פרשת בראשית

פרשת בראשית - חלק ג' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת בראשית - חלק ג' - הרב אריה קרן שליט"א

לפתח חטאת רובץ

הלא  אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (בראשית ד-ז)

כאשר אדם שרוי בביתו הריהו לפי דרכו ולפי סדרו מימים ימימה, ואילו כאשר הוא יוצא מפתח ביתו, ללכת בדרכים, אזי מתגבר עליו יצרו מאד, משום שכאן נתקל הוא במניעות ובמכשולים שונים המפריעים לו בעבודת השם.

וזהו שאמר הכתוב: "לפתח" – ליד הפתח – שם "חטאת רובץ" ואורב לך בצאתך...

אין ליצה"ר שליטה וכוח על האדם להטותו מדרך הטוב רק במקום שיש פצע פתוח לפניו – כך אומר הגר"א.

היצה"ר אינו בא אל האדם ומבקש ממנו לעשות דבר שהאדם מקיים אותו ברמ"ח איבריו אלא היצר מחפש פתח כניסה, תופס את הספק, רגע של חולשה ואז האדם מתפתה לעבור עבירה.

מסופר על אחד מגדולי רבותינו, שלקראת סוף ימיו שם אדם מיוחד שיעיר אותו מידי בוקר לתפילת הנץ. שאלו אותו תלמידיו: רבינו, יש מניינים מאוחרים ואדם בגילך אינו צריך לקום כל כך מוקדם.

ענה להם: עוד מעט ואני צריך להשיב נשמתי לבוראי. כאשר אגיע לבי"ד של מעלה ישאלו אותי: שולחן ערוך קיימת? ויתחילו לבדוק סעיף אחר סעיף  בשולחן ערוך ומה אענה להם כאשר ישאלו האם קיימת את כל המצוות? ויתחילו לבדוק בסעיף  הראשון בשו"ע  בו נאמר "יתגבר כארי לעבוד את בוראו שיהא הוא מעורר השחר". מה אענה להם על שאלתם לסעיף הראשון" האם כבר כאן אתחיל לגמגם בתשובותיי? אבל אם את הסעיף  הראשון אני אעבור בשלום, ממילא לגבי שאר הסעיפים גם אם יהיו בעיות אני אסתדר אבל לפחות ההתחלה היא חשובה מאוד.

אין ספק, היצה"ר בא ואומר לאדם: תפילה ודאי היא חשובה ויש להתפלל במניין אבל יש מצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אינך צריך לקום כל כך מוקדם. יש מניינים מאוחרים – ב-שמונה, תשע ואפילו בעשר בבוקר, לכן תמשיך לישון ואח"כ כמובן תתפלל במינין ובעירנות.

אמר הגר"ע יוסף שליטה: "אם היה באפשרותי הייתי סוגר את כל המנינים המאוחרים!"

זו דרכו של היצה"ר – למצוא את הפתח אצל האדם ואצל כל אדם הגודל שונה: יש שפתחו רחב כאולם ויש שפתחו צר כמחט. והיצה"ר מכיר היטב מהי חולשתו של האדם.

מכאן יבדוק כל אדם היכן מנסה היצה"ר לפתותו, אילו היתרים הוא מוצא לו וידע כיצד להילחם בו. ולצערנו, היצר מכיר את מלאכתו היטב ועושה מלאכתו נאמנה ואין הוא מוותר ואין הוא מתייאש. הוא יודע היכן הפתח וכיצד להיכנס דרכו.

זאת הסיבה שאנו מתחילים מיד בסיומת התורה לאחר סיום פרשת "וזאת הברכה" את פרשת "בראשית" ואין אפילו שום הפסק בין סיום התורה לתחילתה. והסיבה היא כדי ליצור התחלה כדי ליצור את ההמשכיות בחיבור התורה.

היצר הרע הינו ערמומי ומתוחכם מאין דוגמתו. ופעמים רבות הוא מצליח לעטוף מידות מגונות כקנאה, תאווה וכבוד בעטיפות נמלצות של חרדה לדבר ה' וכיו"ב.  (אור דניאל)

זהו יצר הרע, השולט באדם משעת יצירתו, שלא כיצר הטוב, שמתחבר לאדם מיום בר-מצוה (סנהדרין צ"א ב' ומדרש רבה קהלת פ"ד).

מעשה שהיה בשמחת בר המצוה של רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל. הפנה אחד הרבנים החשובים שהשתתפו בשמחה שאלה אל חתן המצוות:

"כיצד הצלחת לעמוד עד עתה נגד יצר הרע, כשעדיין לא בא לעזרתך היצר הטוב?"

השיב הנער: "בכל פעם כשבא יצר הרע להסיתני, הייתי עונה לו תשובה ניצחת".

"ומהי התשובה?" התפלאו המסובים

"אמרתי לו, כי לפי ההלכה, אסור לו – לדיין לשמוע את דבריו של אחד מבעלי הדין, בטרם יבוא בעל הדין השני...(היצר הטוב" (מעשיהם של צדיקים)

למרות שהיצר הרע לפתח חטאת רובץ אל תישנאוהו למרות כי ליצר הרע יש רצון להכשיל את האדם. אין לו תועלת מזה אלא שהוא מקיים את רצון קונו לפתות את האדם בכל דרך משכנעת ובתוך פנימיותו היצר הרע מעונין שהאדם לא יכשל ולכן הפקחים יודו ליצר הרע שעל ידו הם זוכים לשכר הטוב, לטובת האדם, בודאי אין בעולם עבד שימרה פי רבו, ומאחר שהקב"ה רוצה שהאדם יעשה טוב ויקיים המצוות, כיצד יתכן שיבוא מלאך ויאבק עם הבריות שיעשו רע, אבל דעו כי תפקידו של היצה"ר לעשות רצון קונו. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן שהיה אהוב עליו מאוד, וציוה עליו שלא ללכת עם אשה שאינה שלו, ואם יעשה כן לא יכנס לארמונו. הבן הסכים לקיים מצוות אביו ברצון רב. יום אחד ביקש המלך לדעת אם הבן מקים מצותו. מה עשה. בסמוך לו ראה זונה. קרא אותה המלך וציוה עליה שתתקשט יפה ושתלך לבנו ותפתהו לעשות עבירה עמה, בכל מיני פיתויים, ובזה יבחן המלך את בנו: אם ישים לב אליה או לא. והבן עמד בנסיון. שמח המלך והיה מוקיר בנו ומחבבו יותר ונותן לו מתנות יקרות. ונמצא ששכר טוב גרמה לו אותה זונה.

אף כאן, לולא היצה"ר שהוא המלאך המוות ההולך ומפתה את האדם שיחטא, לא היה ראוי לשכר טוב. ואמרו חז"ל: אשרי מי שלא פגע בו יצה"ר ואשרי מי שפגע בו. ואין כאן סתירה. כי אשרי מי שפגע בו יצה"ר והשיאו לחטוא והוא נאבק עמו ויכול לו. ואשרי מי שלא פגעו, היינו אם הוא אדם חלש המתפתה מהר, אשרי אם לא פגעו.

סיפר רבי צמח שלומוביץ, שבעיר אחת מערי ליטא, פרצה פעם מחלוקת גדולה שהיתה נטושה זמן רב, עד שגבר צד אחד והמחלוקת שככה. לאחר זמן הגיע ת"ח אחד לעיר והצטרף לצד החלש, ועי"ז שוב התעוררה המחלוקת בכל עוזה והגיעה השמועה הזו להגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל.

אמר על כך רבי ישראל: יש והיצר הרע מגדל יהודי ומפטם אותו בשבעים שנה של לימוד התורה הקדושה, הכל כדי שיוכל להצית מחלוקת, שכן בהיותו תלמיד חכם – כולם ישמעו לו וייסחפו במחלוקת. והוסיף ע"ז ר' צמח, בשם רבי שמחה זיסל מקלם, שזהו מה שחז"ל סיפרו על יוחנן כהן גדול ששמונים שנה שימש בכהונה גדולה ולבסוף נשה צדוקי, והוא שאמר דוד המלך (בתהלים לז,לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'', שהיצר הרע אורב וצופה לצדיק שנים ארוכות כדי שיוכל להמיתו.

וכבר  ידוע המעשה שהיה באחד שקראו לו "דוד שותק", שהחוזה מלובלין זי"ע אמר עליו, כי היצר הרע שמר אותו אפילו מאבק לשון הרע, כדי שיאמינו ללשון הרע שיאמר פעם (מורשת אבות)

הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (בראשית  ד-ז)

לפתח קברך חטאתך שמור (רש"י)

 וצריך ביאור אומר ה"חפץ חיים" – חטאת באה על שוגג ועוון חטא במזיד, הוא פשע  במדרגה יותר גדולה, וא"כ למה החטאת שומרת על הפתח ולא העוון או הפשע?

אבל העניין מבואר עפ"י משל לסוחר שלווה מעות מכמה אנשים ולבסוף פשט את הרגל. נטפלו אליו הנושים וכל אחד חטף סחורה או חפצים מביתו. מי שהיה חייב לו אלף שקל חטף ומי שחובו הגיע לחמש מאות ג"כ חטף. והיה בעל חוב אחד שבעל הבית היה חייב לו רק עשרים שקל והוא ניגש ג"כ לחטוף. נטפלו אליו בעלי החוב הגדולים בטענה: "מילא לנו מגיעים סכומים גדולים אבל חובך קטן ומה לך בינינו"?

והלה השיב: גם חובי חוב הוא ומכיוון שפשט את הרגל כאן כולן שווין ויחטוף כל אחד המגיע לו.

כן העניין,שכל זמן שהאדם חי אין כל משחית יכול להשתלט עליו ומכיוון שמת הכל באים לתבוע את המגיע להם ואפילו החטאת,הבעל חוב הקטן ביותר גם כן שומר על הפתח.

והנה ידוע מאמרם ז"ל כי העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד ומי שלמד ועלתה בידו לתרץ דברי הרמב"ם או רש"י או תוספות יצאו המה לקראתו ויקבילו פניו בעולם האמת. ומעתה נקל לשער העלבון הגדול בעת שרבותינו הראשונים והאחרונים יצאו לקראת הנשמה פתאום יופיע גם המקטרג הנולד מהחטאת ויתבע את חלקו.

על כן לא יזלזל אדם גם בעבירות הקלות שאדם דש בעקביו,אותן עבירות שהאדם לא שם ליבו אליהן. גם הן יבואו ויתבעו את חלקו ביום פקודה.  (אור דניאל)

ויאמר ה' אל קין למה חרה לך...ואם לא תיטיב לפתר חטאת רובץ (בראשית ד, ו-ז)

אמר השם יתברך לקין למה חרה לך? אין היצר הרע אורב אלא על פתחך שלך! משאתה פותח לו פתח בהתרשלותך, בקרירותך ובספקנותך מיד הריהו מופיע ובא, בבחינת "פירצה קוראת לגנב", והוא מביא אותך לידי המעשים הגרועים ביותר, ואפילו לידי רציחה. השתדל נא שלא להראות לו פתח פתוח, כי אז תיווכח לראות שאין לו כל שליטה עליך, אלא להיפך "ואתה תמשל בו". (אהל יעקב בשם הגר"א ז"ל לוקט ממעיינה של תורה)

אדם הראשון

ביום הששי ישב ה' על כסא קדשו ורבוא רבבות מלאכים עמדגו ממעל לו. ויאמר ה' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומשל בכל מעשי ידי, והיה מוראו על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ותבוא האמת ותשתחו אל ה' ותתחנן אליו לאמור: "אל נא תברא את האדם כי יציק לי בשקריו ובכזביו. ויבוא החסד ויתייצב לפני ה' ויאמר: אנא ה'! ברא נא את האדם כי עשה יעשה חסד עם יצוריך! ויבוא השלם ויבך ויתחנן אל ה' ויאמר לה תברא את האדם ולבו רק רע יהיה כל הימים והרע לכל מעשי ידיך! ויבוא הצדק ויאמר אל ה' "תפל-נא תחינתי לפניך ובראת את האדם כי צדקות יאהב ורחם כל עני וכל דל יהושיעם בצר להם...!" יישמע ה' את הדברים האלה וישלך את האמת ארצה. ויאמרו המלאכים: למה, ה' עשית ככה להאמת? הלא היה חותמך! ויאמר ה' הלך ילך האדם בדרך האמת ואהב אותה בכל ליבו ובכל נפשו ושבה ועלתה שנית אלי!... ועוד המלאכי נדונים איש באחיו ויקח ה' עפר מארבע כנפות הארץ וייצר ממנו את האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ויעמוד על רגליו וירא את השמים ואת הארץ וכל צבאם וישתאה ושיתומם ויאמר מה רבו מעשיך ה'!! ויאמרו המלאכים: למה בראת את האדם? הלא הוא עפר ואפר והיו כל ימיו מכאובים וענינו כעס ורגזה? ויען ה' ויאמר לולא יצרתי את האדם, כי עתה לא בראתי גם את הצאן ואת האלפים וגם בהמות שדי וצפרי השמים ודגי הים! ועתה ידוע תדעו כי למען האדם נבראו כל אלה, ומרוחי אצלתי עליו ומשל ימשול בכל מעשי ידי! ויצו ה' ויעבירו לפני המלאכים את הבהמה ואת החיה ואת העוף שנים שנים, איש ואשתו וישאל ה' את המלאכים לאמור הגידו נא אם ידעתם את שמות היצורים האלה! ויענו המלאכים את ה' ויאמרו לא ידענו!.. ויאמר ה' אל האדם הגידה אתה את שמות כל אלה! ויען האדם  ויאמר שם היצור הזה שור ושמות היצורים האלה חמור סוס גמל..." ויאמר ה' ומה שמך? ויען האדם ויאמר אדם שמי, כי מן האדמה נוצרתי. ויוסף ה' דבר אל הדם ויאמר ומה שמי? ויאמר האדם שמך אדני כי אדון כל היצורים אתה! ויהי כאשר כילה האדם לענות את ה' ויאמר ה' אלהי! בכל החיה והעוף אשר העברת פני ראיתי איש ואשתו ועתה הגדל נא את חסדך עמדי ונתת גם לי אשה והיתה עזר כנגדי! וישמע ה' בגול תחנוני האדם ויפל עליו תרדמה ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם. וייקץ משנתו וירא את האשה העומדת לפניו וישמח בה שמחה גדולה ויאמר ברוכה את לה' לך יקרא אשה, כי מאיש לקחת...!

האישה הראשונה

וה' לא ברא את האשה מראש האדם או מעיניו או מאזניו לבלתי ירום ליבה ולא תמוד לראות ולשמוע את הכל גם לא בראה מפי האדם וליבו או מידיו ורגליו לבלתי תפשוק שפתיה ולא תקנא ולא תגע בכל דבר אשר לא לה ולא תרוץ אנה ואנה כל היום. ויברא ה' את האה מן הצלע, למען היותה מצניעה לכת כל הימים ועשתה את הטוב ואת הישר בעיני אלהים ואדם.

