חומש בראשית

פרשת וישלח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים: קטגוריה: פרשת וישלח; פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:50; נכתב על ידי Super User; כניסות: 779

פרשת וישלח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך...יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי...עד אשר אבא אל אדני שעירה (וישלח לג,יב-יד)

רבי שלימה יוסף כהנמן, הרב מפונביז' סיפר מחויותיו בארצות הברית, בנסיעתו הראשונה למען הישיבה "נסעתי ברכבת התחתית בניו יורק, לפתע הוקפתי בחבורת פרחחים שהבעת פניהם העידה בבירור שלא ירתעו מלשדוד יהודי בודד... טבעת הצעירים התהדקה סביבי ועיניהם ננעצו בי. לא נקף לי כל מקור לעזרה. לפתח צץ במוחי רעיון: הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועליה כתובת קרובה, ושאלתי אותם אם הם יודעים היכן עלי לרדת. "כמובן צהלו הפרחחים עליך לרדת כאן, איתנו" הרבה יותר בטוח לשדוד עובר אורח ברחוב החשוך מאשר ברכבת הציבורית...

הרכבת עצרה, וכולנו קמנו ממקומותינו נתתי להם את הכבוד לרדת לפני התמהמהתי רגע ואז נסגרו הדלתות האוטומטיות ואני נשארתי בפנים פטור מעונשם של אלו:"..

"הרי זה רעון גאוני" הפטירו השומעים.

"אין זו המצאה שלי, למדתי אותה מיעקב אבינו, כשעשו הציע לו "נסעה ונלכה" השיבו יעקב יעבר נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי"..

לדלות את הרעיון מן הפסוק ברגע המצוקה הרי זו גאונות גדולה עוד יותר (מורשת אבות)

יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעיר (וישלח לג, י-ד)

וקשה הרי יעקב גר עם לבן עשרים שנה ולא פחד מרשעותו של אותו רמאי, וא"כ מדוע כאן יעקב מפחד ללכת יחדיו עם עשו אחיו, ועוד יש להבין מתי יהיה אותו מועד שיבוא יעקב לעשו שעירה, ונראה לומר שכאן יעקב חשש להתחבר אל עשו מכיון שכאן היו לו ילדים, וכמו שאמר אתנהלה לאטי לרגל הילדים, שעל הילדים חשש יעקב פן ילמדו ממעשיו של עשו הרשע ואילו על עצמו לא היה חושש, והראיה שהיה בבית לבן עשרים שנה ואמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתיף, ועל הענין השני מתי יבוא יעקב אל עשו כבר רמז הנביא, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ואז כשיבוא מלך המשיח יתבע עשו לתת דין וחשבון על כל הצער והכאב שעשה ליעקב במשך כל הזמנים (וידבר יוסף)

ויבוא יעקב שלם עיר שכם (וישלח לג-יח)

ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חיבקו זה את זה, ונשקו זה לזה, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדול יש ביניהם, אבל האמת היה שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו שניסה לנשוך את צוואר יעקב שנהיה קשה כשיש ויעקב בכה כי חשש ואמר: מכיוון שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיעה עת שעשיו וקבל שכרו, לכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבוא יעקב שלם.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה כמו מעשה שהיה ביהודי עשיר מאוד שהיה לו גינות ופרדסים, צאן ובקר, והיו לו שני בנים, והיו מעשיו מקולקלים עד למאוד, והיה כופר גדול בתורה, ושמו יחזקאל לוי. באותה העיר היה קצב יהודי והיה ידוע שהוא צדיק גדול ובעל מידות טובות, וגם שמו היה יחזקאל לוי, ופרצופו גם היה דומה ליחזקאל לוי העשיר, וגם היו שוים בקומתם עד שלא היתה אפשרות להבחין בין זה לזה רק בלבושיהם, כי העשיר היה לבוש תמיד בגדי משי ורקמה והקצב היה לבוש בגדי הדיוט.

פעם אחת בימות הקיץ הלך העשיר לבקר את פרדסו הנמצא מחוץ לעיר, וימצא בין שני פרדסים יהודי שוכב מת, נכמרו רחמיו ויקחהו על כתפו עד שהוציאו מחוץ לפרדסים. זו היתה פעם ראשונה ששימש העשיר הזה בתור סבל נושא על כתפו, וכשוציאו החוצה ליד הכביש, עברו משם גויים עם חמוריהם, וישכור חמור אחד, וישם עליו את המת, ויביאהו לעיר, וימסרהו בידי החברה קדישא. ויהי כאשר שמע רב העיר את הדבר הזה, שלח את שמשו לקרוא לו כדי לדבר על ליבו שמא ישוב בתשובה, כי אמר הרב יש בכח מצווה רמה זו לקרבו לדרך הטובה, אבל בהגיע שמש הרב אל העשיר הזה, לא די בזה שלא הלך אל הרב, אלא גם הרבה בחרופים וגדופים כלפי הרב לומדי התורה. ויהי כשמוע הרב את אשר עשה העשיר נדהו ברבים, וכששמעו כולם שהרב נדהו התרחקו כולם ממנו, ולא היו מסתכלים עליו. ויהי בראות העשיר כך, לקח את אשתו ובניו לכפר אחד של נוצרים, בריחוק שלוש שעות מהעיר והתיישב שם.

