוריד להם מן השמים. וכשביקשו בשר נתן להם השליו, ואחרי כל זה העיזו ואמרו היש ה’ בקרבנו ולכן היו רואיים להענש באותו צער, ודעו כי בשעה שעלו בנ"י מן הים אסף עמלק אומות העולם ובא ללחום בישראל. אבל באותה שעה עמד משה בתפילה ואמר אז ישיר ובקש על ענין זה באמרו תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן. וכן היה, שחזר עמלק לאחוריו, אבל עכשיו שעשו ישראל העון הזה, ניתן לו כח לעמלק והוא חזר. ולכן אומר הכתוב: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. כלומר, העון שעשו ישראל ברפידים הוא שגרם למלחמת עמלק. כי ברכת יצחק היה הקול קול יעקב והיידים ידי עשו. כלומר, כל זמן שקולו של יעקב יישמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידים ידי עשו אבל כשהקול קולו של יעקב ויתרפה במצוות אז יהיה כח בידיו של עשו. ואמרו חכמים כי הטעם לשם הזה רפידים היה מפני שרפו ידיהם של ישראל מן התורה. ר"ל שלא ביקשו מאת השי"ת שיתן להם התורה כמו שביקשו לחם ומים. כי מאחר שכל יציאתם ממצרים היתה בגלל אותה מטרה שיקבלו את התורה, היה ראוי שיבואו ויאמרו: מתי יגיע היום בו נקבל את התורה וזה שאמר הכתוב ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, שהיה צריך לומר ויבוא עמלק ברפידים וילחם בישראל. אלא לומר לך כי הכוח שהיה לעמלק להלחם בישראל נבע מתוך זה שבנ"י התרפו עצמם מדברי תורה, ולא חשבו בהם (מעם לועז).
ונחנו מה (טז ז) גדול הנאמר במשה ואהרון ותר ממה שנאמר באברהם, דאילו אברהם כתיב ואנכי "עפר ואפר" ואילו במשה ואהרון כתיב "ונחנו מה" הגדלות היא בכך, שאברהם אמר זאת להקב"ה, ונגדו יתברך אין מציאות לשום אדם, אבל משה ואהרון אמרו "ונחנו מה" נגד ישראל, שהם כאין וכאפס נגד ישראל, ובאמת הם היו הגדולים והחשובים שבישראל, וזה מעלתן וגדולתן. (כתב סופר).
אצל ר’ יהונתן אייפציץ מפראג, עמד ביום הכיפורים יהודי אחד והתפלל בשברון לב, "עפר אני בחיי ק"ו במיתתי" וכעבור שעה קלה, בשעה קריאת התורה שמע הרב כיצד יהודי זה מתקוטט עם הגבאי בדבר עלייה לתורה שלפי דעתו אינה לפי כבודו, ואומר לו: היודע אתה מי אני? ניגש אליו הרב ואמר לו: הלא זה עתה אמרת "עפר אני" השיב והיהודי, אמנם כן, כנגד הקב"ה אני עפר ואפר, אבל כנגד "הגבאי הזה" מי הוא ומה הוא? וזה ההבדל כאן, אברהם אמר כך כנגד הקב"ה, ואילו משה ואהרון אמרו זה נגד המתלוננים (אמרי חן).
ויאמר אליהם בוא אשר דיבר שבת קודם להשם מחר את אשר תאפו אפו ואת
אשר תבשלו בשלו... (בשלח טז-כג)
מכאן למדו רבותינו הפוסקים הכנות שבת ועונג שבת שיש להכין את כל המטלות לשבת עד יום חמישי כמו תקנת עזרא הסופר נקיון וכביסה עד יום חמישי בכדי שביום השישי אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו יש להכין תבשילים שיענגו את השבת ולא לקנות חלילה תבשילים וכנים וכל מטרת התקנה כדי שהאשה לא תהיה עייפה לשבת ויהיה לה זמן לנוח ולקבל פני שבת המלכה ולצערנו מי שעובד קשה ודוחה את כל המטלות לערב שבת לא מעריך את השבת.
הכנה לשבת
רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו - אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו - מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.
כתבו הספרים: מההכנה לשבת יהרהר בתשובה, ויפשפש במעשיו בכל ערב שבת, כי שבת נקראת "שבת מלכתא", וכאילו מקבל פני המלך יתברך שמו, ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי סחבות של חלאת עונותיו. (משנה ברורה סי' רנ סק"ג)
וזה "והתקדשתם והייתם קדושים". כי פרוש והתקדשתם הוא לשון הזמנה, כמו הרי את מקודשת לי, פרוש - מזומנת לי - שתזמינו עצמכם בבחינת זך ונקי, אז והייתם קדושים - שתתרבה עליהם קדושתי הראוי להיות שורה במקום טהור זך ונקי. עד כאן.