ויהי היום ויאמר מלך אחד ממלכי הגויים העובדים אלילים, אל אחד מגדולי ישראל לאמר מדוע גנב אלהיכם את הצלע מן האדם? ותשמע בת המלך את דברי אביה ותאמר אבי הטוב צוה נא והביאו אלי את אחד השופטים הרודים בעם! ויאמר המלך: למה לך השופט? ותענהו בתו לאמר כי יבוא השופט ושאלתי ממנו ליסר את הגנב אשר בא הלילה אל הארמון! ויאמר המלך הגידי נא לי, בתי, מה גנב האיש ההוא? ותענהו בתו ותאמר כאשר נפלה עלינו תרדמה ונישן, ויבוא האיש הארמונה ויגנוב גביע כסף וישם תחתיו גביע זהב! וישתאה המלך לדברי בתו ויאמר מי יתן ובאו גנבים כאלה הארמונה בכל לילה ולילה...! ותאמר הנערה ישים נא עתה אבי את ליבו למעשה אלהי העברים הן הוא לקח מן האדם הישן צלע ויתן לו תחתיה אשה! וישמע המלך את מענה בתו ויבן כי לא מחכמה דבר את דבריו.

החטא הראשון

והנחש הלך על שתים כאחד האדם כי בראו ה' לשרת את בני האדם ולעשות את עבודתם בבית ובשדה ולהביא אליהם מקצוי הארץ אבני שוהם וברקת וספירים  וכל כלי חמדה. וירא הנחש את אדם וחוה חיים חיי עונג בגן העדן ויקנא בהם עד מאד. ויגש אל חוה ויאמר מדוע אינך אכלת מפרי העץ אשר בתוך הגן? ותענהו חוה ותאמר ה' צונו לבלתי אכול מפרי העץ הזה ולבלתי געת בו פן נמות! ועודנה מדברת ותעבור לפני העץ הזה, וימהר הנחש ויגש אליה ויהדוף אותה ותגע בענפיו, ויאמר הנחש ראי הנה נגעת בעץ ולא מת, לכן דעי כי לא תמותי גם אם תאכלי מפריו. וירא הנחש כי לא שתה חוה לב לדבריו ויסוף לדבסר אליה ויאמר ידוע תדעי כי אכל ה' מהעץ הזה ויחכם ויגדל ויחזק ויברא את התבל ומלאה... על כן צוה לך ולאישך לבלתי אכול מן העץ הנפלא הזה כי ירא הוא פן תאכלו והייתם כאלהים ובראתם עולמות אחרים! ויהי כראות הנחש כי לא נפתתה האשה גם באלה ויצר לו ויאמר הנה את ואישך נבראתם באחרונה ועל כן חכמתם ומשל תמשלו בכל היצורים אשר נבראו לפניכם... והיה א לא תמהרו לאכול מפרי העץ הזה וברא ה' אחריכם בריאה חדשה אשה תחכמכם ותגבר עליכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הזאת!...ותשמע חוה את הדברים האלה ותאות ותאכל ותתן גם לאדם אישה ולהבהמה ולהחיה ולהעופות ויהי כאשר נגשה אל החול ותאמר לו הא לך מפרי העץ אשר בתוך הגן ואכלת אותו כאשר אכלו כל הצפרים אשר בגן ויאמר החול: חלילה לי מעשות את הדבר הרע הזה לעבור את מצות ה' ותוסף חוה לדבר אלו ולא שמע לדבריה ולא נפתה לה. ויאמר ה' עקב אשר עשה החול את הדבר הזה, על כן יחיה לעולם! וכל אלף ואלף שנים תצא אש מקנו ושרפה אותו ולא ישאר בכל גופו בלתי אם כביצה. ונהפכה מאחרי כן והיתה לצפור קטנה והלכה הלוך וגדל הלך וחזק עד אשר יחודשו נעוריו והיה בו כח לחיות עוד אלף שנים. ואל הנחש אמר ה' אנכי הטיבותי עמך ותלך קוממיות ומאכלך היה כמאכל בני האדם ותבוא היום ותעש את הרעה הגדולה הזאת לכן על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ויהי ברגע הזה וירדו מלאכי ה' מן השמים ויקצצו את רגלי הנחש וידיו. ויצעק הנחש צעקה גדולה ומרה ותשמע מקצה הארץ ועד קצה ואל האדם אמר ה' לו שמעת בקולי כי עתה הוציאה לך האדמה עצי פרי כעצי גן העדן, אולם עתה תאכל את עשב השדה, ויהי כשמוע האדם את הדבר הרע הזה ויחרד חרדה גדולה עד מאד ונטפי זעה גדולים כסו את פניו ויקרא! אהה ה' אלהים! הכבהמה אוכלת עשב אהיה? ויען ה' ויאמר: יען כי התעצבת אל לבך ותעצק אלי, לכן זאת אעשה לך "בזעת אפיך תאכל לחם".

האש הראשונה

ויגרש האדם ואשתו מגן העדן ביום הששי בערב ויבוא ה' לענוש את האדם כאשר אמר ותבוא השבת ותתטיצב לפני ה' ותתחנן אליו לאמר אדני אלהי השמים והארץ בששת הימים אשר בראת את עולמך, לא ענשת כל יצור ועתה כי בא היום השביעי אשר ברכתהו ותקדש אותו מכל הימים אתה אומר לענוש בו את האדם? הכזאת תהיה מנוחתי וקדושתי? אנא ה' רחם נא את האדם ונת אותו לנוח ביום שבת קדשך! וישמע ה' את דברי השבת וירף מן האדם ויתנהו לנוח ביום הקדוש הזה. וירא אדם את המעשה הגדול אשר עשתה השבת ויפתח את פיו ויאמר מזמור שיר ליום השבת! ותאמר השבת אליו לא לי, לא לי, כי אם לה' טוב להודות, לשמו נאה לזמר! ויהי כאשר ירד היום הקדוש ותבוא השמש והחושך החל לכסות את הארץ... והאדם לא ראה את החושך ולא ידע מה הוא, כי בשבתו בעדן גן אלהים ראה בו את האורה הגדולה אשר יביט בה איש מקצה העולם ועד קצהו, ויחרד האדם חרדה גדולה ויצא לבו ויאמר אויה לי! עתה כאשר ישופני החושך יבוא הנחש וישופני עקב!! וירא ה' את מכאובי לב האדם ויחמול עליו ויתן לו אבן אול ואבן צלמות, ויקח אדם את שתי האבנים  ויך את האחת בשנית ותצא מהן אש ותאר את הלילה. וישמח האדם על האש שמחה גדולה, ויקרא ברוך ה' בורא מאורי האש!

הדמעה הראשונה

וה' ראה ללב אדם ואשתו וידע כי נחמו על המעשה הרע אשר עשו ויחמו עליהם ויאמר ילדים אומללים! אנכי שפטתיכם ואשב לכם גמול  דכם ואגרשכם מהמקום הנחמד מגן העדן אשר ישבתם בו ותתענגו על רוב טוב ועתה הנכם באים אל מקום רעות וצרות רבות אשר לא ידעתם אותו עד היום הזה...אולם דעו כי בכל אלה לא תמו חסדי עוד, ואהבתי אתכם לא תחדל לעולם. ועתה הנה נא ידעתי כי תמצאנה אתכם רעות וצרות רבות וכבדו עלי כם ומררו את חייכם על כן אנכי מוציא לכם מאוצרי את המרגלית הזאת הלא היא הדמעה, והיה כאשר יקרכם אסון והמר לכם עד מאד, ולבבכם יכאב ונפשכם עליכם תאכל וירדו אז עיניכם דמעה והקלה את משא צרתכם ורוח לכם.

ויהי כדבר ה' את הדברים האלה ותרדנה עיני אדם וחוה דמעות ותתגלגלנה מעל לחייהם  ותפלנה ארצה ותהיינה הדמעות ההן הראשונות אשר הרטיבו את האדמה. וכאשר הוסיף אדם ואשתו להוריד דמעות כן רוח וכן הונח להם, וכן שבה אליהם תקותם, ויורישו את הדמעות לבניהם ולבני בניהם עד דור אחרון ועל כן אין יצור בכל העולם בוכה ומוריד דמעה כאדם. מקור הדמעה הצפון בעיני כל איש כון תמיד להקל את מכאובי לבו הנשבר אפס כי בהתגבר היגון על האדם ומקור דמעתו יחרב וייבש אז תקומנה העיניים ולא תרדנה גם דמעה אחת ואין דבר בעולם ואין לנחומים אשר יקלו את ענות הנפש האומללה הזאת.

ויקם קין ויתנפל פתאום על הבל אחיו ויפצעהו וימחצהו וידקרהו ברגליו ובידיו ובערפו, כי לא ידע איפה יפצע את אחיו ומת, ויהי כאשר הרץ את גולגלתו וימת. וירא קין כי מת אחיו ויך אותו לבו ולא ידע מה יעשה עתה עם ההרוג. ויקרה ה' לפני קין שני עורבים נאבקים ומכים איש את רעהו בחזקה. ויגבר האחד על השני ויכהו וימיתהו ויחפור בחרטומו בור וישם בו את העורב ההורג ויקברהו, ויקם קין ויקח את הבל אחיו ויקברהו. ויהי כאשר נקבר הבל ויאמר קין אל לבו הבה אברחה מפני אבי ואמי כי יאמרו רק ידיך שפכו את הדם הזה!...ויהי הוא מתכונן לברוח וירא אליו ה' פתאום ויאמר הגם ממני תברח כאשר אמרת לברוח מפני אביך ואמך? אם יסתתר אי במסתרים ואני לא אראנו? ויוסף ה' לדבר אל קין ויאמר אי הבל אחיך ויען קין את ה' ויאמר ה' מה עשית? קול דמי אחיך צועקי אלי מן האדמה! ויתמה קין מאד ויאמר איכה ידעת את הדבר הזה? הלא אבי ואמי בארץ והם אינם יודעים את המעשה אשר עשיתי, ואתה ה' בשמים האמנם יש לך שם הולכי רכיל מגלי סוד? ויאמר ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ואין דבר נעלם ואין דבר נסתר ממני! ויאמר קין עתה ידעתי כי גדול אתה, ה, וגדול שמך! אנא סלח נא לעוני כי נחמתי כי עשיתי את הרעה הגדולה הזאת! ויאמר ה' יען כי נחמת על הרעה אשר עשית, על כן אחסר מעט מענשך צא מן המקום הזה והיית נע ונד כל ימי חייך. ויצא קין מלפני ה' ויפגשהו אביו ויאמר הנה נודע לי, כי עשית את הרעה הגדולה ותקם על אחיך ותהרגהו ועתה הגידה נא לי מה נגזר עליך? ויאמר קין ה' צוני לצאת מן הארץ הזאת ולהיות נע ונד כל הימים. ויאמר האדם מה גדולה חטאתך ומה קטן עונשך!! ויאמר קין לולא נחמתי על הרעה אשר עשיתי ולולא התחננתי אל ה' המרבה לסלוח כי עתה היה ענשי גדול מנשוא וישמע האדם את דברי קין ויצר לו מאד ויספור כפיו ויאמר אויה לי! מדוע לא נחמתי גם אני על עברי את פי ה' בשבתי בגן ולא התחננתי אליו?! הן הראיתי עתה לדעת כי קרוב ה' לכל קוראיו.

וילך קין הלוך והרחיק מארץ מולדתו ותרעש הארץ תחתיו,וינע קין בלכתו וינד. ויראהו החיות והבהמות ותנהמנה עליו ותחרקנה שניהן ותאמרנה הנה האיש אשר רצח את נפש אחיו...! הבה נאסף כולנו ובאנו אליו וטרפנהו...! וישמע קין את דבריהם ויתחלחל עד מאד. אולם כל הבהמות והחיות לא נגעו בו לרעה, כי ראו את האות אשר שם לו ה' וייראו מגשת אליו.

הוידוי הראשון

והאדם ירד במי גיחון ויבואו המים עד צווארו. ויצם שם שבע שבתות ימים וירזה משמן בשרו עד מאד. ואחר אמר אל ה' העבר נא את חטאתי אשר חטאתי לך בהיותי בגן העדן אנא ה' קבל נא את "תשובתי" וידעו אז כל באי עולם כי קרוב אתה לכל השבים אליך באמת ובלב שלם! וישמע ה' לקול תחנוניו ויאמר סלחתי כדבריך ויעל האד אל חו הנהר ויאמר בלבו אם "הלוחות" אשר יכתבם ה' באצבעו האחת יקדשו ויטהרו מאד אף כי גופי אשר עשוהו שתי ידיו! על כן הבה אחצוב לי מערה לגור בה וחצבתי בה מערה עמוקה ונסתרה, והיה כאשר יקרבו ימי למות וירדתי אל תוכה ונסתרתי מעיני כל חי ולא יבואו הדורות הבאים להשתחוות לעצמותי ולעבדן!

ע"ז הראשונה

ויהי שת בן מאה שנה וחמש שנים ויולד את אנוש ויהי אנוש איש יודע לתאר בשרד תבנית כל חיה וכל עוף ולעשות כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. ויחדל אנוש מעבוד את ה' וידבר על לב בני דורו לעבוד את התמונות אשר עשה ולהשתחוות להן. וישמעו רבים לקולו ויעזבו את ה' וישתחוו לעץ ולאבן. ויחר אף ה' ויעל עליהם את מי נהר גיחון וישחיתו עם רב. ויהי כאשר לא שתו החטאים לב לזאת ויוסיפו לחטא ויתן ה' את ההרים אשר זרעו עליהם בני האדם כנחושה ולא הצמיחה האדמה בלתי אם קוצים ודרדרים ויהי הרעב בארץ גדול מאוד. ויהי כאשר לא נוסרו גם באלה ויוסף ה' ליסרם ויסר מעליהם את צלמו – צלם האלהים – וימשלו כקופים ויראו חיתו יער ויחדלו מירא אותם וישחיתו מהם רב. ויהי כאשר הבאישו המתים ותהי רימה בגופותיהם וישתאו האנשים החטאים מאוד ויתמהו איש אל אחיו לאמור מה זאת?! הן לא הבאישו מתינו ורימה לא היתה בהם עד היום הזה!! ויהי כאשר לא חדלו האנשים מהקציף את ה' במעשיםה הרעים, ויאמר אמחה את כל האדם אשר בראתי!