ובינתיים יחזקאל לוי הקצב האמיתי שנפלה עליו תרדמה גדולה על ידי הסם החזק המרדים לא פחות מכ"ד שעות, לא הרגיש כלל מה שנעשה עימו ונחשב כמת. אז הלבישו תכריכים יפים, ובהתחלת הלילה הרכיבוהו על החמור והביאוהו לבית הקברות של ישראל אשר היה חוץ לעיר ויעזבובו על מצבה אחת ויברחו על נפשם, ויהי בחצי הלילה, מרוב הקור פג יינו והקיץ משנתו, והנה הוא רואה את עצמו עטוף כולו לבן, ונמצא בבית הקברות, ויאחזהו פחד גדול ויקם בזריזות ויברח וילך לביתו. ובאותה שעה הלכו בני הבית לישון לאחר שערכו לימוד לכבוד הנפטר. וידפוק על הדלת שיפתחו לו, ותפתח אשתו את החלון ותרא אדם לבוש בתכריכין צועק ואומר: פתחי לי את הדלת מהר כי אני מתקרר בחוץ, התחילה אשתו לצעוק לך מכאן לך מכאן. ובינתיים נעורו השכנים וכל אחד מהם היה מסתכל מחלונו לראות את הפלא הזה שהאדם אשר קברוהו אתמול בא בחזרה לביתו. ויאמרו לו השכנים, שבלילה לא מדברים עם המתים ושילך עתה אצל הרב עד שיאיר היום. וילך אצל הרב, ובאותה שעה הרב גמר את התקון חצות, וידפוק יחזקאל על הדלת, יצא השמש לפתוח לו, ויהי בראות השמש שעומד לפניו אדם כרוך בתכריכים, נבהל וסגר את הדלת והחל לדבר עמו מאחורי הדלת, וישאלהו מי אתה? ויאמר לו אני יחזקאל הקצב, וישאלו מהיכן באת? ויענהו מבית החיים. כשמוע השמש את דבריו, הלך אל הרב ואמר לו שיסתכל מהחלון ויראה את המת שקברוהו, עומד בחוץ ודורש שיפתחו לו כדי שיכנס. ויסתכל הרב מן החלון והנה עומד לפני אדם כרוך בתכריכים ומתחנן ואומר: תרחמו עלי, תרחמו עלי, אני מתקרר בחוץ ובטני כואבת לי, פתחו לי את הדלת. אמר לו הרב: הנה נשאר עוד שעות אחדות עד שיאיר היום, ועתה תלך לעזרת נשים של בית הכנסת הגדול, שם יש כרית ושמיכות ותישן שם, ומחר נראה מה אתך. ויתפלא הרב מאוד על הדבר,כי איך יכול להיות אדם שנקבר אתמול ועשו לויה גדולה והספידוהו וכולם הצטערו עליו, יחזור עתה מבית הקברות? והנה המת המדומה הלך לעזרת נשים והתכסה שם במה שהיה, והיה בוכה כי לא ידע מה נעשה עמו, והנה בהשכמה בא השמש לבית הכנסת ועוד לפני שיכנס שמע אחד שקורא ואומר לו: אברהם, אברהם, אם יש לך כוס מים חמים תביא לי. ובהסתכלו לראות מי הוא הקורא לו, וירא והנה עומד לפניו אדם כולו עטוף לבן, ויפחד מאוד ויצא לחוץ ויצעק לשכנים שיבואו, ויקומו השכנים והתחילו לדבר ביניהם על הענין, שמת אחד ברח מבית החיים ונמצא בעזרת נשים, ונעשה בהלה גדולה בכל העיר, וכולם פוחדים להתקרב אליו, בסוף ניגשו אליו שני בחורים ונרות בידם וישאלוהו מי הוא? ויען שהוא יחזקאל לוי הקצב, והוא בא מבית החיים. וישאלוהו איך ברחת? אמר להם איני יודע. ויאמר להם תרחמו עלי כי כואבת לי הבטן ואני מתקרר מאוד, תכף הביאו לו כוס תה ובגדים, והניחוהו עד שיאיר היום.

ויהי בהאיר היום, שלח הרב ויקרא לחברה קדישא, ויאמר להם שילכו לראות אם הקבר פתוח, וילכו לשם ויראו שהכל בסדר. אז הרב הבין שנעשתה פה איזה תחבולה, ציוה להמתין עד שתתישב דעתו. וכאשר נתישבה דעתו סיפר להם שהיה בכפר פלוני. בניו של העשיר נתנו לו משקה ומאז אינו יודע מה נעשה עימו. אז ישבו בית דין של העיר וחקרו ודרשו ומצאו את האמת ואמרו: מכיוון שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה, וידעו שהעשיר הזה פעם טרח בקבורת מת אחד, לכן קיבל עתה את שכרו בזה שזכה להקבר בקבר ישראל. עד כאן המעשה. (אהבת חיים) זה מה שנאמר מידה כנגד מידה לא בטלה.

