פרשת ויצא

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 08:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 465

פרשת ויצא
מאת: הרב מנחם אזולאי  |  פורסם ב: ערוץ 2000

"ויצא יעקוב מבאר שבע וילך חרנה" ( כח,יא)
למה ברח יעקוב מפני עשו ולא בטח בה' שיצילהו מידו? אלא משום שכתוב: "לך עמי בוא חדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישע יה כ"ו). שבשעה שאתה רואה שהשעה חצופה, שמידת הדין שורה בעולם, לא תעמוד כנגדה, שכל מי שעומד ונלחם כנגד השעה, נופל בידה. וכל מי שנותן מקום לשעה, ששותק, שלא נלחם, שממתין, חוזרת השעה ונופלת בידו.

"ויפגע במקום" (כח,יא).
מיעקוב אבינו לומדים אמונה. לאחר שחסה שנים ארוכות באוהלה של תורה, עוזב יעקוב אבינו את מקום הקדושה ומגיע לחרן, למקום של הקליפות, לשיא הטומאה. חרן לשון חרון אף ודינים. אחרי 14 שנות לימוד תורה יומם ולילה הוא מגיע לביתו של לבן, גדול הרמאים, והוא לא נשבר. הוא לא מתייאש. הוא עומד בנסיונות ומתחזק בירידות. "וילן שם כי בא השמש" (כח,יא). מה זה בא השמש? "ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה" (רש"י הקדוש). הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו פתאום, הוא עושה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אחד מאתנו כשפתאום, באמצע החיים, הכל נחשך לנו. הוא מתפלל. הוא פונה אל ה'. "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה (ברכות כו:). ריבונו של עולם תושיע אותי, ריבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

רחל אמנו מתעקשת בתפילה. "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" (ל,ח). נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שווה לאחותי שגם אני רוצה, כמו אחותי, ללדת בנים (רש"י הקדוש). מתי אדם מתעקש ומפציר ומתפתל ולא מניח לקב"ה עד שנענה? כשהוא מרגיש שהוא נמצא בשאלת חיים ומוות ממש. אם לא יקבל אין לו חיים. וזהו שאמרה רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (ל,א). גם לאה אמנו מאמינה בכוח העצום של התפילה. היא לא מפסיקה להתפלל, להוריד דמעות, "ועיני לאה רכות" (כט,י ז). עיניה רכות מרוב בכיות שלא תיפול ח"ו בחלקו של עשו. ומרוב תפילותיה ודמעותיה זכתה שהיא הראשונה שנישאה ליעקוב, ורוב השבטים יצאו ממנה, ואף משיח גם הוא יהיה מבני בניה. יוצא ששינתה את מזלה לגמרי לגמרי שהרי היתה מיועדת לעשו הרשע. "כי יש בכוח התפילה לשנות ולהפוך את כל דבר מהיפך אל היפך הגמור והוא הענין שעל ידו מתהפך הכל לטובה" (שש"ק ו,שדמ).

מיעקוב אבינו לומדים אמונה. הוא יוצא לדרך עם הבטחה מפורשת של השי"ת: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (כח,טו).  הנה הוא רק יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו של דבר משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומתיר אותו עני וחסר כל. ויעקוב נשאר תמים באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא לא מתבלבל,  הוא נאחז באמונה שהכל מאת ה' והכל לטובה גם אם הוא לא מבין כרגע איפה הטובה. ובזכות האמונה הזאת הוא זוכה להוציא מלבן את האמהות הקדושות, את השבטים הקדושים, זוכה לכזו התקרבות נפלאה לה'.

מה צריך ללמוד מאבינו יעקוב? שגם אם אי אפשר להבין את ה', וזאת בעצם המדרגה של כולנו, צריך להאמין שהכל לטובה. בשעת הנסיון זה לא נראה טוב מה שקורה, זה אפילו נראה רע, אבל צריך להאמין בלי שום הבנה שהכל לטובה. שכל מה שה' עושה לנו, זה לטובה. ובזכות האמונה הזו הכל אכן יתהפך לטובה. מ'הרעה' הזו עוד תצמח טובה גדולה. בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה'. להרים את הראש, לדבר אליו יתברך, להאמין שה' אתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקוב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".