המכתב הראשון

ויהי אנוש בן תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל הנער ויחכם וירא את מעשי אביו וישם על לב וידע כי רעי המה מאד. וה' מילא אותו רוח חכמה ודעת ויחכם וישכל מאד ויאסוף אליו אנשים רבים ויורם וילמדעם לעשות את הטוב בעיני ה'. וישמעו האנשים את דברי חכמתו ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו הבה נמליכהו עלינו! ויעשו כן כאשר אמרו וימלך קינן על כל הארץ. ויעברו ימים רבים ויחדלו האנשים משמוע בקולו וילכו בשרירות ליבם ויקציפו את ה'. וידע קינן בחכמתו את אשר יקרה להחטיא באחרית הימים. ויקח לוחות אבן ויכתוב עליהם בעט ברזל כדברים האלה: הנה ימים באים והביא ה' מבול מים ומחה את כל היקום! ויקח קינן את הלוחות וישימם באוצרותיו, בימיו העלה ה' את מי אוקינוס הרבים והעצומים ויציפו על פני שליש האדמה.

כי עד עכשיו היה הנחש חשוב מאוד והיה נחשב מלך החיות של שאר היצורים ואילו מכאן ואילך הוא נתקלל יותר מכל הבהמות ומכל היצורים..

גן העדן

ולגן העדן אשר לארכו ולררבו אין קצה ואין תכלית שני שערים עשוים שוהם וישפה וכל אבן יקרה. ושש מאות אלף מלאכים המזהירים כזהר הרקיע על השערים הנפלאים ההם. ובגן בתוך עץ החיים, וענפיו הנחמדים נטושי מקצה הגן ועד קצהו. וחמש מאות אלף טעמים וריחות שונים איש מרעהו בעץ הנפלא הזה וחופות וכתרים עשוי שוהם וברקת וזהב פרוים שטוחים על פני כל הגן. ובין כל חופה וחופה, חיץ עשוי ענני נוגה וברקים ולפנים מן כל חיץ וחיץ שלוש מאות ועשרת עולמות נחמדים ונפלאים עד בלתי קץ ותכלית. ונהרי נחלי דבש וחלב ויין ושמן הטוב ועינות מי שושנים נותנות ריחות נפלאים שוטפים ועוברים בין העצים, ובכל אחת מפנות הגן שמונה מאות אלף עצי בשמים ושש מאות אלף מלאכים המזמרי בקול נעים וערב עד מאד והשמש, המאירה שם שבעתים, לא תחדל מזרח גם רגע, ויצאו קרני זהבה ובאו ופגשו את אבני השוהם ואת הברקות ואת הישפה המלאות את הגן והגדילו את נגהם ואת זהרם ומלא כל המקום ההוא אורה גדולה  ונפלאה עד מאוד. וממעל לעץ החיים ינשאו עננים מזהירי ומאירי עד מאד והפיחו את הגן מארבע רוחות השמים ונזלו בשמיו ועלה ריחם הנפלא מקצה העולם ועד קצהו.

ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי (בראשית ד-כג)

לאחר מכן נפל ריב בין למך ובין שתי נשיו והם פרשו ממנו בגלל ב' סיבות. הסיבה הראשונה היא כי בידוע הוא שכל אחד נפרע מידה כנגד מידה. וכפי שהאדם עושה כך נעשה לו. וכן אמר הקב"ה לקין כשם שהרגת את הבל שהיו עומדים לצאת ממנו ארבע שושלות, אף האדמה תפתח את פיה ותבלע ארבע שושלות שלך והם חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, וק"ל שנה אחרי שהיה נע ונד בארץ, נהרג. וכך היה מעשה למך זה היה עור בשתי עיניו, וכל יום היה יוצא לציד. ובנו הקטן תובל קין היה מוביל אותו בידו. כשהיה רואה חיה אחת היה מודיע לאביו. ואע"פ שהיה עיוור היה פוגע בו בחיצו. יום אחד בהיותם בשדה עבר לפניהם קין, ובהיותו רחוק מאד סבור היה תובל קין כי הוא חיה, נתן רמז לאביו והוא שלח בו חץ והרגו. כשהלך לקחתו אמר ללמך אדוני. במקום החיה מצאתי אדם מת ויש לו קרן במצחו, ונצטער למך צער רב על שהרג את זקנו וספק כף אל כף ואירע שראשו של תובל הקטן נזדמן בין שתי כפות ידיו ומעכו לגמרי. וכך נשארו שני הרוגים, והם קין ותובל קין, ולמלך לא היה יכול לזוז ממקומו, כי היה עיוור. ונשאר לבדו באות שדה. וכשעברה השעה שבה היה צריך לחזור למקומו, יצאו אנשיו לחפשו, ומצאו אותו במצב זה, והם התחילו לבכות, באותה שעה פתחה האדמה פיה ובלעה ארבע משפחות אלו. וזה שאמר הכתוב כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברותי. ר"ל שהרג אדם וילד כאחד. לכן פרשו נשותיו ממנו. כי הן ידעו שכעבור שבעה דורות עתידים זרעו של קין לכלות מן העולם כפי שגזר הקב"ה. ומאחר שכבר נשלמו שבעת הדורות, והם קין, חנוך עירד, מחויאל מתושאל, למך, יובל, לא רצו להיות עוד עמו. ואלו היו טענות נשיו, ולמך הלך ופייס אותן ואמר להן שאין הן צודקות בזה שהן פורשות ממנו. כי לטענה הראשונה שלהן שהרג את קין ואת תובל קין והן מתייראות שמא יכלה זרעו בגלל העון הזה, עליהן להיות בטוחות שלא יארע להם שום רע על כך. כי מאחר שהרג את שתי הנפשות האלו בשוגג, אין בו שום חטא. אמר להן אף אם תאמרו שאני חייב איזה עונש,, הרי עונש זה יבוא לאחר הרבה דורות, שהרי רואות אתן שלגבי קין זקני שהרג אחיו במזיד תלה לו הקב"ה שבעה דורות, על אחת כמה וכמה לי שהרגתי בשוגג שלא ינקום ממני אלא כעבור הרבה דורות. ובענין הטענה השניה שאתן חוששות מגזרת ה' שאמר שלאחר שבעה דורות עתידים זרעו של קין לכלות מן העולם ולכן אין אתן רוצות להעמיד ולדות בעולם גם טענה זו שוברה הנ"ל בצידה, כי מאחר שאנו רואים שלקין שהרג במזיד תלה שבעה דורות, לי עאכ"ו ואע"פ שזה קל וחומר של שטות שהרי בודאי יקיים הקב"ה את גזרתו, וכאן לא שייכות התחכמויות, בכל זאת חשב למך כי העזרה שגזר הקב"ה שזרעו של קין יכלה לדור שביעי, הוא בתנאי שיהיו רשעים, אבל מאחר שהם כשרים אינם צריכים למות בעוון זקנם. זהו היה הויכוח בין למך ונשיו. ומאחר שלא נצחום בסברות הסכימו ללכת להתדיין בפני אדם הראשון  לראות הצדק עם מי.

ואז הלכו להתדיין לפני אדם הראשון וסיפרו לו את כל מה שאירע. אמר להן אדם הראשון הצדק עם למך. ולכן אל לכם לדקדק בגזרתו של הקב"ה, ואסור לו לאדם להימנע מלידת בנים בגלל המחשבה שהוא חושב על מה שעתיד לבוא להם. ואתן לכו ועשו כחובה המוטלת עליכן. כציווי השי"ת, והוא יעשה בהן כרצונו. השיבו לו הנשים ואמרו: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. וכונתן היתה כך כי ראינו לעיל שאדם הראשון פרש מחוה אשתו במשך ק"ל שנה שהיה סגור ומסוגר והיה שרוי בתענית ומתפלל. והיה העולם סבור שפרש מאשתו מפני שהוא ראה שסופו למות ולכן לא רצה להעמיד ולדות שסופם למות. אבל הם לא הבינו כי התענית והפרישה היו כי רצה לעשות תשובה. ואע"פ שלתשובה אין אדם זקוק לפרוש מאשתו. אדרבה, זה מעשה רע, שהרי הוא עלול לצאת מן העולם בלי שיניח אחריו זרע, זהו לגבי שאר בני אדם, שאינם  יודעים מה מידת ימיהם. אבל אדם הראשון שידע כי הוא עתיד לחיות תשע מאות ושלושים שנה, לכן היה בטוח ביותר, ולא היה איכפת לו לפרוש מאשתו במשך ק"ל שנה כדי לעשות תשובה שלמה.

וי"א שלמך היה חריף מאוד, ולימד לבנו הבכור להיות רועה. ואת הבן האחר לימד מלאכת הזמר והשלישי לעשות חרבות ושאר מיני כלי זיין. והיו נשיו חוששות שמא וייענשו על ידם. כי לקחו אומנות אביהם זקנם שהרג אחיו, והם עושים מכשירים לבני אדם שיהרגו זה את זה. השיב להם למך ואמר: מאחר שאינם הורגים איש אינם חייבים עונש על עשיית הכלי זיין. כי אין הרציחה תלויה בזה, כי גם בלי כלי זיין אפשר להרוג.

זה ספר תולדות אדם...זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, א-ב)

המין האנושי נקרא אדם כיון שנוצר מהאדמה, ומדוע אם כן גם הבהמה לא נקראת אדם מאחר וגם היא נוצרה מהאדמה?

אבל ההסבר כך הוא, לאדמה יש טבע שכל זרע שיזרעו בה היא קולטת ומצמיחה ומשפרת, וזה גם תפקידו של האדם לשפר להצמיח ולתקן עצמו יחד עם העולם. מה שאין כן הבהמה כשמה כן היא "בה מה" כלומר יש בה רק מה שאתה רואה ותו לא. שור בן יומו נקרא שור, מצד יכולותיו ומהר מאד מיתבגר וגם לאחר שנים רבות עדין שור הוא, וכן כל בעלי החיים נשארים בכל חיי חיותם באותו מצב.

לעיתים נראה לאדם שהעולם הזה הוא התכלית, אך שלמה המלך החכם באדם אמר "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב) ולמרות שהיה לו כל טוב בעולם הזה ולא חסר לו דבר מסקנתו "שהכל הבל", כי הבלי העולם דומים לצעצוע של ילד שחושב שזה הדבר החשוב ביותר, וככל שהוא גדל הוא מבין שאין זה אלא צעצוע. ולכן אמר שלמה "סוף דבר הכל נשמע", שסופו של דבר, אדם רואה שהעיקר "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור (מהר"ל)

כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית  ה -יג)

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (רש"י) וצריך להבין מדוע לעיל כתב רש"י (בפסוק י"א) שחטאתם היתה בזנות  וגזל, והחשיבם בשווה?

אלא הענין הוא שבדרך כלל ממונו של האדם עשוי ל הציל את בעליו כשאדם חוטא ורוצים לרמוז לו מהשמים על מעשיו הרעים שיחזיר למוטב פוגעים תחילה בממונו, וכמאמר רבותינו במדרש (ויקרא רבה פרשה י"ז, ד) "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה". אך כל זאת כשהממון שלו בהיתר, אבל דור המבול היות והיו גזלנים, נמצא שממונם לא היה שלהם וממילא לא היו יכולים להנצל בממון אחרים, לכן נענשו בגופם. ואם כן יוצא שאלמלא חטא הגזל והחמס של דור המבול לא היו נדונים מיד לכליה אלא תחילה היו נידונם בממונם, שזהו כופר תמורת גופו של האדם שלא ילך לאבדון (מלא העומר)

מסופר על אדם חכם שהפציר בשלמה המלך שילמדו את שפת החיות והבהמות. כשראה שלמה המלך שהאיש עומד בשלו ומתעקש לימדו את שפת החיות בהמות ועופות יום אחד שמע שהעורבים מדברים ביניהם ואומרים בעוד שבעו התרנגולות שלו ימותו. הלך מיד ומכרן, ומתו ביד הקונה ושמח שמחה גדולה בפעם הבאה שמע שהחמורים אומרים שפרותיו ימותו, הלך ומכרן ושמח. לאחר שנתיים שמע שאומרים שהוא ימות. ואז כבר לא ידע מה לעשות.

אילו אותו אדם לא היה יודע את שפת הבהמות והעופות, ובהמותיו היו מתים, לא היתה נגזרת עליו מיתה, משום שבהמותיו היו כפרה עבורו, אבל כשמכרן מנע ממנו את ההזדמנות הזו שפרותיו יהיו כופר לנפשו. מכאן יש ללמוד שכשיש הפסד ממון לא להצטער לעולם  על כך כי מי יודע מה היה צריך להיות במקום זה בגופו של האדם או בבני ביתו חס ושלום, אלא שהקדוש ברוך הוא ריחם עליו ופדה אותו בהפסד ממונו.

כמו כן מסופר על הרב הגאון ר' אליהו אבא שאול שליט"א שבשבת חתן שלו באו גנבים לביתו וגנבו את כל המתנות של החתונה יחד עם הכסף שהיה בבית כשסיפר זאת לאביו מרן הגאון רבי ציון זצ"ל אמר ברוך שנטל ממון ולא נטל נפשות (לבוש יוסף)

ר, דונש היה אחד ה הגבירים הגדולים ברוסיה, בעל צדקה גדול וגם איש חכם. הוא לקח לבנותיו חתנים מעולים ודגולים. ואחד מהם היה רבי יוסף לייב מטלז, לעת זקנתו עלה לארץ ישראל ונפטר בתל אביב.

סיפרו על ר' דונש, שכאשר היה בא אליו רבי יוסף יוזל מנובהרדוק היה פותח לפניו את קופת הכסף שלו ואומר לו לקחת כמה שהוא רוצה, ורבי יוזל היה לוקח ככל שהיה זקוק.

פעם אחת בא רב גדול לר' דונש וביקש ממנו סכום כסף לענין חשוב. ר' דונש כמובן נתן את תרומתו, אלא שהסכום שנתן לא סיפק את הרב והוא לא היה מרוצה. אמר, איפוא, לר' דונש: אנא, סלח לי ואל תכעס ברצוני לשאול אותך איזו שאלה, האם תרשה לי? ר' דונש הסכים מיד והרב שאל:

למה כאשר ר' מונובהרדוק בא אליך אתה פותח לו את הקופה ואומר לו קח כמה שאתה רוצה, ואילו אני, ואינני יודע אם אני קטן ממנו או לא, אבל בודאי שאינני קוטל קנים, באתי אליך בענין חשוב מאוד, ולא זו בלבד לא פתחת לפני את הקופה, אלא אפילו את הסכום שביקשתי לא נתת לי?...

חייך ר' דונש והשיב: ביקשת רשות לשאול שאלה, עכשיו אני רוצה לבקש רשות לתת תירוץ, האם תרשה לי?

כן, השיב הרב.

