הרב שמואל ברוך גנוט

אלעד

 

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (יד, טז).

הנה לשון הפסוק צריך דקדוק רב, שהרי מטרת אברהם בכל מלחמה זו היתה להציל את לוט, וא"כ מדוע פתח הכתוב בכך ש'וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ', ורק לאחר מכן  'וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב', דלכאו' פתח בטפל וסיים בעיקר.

והנראה בזה דהנה כתב הרמב"ם (עבדים פ"ט ה"ד): "מלך עכו"ם שעשה מלחמה והביא שביה ומכרה וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיא עושה עמו מלחמה שיביא וימכור לעצמו, וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר, או מי שעשה כך וכך או לא יעשה ימכר, הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינין אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר", עכ"ל. וכן הוא בשו"ע (יו"ד רסז, יח).

נמצא דמלך נכרי שעשה מלחמה והביא שבויים ומכרם, דיניו דין וקונה אותו ב"כיבוש מלחמה". וא"כ שורת הדין נותנת שלוט היה שייך למלכים ששבו אותו בכיבוש המלחמה, ועל כן נלחם אברהם עימם וכבש בעצמו את כל רכושם בכיבוש מלחמה, ולכן יכול היה לשחרר את לוט. ונמצא שהשבת כל הרכוש, מדין כיבוש מלחמה, היא זאת שאיפשרה לאברהם להשיב גם את לוט, שהיה חלק מרכוש המלכים שכבשוהו בכיבוש מלחמה.

********

ההשתדלות אינה כוללת התחברות לרשעים

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (יד, כג).

וברש"י: "ולא תאמר אני העשרתי את אברם - שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו' ". 

ויש להבין, שהרי הקב"ה הבטיח להעשיר אותו, אך לא פירט מהיכן יגיע עושרו ומי יהיה השליח לכך, וא"כ מנין לאברהם שמלך סדום לא יהיה השליח להתעשרותו?

ומכאן רואים שחובת ההשתדלות אינה כוללת להתחבר לאנשים שאינם הגונים, ואם נגזר עושר על האדם, והאדם הולך בדרך הישר ואינו מסכים להתחבר עימם, אזי יזכה לעשירות ממקום אחר, כשר יותר. (ובזוה"ק פרשת וישלח נאמר עה"פ ויפגע בכף ירך יעקב, שפגע בתמכין דאורייתא, ובפשטות הכוונה שבעוד שכל דברי החולין זוכים לתמיכה הגונה, כולל האוניברסיטאות וכיוצ"ב, ודוקא מנהלי מוסדות  התורה והישיבות צריכים למאמצים רבים כדי לזכות לתרומות ותמיכה. ואולם  מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל ביאר בזה  שהכוונה גם לכך שבעוה"ר חלק מהתמכין דאורייתא הם הס"מ וחיילותיו, תקציבי המדינה וכו', שאע"פ שהוראת רבותינו זי"ע ויבלחט"א היא ליטול תקציבים מהם, מ"מ סו"ס חלק מתמיכת התורה מגיע מאנשים רשעים אלו, וזהו פגיעת שרו של עשו בתמכין דאורייתא).

********

שליחות במילת עבדים

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה  (יז, כג) 

איתא בפרקי דר"א (פכ"ט): "ר"ג אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו". ויש לדקדק מדוע נתן לשם למול דווקא אותו וישמעאל בנו ולא את בני ביתו אשר נימולו ג"כ.

והנה בקידושין (מא, א) אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, והמפרשים שם כתבו דהיינו כשהפעולה פועלת את גוף המצוה, אך בהכשר מצוה בעלמא ליכא ענין שיעשאה האדם בעצמו ויכול ליתנה לשלוחו. 

והנה כ' בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן מב) שבמילה ביום השמיני איכא מצוה בעצם מעשה המילה, אך כשמל לאחר מכן ענינה הסרת הערלה גרידא, נמצא שהמילה לאחר ח' ימים אינה אלא הכשר מצוה. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א. 

ונראה דעפ"ז א"ש דמאחר ואברהם וישמעאל לא מלו ביום השמיני, נמצא דהסרת  ערלתם הוא כהכשר מצוה בעלמא וכה"ג לית ענינא למולו בעצמם ומשו"כ נתנום לשם בן נח. אולם במילת עבדי אברהם ומקנת כספו, אין כל מצוה לעבדים עצמם כי אם  לאדונם וכדפירשו רבותי בס' משאת המלך וברכת כהן עה"פ "שים נא ידך תחת ירכי" דאברהם השביע לאליעזר במילתו ולא במילת אליעזר, משום דלאליעזר ליכא  מצוה במילתו דהיא מצוה שנצטווה בה אברהם, עיי"ש. א"כ עצם מעשה מילת העבדים הוא מצוה דאברהם ובזה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו, ודו"ק והבן.