לכבוד שבת צריך הכנה, ולפי ערך ההכנה כן שורה בו קדושת השבת. ומי שטרח בערב בת יאכל בשבת. "יאכל" - יהנה מזיו השכינה. כי לפעמים התיחס שם אכילה על ענין הנאת השביעה מזיו השכינה, כמאמר הכתוב (שמות כד, יא): "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו",
שפרשו רבותינו ז"ל (ברכות יז ע"א ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה. ולזה מי שטרח ויגע בערב שבת להכין עצמו שיהיה מקום ראוי להשראת הקדושה, כאשר נבאר למטה ענין הכנה זו, הוא הוא שיאכל בשבת. כלומר,
שתשבע נפשו ויזון עיניו מזיו השכינה המאיר ביום שבת קודש לכל באי עולם, ומבקשת מקום מנוחה למצוא אדם שתוכל לנוח בו ולהאיר בגופו ונשמתו, שנאמר עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך.
הכנה לשבת היא מצוה רבה. מצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה. וכבר כתבו בשם האר"י ז"ל שמי שמזיע להכין צרכי שבת הוא תיקון גדול לפגם הברית. ואמרו על מורנו הרב רבי אברהם הלוי, זכרונו לברכה, שהיה מרבה בפסיעות לקנות ולהכין צרכי שבת אחד אחד כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כי מצוה בו יותר מבשלוחו (קדושין מא, א). ואני אומר
שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו תורתו אומנותו במחשבתו או טרוד בדבקותו עם קונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך, אבל כגון אנן יתמי דיתמי אם יש לו מי שיעשה מלאכתו, יותר טוב שישב בביתו ויעסוק בתורה הקודשה ויקנה ידיעה חדשה, כי כל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כידוע. ועל-כל-פנים לא יפחות מלקנות שום דבר או להכין איזה דבר כגון לסדר את השולחן ולהיטיב את הנרות ולגדל את הפתילות וכדומה לקים מצות הכנה. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל שלפי סודן של דברים הטבת הנרות צריכה להיות על-ידי איש.
זהירות מיוחדת מריב ומחלוקת המצויים בערב שבת
וכמובן שיש לזכור שהתנאי הראשון לקבלת השבת היא בהסרת מחלוקת מן הבית, המצויה מאוד בערבי שבת. וכמו שפשוט לנו ששום אורח לא יסכים ליכנס לבית שמארחיו הם בריב וקטטה, כמו כן השבת לא תסכים להיות אורחת בבית שמארחיה הנם בפנים זועפות ובקטטנה, אלא התנאי הראשון לזכות לאור פני השבת - בהאיר אנו את פנינו אליה ולקבלה במאור פנים ובשמחה מתוך שלום ושלוה, אחוה ורעות.
וראה מה שכתב ה"בן איש חי" (שנה שניה פרשת וירא): כתב הגאון החיד"א ז"ל ב"מורה באצבע" אות ק"ם: כעלות המנחה בערב שבת קודש, הנה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו ובין המשרתים, והסטרא אחרא משתדלת הרבה לחרחר ריב. והאיש הירא יכוף יצרו שלא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבא, יבקש שלום.
ודע, כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית, אך באמת, מי שיש לו מח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, איננו נעשה מאתם ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא. ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית לעשות דבר שאינו מתוקן לבעל הבית, מה כוחם לדחות מעשה שטן - וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו? מי זה יאמר יכולתי וניצחתיו?
על כן, כל איש מבין כשיראה איזה מכשול וחסרון בענינים של הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב איתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו, אשר אין זה אלא מעשה שטן הנלחם בעתות כאלה, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב איתם ולא יתכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
כתב בשולחן ערוך: צריך לעשות תשובה בערב שבת כמו שכתבו בספרים הקדושים: בכל ערב שבת יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה, לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה, כי ערב שבת כולל כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש (קש"ע סי' ע"ב סע' ט"ובשם ספרי מוסר).
עוד כתב ה"משנה ברורה" (סי' ר"נ סק"ג): כתבו הספרים: יהרהר בתשובה, ויפשפש במעשיו בכל ערב שבת, כי שבת מקרי 'כלה מלכתא', וכאילו מקבל פני המלך יתברך שמו, ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות.
הריא"ז מרגליות בספרו "אור זרוע לצדיק" (דף נו) מבאר, שמהכנת שבת, שבו מעידים אנו על חידוש העולם ממנו יתברך, לכך צריך להרהר בתשובה ולעין בעצמו, כדי שיהיה כשר לעדות. (לוקט מאות ישראל).