בכן, אסביר לך, ענה ר' דונש לפי ההתנהגות שלך אצלי בבית, אני משער כיצד התנהגת בביתך בטרם בואך אלי . לבשת בגדי שבת שאלת את הרבנית אם אתה נראה בסדר, הרי הולכים לגביר ר' דונש, ולאו מילתא זוטרתא היא, ר' דונש הוא ר' דונש...וכאשר הגעת הנה, נקשת בדלת בעדינות רבה חששת להקיש בחוזקה כדי שלא ייראה הדבר כחוצפה וכאשר פתחתי לפניך אל הדלת עמדת במין מורא כזה, ולא התיישבת עד שאני התיישבתית מתוך דרך ארץ כלפי. אמור לי נא מה כל הדרך ארץ הזה כלפי? מי אני אלא מה יש לי כסף, אם כך, אם כסף הוא דבר חשוב רוצה אני להחזיקו אצלי אבל כאשר יוזל מנובהרדוק בא אלי, אני פותח לו את הדלת הוא נכנס ומתיישב ומתחיל לדבר אלי בניגון דונשל דונשל מה יהיה אתך הרי יותר מכסף אין לך ואזי אני רואה שכסף זה כלום ואז אני פותח לפניו את הקופה ואומר לו קח כמה שאתה רוצה!

הערת המעתיק: הצדיק ר' הירש לייב אליקר זצ"ל שהיה מתלמידי הבעש"ט זיע"א היה נוהג לצאת למסעות ואסף תמיד כסף רב לצרכי צדקה שעסק בהם  ופעם נשאל למה כאשר צדיקים אחרים נוספים אינם מצליחים כמותו ענה ואמר, שהם נוסעים עבור המעות ע"כ מכניסים חשיבות לכסף ולכן קופצים העם את ידיהם מליתן, אבל אם מטרת נסיעתו שלו היא להיפך ולכן הוא ממאס את תאוות הממון בלב העם וע"כ ממאסים הם את הממון ונותנים לו...

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו-ה)

האומנם מחשבות ליבו של האדם הם רק רע כל היום? היתכן שהאדם במשך כל היום, כפי שכתוב בפסוק, יעסוק ברע? הרי גם אדם שאינו עובד את הבורא לא עוסק במעשים רעים כל היום! לפעמים בחלק מן היום הוא אינו הולך בדרכי ה' אבל גם אותם אנשים רשעים אפשר לומר שיש זמן ביום שהם אינם עושים רע. אם כן מדוע ה' ראה כי יצר מחשבות לב האדם רע כל היום?

אומר הרב יצחק גולדווסר בספרו "אספרה כבודך": רעיון נפלא. מחשבה רעה אינה רק תכנית לעבור על רצון השי"ת, אלא כל דבר, שמתכונן האדם לעשות ואפילו דברים שנחשבים כטובים אבל נעשים לא מתוך רצון לקיים רצון השי"ת הרי זה בגדר מחשבה רעה. אם ניקח לדוגמא, אדם שתרם סכום מסוים לטובת בית כנסת או תלמוד תורה ומטרתו היא שיפארו את שמו בשלטים ויודיעו על כך ברבים, וכוונתו העיקרית היא הטובה האישית שתצמח לו מכך הרי זה בגדר מחשבה רעה. הקב"ה בוחן לב וכליות והוא יודע בדיוק מה מחשבתו של אותו אדם (אור דניאל)

הגאווה והכבוד מוציאה את האדם מין העולם סיפר בסיפור יערות הדבש הרב הגאון רבי יונתן אויבישיץ זצ"ל שהגיע אליו אדם עם פרתו והרב פסק שהפרה טרפה למרות שהפסק הלכה היה שרוי במחלוקת היהודי לא ניסה אפילו ללחוץ על הרב וקיבל את הפסיקה בהבנה למרות שהוא הפסיד מחיר של פרה כמו בימנו 5000 דולר. ואילו למחרת אותו יהודי הגיע לדין כאשר הוא תובע את חברו במחיר סימלי כמו בימנו חמישים ₪ והרב פסק לטובת חברו היהודי החל להתלונן ולכעוס על הרב מדוע הוא לא בוחן את הדברים אחרת הרב שאל את עצמו אתמול היהודי הפסיד פרה ב-5000 דולר ולא כעס והיום לא רק שלא הפסיד חמישים ₪, אלא פשוט לא פסקתי לחברו לשלם חמישים ₪ אז על מה כל כעסו. כעסו היה על כבודו שנירמס כאשר נוצח במשפט ולא חשוב לו הכסף והנזק אלא הכבוד על זה נאמר הכבוד והגאווה מוציאה את האדם מן העולם.

שמעתי מליצה על אדם גאותן ועצבני שהלך לקורס טיס בצהל ונפל בשלב השני של הקורס הוא חזר לבקו"ם כדי לקבל תפקיד אחר. היהודי הגיע עצבני לבקו"ם ורצה ללכת רק לנ"מ (ר"ת "נגד מטוסים") שאלה הפקידה למה דווקא לנ"מ ענה החייל בגאווה "אם אני לא טס אף אחד לא טס" מצחיק אך לפעמים משקף את המציאות.

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש....ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם (בראשית ו-ז)

נאמר "אמחה את האדם". מרומז בזה פלא גדול על האמירה "אמחה את האדם" – לשון מחייה.

בספר "ילקוט מעם לועז" מסביר זאת, שיש עצם אחת קטנה בצווארו של אדם הניקראת הלוז. והיא בתחילת השדרה ונקרא נסכוי ועצם זו אינה נהנית משום מאכל שאדם אוכל, אלא מזה שאוכל בליל מוצאי שבת ולכן מצווה גדולה היא לעשות סעודה רביעית אחרי ההבדלה, וזאת משני טעמים:

כשם שאנו חולקים כבוד לשבת בכניסתה כן צריכים לחלוק לה כבוד ביציאתה.

אותה העצם איננה נהנית אלא מן המאכל שאוכלים במוצאי שבת.

ומצינו מעשה במלך אחד שהיה נקרא אדריאנוס, ששאל לרבי יהושע בן חנניא: מהיכן עתיד הקב"ה להחיות את האדם לעתיד לבוא מאחר שכל הגוף מתפורר ונעשה עפר? השיב לו, כי עתיד האדם להיווצר מחדש מאותה עצם קטנה. והסימן הוא שייתן העצם בין שתי אבני ריחיים ואף אם יטחנו אותה יום שלם לא תתחלק בשום פנים. ואף אם ישימו אותה בתוך תנור מוסק מאוד – לא תישרף. ואם יכו עליה בפטיש ג"כ לא תישבר. המלך ראה שאכן כך הוא.

והטעם שכל הגוף והעצמות מתפוררים ונעשים עפר חוץ מאותה עצם, יש אומרים מפני שאין הברכה שורה על דבר ריק.

והטעם הוא שאותה עצם נשארה כדי שנאמין בתחיית המתים, ואותו הגוף עצמו אינו זה שיקום אלה הקב"ה יברא גוף אחר שיהיה דומה לראשון והוא יקום לתחיה. כדי לקבוע הדבר בליבנו עשה הקב"ה את העצם הזאת חזקה כל כך ובזה אנו יודעים כי כשם שהיא בקיומה כך היא בתחייתה וכן בשאר הגוף עצמות ובשר אעפ"י שנרקבים בעפר. לכן אנו אומרים בברכת קידוש לבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" – כשם שאנו רואים בלבנה שהיא הולכת וקטנה עד שלא נשאר בה כלום ואח"כ היא הולכת ומתמלאת – אף האומה הישראלית כן. יש לה תקווה טובה לתחיית המתים אעפ"י שהגופות נרקבות בתוך ביתן. (אור דניאל)

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו-יב)

איתא במדרש הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול,הכלב היה הולך אצל הזאב,והתרנגול היה מהלך אצל הטווס,ועל זה נאמר "כי השחית כל בשר" אפילו בהמות. ואמרו בשם רבי יהודא: אף הארץ זנתה היו זורעים בה חטין והיתה מוציאה זונין.

מדברי המדרש למדנו שבעלי החיים נענשו כמבול משום שהשחיטו את דרכם,ונשאלת השאלה מה שייך להעניש בעל חי בעבירה,והרי אינם בעלי בחירה? וגם עצם הדבר צריך ביאור,האיך ולמה שינו בעלי חיים את טבעם ונזקקו לשאינם מינם,ובפרט הארץ שהיא גוש עפר דומם היאך שייך לומר שגם היא זינתה שהיו זורעים בה חטים ומוציאה זונין?

כדי להסביר את הענין,יש להקדים לספר עובדה שאירעה לפני שנים רבות. בעיר לומזה היה בית חולים בנוי מעצים עבים ישנים נושנים מזה כמה דורות עד שגם האנשים הזקנים בעיר זו לא ידוע מתי נבנה בית החולים.ואירע כמה פעמים שחולים אשר שכבו שם זמן ממושך חלו במחלות אחרות אשר לא חלו בהן מעולם. אנשי העיר התפלאו על זאת וכן הרופאים לא ידעו מנין מקור הבעיה. ואז הוחלט להביא כמה פרופסורים גדולים מעיר ווארשא שידונו בענין.ישבו שם זמן ממושך וחקרו ובדקו עד שהגיעו לידי מסקנה,כי מאחר ובית החולים הוא ישן מאוד ומרוב שהתאשפזו שם הרבה חולים,נבלעו בקירות הבנין חיידקים מכמה סוגים מהחולים ששכבו שם משך כמה דורות,וזה מקור המחלות שחלו בהן החולים הללו. הוחלט מיד להרוס את כל הבנין,ואת כל העצים והאבנים הוציאו מחוץ לעיר ושרפום, עד שלא נשאר זכר מכל הבנין.

אם במחלות הגוף החיידקים חדרו לכותלי הבנין והזיקו לאחר עשרות ומאות שנים, קל וחומר במחלות הרוחניות,חיידקי הטומאה של מחלות הנפש החוטאת ודאי שבכחם להרעיל את האויר בטומאה וזוהמה לאין ערוך ושיעור.

ומאותה סיבה אנשי דור המבול בעוונותיהם גרמו זוהמה לכל הנעשה בסביבם והשפיעו גם על חיות ובהמות ואפילו על האדמה. וממילא כיון שגם שבעלי החיים הושחתו ונדבקו מבני האדם היה צורך לאבד גם אותם כדי לנקות ולטהר את העולם מהזוהמה והטומאה.

ושמעתי מקרה דומה לזה על מדינה הידועה,כמקום הטמא והפרוץ ביותר בארה"ב. באותה מדינה גדל סוג של עוף נדיר. אנשי שמורות הטבע גילו שמשפחת העופות הללו הולך ומתמעטת. לאחר חקירה מעמיקה גילו שהסיבה היא משום שאותו מין עופות הפסיקו לחיות זכר ונקבה,והם חיים זכר עם זכר. וכנראה שמחמת שהאנשים שבאותה מדינה נגועים מאוד במעשה פריצות השליכו על העוף רוח טומאה ולכן נתמעט והלך. ומאותה סיבה אמרו חז"ל (מגילה כח). שאסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע משום שהוא משפיע על רואיו (אמרי שפר)

כך גם מי שעובר דירה והדיירים הקודמים לא שמרו טהרת המשפחה,או חללו שבת וכדומה,נאחזו בבית נגעים גדולים,ונבלעו בקירות הבית מחלות רוחניות,והנכנס לבית הזה יש לחשוש שמא יושפע מהטומאה ששוררת שם,ולכן כשעוברים דירה עושים סדר לימוד חנוכת הבית במנין כדי לטהר את הבית.

"כי לא אחפוץ במות המת" הרי אם כבר מת מה שייך שלא יחפוץ ה' במותו,אלא שהכוונה לרשעים שאף בחייהם קרויים מתים,שעליהם מקונן ה' שאינו חפץ שימותו גם לעולם הבא אלא רצונו שיחזרו בתשובה. וכבר נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

אם ח"ו נכשל אדם ועבר בשוגג על פשע מסוים תקנתו לקיים שפע, דהיינו ש-שמירת שבת כהלכתה. פ-פיזור כספו לצדקה. ע-ענוה שיחזיק במידת הענוה (חק לישראל משפטים)

חייב כל אדם לשאול את עצמו מה קורה לי ויתעורר לשוב בתשובה ולא להיות אדיש לגורלו כמו שאומר הנביא ירמיה אין ניחם על הרעה לשאול מה עשיתי.

השם יתברך מנהיג את העולם מידה כנגד מידה, ולכן האדם ביכולתו לדעת –שבגללו העונש שקיבל – במה הכעיס כביכול את הקדוש ברוך הוא,ועל מה הוא צריך לשוב בתשובה.

דוגמא לכך ניתן ללמוד מהמעשה הבא: מעשה ברב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, באו רבנן לבקרו, אמרו לו: עליך לפשפש במעשיך ולחפש את העון שבגללו החמיץ הקדוש ברוך הוא את יינך. אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם?! ענו לו: וכי חשוד הקדוש ברוך הוא שמעניש ללא סיבה?! אמר להם: מי ששמע עלי שנכשלתי באיזה חטא – שיאמר לי. אמרו לו: שמענו שכבודו לא נותן לאריס (פועל הנוטל שכרו באחוזים ממה שמוציא השדה) את חלקו בזמורות הגפן. אמר להם: הרי הוא גונב לי את הכל,לפחות בזמורות הגפן אני מרשה לעצמי לא להתחלק אתו.אמרו לו: זה מה שאומרים העם – הגונב מהגנב טועם טעם גניבה. אמר להם: מקבל אני על עצמי לשוב בתשובה ולתת לו את חלקו בזמורות הגפן, ומהרגע שקיבל רב הונא על עצמו לתקן מעשיו, נהפך החומץ וחזר להיות יין. יש דעה האומרת שמחירו של החומץ התייקר והגיע למחירו של היין, וממילא לא נגרם שום הפסד לרב הונא (ברכות ה)

ממעשה זה אנו למדים שהשם יתברך אינו מעניש את האדם ללא סיבה,ואם האדם נענש עליו לפשפש במעשיו בגין איזה עוון השם ית' הענישו,לכן גם האדם החרדי ביותר ויש לו יסורים – ידע שאין יסורים בלא עוון ואם נענש ידע שיש בידו עוון.

לפי העונש יכול האדם לדעת במה חטא,כמו שרב הונא נכשל בחטא הקשור לגפן ונענש בעונש הקשור לגפן,וכשימצא את העוון שבגינו נענש-עליו להתוודות על מעשה זה,לבקש סליחה,להתחרט ולתקן את מעשיו ולקבל על עצמו שלא ישוב עוד לסורו.

אבל אם הוא לא חוזר בתשובה דומה הוא לאותו אדם שנסע ברכבו ונדלקה לו נורה אדומה בלוח השעונים המורה על קלקול מסוים ברכב. מה עשה אותו אדם? במקום לתקן את הקלקול הוא ניתק את המנורה ומאז המנורה כבר לא מציקה לו,אבל המנוע לאחר זמן יהרס לגמרי.