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (וישלח לג-יח)

והוא ניצול משני האריות שהם לבן ועשו, בבואו מפדן ארם והוא נקרא שלם בגלל כמה סיבות:

הסיבה האחת שלא ראה מעולם קרי אע"פ שנשא אשה בהיותו בן פ"ד שנה.

הסיבה השניה שבא בשלום ואהבה שהאויבים ראו שאינם יכולים לו והשלימו עמו.

הסיבה השלישית לפי שהיתה לו הצלחה גדולה, וקיים לו הקב"ה כל מה שביקש ממנו, בפרשת ויצא. ואע"פ שבהליכתו לחרן היה בצער הן בגלל פחדו מעשו הן מפני עניותו שלא היה לו לא כר ולא כסת, אבל עכשיו היה שלם בעושר ובבנים.

הסיבה הרביעית אע"פ שהמלאך נתן לו המכה החזקה שנשבר לו כף ירכו, אבל כשזרחה השמש נתרפא יפה, ולכן קראו הכתוב שלם כדי להוציא מלב הסבורים שהיה צולע כל ימי חייו .

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל (וישלח לג-כ)

כי בהיות הקב"ה עמו והצילו לכן קרא את המזבח בשם ה' כדי שישכרהו תמיד ויתפרסם בעולם הנס אשר עשה. וביאור אל אלהי ישראל, ר"ל האל שהוא אדון העולם הוא אלקי כי שמי ישראל, ויש אומרים שהקב"ה קראו ליעקב אל, אמר לו אני אל בעליונים ואתה אדון בתחתונים. כלומר זכותם של הצדיקים גדול שהם שולטים בעולם, ויש בכוחם לבטל בתפילתם גזרות רעות שגוזרים בשמים.

ויעקב נכנס לשכם ביום ששי עם דמדומי חמה כשהחמה שוקעת. ואע"פ שעדיין לא ניתנה תורה, שמר יעקב שבת טרם ניתנה. ולפי שלא היה עדיין זמן הכניסה לעיר, לכן הקדים וקנה שביתה בשדה ועשה עירוב כדי שיוכל מחר לילך אלפים אמה לכל ארבעת רוחות העולם. ויש אומרים שקנה השדה הזה כדי שתהיה רשותו ויוכל לילך משם עם משא לביתו. ועוד רצה מיד לקנות חלקת שדה שיהיה סימן טוב לבניו שהם אדוני הארץ ויש אומרים שעשה כן בגלל חביבותו הרבה שחיבב את ארץ ישראל כי כל הקונה בית קטן אחד בא"י או חלקת אדמה חביב מאד בעיני הקב"ה כאילו יש לו חלק בעולם הבא.

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ (וישלח לד-א)

למה נאמר כאן, בת לאה אלא יש כאן ביקורת על לאה מאחר שזה היה טיבעה לצאת לחוץ כפי שכתבנו בפרשת ויצא אף בתה היתה סקרנית ויצאה לרחובות ואמרו רבותינו על שתי עונות היה יעקב ראוי לאותו צער של דינה.

הדבר הראשון על שנתן לביתו לצאת מביתה, ובפרט בעיר נכריה בין אנשים חטאים והיה צריך להוכיחה ולמניעה מכך.

הדבר השני על שסגר את דינה בתוך התיבה כעדכדי שלא יראנה עשו ויקחנה ודבר זה נחשב לו לעון כי הכל תלוי בידי האשה המסוגלת להפוך בעלה מרע לטוב ולהיפך . ומעשה היה בחסיד אחד שהיה נשוי חסידה אחת, ומפני שלא ילדה לו בנים נתגרשו, והוא נשא אשה רשעית ונעשה רשע. והיא נישאה לרשע והפכה אותו לצדיק ואע"ג שאביגיל היתה חסידה ובעלה היה רשע, הוא נבל הכרמלי והרבה צדיקים יש להם נשים רעות, אבל רוב העולם נמשכים אחרי נשותיהם, ומפני שדינה היתה חסידה יתכן היה שהיתה מחזירה אותו למוטב אם היתה נישאת לו והיה רואה מעשיה הטובים.

וישכב אותה ויענה (וישלח לד-ב)

גודל מעלתה של דינה אף על פי שהיא נקבה ואף על פי שראה אותה בנו של נשיא הארץ, בכל זאת לא נטתה ליבה אליו, כי ראינו שנחשב לה לעינוי ככתוב וישכב אותה ויענה, ועוד כתוב ותדבק נפשו, ולא נפשה חס ושלום, ויאהב את הנערה אבל היא לא אהבתהו ולכן הוצרך לדבר עמה דברי פיתוי כמו שכתוב וידבר על לב הנערה. ועם כל זאת היא מאסה בו, ועוד למדנו ממעשה דינה שהשבטים סכנו עצמם בזה שהלכו להרוג את כל בני העיר שכם, ולא חשבו לזה שיבואו הכנענים ושאר האומות לכלותם, והכל כדי שלא תהיה חרפה בישראל, אבל לא כן אומות העולם וערב רב מזרע עמלק בישראל, אשר הם משוכם אחרי הנאוף ואחר כל התאוות הרעות, כמו שכתוב אחרי שעשו את העגל קמו לצחק (עין מה שפרש רש"י שם).

כך הם חכמנו כל דבריהם אמת וצדק מה שניקרא אלו דברי אלוקים חיים ואלו דברי אלוקים חיים.

