חומש בראשית
דבר החסידות – פרשת ויגש
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויגש
- פורסם בחמישי, 24 דצמבר 2020 07:41
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 442
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויגש
ותשליך במצולות ים...
הרב יצחק דוד גרונר היה שליחו של הרבי למלבורן, אוסטרליה.
הוא הגיע פעם לביקור אצל הרבי בניו יורק.
לפני שחזר לאוסטרליה נכנס לקבל את ברכת הפרידה. שאל אותו הרבי:
- מה תעשה בזמן הנסיעה באונייה?
הוא לא ידע מה לענות. והרבי המשיך:
- כשאתה חוזר באנייה דרך כל האוקיינוס עד לאוסטרליה, קח בבקשה את כל המחשבות שלך על כך שאתה "לא יכול" "לא מסוגל" ו"לא מצליח"; את כל המחשבות שמכניסות לך עצבות ואי-הצלחה ותזרוק אותן לאוקיינוס.
זאת העבודה שלך לנסיעה הזאת!
(מפי השמועה)
~~~
כשכואב – צועקים!
פרשתנו פותחת "ויגש אליו יהודה וגו'". נאמר על כך במדרש (ב"ר פצ"ג, ו) "רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה כמה דאת אמר (ש"ב י, יג) "ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה", רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס...".
ולכאורה דעתו של רבי יהודה אינה מובנת: כיצד חשב יהודה שיצליח במלחמה נגד יוסף, בזמן שהוא ואחיו היו מתי מספר, ויוסף הוא המושל בכל ארץ מצרים?
ואף שיהודה ואחיו היו גיבורים – הרי יוסף היה גיבור גדול יותר, כמסופר בהמשך המדרש שם שכשהראה יהודה מעשה גבורה הראה גם יוסף מעשה גבורה כמותו ו"מיד תמה יהודה ואמר: זה גיבור ממני"!
אותו הדבר קשה על דברי רש"י כאן: "ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" – שלכאורה איזה מקום יש להנהגה זו? הרי יתכן שאם ידבר רכות יצליח יותר, והשכל מחייב שקודם צריך להתחיל בדברים רכים ותחנונים, ורק אם זה לא עוזר – מתחילים לדבר קשות*. אבל לא שייך לנסות קודם בדברים קשים ולהכעיס את השני ואח"כ לעבור לתחנונים ודברי נחת.
אלא הביאור בזה:
כל זמן שמדובר בעניינים חיצוניים, רווח כספי וכדומה – אז מתנהגים בחשבונות ע"פ שכל ומחשבים איך הכי משתלם לדבר, אבל כשמגיע לעניין של "נפשו קשורה בנפשו", דבר הנוגע בנפשו של בנימין ובנפשו של יעקב – אז לא עושים שום חשבונות ומתחילים מיד להרעיש עולמות, כמאמר העולם "כשכואב – צועקים!".
ובנושאים כאלה**, הרי אדרבה, כאשר מדברים קשות ומתחילים מיד בדברים נסערים – אז עושים רושם על השומע שהדבר באמת נוגע לו, ואינו מתכוון לכסף, כבוד וכיו"ב, ודווקא באופן כזה פועלים יותר ("יכנסו דברי באזניך") להיענות לבקשה.
ההוראה אלינו (כלשון רש"י "מכאן אתה למד"):
כשמדובר על הצלת ילד יהודי מלהיות עבד במצרים, כלומר מחינוך ירוד בו הוא משועבד להנהגת 'מצרים' – יש להתייצב בתוקף הכי גדול ובזריזות הכי גדולה להציל את הילד מחינוך זה.
וכאשר מתייצבים באופן של "ויגש אליו יהודה" – מצליחים בסופו של דבר שלא רק שלא נעשים עבדים לפרעה, אלא אדרבה: פרעה בעצמו אומר "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים" (מה, יח), ובתוך מצרים מקימים "בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י מו, כח): מחנכים תלמידים שיודעים ברור כיצד בני יעקב צריכים להתנהג ועד שיוצאים מורי הוראה בישראל.
ועל דרך זה כאשר ניגשים לקב"ה (הנקרא "יוסף צדיק עליון"), ומבקשים ומתחננים אליו בתוקף כביכול (ראה נועם אלימלך ריש פרשתנו) – הרי פועלים ש"ולא יכול יוסף להתאפק" וממלאים מלמעלה משאלות לבבו לטובה, בכל המצטרך לו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ, ויגש שיחה א סעיף ו ואילך (עמ' 216 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 238 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' תקסז-ח.
______________
*) כפירש"י בהנהגת אברהם – גר ואם לאו אהיה תושב (חיי שרה כג, ד). וראה ג"כ פרש"י וישלח לב, ט: לדורון ותעבור המנחה כו' (ואח"כ) למלחמה והיה המחנה.
**) ושאני באברהם שהיה המת מוטל "לפני" – וע"י "תנו לי גו' אקברה מתי מלפני" תיכף, וכן ביעקב (וישלח שם) – להציל כל המחנה לא רק המחנה הנשאר לפליטה.