החיפוש הזה, הרמת הראש אל ה', הדיבור שלא מש משפתינו, זו ההתעוררות שמבקשים מאתנו, התעוררות מלמטה, שבזכותה נזכה למצוא את ה'. "וזהו בחינת מה שעובר על כל אחד, שלפעמים בחמלת ה' נפתח לו אור גדול ונדמה לו שבוודאי יהיה איש כשר כראוי ואחר כך פתאום נחשך לו כאילו שקעה השמש ממש פתאום שלא בעונתה, אל ישתומם האדם ואל יפול בדעתו מכל מה שעובר עליו. וכשהוא בבחינת איזה עליה, שרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד, ועל ידי זה לא יפול כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור שהוא בחינת ירידה, כי באמת אף על פי כן האור שהאיר לו לא נכבה ולא נסתלק ממנו, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד רק שהכל הוא בבחינת 'ממרחק תביא לחמה' ובבחינת 'וירא את המקום מרחוק', אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך מה שהתחיל וייטיב עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד בפרטיות רק שצריכים להיות מצפים לישועה תמיד בבחינת 'וכל עין לך תצפה' וכמו שאומרים 'לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה'" (ליקו"ה שילוח הקן ה,י). הציפיה הזו, האמונה הזו שגם אנחנו נזכה, שגם הישועה שלנו תגיע כל כך חשובה וכל כך יקרה אצל ה' יתברך, זוהי ההתעוררות שמבקשים מאתנו, ושבזכותה גם אנחנו נמצא את ה' כמו יעקוב אבינו שהקיץ משנתו וגילה ש"אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כח,טז).

רחל מטבעה עקרה היתה. ובזכות מה נתן לה הקב"ה שני בנים? בזכות הויתור שלה על זיווגה. הרי עלולה היתה להינשא בסופו של דבר לעשו הרשע כי לא ידעה שיעקוב יעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאת גם אותה. אדם עושה חסד עם הזולת, זה ויתור. אך הוא לא מפסיד. הוא מיד מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים. כפי שרחל קיבלה את יוסף הצדיק, שהיה בדרגת האבות, ובניו מנשה ואפרים היו בדרגת השבטים. הויתור של רחל זה הויתור הכי גדול שאנחנו מכירים. בזכות הויתור שלה, היתה גדולה אף מהאבות הקדושים וממשה רבינו.

כפי שמספר המדרש (איכה פתיחתא) שאיפה שלא הועילה השתדלותם של האבות ומשה רבינו, הועילה השתדלותה של רחל שקפצה לפניו יתברך והזכירה את הויתור הנורא שלה "ומיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. ככתוב: 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'" (ירמיהו לא). הקב"ה מודד מידה כנגד מידה. היא, רחל, העבירה על מידותיה, גם הוא יתברך יעביר על מידותיו. מה שקורה בין אדם לחברו, הויתור, הנתינה, האהבה, זה הכי חשוב אצל הקב"ה.

ידוע מעשה עם רבי יהושע ברים זצ"ל, ראש ישיבת רוז'ין, שהתגייס לעזור לאלמנה אשר בעלה נפטר סמוך לחג הפסח, ודאג הרב לכל צרכי המשפחה כדי שיוכלו לחוג את הפסח כהלכתו. הוא אף דאג שאברך מסויים יבוא לבית האלמנה לערוך עמם את הסדר ובערב התקדש החג לפני לכתו לבית הכנסת הודיע לבני משפחתו כי יתאחר במקצת לשוב הביתה מכיוון שבדעתו לסור לבית האלמנה לבדוק שאכן הכל מתנהל כשורה. לאחר התפילה, בבואו לבית האלמנה ראה שאותו אברך לא הגיע. ר' יהושע לא חשב הרבה וגם לא ניסה להמתין אולי בכל זאת יבוא האברך כמדובר, אלא תיכף ומיד נעמד וקידש על היין בנעימות וערך את הסדר בטוב טעם, ואף נטל ידיו לסעודה אתם ביחד, לשמחתם של כל בני המשפחה שהיה להם לכבוד גדול, כי גדול בתורה כר' יהושע יערוך אתם את הסדר.