לדוגמא: אם אדם חלה במחלה מסוימת זה איתות ממרום לחזור בתשובה ולתקן את המעשים. מה הוא עושה? במקום לעשות תשובה ולבקש סליחה מהבורא יתברך שמו ששלח לו את המחלה,הוא מסתפק בביקור אצל הרופא ובקבלת תרופות והמחלה אכן עברה אבל הקלקול נשאר בעינו.

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה 

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

נשמה מבחינת לויתן

 

מספרים על אדמו"ר הצמח צדק [=רבי מנחם מענדל, דור שלישי לנשיאי חב"ד] שפעם אכל דגים, וניסה לתקוע את המזלג בדג ללא הצלחה.

 

כשחזר הדבר כמה פעמים אמר הצמח צדק:

 

-         בדג זה התגלגלה נשמתו של אדם לץ גדול, וגם עכשיו הוא עדיין ממשיך בליצנות שלו, ועל כן אי אפשר לבררו על ידי אכילה.

 

(מפי חסידים. וראה תורת מנחם חלק יא, עמ' 44: פעם בעת האכילה, בנטלו דבר מאכל במזלג, נשמט המאכל בחזרה לתוך הצלחת, ואמר אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע: "ער וויל נאָך ניט" (הוא עדיין אינו רוצה – להתברר))

 

~~~

מטרת בריאת הלויתן ובת זוגו

 

על הפסוק בפרשתנו "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" (א, כא) מפרש רש"י: "דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה: הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב".

 

וצריך להבין:

 

א)    רש"י כותב כלל בפרשתנו (ג, ח ועוד) "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". ואחרי שרש"י כבר פירש ש"תנינים" הם דגים גדולים שבים – מה חסר עוד בהבנת הכתוב שעליו להוסיף דברי אגדה על הלויתן?

 

ב)    ביותר קשה ההוספה על בת זוגו של לויתן. מה נוגע לנו כאן כל הסיפור שלה שהקב"ה הרג אותה ומלחה לצדיקים?

 

מסביר הרבי את המהלך של רש"י, והנה קיצור העניין:

 

ה"בן חמש למקרא" הלומד את הפרשה מתקשה להבין את הפסוק שלנו: הרי הקב"ה ברא ביום החמישי "את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם", ומדוע צריך לפרט את "התנינים הגדולים"?

 

[ואם תאמר שהם גדולים יותר מנפש החיה הרומשת – הרי בכל סוגי הדגים יש גדולים וקטנים, ודי בכך שהתורה כתבה 'למיניהם' ומדוע דווקא בתנינים מפרטים את הגדולים]

 

-         אלא, צריך לומר, שכאן מדובר על סוג דג המפורסם בגודלו העצום, ולכן מוסיף רש"י את דברי המדרש "הוא לויתן".

 

אבל, יש בעיה: במדרש כאן במקום זה (ב"ר פ"ז, ד) נאמר שללויתן אין בן זוג, ובפסוק הרי נאמר "תנינים" לשון רבים (ורש"י הרי מפרש לפי הפשט)

 

-         לכן מיד צריך רש"י להוסיף את דברי האגדה שבמקום אחר* "ובן זוגו".

 

אבל עכשיו עלול ה"בן חמש למקרא" לחשוב שהלויתן הנקבה קיימת עתה, כמו כל המינים שנבראו זכר ונקבה (ושגם על זוג התנינים נאמר בפסוק הבא "ויברך אותם אלקים")

 

-         לכן צריך רש"י להוסיף שהקב"ה הרגה.

 

אבל עכשיו מתעוררת אצל הילד קושיא חדשה: מכיון שידע הקב"ה שכאשר יפרו וירבו הלויתן ובת זוגו לא יוכל העולם להתקיים בפניהם – מדוע ברא את הנקבה מלכתחילה כאשר מיד לאחר מכן "הרגו"?

 

[לכאורה היה אפשר לתרץ:

 

על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" (ב, יח) מפרש רש"י: "שלא יאמרו שתי רשויות הן: הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". ולפי זה אפשר לומר שהמטרה של בריאת הנקבה הוא "כדי שלא יאמרו שתי רשויות הן" אם ייברא הלויתן לבדו.

 

אבל תירוץ זה אינו מחוור, שהרי בסיום הבריאה (א, לא) נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ולפי תירוץ הנ"ל נמצא שכל מטרת בריאת בת זוגו של לויתן היא בשביל "כדי שלא יאמרו" ואין בה שום דבר טוב כשלעצמה, ואיך אפשר לומר עליה "והנה טוב מאוד"?]

 

-         לכן מוסיף רש"י ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שזו היא מטרת בריאתה – שתהיה מאכל לצדיקים לעתיד לבוא!

 

 

ההוראה בעבודה הרוחנית של יהודי:

 

מסיפור זה נמצאנו למדים, שגם אם יהודי הגיע לדרגת "לויתן" שהוא בהתאחדות תמידית עם הקב"ה** – בכל זאת הוא צריך "בן זוג", חבר שיסייע לו בעבודתו הרוחנית.

 

יכול הוא אבל לטעון: יהודי רגיל, שצריך להילחם עם הנפש הבהמית הוא זקוק לסיוע של חברותא, אך הוא כבר "לויתן" ואין לו מה לחשוש מהנפש הבהמית, והוא יכול כבר לעבוד את ה' לבדו!

 

-         על כך אומר רש"י, שה"לא טוב" כאשר האדם הוא "לבדו" הוא לא רק עבור האדם עצמו, כי אם עבור העולם בכלל – "שלא יאמרו": יהודים שאינם בדרגא שלו יכולים לחשוב שגם הם אינם צריכים "בן זוג"***, וכדי למנוע עיוות זה צריך גם ה"לויתן" בן זוג, ועליו לדאוג לכך לא רק למראית עין, שהאחרים יחשבו שיש לו בן זוג, אלא באמת ובפנימיות.

 

ובאופן של "פרו ורבו" – להרבות עובדי ה' בעולם, עד לקיום היעוד (ישעי' יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה בראשית שיחה ב (עמ' 16 ואילך. ובמתורגם ללה"ק ג"כ בעמ' 16 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' כו-ח.

 

______________

*)  זהר ח"א לד, רע"ב. ח"ב לד, רע"ב. תיב"ע עה"פ (וגם במס' ב"ב עד, ב: זכר ונקבה בראם).

 

**)  כמבואר בלקוטי תורה (שמיני יח, ב. וראה גם תו"א כג, ב) שלויתן הוא "לשון התחברות כמו: הפעם ילוה אישי אלי" (לשון הכתוב ויצא כט, ל. וראה יפ"ת לב"ר (פע"א, ד) ש"אישי" קאי על הקב"ה).

 

***)  וכשלא יהיה להם חבר ורע בעבודת ה' ואדם קרוב אצל עצמו וכו', אפשר להיות התגברות נה"ב, עד כדי כך, שיהיו עלולים לטעות – כלשון רש"י – ששתי רשויות הן ח"ו. ולהעיר מאבות (פ"ד מ"ח): "אל תהי דן יחידי" (שיש לפרש גם בנוגע לחשבון צדק דעצמו) ומפרש הטעם "שאין דן יחידי אלא אחד" – כפירש"י כאן הקב"ה יחיד בעליונים. ועפי"ז י"ל שגם מצד עצמו מוכרח לבן זוג כבפנים. 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

רוצים להיות שותפים בפעילות בית חב"ד מרום כנען - לחצו כאן

 

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

הכל כלול בבראשית

 

בליל ט' ניסן ה'תרצ"ט, כאשר באו הרשעים הנקוו"ד לאסור את הרה"ח המקובל ר' לוי יצחק שניאורסאהן, רבה של יקטרינסלב (אביו של הרבי מליובאוויטש) – שמעו מכך כמה מנכבדי הקהילה והתאספו מסביב לבית הרב.

טרם שלקחוהו הרשעים, פתח ואמר:

"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה:

התורה פותחת בבי"ת (בראשית) ומסיימת בלמ"ד (לעיני כל ישראל): אותיות לב ואותיות בל.

המשמעות של 'בל' היא לא; אין לסור ח"ו ימין ושמאל מהתורה. בתיבת 'בל' סטייה לימין (האותיות שמימין ל'בל') היא 'אך' וסטייה לשמאל היא 'גם'.

תיבת 'אך' היא למעט (ירושלמי ברכות פ"ט מ"ז. ועוד) – אין לגרוע ח"ו מהתורה. תיבת 'גם' היא לרבות (קידושין מא, ב. ועוד) – אין להוסיף ח"ו.

רק לקיים כל התורה באמונה פשוטה, ועי"ז נוכל לקיים את התורה בכל ה"לב"."

ובדברים אלו נפרד מקהל עדתו...

(ע"פ ילקוט לוי יצחק על התורה (בעריכת הר' דוד דובאוו) ח"א עמ' 3-4)

 

~~~

על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" דורשים חז"ל (הובא ברש"י א, יד): "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה". נמצאנו למדים, שכבר ביום הראשון של הבריאה היו כלולים כל ששת אלפי השנים שבהם יהיה העולם קיים.

ויש לומר על דרך הרמז, שכל שנות קיום העולם רמוזים בפסוק (א, ה) "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

דהנה, שנינו בברייתא (עבודה זרה ט, א): "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תהו [רש"י: שני אלפים ראשונים נגזר עליו להיות תהו בלי תורה], שני אלפים תורה [בלא ימות המשיח], ושני אלפים ימות המשיח.בעוונותינו שרבו, יצאו מהן מה  שיצאו" [כלומר, היה ראוי שמשיח יבוא כבר בשנת 4000, אלא שלא זכינו והפסדנו שנים רבות מתקופת 'ימות המשיח'].

[והגמרא שם ממשיכה, שלמרות שהתורה ניתנה רק בשנת 2,448 – מונים את "שני אלפים תורה" כבר משנת 2,000, כי אז החל אברם לקרוא בשם ה' ולעשות נפשות לאמונה בא-ל אחד]

וכל זה מרומז בפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד":

א)    "ויהי ערב" – הם שני אלפים הראשונים של הבריאה, "שני אלפים תהו" – שהיה העולם מתנהג באפילה, ללא תורה וללא קורא בשם ה'.

ב)    "ויהי בוקר" – הם שני אלפים שלאחריהם, "שני אלפים תורה", כדברי הכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור".

ג)      "יום אחד" – הם שני אלפים האחרונים של הבריאה, "שני אלפים ימות המשיח" – שבהם היא העבודה קשה של הגלות, להפוך את חושך העולם לאור, דהיינו לחבר את ה"ערב" עם ה"בוקר" ל"יום אחד"; להביא לימות המשיח שאז יהיה "לילה כיום יאיר" (תהלים קלט, יב) באור ה', אשר הוא אחד ושמו אחד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: מכתב הרבי מיום כ"ה אלול (יום בריאת העולם) ה'תש"י לרבי מאיר אבוחצירה ("בבא מאיר"). נדפס באגרות קודש חלק ג עמ' תעח (וכן בלקו"ש חכ"ט עמ' 469). במכתב מבוארים המושגים גם באותיות הקבלה. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' כג-ד.

וזה לשון הפתיחה: "ישאו הרים שלום וברכה להרה"ג הוו"ח [=הותיק וחסיד] אי"א [=איש ירא אלקים] יושב על מדין, איש חי רב פעלים, מנהל עדתו במישרים, מאיר ומזהיר, עפיי' ואינבי' שפיר [=ע"פ דניאל ד, ט], בנש"ק וכו' מוהר"ר מאיר שליט"א אביחצירא, מדברנא דק"ק מידלת יע"א".

 

דבר החסידות – פרשת בראשית (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית  (עיוני)

 

דיבור הנחש הקדמוני

בסיפור חטא עץ הדעת בפרשתנו מצינו דבר פלא: בפרשה מוזכר כמה פעמים "ויאמר הנחש" (ג, א-ד) ורש"י אינו מפרש מה טיבה של "אמירה" זו (איך יתכן שנחש ידבר), ומכך מובן שפירוש "ויאמר" הוא בפשטות – שהנחש דיבר אז בטבעו* כמו בני אדם.

ומכך שכיום אין הנחשים מדברים – מסתבר שגם זה היה חלק מעונשו של הנחש: שלא יוכל לדבר עוד. אבל אם כך לא מובןמדוע לא פירש הכתוב את הקללה הזו בין שאר הקללות –שנסתם פיו מלדבר?

ולכאורה היה אפשר לתרץ, שזה כלול במה שאמר לו הקב"ה "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", שמכך מובן שייסתם גם פיו מלדבר, כי אילו ימשיך לדבר הרי יש לו יתרון הדיבור על שאר בעלי החיים.

אבל על פי זה לא מובן, מדוע הוצרך הכתוב לפרט "על גחונך תלך"? הלוא גם עונש זה כלול ב"ארור אתה מכל הבהמה וגו'" כי אילו הנחש היה הולך על רגליו היתה לו עדיפות על רמשים, אלא מובן, ש"ארור אתה וגו'" הוא רק הקדמה לקללות שמפרט לו אח"כ, וא"כ חזרה הקושיה למקומה – מדוע אינו מפרט גם את הקללה שיחדל פיו מלדבר?

מקדים הרבי בקושיא נוספת: בתחילת הקללה לנחש נאמר "כי עשית זאת ארור אתה וגו'", וקשה: לשם מה צריך להסביר "כי עשית זאת", הרי הסיבה מובנת מאליה שזה עבור חלקו בחטא!?**

אלא, יש לומר שהכוונה כאן להסביר לו באיזה עניין הוא יהיה ארור, ועל זה אומרים לו שהעונש הוא מדה כנגד מדה – "כי עשית זאת" – כלומר אתה חטאת בכח הדיבור, ובזה "ארור אתה" כלומר, שלא תוכל לדבר! ולא זו בלבד אלא "מכל הבהמה ומכל חית השדה" – שכל החיות אמנם לא מדברים אבל משמיעים קול – נהימה, שאגה וכדו', אבל הנחש נסתם פיו לגמרי***! ואח"כ ממשיך עוד "על גחונך תלך ועפר תאכל גו'" שזהו בנוסף לעונש העיקרי שהוא נאלם דום.

ועל פי זה מובן שהתורה (וכן רש"י) אינה צריכה לפרש את זה שהנחש נאלם, כי זה מובן ממילא מ"כי עשית זאת" - שהוא מדה כנגד מדה, כנ"ל.

 

שבת שלום וחורף בריא!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, בראשית שיחה ג (עמ' 13 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מ"דבר מלכות" השבועי עמ' עג. ואין תמצית קצרה זו מחליפה כלל וכלל את ה"רייכקייט" (='עשירות') שבשיחה המקורית עם שלל הערותיה. והחכם עיניו בראשו – לפתוח את ראשית התורה בלימוד שיחה לעומק, ולא להסתפק בקיצורי דרך של עבדכם השפל.