ראו כי ה' נתן לכם השבת מהו "ראו"? אמר ר' יוסי, ראו את המרגלית שאני נותן לכם. (שבת ביצה ט"ז) לכם ולא לגוים שנאמר במנוחתו לא ישכנו ערלים.
אמר ר' יוחנן בשם רשב"י כל מצוות שנתן להם הקב"ה לישראל, נתן להם בפרהסיה, חוץ השבת שנתן להם בצנעה כדי שהגוים לא יחמדו שנאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (ביצה ט"ז).
שלושה מעידים זה על זה. ישראל ושבת והקב"ה. ישראל והקב"ה מעידים על השבת שהיא יום מנוחה. ישראל ושבת מעידים על הקב"ה שהוא יחיד בעולמו. הקב"ה ושבת מעידים על ישראל שהם גוי אחד בעולם.
וצא והלחם בעמלק מחר (בשלח יז-ט)
פירש הרבי מסלונים: הילחם בעמלק המפתה אותך בכל עת לאמור: "מחר" תעסוק בתורה, "מחר" תקיים המצוות, רק לא עכשיו...
לא תשכח, יש אומרים מצוה זו נוהגת פעם אחת בשנה. ודעת הרמב"ם שצריך אדם לזכור תמיד מעשיו הרעים של עמלק כדי לעורר את איבתם, וזהו כונת הספרי זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. וזה שתיקנו לקרות פרשת זכור לפני פורים, מפני שנאמר והימים ההם נזכרים ונעשים, הרי שיש להקדים זכירה לעשיה ומן הדין היה לקרות פרשת זכור ביום הפורים, שהרי זה מענינו של יום, שהמן הרשע היה מזרעו של עמלק, אבל כדי להודיע שיש לזכור קודם העשיה הנס הזה קבעוה לקרותה לפני פורים.
וזה שלא תיקנו ברכה על זכירת מחיית עמלק כמו שתיקנו על מגילת אסתר, מפני שאין עשייתה גמר תכליתה, כמו שאין מברכין על הקידושין, אף כאן עיקר המצוה שנזכור שנאתם, שתהיה חקוקה בלבנו שעל ידי זה נבוא לידי מעשה מחייתם. ומפני הטעם הזה לא נזכר שם השי"ת במגילת אסתר, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הנס שעדיין לא בא לתכליתו. ויש אומרים כיון שבא ע"י עברה, שאם לא היה שאול עובר לא היה נשאר זכרו, ועוד שישראל חטאו שרפו ידיהם מן התורה.
ואין יוצאים בה אלא בקריאה בספר תורה בציבור. ואע"ג שזכירת יציאת מצרים ושאר זכירות אינם צריכים להיות בספר תורה בציבור, כי למדים כן מקריאת מגילה שצריכה להיות בספר.
ויש לכם לשאול, מה נשתנה מצות זכירת מעשי עמלק שצריכה להיות בספר תורה בציבור. דעו שיש שני טעמים לדבר.
הטעם האחד, לפי שלא בא עמלק אלא מפני שרפו ישראל ידיהם מן התורה. ואמרו חז"ל על כך משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו כרם והקיפה גדר והושיב בה כלב נשכן. אמר, כלל מי שיבא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב. לימים בא בנו של המלך ופרץ את הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא בנו היה אומר לו זכור כיצד נשך אותך הכלב. כנ"ל כשרוצה הקב"ה להזכיר לישראל החטא שחטאו ברפידים אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק. וכיון שמצוה זו באה להזכיר לנו החטא שחטאנו שרפו ידינו מדברי תורה, צוה הקב"ה שתהיה מצוה זו ע"י קריאה בספר תורה. הטעם השני, שמאחר שהדבר תלוי גם בנו, שנשבע הקב"ה שלא יהיה שמו שלם ולא הכסא שלם עד שיימחה שמו, באה זכירה זו בספר תורה שכולה שמות הקב"ה. לרמוז שאנו למטה והקב"ה למעלה יעשו זאת, שהקב"ה תלה הדבר גם בנו.
ובמגילת אסתר נאמר והימים האלה נזכרים ונעשים, שכוונת מרדכי ואסתר בקביעת ימי הפורים וקריאת המילה היה כמו מצוה זו של מחיית עמלק, לזכור איבתו ולקרוא בספר מה שעשה לנו עמלק שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה עמלק, כמו שנאמר כי יד על כס י-ה, כי יד היא השבועה שנשבע הקב"ה על כס י-ה, שהכסא אינו שלם שנקרא כס ולא כסא, וכן השם אינו שלם שנאמר י-ה בלבד, עש שיימחה שם עמלק. ולכן תיקנו ימי הפורים בי"ד ובט"ו, רמז שביים מועד העיירות הקוראים בי"ד נרמז נוסח השבועה, ובכרכים הקורין בט"ו (י"ה) רמוז השם הקדוש. (מעם לועז)