והנה ר' יהושע לא מיהר בעריכת הסדר אלא ערכו בטוב טעם ודעת כאילו הוא בחוג משפחתו, ורק לאחר שגמר לערוך את הסדר אתם נזדרז ורץ לביתו לערוך את הסדר עם בני משפחתו, והיה זה באיחור גדול מאד. בהיכנסו לביתו, כשנשאל לפשר איחורו, אמר להם כי יסביר להם זאת אחר כך מאחר וצריך למהר כדי להספיק לאכול את האפיקומן בזמן, ורק לאחר אכילת האפיקומן נתפנה וסיפר לבני משפחתו כל מה שאירע, אך בני משפחתו לא נרגעו עדיין, באמרם לו הרי גם למשפחתך הנך מחוייב.

השיב להם ר' יהושע – בואו אספר לכם מעשה שהיה: בצעירותי ביקש ממני בעל החזון איש זי"ע להשתדל למצוא שידוך לחבר פלוני שזה מכבר הגיע זמנו להתחתן. ואכן נרתמנו למשימה ובתוך זמן קצר הבחור בא בברית האירוסין ושמח החזון איש ואמר שברצונו להשתתף במסיבת האירוסין וביקש שכשהכל יהיה מוכן ממש, יבואו לקראו. וכשאכן היה הכל מוכן, והיה ממש לפני קריאת התנאים, יצאנו לבית החזון איש וכשנכנסנו ראינו מחזה די מוזר: זוג זקנים, בעל ואשתו, יושבים לפניו ומתייעצים עמו בכל מיני דברים שאמורים היו לקנות לצורך חנות לדברי סידקית אשר ניהלו, ושאלו בפרוטרוט על כל דבר כמה לקנות ומאיזה סוג, ובאיזה צבעים.

והחזון איש מקשיב בסבלנות אין קץ ועונה במתינות לכל שאלה וככה שעה ארוכה, ואנחנו ממתינים והרי ידע שאנו באנו לקראו למסיבת האירוסין. וכשפנו זוג הזקנים ללכת יצא אתנו החזון איש ובענוותנותו הסביר שהזוג הזה ניצולי שואה המה, שבורים ורצוצים הגיעו ארצה ובעוד שלעזור להם בכסף אין ביכולתי, מחוייב אני לעזרם לכל הפחות בעצה הוגנת. ובאמת המצווה הזאת אינה מוטלת רק עלי, אלא על כל אחד מישראל והנה בהמתנה של האורחים הזדמן להם ליטול חלק במצווה חשובה זו לעזור לנדכאים אלו. כמו כן, סיים ר' יהושע את סיפורו לבני משפחתו, גם הערב אילו יכולתם לעזור לאלמנה הנ"ל הרי שמחוייבים אתם כמוני בעזרה זו, ובמה יכולתם לעזור? בזה שתמתינו עד שובי מבית האלמנה כדי לעזור לה לערוך את הסדר ולשמחה בשמחת יום טוב. וכך פייס ר' יהושע את משפחתו.