______________

*)  דהרי אין לומר שהקב"ה עשה נס מיוחד בכדי שיוכל הנחש לדבר עם חוה אז (ראה חזקוני עה"פ. ועוד) כי: א) כשאתונו של בלעם דיברה, היפךהטבע, מפורש בכתוב (בלק כב, כח)    "ויפתח ה' את פי האתון" בכדי לתרץ איך אפשר שאתון תדבר [ובחז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהי' צ"ל בריאה מיוחדת בע"ש ביה"ש], וא"כ גם כאן הי' צריך לפרש. ב) ועיקר: וכי יעשה הקב"ה נס מיוחד, למעלה מגדרי הטבע, בכדי לנסות את חוה וכ"ש – בכדילהחטיא אותה וכו'?

**) אבל ממ"ש אח"כ (ג, יז) "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו'" (ראה אוה"ח כאן, חזקוני כאן) – הרי בלא תיבות אלו אינו ברור למה נענש, שהרי הצטדק "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה וגו'" (שם, יב), ולכן הוצרך לפרש כי שמעת לקול אשתך גו'.

***) ועפ"ז יומתק פרש"י עה"פ (שם, טו) "ואתה תשופנו עקב": "ולשון תשופנו כמו נשף בהם (ישעי' מ, כד) כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה כו'" – שכוונתו בזה, שאצל שאר בהמות וחיות ישנם עכ"פ קולות וכו', משא"כ בנחש רק "כמין שריקה".

 

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

שבת כללית

קבלה בידנו ממורנו הבעל-שם-טוב, ששבת בראשית היא שבת כללית המשפיעה על כל השנה כולה, וכפי שנהגו רבותינו נשיאי חב"ד לומר: "כפי שנעמדים בשבת בראשית - כך הולך כל השנה...".

[רמז לגדלותה של פרשת בראשית דוקא, אנו למדים מכך שרוב מספר השנים של כל חמשה-חומשי-תורה נמצא בפרשה זו, שכן סיום התורה הוא כשבני-ישראל חנו בערבות מואב בסוף שנת הארבעים, דהיינו שנת 2,488, וכבר בסוף פרשת בראשית מסופר על לידת שם חם ויפת, כמאה שנה לפני המבול, כלומר:  בשנת 1,556 – רוב שנות התורה בפרשה אחת!]

משמעות הענין: במשך חודש תשרי נמצא יהודי בסביבה של קדושה; בתחילה אלו ימי הדין ועשרת ימי תשובה ואח"כ ימי השמחה של סוכות ושמחת תורה, בהם הוא מתעלה טפח מעל הקרקע. שבת בראשית לעומתם, מסמלת את החזרה לימי השיגרה, ישר מה'חממה' של תשרי לימים הקרים של החורף.

לכן העבודה של שבת בראשית היא 'לפרק את החבילות' שצברנו בימי החגים ולהוריד אותם לפסים מעשיים של החלטות טובות בנוגע לחיזוק התורה ומצוותיה במשך השנה החדשה שבאה עלינו לטובה.


שבת שלום וחורף בריא!

 

 

מיוסד על: תו"מ התוועדויות ה'תשנ"ב ח"א עמ' 188 ואילך. לקו"ש ח"ב עמ' 450.

דבר החסידות – פרשת בראשית

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

טענת האומות והתשובה הניצחית

על הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" כותב רש"י: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' . . ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'; שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים – הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו . . וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

וצריך להבין, מהו היסוד של טענת אומות העולם 'ליסטים אתם', הרי מצינו בתורה כמה אומות שכבשו ארצות מאומה אחרת ולא נענשו על זה! ובפשטות – כי כיבוש מלחמה אינו גזל (וכן הוא גם בדיני ישראל – ראה שו"ע הרב או"ח סי' תרמט ס"י, מג"א שם סק"ה).

וביותר תמוה, שהרי ארץ ישראל הגיע בירושה אלינו משם בן נח, כמסופר ברש"י (לך יב, ו) שכשחילק נח לבניו את הארץ נפלה א"י לחלקו של שם והכנעני היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, נמצא להיפך – שלא אנחנו גזלנו את ארץ שבעה גויים, אלא שבעת הגויים הם הליסטים שגזלו את הארץ מזרעו של שם!!!

מבאר הרבי: טענת אוה"ע אינה על עצם הכיבוש של יהושע, אלא על כך שא"י נכנסה לבעלותם של ישראל לעולם וכמפורש בכתוב (לך יג, טו) "לזרעך עד עולם", שלכן אפילו בזמן הגלות היא נקראת ארצנו ואדמתנו (ראה בחוקותי כו, לב-ג ועוד) וזוהי טענת האומות, שאף שא"י היא שלנו מדין כיבוש מלחמה – זו עדיין לא סיבה שהיא תהיה שלנו לעד ולעולמי עולמים.

והמענה היחיד על טענה זו* היא: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו", כלומר, מכיון שהקב"ה הוא זה שנתן אותה – הוא גם יכול להחליט באיזה אופן לתת, והוא בחר לתת לנו אותה כנחלת עולם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, בראשית שיחה א סעיף ג ואילך (עמ' 4 ואילך וגם במתורגם ללה"ק עמ' 4 ואילך). התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' ה-ו.

 

*) יש לציין, שהרבי התייחס כמה פעמים לכך, שדברי רש"י אלה נחוצים באופן במיוחד גם לתקופתנו, וכפי שכותב במכתבו מי"ט סיון ה'תשכ"ט לח"כ דאז מרת גאולה שתחי' כהן לאחר שמצטט לה את דברי רש"י הנ"ל "ובודאי ידוע לה שזו היתה אמנם טענת כמה וכמה מאומות העולם גם בתקופתנו, ולא מצאתי מענה אחר כי אם המענה הכי עתיק המסורתי שבדברי חכמינו האמורים".

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

הרב שמואל ברוך גנוט

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

 

פרשת בראשית

האם מותר לנו לאכול פרי מעץ הדעת?

 

לפני מספר שנים העלתי את הרעיון הבא על הכתב, יחד עם נושאים נוספים על סדר חומש בראשית. לא הייתי שלם עם עצמי לכתוב על עץ הדעת, כאשר בודאי מדובר בענינים גבוהים וטמירים, הרבה מעבר להשגת השכל האנושי שלנו. ובכל זאת, הגשתי את הדברים בדחילו וברחימו למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדי שיעבור עליהם ויקבע האם ניתן בכלל לעסוק בנידונים שכאלו.

למחרת התקשר אלי נכדו חביבו של מרן שליט"א, הרה"ג רבי גדליה הוניסברג שליט"א, והוא סיפר שמרן הגר"ח שליט"א נהנה עד מאד מהנושא ואף הראה אותם לכמה וכמה מבאי ביתו, בכל שעות היום. שאלו הרב הוניסברג: "אם כן, מה ההלכה? האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת?". השיב לו מרן שליט"א : "הנה, תקרא בעצמך את הדברים!"...

&&&&

לו יהי שתינתן לנו האפשרות להיכנס לגן העדן, במקום בו עומד עץ הדעת. האם מותר לנו לאכול מפריו (אם מדובר בפרי גשמי שאפשר לאוכלו), כשהאיסור לאדם הראשון נאסר גם לזרעו אחריו. או שכל האיסור נאסר רק לאדם וחוה, ולאחר שכבר אכלו מהעץ, שוב אין איסור לאכול מעץ זה?

איסור זה אינו כלול בז' מצוות בני נח ובתרי"ג מצוות. אך אין זה ראיה. כיון שיתכן שלא נכלל באיסורי התורה, מפני שאדם גשמי לא יכול להגיע במציאות למקום עץ הדעת.

בפסוקים נראה שנאסר על אדם הראשון שלא לאכול מהעץ ניתן עוד בטרם נוצרה חוה, וא"כ צריך להבין: כיצד חוה בעצמה נענשה על חטא העץ?

הגמרא (עירובין י"ג) אומרת נבראו שני פרצופים באדם הראשון, פרצופו של אדם ופרצופה של חוה, והקב"ה רק הפרידם לאחר מכן. ולפי"ז מסתבר שחוה נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת ומעץ החיים, בהיותה דבוקה וחלק מאדם הראשון. ובילקוט בסוף פרשתנו תירץ רבי אבהו שאלה זו כך: "מה אמר הכתוב על האדם "לאמר" מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו".

והרמב"ן (ג, יג) כתב: וטעם מה זאת עשית - לעבור על מצותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו. ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ", כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש.

 ובאור החיים (בראשית ב', ט"ז) כתב: "טעם אומרו "לאמר" וכפל "אכול תאכל" וכפל "מות תמות", יכוין על חוה שיצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול אתה תאכל בת זוגך, מות אתה תמות גם היא אם תעבור". (וראו במשך חכמה).

למדנו שרק אדם וחוה נצטוו שלא לאכול מעץ הדעת, ולא זרעם אחריהם. והנה קין נולד קודם חטא עץ הדעת, (סנהדרין לח, ב ובתוס' שם). ולפי זה בכלל לא מצינו שנאסר לקין לאכול מעץ הדעת, ואם קין לא הצטווה, היה יכול קין לאכול מעץ הדעת, גם מבלי שאדם הראשון יאכל ממנו. ואם הציווי של אדם הראשון היה ציווי כללי, גם לזרעו אחריו כקין והבל, אם כן לכאורה גם לנו עצמנו ייאסר לאכול מהעץ. אלא אם נאמר שלאחר שכבר ירדה הדעת לעולם, שוב אין איסור, שיש מקום לומר שטעם האיסור לאכול משום שעל ידי אכילת פרי העץ יהיה האוכל יודע טוב ורע, אולם כעת גם אם יאכל האדם מהעץ לא יתוסף לו שום שינוי במהותו, שכבר נעשה מה שנעשה. (ובכך מובן מדוע היה חשש שמא אדם יאכל מעץ החיים, ומדוע לא חששו שמא יאכל שוב מעץ הדעת? אלא שכבר אין הבדל אם יאכל ממנו שוב, משום שהאדם כבר רכש את סגולת העץ, הדעת, ואכילה נוספת לא תוסיף לו מאומה).

(ורש"י כתב: 'מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה'. ותמה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בס' משאת המלך, שהרי אדם וחוה הצטוו, עוד קודם החטא,  בכל שבע מצוות בני נח, (סנהדרין נו,ב), ואם כן מדוע כתב רש"י שרק מצוה אחת היתה להם?. אך אם נאמר שמצות אי אכילת עץ הדעת ניתנה רק לאדם ולחוה ולא לזרעם, נמצא שאכן מצוה אחת ניתנה במיוחד רק להם, והם לא עמדו בה).

הרמב"ם (בפיהמ"ש בפרק גיד הנשה) כתב שצריך לדעת שכל המצוות שאנו מצווים בהם, הם רק מפני שניתנו לנו מאת משה רבנו במצות הקב"ה, ולא מפני שניתנו לנביאים שלפני משה. אנו לא מקיימים מצות ברית מילה, בגלל הציווי שניתן לאברהם, ואנו לא אסורים בגיד הנשה משום שנצטווה בו יעקב, אלא כל חיובנו הם רק ממה שנאמר למשה בסיני ותו לא. וממילא ודאי שלו יצוייר שנגיע לעץ הדעת, נוכל לאכול מפריו.

אולם עדיין יתכן, שאפשר שכל איסור אכילת עץ הדעת אינו איסור עצמי, אלא יסודו מאיסור גזל, שהקב"ה התיר לאדם הראשון וזרעו אחריו לאכול מכל מאכלי העולם, חוץ מעץ הדעת שלא הותר באכילה. והמדרש כותב שלאחר החטא קראו מלאכי השרת לאדם הראשון בשם "גנב". ולפי"ז יתכן שלמרות שבני האדם כבר קיבלו דעת ע"י אכילת אדם הראשון, עדיין ייאסר לאכול מהעץ, כיון שלא הותר לנו לאכול ממנו, ובלא היתר מפורש, שנמצא רק בשאר המזון (כמובא בפירוש בחז"ל), האוכל עובר בגזל.

הנושא מורכב יותר, ובודאי לכל אחד מאיתנו יהיה מה להאיר ולהוסיף. והנה אנו מתחילים שוב את חומש בראשית, ומתפלפלים ודנים שוב יחדיו בדברי הפרשיות הקדושות, המפרשים וספרי גאוני הדורות.

******

פרשת נח

מדוע נח איחר דוקא להאכיל את האריה?

כולנו מכירים את דברי חז"ל, על הפסוק "וישאר אך נח", שנח איחר להאכיל את מלך החיות והאריה הכהו ברגלו. ועלינו להבין, מדוע נח לא שכח להאכיל את כל בעלי החיים האחרים ואיחר דוקא להאכיל את האריה?

חשבתי על כך את הרעיון הבא, וכשאמרתיו לרבנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שיבח את הדברים ואף חזר עליהם מספר פעמים בפני באי ביתו.

נאמר בעמוס (ג, ד) "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד". ומסביר רש"י: "כשאריה אוחז טרף, דרכו לשאוג ואינו שואג אלא אם כן לכד. וכן הוא אומר "ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף", וכן  "כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו". (ובמצודות שם: "הכפיר ישמיע קול שמחה ממעונתו אם לא שלכד, כי אז יגיל וישמח, ולא כשעדיין לא לכד"). כך גם נאמר בגמרא (ברכות לב, א): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

כל בעלי החיים נוהמים, מייללים, נובחים, גועים ומשמיעים קולות רעב, אך האריה, מלך החיות, שותק עד שימצא את טרפו. כל בעלי החיים משוועים בקולותיהם לדבר מאכל, אך האריה שותק עד למציאת מזונו. רק אז, כשמאכלו נמצא ומונח לפניו, הוא ישאג ויתן את קולו.

לאור זאת הדברים מובנים היטב. נח האכיל את בעלי החיים שדרשו ממנו בקולותיהם לאכול. הוא נע לפי קולות בעלי החיים והבין שהם דורשים מזון. אך האריה ישב ושתק. נח היה סבור שהאריה שקט, כיון שאינו רעב, ולכן איחר את מזונו. אך לאמיתו של דבר, השקט של האריה דוקא מוכיח על רעבונו ולא על שובעו, כיון שאריה שואג רק כשהוא שבע, מתוך מציאת הטרף, מתוך קופה של בשר...

******

בבל ושנער

כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק א הלכה א): "התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם", עכ"ל. וכתב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בס' דרך אמונה(שם):"בארץ שנער- היא בבל, כמו שכתוב בפרשת נח (בראשית יא, ב, ט) "וימצאו בקעה בארץ שנער וגו' על כן קרא שמה בבל". וכן כתב הרדב"ז: "אף על גב ששנער רחוקה יותר מארץ מצרים, מכל מקום לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער".