האמורא רבה בר חנא, בנו של רב הונא, זכה ולמד תורה אצל רב, והיה תלמידו. לימים התעלה בר חנא והיה הדין בסורא.

מלבד גדלותו בתורה היה מוכתר במדות טובות, עניו גדול היה עד שהיה קורא לרבה בר נחמן שהיה קטן ממנו "רבנו" (חולין קי"א) ולא לחנם בקש רבא שיגיע למדרגת ענותנותו של רבא בר חנא ולא יכול היה להגיע. (מו"ק כ"ח).

עשיר גדול היה רבה בר חנא יום אחד הזמין אליו שני סבלים ובקשם העבירו לי חבית יין זו אל ביתי ואשלם לכם שכרכם.

בימים ההם היו חביות יין עשויות מחרס שהוא חומר שביר.

התבוננו הסבלים בחבית ואמרו: אל דאגה, נעביר אותה שלמה, הן סבלים אנו ורגילים במלאכה זו.

הרימו הסבלים את החבית על כתפיהם ויצאו לדרכם, אחד הלך בראש וחברו אחריו. לפתע מעדה רגלו של אחד הסבלים, החבית נשמטה מעל כתפו נפלה ונשברה, והיין הטוב נגר ארצה ונספג בעפר הארץ.

עמדו הסבלים נדהמים והסתכלו ביאוש בשברי החבית, מה יעשו עתה? הן הבטיחו להעביר את החבית אל ביתו של רבה, והנה נשברה לרסיסים!

מדוכאים ומבישים הלכו הסבלים אל ביתו של רבה לספר לו מה קרה, הקפיד עליהם רבה: "לא נזהרתם כראוי", אמר להם בחומרה, "עליכם לשלם לי את מלוא הכסף".

אמרו לו "כסף אין לנו, סבלים פשוטים אנו, מנין נשלם לך?"

"היין היה יקר מאד!" אמר רבה. "אם אין לכם כסף, עליכם לשם בבגדיכם.

נטל מהם רבה את מעיליהם ושלחם מעל פניו.

"מה נעשה?" אמרו איש לרעהו "נלך לבית דינו של רב, והוא בחכמתו ידין את דיננו".

בבואם לפני רב וסיפרו לו את המעשה, הזמין רב את רבה ושמע משני הצדדים איך היה המעשה, ורק אחר שהבין את מה שקרה פנה אל רבה ואמר: "החזר להם את מעיליהם!"

התפלא רבה ושאל: "האמנם כך הוא הדין? האם חייב אני לותר להם" והלא גרמו לי נזק רב!"

"אכן", ענה לו רב "אמנם על פי הדין יכול אתה לדרוש מהם תשלום הנזק, אבל בן תורה וחכם כמוך חייב לנהוג לפנים משורת הדין וצריך לותר לבעל הדין. הן רואה אתה שאינם יכולים לשלם, ואם תטול מהם את מעיליהם, מה ילבשו בקור?" זכור שכתוב בספר משלי "למען תלך בדרך טובים"... "לפנים משורת הדין".

שמע זאת רבה והחזיר לסבלים את מעיליהם. אבל הללו עמדו במקומם ולא זזו. שאלה אותם רב "הרי קבלתם את מעיליכם, ומה לכם עוד?"

השיבו לו: "עניים אנחנו טרחנו כל היום וקיונו להרויח מעט כסף כדי לקנות אוכל. כולנו רעבים מאוד ואין לנו מאומה לאכול".

אמר רב לרבה: "שלם להם את שכרם!"

התפלא רבה עוד יותר ושאל: "האמנם הדין הוא כך? לא די שותרתי להם על תשלום הנזק והחזרתי להם את מעיליהם, עוד חייב אני לשלם להם שכר על עבודה שלא הועילה לי כלום אלא עוד גרמה לי נזק רב?!"

ענה רב: "אכן, גם אם מצד הדין אינך חייב לשלם שכרם הרי אין אתה פטור מלרחם עליהם מסכנים הם, עבדו עבודה קשה וחיכו לשכר כדי להשביע רעבונם. התשלחם ריקם? בפסוק שאמרתי לעיל נאמר גם "וארחות צדיקים תשמור" דרכם של צדיקים לרחם על הבריות".

שמע רבה ושלם לסבלים גם את שכרם. (613 סיפורים על התרי"ג)

ואת חמור ואת שרם בני הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו (וישלח לד-כו)

שמעון ולוי חרה להם על אשר טימאו את אחותם, וכן לא יעשה, והגיעו לכלל כעס, ובגלל מעשה זה קילל יעקב אבינו את כעסם, וכמו שמצינו בפרשת ויחי: "ארור אפם כי עז" משום שהכעס היא מידה מגונה, ששרשה טמון במידת הגאוה, והאדם חושב שהכל שלו, וכן תלוי הדבר באמונה, משום שאם אדם מאמין באמונה שלמה, שהכל משמים, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מסכימים מלמעלה (חולין ז) בזה נח כעסו, הכעס נובע מחסרון התבוננות, ופורץ מהאדם מתוך רגש זמני הבוער בקרבו, ושלמה המלך כתב בספרו קהלת (פרק ז) "כי כעס בחיק כסילים ינוח", שכן אדם חכם כעסו מועט, והרמב"ם (פרק ב' מהלכות דעות הלכה ב') פסק שבמידת הכעס צריך ללכת עד הקצה האחרון, שלא יכעס על כלום, ולא יהיה בזה אמצע, כמו בשאר המידות.