והנה הרמב"ם הזכיר לשון 'בבל' וגם 'שנער' פעמים רבות, ויש להבין מדוע נקט פעם כך ופעם כך.

וישנם שביארו שבזמן הקדמון נקרא המקום בבל ובזמן הרמב"ם נקרא המקום בפי היהודים בשם 'ארץ שנער', ולכן במקומות בהם מתייחס הרמב"ם לשם המקום בזמנו של הרמב"ם, כמו להלכות שההשלכה ההלכתית בהם היא גם מזמנו ואילך, והוא אינו מצטט את לשון חז"ל, קורא הרמב"ם למקום זה בשם 'ארץ שנער', וכאשר מתייחס הרמב"ם למקום כפי שנקרא בעבר, קורא הרמב"ם למקום בשם 'בבל' כגון 'עולי בבל'. וכמו כן כאשר הוא מצטט מלשון הגמרא, ומביא דוגמה של מקרה שהביאה הגמרא וכדומה, משתמש הרמב"ם  בלשון 'בבל'. (יעויין בספר ארץ קדומים לר"ש לוויזון, ערך שנער, ובספר אוצר לשון המקרא והמשנה (ערך שנער), ומשמע ביומא י, א (ע"פ הפסוק בבראשית הנ"ל שהובא שם), שבבל היא  שם העיר, וברבות הזמן נקרא גם האזור בשם בבל, והארץ בכללותה נקראה ארץ שנער. וראה בהערות שבמהדורת ארטסקרול/רוטנשטיין). 

והנה מקור ההלכה שלפנינו, היא מדברי המשנה במסכת ידים (פרק ד משנה ג), ובמשנה זו נכתב 'בבל', ואם כן לא מובן מדוע שינה הרמב"ם מלשון המשנה והחליף 'בבל' ב'שנער', וצריך עיון.

ומו"ר רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה: לישנא דקרא נקט.

ובפירוש המשניות במסכת ידים (שם) כתב הרמב"ם: "ובשנת השמטה שאין מפרישין בה בני ארץ ישראל מעשר כיון שהיא הפקר התקינו כבר הנביאים שיפרישו בבבל וכיוצא בה מארץ שנער מעשר שני", עכ"ל. ומשמע מדבריו שבבל ושנער אינם מקום אחד, אלא, ככל הנראה, מקום בתוך מקום.

והנה בהלכות אלו עצמם מצינו ברמב"ם שמביאם בב' השמות. בהלכה ג' כותב הרמב"ם: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים". ובהלכה ו' נאמר: "וארץ ישראל נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל... וחוץ לארץ נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן". ובהלכה ט' כתב: "אי זו היא סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא".

ובהלכות ביכורים (פרק ב הלכה א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד... אבל עמון ומואב ובבלאע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".

 ובהערות הגרנ"נ קורונל  לפסקי הלכות חלה של הרשב"א (הערה 17) כתב כך: "ומדברי הרמב"ם הללו נראה שלא כיוון בארץ שנער לארץ בבל, וכן דעת הרמב"ן דרק סוריא הוא בכלל הזה, ובהגהות מימוניות סוף ספר זרעים כתב בשם ר"י שמקומות הקרובים לארץ ישראל כמו מהר אמנון ולפנים, ושמא דבר זה  אינו ברור עד כמה חשובים רחוקים. ועיין בספר ארץ קדומים מערכת שנער שמביא שם דעות שונות מהו שנער, עי"ש. ועיין במצח [=בהקדמת] ספר המנהיג שכתב שם שדבריו מיוסדים על דברי תלמוד ירושלמי והשנערי, ושם הכוונה על תלמוד בבלי, וכמו שכתב התרגום אונקלוס [בראשית] ריש פרק י, "בארץ שנער"- "בארעא דבבל", עכ"ל.

והנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". הרי מפורש בדברי חז"ל שבבל היא שנער, לענין חיוב תרומות ומעשרות.

ובשו"ת המהרי"ט (ח"ב אבהע"ז סימן יא( כתב: "ובפ"ק דיומא אמרי' ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. בבל כמשמעה ארך זו אורכות ואכד זו בשכר כלנה זו שנער והנך כלהו כרכים גדולים נינהו וכדאמרי' בשבת שלחו ליה בני בשכר וכו' לפי שאינן בני תורה ובמדרש איכה אכד זו נציבין וגם היה שם עיר מקומו של רב יהודה בן בתירה ושם המחוז כלה שנער דכתיב בארץ שנער ואחר זמן נקרא כל המחוז בבל על שמה כדאמרי' שנער זו בבל שמנוערת מן המצות ועלה אמרי' עד היכן היא בבל".

עוד העירה דהנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". וצ"ע דהא כן הוא גם בכל הארצות, שמנוערים הם ממצות תרומות ומעשרות, ומדוע בחרו להדגיש זאת דוקא בבבל. ואדרבה, בבל היתה המקום הראשון בו תיקנו הנביאים הראשונים תרו"מ, כמש"כ הרמב"ם לעיל.

וידידי הרה"ג רבי שמעון שלזינגר (בן מו"ר הגאון רבי משה יהודה שליט"א) תירץ שכתבו כן על שנער דוקא, משום ששם היה הישוב היהודי הגדול ביותר אחר ארץ ישראל, והיינו שבישוב זה, למרות שחיו בו כה הרבה יהודים, לא נהגו מצוות התלויות בארץ והיו מנוערים מהמצוות.

******

פרשת לך לך

שכר פסיעות לקיום מצוה

נאמר בב"מ ק"ז א': "אמר רב: ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת וכו', רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא: "ברוך אתה בעיר" - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא. ורבי יוחנן לטעמיה דאמר: שכר פסיעות יש. ופירש רש"י: "רבי יוחנן לטעמיה דאמר במסכת סוטה (כב, א): שכר פסיעות יש, דאמר: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה, שאמרה לו: ולא שכר פסיעות יש; אם יש בית הכנסת בשכונתי, ואני באה לבית מדרשך להתפלל?".

והנה במדרש רבה בפרשתנו (לך לך פל"ט), נאמר: " אמר רבי יוחנן לך לך מארצך, מארפכי שלך, וממולדתך, זו שכונתך, ומבית אביך זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה". ושאלני ידידי הרה"ג רבי אהרן פרנקל שליט"א שצ"ע והרי דעת ר' יוחנן עצמו, בגמרא בב"מ שם, שבכל הליכה לדבר מצוה זוכה האדם לשכר פסיעות, וא"כ אף אם הקב"ה היה אומר לאברהם להיכן ללכת, היה מקבל שכר על פסיעותיו. וצע"ג.

והנראה בזה שהנה אם אברהם יילך למקום מסוים ומאד ברור, אזי נכון שעל כל פסיעה שיילך בכיוון הנכון, אל אותו מקום אליו שלח אותו הית"ש, יקבל שכר פסיעות. אך אם יסטה מעט מן הדרך ימין ושמאל, לצרכי עצמו וכדו', לא יקבל שכר. כי סטייתו מהדרך אינה קשורה לתועלת ההליכה לאותו המקום אליו נשלח בצו ה'. אך אם הציווי הוא ציווי כללי, ללכת, ועיקר הענין שבציווי הוא בעצם ההליכה, ולא משנה להיכן, עד אשר יקבע ה' ית"ש את מקומו, אזי כל פסיעה היא מצוה.

ובזה יש לדון האם זוכים לשכר פסיעות כאשר האדם הולך לדבר מצוה ולדבר הרשות גם יחד, כגון שיוצא מביתו אל בית הכנסת שבסוף הרחוב, כדי להתפלל, ואולם סמוך לבית הכנסת עוצר בחנות ורוכש לעצמו דבר מה. והנה אם עיקר הליכתו היא לצרכיו, ודאי שלא זוכה לשכר פסיעות. אך אם שני מטרותיו שוות המה, יל"ע בדבר.

והנה בשו"ע (או"ח לח,ח) נפסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה. וכ' המשנ"ב בשם המג"א: "ותגריהם. אף שמרויחין מזה. ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר, לא מיקרי עוסק במצוה". ואמנם יש לחלק, ששם כתיבת סת"ם אינה מצוה בעצמותה, והכוונה היא זאת שמגדירתה כמצוה, ושכוונתו לממון אי"ז כלל מצוה. ומשא"כ הכא שבודאי תפילה בביהכנ"ס היא מצוה וגם כוונתו למצוה, והנידון האם רגליו שהוליכוהו למצוה זו, בתוספת כוונה להליכה לצרכיו, נחשבים גם הם לזכות, כיון שסו"ס טרח והלך גם לדבר מצוה וכוונתו גם למצוה.

 ולעצם שאלת הר"א פרנקל, י"ל בפשיטות, שאף שזוכים לשכר פסיעות בדרך לעשיית מצוה, מ"מ ודאי שאינו כשכר גוף המצוה, כיון שהפסיעות הם רק הכשר וטירחת המצוה ומקבלים ע"ז שכר כהכשר מצוה. ומשא"כ במצות לך לך דאברהם, שזכה לשכר עצם המצוה בפסיעותיו, כיון שמצוותו היתה לפסוע.

ומצינו שהנתיבות עולם לרבינו מהר"ל מפראג ז"ל ייסד לן ששכר פסיעות ניתן רק על הליכה לתפילה, דהיא התקרבות לגבוה והוי ההליכה גופה מכלל המצוה, שגם בהליכה להתפלל הרי הוא מתקרב אליו ית"ש, ולא דמי לשאר מצוות דההליכה  היא רק הכשר מצוה, ועל כן אין להעביר על המצוות ולאחר גוף המצוה, (ובזה ביאר ד' הש"ס בב"ב קכ"ב, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד רלג ושו"ת בצל החכמה ח"ד י"ט, ועי"ש שדן בדברים, ואכמ"ל). ולפי"ז שאכן גם לר' יוחנן ניתן שכר פסיעות רק על הליכה לביהכנ"ס, אך לא בשאר מצוות. ואם אברהם היה מצווה ללכת למקום ידוע, היתה הליכתו רק כהכשר ופסיעותיו לא היו נחשבות לעצם המצוה, ולכן אמר הקב"ה לאברהם לילך סתם כך, שעי"כ עצם הפסיעות ייחשבו למצוה ויקבל שכר על כל פסיעה.

ובעיקר חידוש המהר"ל מפראג יש להביא דברי שו"ת אפרסקא דעניא (ח"ב או"ח טו), שעמד ע"ד המג"א סי' צ' ס"ק כ"ב דביש ב' בתי כנסיות מצוה לילך לרחוקה דשכר פסיעות יש, והרי בסי' קמ"ג ס"ז כ' השו"ע העולה למגדל עולה כו' בדרך קצרה, והאריך בזה. ולדברי המהר"ל לק"מ, דשכר פסיעות ניתן רק על הליכה לביהכנ"ס ולא לשאר מצוות. (וגבי מצוות עליה לרגל, עי' ב"ב קכ"ב וחת"ס שם, יל"ע האם דומה היא לתפילה, שעצם הטירחה בעליה לרגל היא חלק מהמצוה, או שתכליתה היא ההגעה לביהמ"ק. ועי' תוי"ט פרה פ"ג מ"ד). 

ואולם יש קצת להעיר על חידוש המהרי"ל מהא דמצינו שנבוכדנצר זכה לשלוט על העולם כולו בזכות שפסע ארבע פסיעות לכבוד הית"ש, כדי לשנות את האגרת בצורה שיהיה כתוב בה כבוד ה' לפני כבוד המלכות, עי' סנהדרין צ"ו א'. אם כי אפ"ל דנ"נ לא קיבל שכר כי אם על הכשר מצוה. והראוני דברי רבי הגאון המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל, שהאריך בדברים אלו בספרו עה"ת.

******

בגדר מילת עבדים

איתא בפרקי דר"א (פכ"ט): "ר"ג אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו". ויש לדקדק מדוע נתן לשם למול דווקא אותו וישמעאל בנו ולא את בני ביתו אשר נימולו ג"כ.

והנה בקידושין (מא, א) אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, והמפרשים שם כתבו

דהיינו כשהפעולה פועלת את גוף המצוה, אך בהכשר מצוה בעלמא ליכא ענין שיעשאה האדם בעצמו ויכול ליתנה לשלוחו.

והנה כ' בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן מב, הובא בס' עלי אור עפר"א דמילה) שבמילה ביום השמיני איכא מצוה בעצם מעשה המילה, אך כשמל לאחר מכן ענינה הסרת הערלה גרידא, נמצא שהמילה לאחר ח' ימים אינה אלא הכשר מצוה. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א.

ונראה דעפ"ז א"ש דמאחר ואברהם וישמעאל לא מלו ביום השמיני, נמצא דהסרת ערלתם הוא כהכשר מצוה בעלמא וכה"ג לית ענינא למולו בעצמם ומשו"כ נתנום לשם בן נח. אולם במילת עבדי אברהם ומקנת כספו, אין כל מצוה לעבדים עצמם כי אם לאדונם וכדפירשו רבותי בס' משאת המלך וברכת כהן עה"פ "שים נא ידך תחת ירכי" דאברהם השביע לאליעזר במילתו ולא במילת אליעזר, משום דלאליעזר ליכא מצוה במילתו דהיא מצוה שנצטווה בה אברהם, עיי"ש. א"כ עצם מעשה מילת העבדים הוא מצוה דאברהם ובזה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו, ודו"ק והבן.

עוד יש להוסיף פרפרת בנידון דידן, דהנה על הפסוק 'והוא יושב באלוני ממרא' , כתב רש"י: 'הוא שנתן לו עצה על המילה'. ויעויין בחתם סופר דנתן לו עצה לברך 'על המילה', עי"ש ובס' הנפלא להורות נתן להגר"נ גשטטנר זצ"ל.

והנה כתב הרמב"ם (מילה ג,א): 'המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו  למול את הבן'. ולפי"ז אם אברהם היה מל עצמו ובנו היה עליו לברך 'למול' ולא 'על המילה'.

ואמנם לפימש"כ בפרקי דר"א שאת אברהם וישמעאל מל שם בן נח ואילו את העבדים מל אברהם בעצמו, א"ש. דאכן בכה"ג היה על שם בן נח לברך 'על המילה'. וגבי העבדים- הרי הם בודאי לא מברכים 'למול', דאין מצות המילה מוטלת עליהם אלא על אדונם, ובזה יש לדון האם האדון חשיב כ'מל עצמו' או מיקרי שליח.

******

פרשת וירא

אכילת מאכלים הקשים לאכילה בחום היום

בב"מ פ"ו ב' נאמר שבאותו היום שאברהם ישב בפתח אהלו והמתין לאורחים, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה.

וצ"ע דהא כתיב (יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" ובתנחומא כתיב דהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם דעות (ד, ט) וז"ל: "יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו' אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל", עכ"ל. וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך אברהם האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינה נחשב לימות החמה, דהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.