רבותינו כתבו בגמרא מסכת שבת (קה) על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר" מהו אל זר, שבקרב האדם הוי אומר, זה הכעס, ורבנו האר"י זכרונו לברכה הוסיף עליו את הפסוק: "טורף נפשו באפו".

הכעס מזיק לאדם ולסביבתו, אך בעיקר מקלקל לאדם עצמו, ובעי מוסר המשילו את הכעס לקומקום רותח שגולש, הרי קודם גולשים המים על הקומקום עצמו, ואחר כך נשפכים על הכיריים והרצפה, אותו דבר בעניין הכעס, מי שסובל ראשון, זה האדם הכעסן, וגם חבריו ניזוקים בסיבת כעסו, והזהירונו בגמרא ברכות (כט). "לא תרתח ולא תחטא", ועוד המשילו זאת לאדם ששברו לו צלחת, או הכוהו, והולך וממיר דתו לעבודת כוכבים, הרי שלא יצדק הדבר. והכועס דינו כעובד עבודה זרה. וצריך האדם לשאול את עצמו, האם בגלל סיבה זו או אחרת כדאי להמיר את דתי? או לא! ואז בודאי ימנע מהכעס.

מספרים על הגאון הצדיק בעל הצמח צדק מלובביטש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה סבלן גדול, ומעולם לא כעס, וכשהיה נצרך לכעוס אמר לסובבים אותו, שכעס דינו כעבודה זרה ממש, והרי להתיר עבודה זרה צריכים ללמוד את ההלכות היטב בטור ובבית יוסף ושולחן ערוך ונו"כ, ומיד היה יושב ללמוד, עד שפג כעסו ולא הקפיד כלל.

מעשה נפלא בהרבי הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זכותו יגן עלינו אמן, שהיה חי בעוני, וכשהגיעו בנותיו לפורקן לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ואשתו פנתה אליו למכור את התפילין כדי להשיא את בנותיו, והוא לא הסכים. והנה בהגיע חג הסוכות, לא היה בידו מעות לקניית אתרוג, וחשב בליבו שהרי ממילא לא מניחים תפילין עד סוף שמיני עצרת, ולכן מיצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, והלך ומכר את התפילין שלו, וקנה אתרוג. כשהגיע לביתו וסיפר לאשתו את מעשהו, הלכה בחמת זעם וזרקה את האתרוג. הצדיק עמד אובד עצות וחשב לעצמו: הרי את התפילין מכרתי, אתרוג הפסדתי, האם גם אכעס? שתק, והעביר על מידותיו. בלילה באו לו מן השמים בחלום ואמרו לו, שגדול המעשה האחרון מן הראשון, שכן העמידוהו בניסיון אם יכעס.

ידוע היה הגאון הצדיק המלומד בניסים רבנו מרדכי שרעבי זכותו יגן עלינו אמן, בהקפדתו שלא ילמדו בחבורתו אנשים כעסנים, ובוקר אחד נכנס לבית הכנסת וקרא לחזן, ואמר לו: שלא יעלה החזן, מפני שרב עם אשתו בבוקר, והגיע לכעס, ואינו ראוי להוציא את הציבור ידי חובה.

אמנם, מצינו בגמרא תענית (ד) שתלמיד חכם אוריתא קא מרתחא להו, ופרש רש"י שמתוך רוחב ליבו לוקח הדברים ללב, וחייבים לדון אותו לכף זכות, אך עם כל זה מסיימת הגמרא דמבעי ליה למילף נפשיה בניחותא.

מצינו בגמרא שבת (לא) מעשה נפלא בשני חברים שדיבור אודות מידת הסבלנות של הלל, נשיא ישראל, והתערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יוכל האחד מהם להביא את הלל לכלל כעס. הלל היה גדול הדור ולא קל להכנס אליו לשאלות פשוטות קם אחד מביניהם, והלך ביום שישי מתחת ביתו של הלל, והיה צועק: "מי כאן הלל", כביכול אינו מכיר את ביתו. מיד יצא הלל באמצע המרחץ, ושואל את האיש מה רצונו, פתח את פיו אותו אדם ושאל, מפני מה ראשם של הבבלים עגלגל? השיבו הלל בנחת: "שאלה גדולה שאלת בני", ותרץ לו שזה משום שהמיילדות מזניחות את הילדים.

הלך לו אותו אדם וחזר אחרי כמה דקות, וצעק שנית: "מי כאן הלל". שוב יצא הלל בנחת, שאלו הלל: "מה רצונך, בני?" ענהו אותו אדם: "שאלה יש לי לשאול, מפני מה רגליהם של האנשים הגרים באפריקה רחבות?" השיבו הלל: "מפני שיש שם ביצות, והשם יתברך עשה אותם כך, שלא ישקעו בבוץ.