ודודי הגרא"ש מאיר שליט"א בעל "עבודת משא", תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו ונפלא.  וידידי הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ' שליט"א תירץ לי בזה תירוץ נלבב, דהנה בב"ב טז, ב איתא: בי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ולפי"ז גם אם האורחים היו ניזוקים ממאכלים אלו, הרי מיד כשהיו מביטים באבן הטובה, מיד היו מתרפאים...

 

******

צחוקה של שרה

ותצחק שרה בקרבה (בראשית יח, יב) במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן הקפיד, עכ"ל.

והנה נאמר (בראשית יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז, א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו. ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן", שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו, מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.

האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת?

האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת? 
מאת הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א


לו יצוייר, וכהילכתא למשיחא, שתינתן לנו אפשרות להיכנס לגן העדן, במקום בו עומד עץ הדעת. האם מותר לנו לאכול מפריו (אם מדובר בפרי גשמי שאפשר לאוכלו), שהאיסור לאדם הראשון נאסר גם לזרעו אחריו. או שמא כל האיסור נאסר רק לאדם וחוה, ולאחר שכבר אכלו מהעץ, שוב אין איסור לאכול מהעץ הלזה. [והא דאין איסור זה כלול בז' מצוות בני נח ובתרי"ג מצוות, אין זה ראיה. דאפשר והוא מפני שאדם גשמי לא יכול להגיע למקום עץ הדעת, והוא חסרון מציאותי]. 

והמעיין בפסוקים יראה לנכון שצו ה' לאדה"ר שלא לאכול מהעץ ניתן עוד בטרם נוצרה חוה, וא"כ צ"ע האיך חוה בעצמה נענשה על חטא העץ. ובפשטות י"ל עפ"ד בעירובין י"ג דנבראו ב' פרצופים באדה"ר והקב"ה רק הפרידם לאחר מכן. ולפי"ז חוה נצטוותה, בהיותה דבוקה וחלק מאדה"ר. ובילקוט בסוף פרשתנו תירץ רבי אבהו שאלה זו כך: "מה אמר הכתוב על האדם "לאמר" מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו". ובאור החיים (בראשית ב', ט"ז) כתב: "טעם אומרו "לאמר" וכפל "אכול תאכל" וכפל "מות תמות", יכוין על חוה שיצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול אתה תאכל בת זוגך, מות אתה תמות גם היא אם תעבור". הרי לנו לכל הנ"ל שרק אדם וחוה נצטוו שלא לאכול, ולא שאר זרעם אחריהם. והנה קין נולד קודם חטא עץ הדעת, וכבסנהדרין ל"ח ב' ובתוס' שם. ולפי הנ"ל כלל לא מצינו שנאסר לקין לאכול מעץ הדעת, וצע"ג דא"כ שלא נצטווה, היה יכול קין לאכול מעץ הדעת, גם מבלי שאדה"ר יאכל הימנו. וא"כ שהציווי של אדה"ר הוא ציווי כללי, גם לזרעו אחריו כקין והבל, א"כ לכאורה גם לנו ייאסר לאכול מהעץ, אלא א"נ שכיון שכבר ירדה הדעת לעולם שוב ליכא איסור בזה.

והאמת תורה דרכנו מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בפרק גיד הנשה בחולין, שצריך לידע שכל המצוות שאנו מצווים בהם הם רק מפני שניתנו לנו מאת משה רבנו במצות הקב"ה ולא מפני שניתנו לנביאים שלפני משה. ונתבאר מדבריו שאין אנו מלים מפני אברהם ואין אנו אסורים בגיד הנשה משום שנצטווה בו יעקב וכו', אלא כל חיובנו הם רק ממה שנאמר למשה בסיני ותו לא. וממילא ודאי שלו יצוייר שנגיע לעץ הדעת, נוכל לאכול מפריו.

אולם עדיין יש לעיין בזה, דאפשר דכל איסור אכילת עץ הדעת אינו איסור עצמי ואיסור חפצא, אלא יסודו מאיסור גזל, דהקב"ה התיר לאדה"ר וזרעו אחריו לאכול מכל מאכלי העולם, חוץ מעץ הדעת שלא הותר באכילה. וכבר כתבתי בזה בקונ' רינת שמואל, יעוי"ש. והלום מצאתי בס' נחלת בנימין שאזיל באותו הדרך, שאיסור אכילת העץ הוא משום גזל והביא דברי המדרש שאחר החטא קראו מלאכי השרת לאדה"ר בשם "גנב", עי"ש. ולפי"ז י"ל דהגם שבני האדם כבר קיבלו דעת ע"י אכילת אדה"ר, עדיין אפ"ל שייאסר לאכול מהעץ, כיון, שלא מצינו שהותר לאכול ממנו, ובלא היתר מפורש, שנמצא רק בשאר האוכלין (כדאיתא בפירוש בתורה ובחז"ל), האוכל עובר בגזל. וראה בקונרסי 'רינת שמואל' חלק ב' בארוכה בענין מרתק זה.

ראשית הבריאה

ראשית הבריאה

שיר מאת: אהובה קליין ©

ראשית  נברא עולם

נעלם מעין אדם

יצירת אומן  נדירה

כולה אומרת שירה.

 

עפר ומים מעורבים

מיני סלעים ורגבים

מה נורא החיזיון

חושך על פני תהום.

 

רוח עזה  מרחפת

מפי אלוקים נושפת

כיסא כבודו מנענעת

האדמה כולה  מזדעזעת.

 

גלי מים מחוללים

את הבורא מהללים

נושאים כיסא מלכותו

צדק ואמת מכון קודשו.

 הערה:  השיר בהשראת פרשת  בראשית- חומש בראשית.

 

 

 

 

 

 

פרשת בראשית - ראשית בריאת העולם - כיצד?

פרשת בראשית - ראשית בריאת העולם - כיצד?

מאת: אהובה קליין.

פרשת בראשית - מתארת את ראשית בריאת העולם על ידי אלוקים: ספר בראשית נקרא בפי הנביאים: "ספר הישר" – כפי שנאמר במסכת ע"ז [כ"ה, א] על פי שני מקראות: "הלא היא כתובה על ספר הישר" [יהושע י", י"ג] "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" [שמואל- ב, א, ח]

על כך אומר רבי יוחנן: כי ספר זה - הוא על האבות: אברהם, יצחק ויעקב שהיו ישרים, כמו שכתוב: "תמות נפשי מות ישרים"

נאמר: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.." [בראשית א, א-ד]

השאלות הן:

א] מדוע התורה פתחה דווקא  בנושא בריאת העולם?

ב] מה המשמעות: "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְרוּחַ אֱלֹהִים...."?

תשובות

בריאת העולם.

רש"י  מסביר את  המילה "בראשית" בטעמים הבאים:

א] מילה זו אינה באה לפרט מה נברא  בראשונה ומה נברא אחר כך, אלא מטרתה לספר בשביל מה נברא העולם? ולכך שתי תשובות:

העולם נברא בשביל עם ישראל, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" [ירמיהו ב, ג]

וגם נברא למטרת קיום התורה, כפי שנאמר: "ראשית דרכו" [משלי ח, כ"ב]  לפיכך השמים והארץ נבראו למען ישראל שיקיימו את התורה.

ב] עיקר תיאור הבריאה הוא:  לספר על בריאת האור שהיה קיים כבר ביום הראשון.

ג] רש"י מתרץ מדוע התורה פתחה בסיפור הבריאה ולא פתחה במצווה הראשונה שעלייה נצטוו עם ישראל: "החודש הזה לכם" ? שאם יבואו אומות העולם ויגידו: כי הארץ  מיועדת להם, ויתלוננו כי   עם ישראל כבש זאת מידיהם.

תשובת העם תהיה: כי הקב"ה ברא את העולם וההחלטה בידו למי  להעניק את הארץ הזאת.

רשי מבסס את תשובתו על הפסוק בתהלים: "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" [תהלים   קי"א, ה.]

הגר"א - [הגאון רבנו אליהו מווילנא] מסביר: על פי ספר הקבלה כל המצוות רמוזות בפרשת בראשית, דוגמת-מצוות פדיון הבן :"בראשית"- ראשי תיבות = בן ראשוןאחר שלושים יום תפדה"

רעיון נפלא נוסף:

"בראשית" מפורש בזוהר הקדוש: "ברא - שית" הכוונה לאבן השתייה שנבראה משש קצוות - כי העולם נברא מהצדדים וכל הקצוות פונים לאמצעיתו - והעולם נברא בשש אותיות: א, ב, ג, ד, ה, ו. כמרומז במילה: "ברא- שית"

 כאשר מתבוננים בסיומת של כל  אות הכתובה  במלואה, מתגלה דבר נפלא:

 האות- אלף בכתיב מלא- מסתיימת באות : פ. [אלף]

 וזה נופל על אמצעיתה של אבן השתיה, האות ב' מסתיימת באות: ת' שהיא על אמצעיתה של האבן  השתייה.

 האות גימל- מה יפול בסופה?- האות: ל'- על האבן האמצעית והאות ד' במלוא אותיותיה- מסתיימת באות: ת ובסוף האות ה'- תיפול האות י' ["בשם רבינו האות ה'- במלואה נכתבה "הא" ואילו כאן הובא משמו: "הי" מהאות וו- הנאמרת בכל אותיותיה תיפול האות הסופית:ו' על אמצעיתה של האבן.

 עתה נצרף את כך האותיות האלה- נגלה שמסך כל האותיות הנ"ל שמהם נברא העולם- נופלת על אבן השתייה –זו המילה: "תלפיות" . זה מה שנאמר בשיר השירים[ ד' 'ד]:

"כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת"

עוד מסר נהדר: כעס כולל שלוש מידות רעות: כעס, עצב, שנאה – היפוכו -

רצון, אהבה, שמחה . יש שלוש מידות טובות שהם היפוך מן הכעס - והם: בטחון,יראה, תוחלת. –זהו שנאמר: "בראשית" רא"ש, בי"ת [ר"ת של ששת המידות הטובות הנ"ל]

 

רבינו בחיי מתייחס למילה: "ברא" ואומר כי העולם נברא יש מאין ומביא את פירושו של ר' נחמיה ולפיו: כבר ביום הראשון ברא ה' את כל העולם ולמה הדבר דומה? לאדם שזרע  שש שעורים בבת אחת ואחר כך   זה יצא ביום הראשון  וזה יצא ביום השני וכן הלאה במשך שישה ימים.

לפי זה מכל החומר שנברא ביום הראשון - נבראו כל הנבראים במשך שישה ימים. כלומר : הכול יצא מהכוח אל הפועל.

"וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"

רש"י מסביר: "תֹהוּ"- לשון שממה - זו שממה שאדם תוהה ומשתומם - כל מי שמתבונן נדהם ומשתומם על עוצם  ה"בֹהוּ" שבה - כלומר- הריקנות שבה.

נאמר בהמשך: " וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" [בראשית  א, ב]  על פני המים שעל הארץ הם נקראים כאן: תהום ועליהם היה חושך.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"  - כיסא הכבוד היה  כביכול עומד באוויר ומרחף על פני המים שמלאו את כל היקום. ולמה נקרא: רוח אלוקים? מפני שהיה מרחף באוויר ברוח פיו של ה' ובמאמרו - בדומה ליונה המרחפת על הקן.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש]  מבאר:  הארץ היום כפי שהיא עומדת בפנינו  על שלל בריותיה השונות וכל הפרטים הייחודים - בעבר  הייתה: "תוהו  ובוהו", המילה: "תוהו"- "תהה": היא: הרושם הנעשה לאדם ממצב שאיננו ברור ואינו רצוי, לא מצב כפי שהוא באמת ,אלא כפי שהוא מצטייר על פי תפיסתנו זהו מצב של ערבוביה מוחלטת שאין אנו מסוגלים בייחודם של דברים.

ואילו "בהו"- מציין מצב של ערבוביה - בלתי נתפס בעיני עצמו הכולל מלא סתירות ומאבקים.

לכן "תוהו ובוהו" הוא מצב מעורפל ומעורבב, לא בהיר ולא מובחן. הוא בעצם ההפך הגמור של השם "ארץ" המייצגת כעת את המצב הנוכחי של הארץ: לכן הארץ שמוציאה עכשיו יצורים רבים למיניהם - כל סוג שונה ממשנהו, הייתה  קודם - גוש חומר מעורפל ומעורב שאינו מובחן.

"תְהוֹם"- הכוונה לשאגת הים וזעם גליו ,הארץ כללה מוצקים ונוזלים בערבוביה ומעל כל זה פרוש החושך ,והאור עדיין לא היה קיים כדי שיעורר את הנבטים באדמה.- לחיים. "

"וְרוּחַ אֱלֹהִים"- הכוונה לרוח פיו של אלוקים שהיום היא שזורה בכל החומר הארצי ומוציאה ממנו חיים- הייתה אז מרחפת על פני המים ולא בתוך המים.,

בספר האגדה  מתואר:

"וממעל הרקיע, העשוי אבן יקרה ומרגליות המאירות כשמש בצהרים, תלוי באוויר כיסא הכבוד, וה' יושב על כיסאו הרם והנישא ועטרה  נתונה בראשו וכתר שם  ה' על מצחו, צדק ומשפט מכון כיסאו, חיים מימינו, מוות משמאלו, ושרביט אש בידו, והדום רגליו אש וברד, ומתחת לכיסא כאבן ספיר, ואש גדולה מתלקחת מסביב לו ושבעת ענני  אש וברק סובבים אותו, ומקול זעקת גלגלי המרכבה, יוצאים ברקים ורעמים,  ונראים ונשמעים מקצה העולם ועד קצהו וארבע מחנות מלאכים עומדים ומהללים את שם ה'..... וקראו זה אל זה ואמרו: קדוש, קדוש ה' צבאות- מלוא כל הארץ כבודו, וכל החיות והמלאכים והשרפים והכרובים האוחזים את רגלי כיסא הכבוד - אינם יודעים את מקום כבוד ה' ובשומעם את דברי השרפים וענו ואמרו: "ברוך כבוד ה' ממקומו"

והמים גברו מאד ויבואו עד כיסא כבוד ה', ותרחף על פניהם רוח אלוקים......."

לסיכום, לאור האמור לעיל:  הבריאה נוצרה על ידי אלוקים - יש מאין - על פי דיבורו של הקב"ה – ויש במעשה הבריאה – אוצרות גנוזים השמורים לבורא עולם בלבד- ואין  בשר ודם  יכול להיכנס לעומקם של דברים, אלא, עליו לדעת: כי אין עוד מלבדו! אלוקים לא רק ברא את העולם , אלא שולט עליו במלוא עוזו ועל פיו יישק דבר-בכל עת.

יפים הם דברי המשנה:

"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת? אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת": [מסכת אבות, ה, א]