שוב נפרדו, אך אותו אדם חזר בשלישית, וצעק: "מי כאן הלל", יצא גם הפעם הלל בנחת ושאלו: "מה רצונך, בני?" שאל אותו האיש: "מפני מה יש אנשים בארץ מיוחדת שעיניהם שטוחות?" ענהו הלל: "מפני שיש רוחות המעיפות את החולות בעיניהם". התרגז אותו האיש ואמר להלל הזקן: "יש לי שאלות רבות לשאול, אך מפחד אני שתכעס", ענהו הלל: "שב בני, ותשאל את אשר תחפוץ". ישב אותו אדם, ואמר לו: "אתה הוא הלל שאומרים עליך נשיא ישראל?" ענהו: "כן". אמר לו אותו האיש: "אם אתה הוא, יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל", נבהל הלל ושאלו: "מדוע בני תאמר כך?" ענהו: "מפני שעל ידך הפסדתי ארבע מאות זוז, ואמד והסביר להלל את סלע מחלקתו עם חברו, ואיך שסבלנותו של הלל גרמה לו להפסיד ארבע מאות זוז. מיד ענהו הלל: "תדע בני, שמוטב להפסיד ארבע מאות זוז, ועוד פעם ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יכעס".

והקורא זאת יחרד וילפת עד היכן כוחה של סבלנות. ועוד מספרים על רבנו החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, שהיה זקן מופלג, ובנה את סוכתו במאמצים מרובים, ולאחר שגמר את בניתה, באה אשתו ואמרה לו, שאם היה מעמיד סוכתו בקצה השני של החצר, היה הדבר יותר יפה, מיד הלך החפץ חיים עקר סוכתו, והעמידה באפיסת כוחות בקצה השני. שוב יצאה הרבנית, והפעם אמרה לו שבאמת עכשיו היא רואה שהמקום הראשון היה יותר יפה ונוח. בלי אומר ובלי דברים הלך החפץ חיים בשלות נפש, פירק את סוכתו והעמידה שוב במקומה הראשון, כאלה היו רבותינו גדולי ישראל, מעבירים על מידותיהם ונזהרים מהכעס פנימי וחיצוני כאחד.

הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם (וישלח לה-ב)

אבן יקרה היתה לו, לרבי יצחק אביו של רש"י. רבים בקשו לקנות את האבן הטובה, והציעו לו תמורתה סכום עצום אלף דינרי זהב! אך רבי יצחק סרב למכרה.

רק עוד שתי אבנים טובות כאלה היו באותה ארץ, הללו היו קבועות בשתי עיניו של פסל עבודה זרה, שהיה בארמון הקיסר.

והנה נפלה אחת האבנים מעינו של הפסל ונעלמה! כל החיפושים אחריה עלו בתוהו! ניסה הקיסר להשיג אבן יקרה שכזו ונודע לו כי בכל רחבי המדינה יש עוד אבן אחת כמוה: בידי היהודי רבי יצחק.

שלח אפוא שליח אל רבי יצחק ובקש לקנות את האבן, אך רבי יצחק הלא כבר ספרנו סרב למכרה.

אמר השליח: "אם לא תעשה את בקשתו של המלך, יגזור עליך גזרה רעה".

בלית בררה הסכים רבי יצחק. הוא לקח עמו את האבן ופנה לעלות אל הספינה שתביאהו לארמון המלך.

מחשבות רבות של צער ועגמה מלאו את ליבו של רבי יצחק בהיותו בדרך צר היה לו שהוא, היהודי, עומד למכור למלך אבן טובה לצרכי עבודה זרה!

באותה ספינה נסע נכרי אחד. החל רבי יצחק משוחח עמו, ותוך כדי דברים סיפר לו על האבן היקרה שנושא הוא למלך ואז עלה במוחו רעיון..

"הראה לי את האבן הטובה!" בקש הנכרי.

"רק אם תבשע שתזהר ותשמור עלילה אראה לך", השיב רבי יצחק.

נשבע הנכרי, ורבי יצחק הוציא מאמתחתו את האבן. זהרה האבן באור יקרות, והנכרי בקש לאחוז אותה בידו ולהתפעל מקרוב מיפיה.

"איזו אבן נפלאה!" התמוגג הנוכרי. "מימי לא ראיתי כמוה!"

ואז, כשרצה רבי יצחק לשוב ולקחת את האבן מידי הנכרי, הרעיד בכוונה תחילה את ידו, והאבן היקרה החליקה מטה וצנחה למעמקי הים...

"אבוי לי! אבוי לי!" השים עצמו רבי יצחק זועק זעקות שבר והפיל עצמו אל קרקעית הספינה. "מה עשיתי? המשיך לצרוח בכאב, "את כל כספי אבדתי ברגע אחד! אלף דינרים של זהב הבטיח לי הקיסר בעבורה, וגם זכויות טובות לבני אחרי, ועתה הפסדתי הכל! ואף צפוי לי עונש מאת המלך על שאבדתי את האבן המיוחדת, שכמוה אין בכל המדינה!"

כך המשיך רבי יצחק לבכות ולקונן. נוסעי הספינה ראו את צערו הרב וניסו לנחם את היהודי האומלל. כשהגיעה הספינה למחוז חפצה הלכו נוסעי הספינה אל הקיסר לבקש רחמים על היהודי. שמע הקיסר את שבפיהם ואמר: "מסכן הוא אותו יהודי. אילו הביא אלי את האבן דינרים רבים הייתי מעניק לו ועתה, מאומה לא יפול בחלקו..."

נכמרו רחמי המלך על היהודי, וצוה להעלותו על הספינה השבה לעיר מגוריו חינם אין כסף.

כשירד רבי יצחק מן הספינה ופנה לביתו, פגש בו אליהו הנביא, וכך אמר לו: "מכיוון שאבדת בכוונה תחילה את האבן היקרה, כדי לעשות רצון אלקיך ולא לתתה לעבודה זרה תזכה בשכר גדול: כעת חיה תלד אשתך בן, והוא יאיר את עיני ישראל יותר מכל אבן טובה ויקרה שבעולם!"

ואכן, כעבור שנה בן נולד לרבי יצחק ונקרא שמו שלמה, והוא הוא רבי שלמה יצחק רש"י שהאיר ומאיר את עיני ישראל בתורה עד עצם היום הזה. (מעשיהם של צדיקים)

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם, ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום (וישלח לה יט-כ)

המפרשים שואלים מדוע רחל לא נקברה במערת המכפלה? אומר על כך המדרש (בראשית רבה פב, ט) סמוך למיתה קבורה. בבית לחם נפטרה, שם נקברה. טעם נוסף אומר המדרש בהמשך (שם, י) מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים שנאמר "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד) ע"כ.

ננסה לומר הסבר נוסף לפי מדרשי חז"ל יעקב אבינו קנה את חלקו של עשו במערת המכפלה. ולפי ספר "מאור האפלה" (לרבינו נתנאל בן ישעיה תימן, שת פ"ט תורגם ע"י הרב יוסף קאפח) על הכתוב "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית תולדות כה לד) שליש הירושה ארץ ישראל לקח יעקב שליש יוסף בירושה המיטלטלין לקח עשו השליש השלישי שזהו חלק הבכורה מערת המכפלה, ניתן לעשו בתור בכור, ואת זה מכר עשו ליעקב תמורת נזיד עדשים ליעקב היה שטר מכירה על מערת המכפלה ששייכת לו ולאחר שיעקב גנב את הברכות עשו ערער גם על מכירת מערת המכפלה, שנאמר "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (שם כז לו) ועשו זומם להרוג את יעקב ויעקב בורח ללבן (ראה דרשה בראשית, תולדות עמוד 86) גם בפוגשו עם שרו של עשו בפרשת וישלח, קיים הערעור על מכירת הבכורה ומערת המכפלה (ראה דרשה אור חדש בראשית ויצא עמוד 114).

גם בקבורת יעקב, אומרת הגמרא בסוטה (יג ע"א) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב, אמר להן "קרית ארבע היא חברון" (בראשית, חיי שרה כג, ב) ואמר רבי יצחק "קרית ארבע" ארבע זוגות היו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה יעקב ולאה. אומר עשו יעקב קבר בחלקו את לאה ומה שנשאר שלי הוא. אמרו לעשו הרי יעקב קנה ממך את חלקך? ענה להם אמנם את חלק הבכורה מכרתי אבל לא את החלק הפשוט אמרו לו גם זאת מכרת וזאת רשום בשטר אשר נמצא כרגע במצרים שלחו את נפתלי, שהיה קל כאילה, להביא את שטר המכר ממצרים בינתיים ההלוויה של יעקב אבינו מתעכבת הסבירו לו הכל, אמר יהא אבי אבא מוטל בביזיון? לקח מקל וערף ראשו של עשו ונפל למרגלות יעקב אבינו, ע"כ.

לפי המעשה במסכת סוטה למרות שעשו מודה על חלק ממכירת הבכורה, אין הוא מודה על כולה. ועצם הקבורה במערת המכפלה היתה נקודת חיכוך ומחלוקת בין יעקב לעשו. לכן יתכן, שיעקב אבינו לאחר שיצא בשלום מהמפגש עם עשו אחיו לא רצה לעורר את רוגזו בנושא מכירת הבכורה מערת המכפלה, וכן כשמתה רחל בדרך, העדיף לקבור אותה בדרך ולא במערת המכפלה, ובכך מנע את המריבה במיוחד פחד בנבואת אימו רבקה שאמרה "אשכול את שנכם ביום אחד" ביום שיעקב ניקבר עשיו ניפטר ובכך נבואתה התקימה.

לפי ההסבר הנ"ל נשאלת השאלה אם כן, מדוע יעקב קבר שם את לאה ולא חשש מתגובתו של עשו על כך? הרי לאה נפטרה לפני עשו? קשה לתרץ כי אין שום מקום מפורש מתי לאה מתה ולפי תירוץ המאמר עשו נפטר לפני לאה לכן לא חשש יעקב לקבור את לאה במערת המכפלה משום מחלוקת (אור חדש)

ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (וישלח לה, כא-כב)

במעשהו. וזהו שאומר הכתוב: וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל. ר"ל יעקב הבין שכונת ראובן היתה לשם שמים (מעם לועז)

ואם תשאלו מה ראה ראובן לתבוע עלבונה של אמו יותר משאר אחיו. התשובה היא כי ראובן ידע יפה שהבכורה לא תהיה שלו, שהרי יעקב אהב את רחל ובודאי יתן הבכורה ליוסף, וכדי שלא יאמרו בודאי עשתה לאה איזו בגידה שלקח הבכורה מבנה, עמד ראובן ועשה המעשה הזה כדי שיתלו הסיבה כל כוונתו היתה לשם שמים.

ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמנים שנה ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ויקברו אתו עשו ויעקב בניו (וישלח לה-כח)

מות יצחק

ויקרבו ימי יצחק למות וישמע עשו ויבוא הוא ובניו ארצה כנען אל יצחק אביו. ויעקב ובניו באו מחברון אל יצחק וימצאו את עשו ובניו באהל.ויאמר יצחק אל יעקב הביאה אלי את בניך ואברכם. ויגש יעקב את אחד עשר ילדיו אל יצחק אביו וישם את ידיו על ראשיהם ויברכם ויחבקם וינשקם ויאמר אלהי אבותיכם יברך אתכם וירבה זרעכם ככבי השמים לרוב. וגם את בני עשו ברך יצחק לאמר יפל ה' את אימתכם ואת פחדכם על כל אויבכם.

ויהי כאשר כילה יצחק לברך את בני עשו ויאמר אל יעקב ואל בניו גשו נא אלי ודברתי אליכם את דברי האחרונים ויגשו ויאמר יצחק ה' אלהי כל הארץ דבר אלי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת לרשתה אם ישמרו בנים את חוקותי ואת תורותי והקימתי להם את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ועתה בני למדה את בניך ואת בני בניך ליראה את ה' ולעשות אך טוב וחסד לרחם על עני ויתום ולהושיעם בצר להם למען ישמור לכם ה' את בריתו והיטיב לכם ולזרעכם כל הימים ויכל יצחק לצות את יעקב ואת בניו ויגוע ויאסף אל עמיו.

הירושה

ויפלו יעקב ועשו על פני יצחק אביהם ויספדו לו ויבכו אותו וישמעו כל מלכי כנען כי מת יצחק ויבואו לספוד לו וישאו יעקב ועשו את יצחק אביהם אל מערת המכפלה אשר קנה אברהם מאת בני חת ויקבר יצחק בכבוד גדול אשר לא נעשה כמוהו גם למלכים בימים ההם. ויהי כאשר שב עשו ויעקב מקבור את יצחק אביהם ויאמר עשו הבה נתחלקה את רכוש אבינו ויקח יעקב את כל הבהמה ואת כל הרכוש ויחץ אותם לשנים ויאמר בחר לך כאשר תחפץ. ויוסף יעקב לדבר ויאמר אתה ידעת כי נשבע ה' לאבותינו לאברהם וליצחק לאמר לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם, ועתה אם את כל הארץ הזאת תחפץ לקחת קח והיתה לך ולבניך עד עולם ולקחתי אני את כל הרכוש אשר רכש לו יצחק אבינו ואם תמאן לקחת את הארץ ולקחתי אני אותה והיה לך כל רכוש אבינו וישמע עשו את דברי יעקב וילך להועץ עם נבות בן ישמעאל ויאמר לו כזה וכזה דיבר אלי יעקב, ועתה עוצה עצתך ושמעתי ויאמר נביות אל תאמן לדברי יעקב ואל תשים אליהם לב ראה נא כי עז העם היושב בארץ הזאת ואיך יכבש אותה אלהי יצחק ונתנה לבניו לרשתה על כן לך אל יעקב ולקחת את כל העושר אשר בבית יצחק אביך והיתה הארץ ליעקב לירושה כאשר דיבר ויעש עשו את עצת נביות ויקח לו את כל עושר יצחק ורכושו ולא נתן ממנו ליעקב מחוט ועד שרוך נעל.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר עשו את יעקב קח לך את כל ארץ כנען מנחל מצרים ועד נהר פרת אפס כי לא תקחך את כל מערת המכפלה כי ירושה היא לנו מאת אברהם אבי אבינו ויאמר יעקב בליבו איככה אוכל ונתתי את עשו להקבר במערת המכפלה? הן רגוז ירגזו לקראת בואו כל אבותי הישנים שם שנת עולמים על כן אעור את עיניו בכסף וזהב אשר אתן לו וחדל מדבר עוד בדבר הזה ויקח יעקב את כל זהבו ואת כל כספו ויביאם עד לפני מערת המכפלה ויעשם גל גדול ואחר לקח את עשו וילך אתו אל המערה ויאמר הנה המערה והנה גל הזהב והכסף לפניך, ועתה בחר לך באשר ייטיב בעיניך ויאמר עשו תהי כל המערה הזאת לך לנחלה עד עולם והיה לי גל הזהב והכסף אשר שמת במקום הזה ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר המקנה ויחתם ויעד עדים נאמנים ויקח את הספר ויתנהו בכלי חרש למען יעמד ימים רבים ויתנהו ביד בניו וילך עשו אל ארץ שעיר החורי ויאחז בה ותהי כל ארץ כנען לבני ישראל לנחלה ועשו וכל בניו ירשו את הר שעיר. (אגדות ישראל)