בין אדם לחברו זה לפני הכל. וקודם כל ללמוד להסתכל בעינים טובות על כל אדם ואדם. אנחנו פוגשים במשך היום כל כך הרבה אנשים שנראה לנו שהם יותר מאתנו. זה לומד גמרא בהנאה ובקלות ולי עדיין קשה. זה מתפלל באריכות ובדבקות ואני תמיד ממהר. זה אוכל בכזאת קדושה, כל כך לאט וכל כך מעט ואני, ה' ירחם. במקום לשמוח בהצלחתם, במקום להגיד זאת האמת אפילו שאני עדיין לא זכיתי, במקום זה אנחנו מקנאים, אנחנו פוסלים, אנחנו מסיטים את המבט כדי לא לתת להם את התענוג הזה שראינו אותם בהצלחתם, במיטבם. החיים יכולים להיות כל כך נפלאים אם זוכים להסתכל על בני אדם בעינים טובות, אם זוכים לחשוב עליהם מחשבות טובות. כי זה מה שהכי מחבר אותנו אל ה'. כשאדם מתפעל מאחרים, מתחשב באחרים, מוותר לאחרים, כשאדם חי בנתינה מתמדת, הוא הכי קרוב אל ה'. הוא חי עם הקב"ה. הוא מספק מזון לנשמה שלו שרוצה בדיוק את זה.

"יש לנו חלק אלוק ממעל, והוא נקי וטהור. לכל יהודי יש את החלק אלוק הזה רק שהוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה, שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש למעלה. וכשעושים את המאמץ הזה, עוד פעם אחת, אני לא אתייאש, ה' אני אוהב אותך, ה' תודה, ה' אני יודע שאני צריך רק להודות לך, אז מכל תנועה כזאת אי אפשר לתאר איזה מדרגות מקבלים, איך יוצאים מהחומר, איך פתאום מסתכלים על החיים אחרת, איך פתאום לא איכפת לי מדברים, איך פתאום מה שפעם הרגיז אותי זה כבר לא מרגיז אותי, איך אני עכשיו מרגיש ששווה לי החיים, שאני מתחבר אליך, זה אי אפשר לתאר.

כמה שאני לא יודע ולא מבין, עם כל זה אם אני רוצה לאהוב את ה', ולדעת שהכל פה הבל ויש רק ה' בעולם, אז בעצם תפסתי נקודה של נצח. זה מה שישאר ממני. שאני מצליח להפוך את ההבל של העולם להבל פה קדוש של תינוקות של בית רבן: הבל פה של תפילה, הבל פה של תורה, הבל פה של סבר פנים יפות, של אדם שאומר לחברו מילים טובות, שאומר שבחים, שמשמח, שמעודד, כל ההבלים האלה הם הבלים של קודש. מתי זוכים להבלים של קודש? כשיודעים שכל העולם הוא כולו הבל. הופכים את כל ההבלים של כל העולם להבל קדוש" (בְּאור פני מלך חיים).

כוחו של ויתור

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 08:02

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1143

כוחו של ויתור

ר. אזולאי 

בקרוב מגיעים אנו לפרשת ויצא. שם לומדים אנו על ויתורה הגדול של רחל לאחותה לאה. כאשר גילתה ללאה אחותה על הסימנים הסודיים שהיו בינה לבין יעקב אבינו, ובכך אפשרה את נישואיה של לאה ליעקב. ובזכות ויתור זה, נחשבת רחל עד היום הזה למליצת היושר הגדולה שלנו, של כלל ישראל ושל כל איש ואישה מעם ישראל.

מה המיוחד כל כך בויתורה של רחל? ומה ההבדל בינו לבין ויתורים אחרים?

הויתור של רחל היה מתוך מסירות נפש. רחל ולאה שתי אחיות הן, והן ידעו שהן מיועדות לשני אחים: יעקב ועשיו. 
ידעה רחל שיעקב מעוניין לשאת אותה לאישה! 
וגם ידעה רחל שאם לאה תנשא ליעקב, הרי היא עלולה ליפול בחיקו של עשיו. 
וגם ידעה רחל מה המשמעות הרוחנית של הדברים. להיות אישה של אדם רשע, אכזרי, עובד עבודה זרה ובעצם רוצח. הרי אין פה רק ויתור גשמי, אלא גם ויתור רוחני!

ואם כך, השאלה רק מתחדדת: איך הרשתה רחל לעצמה לוותר על קניינים רוחניים? האם לא קם קול פנימי בתוכה וזעק: רחל רחל, ראי, הרי על העולם הבא שלך את מוותרת! הרי אם תתעקשי ותלחמי להנשא ליעקב, תשבי איתו בגן עדן, תהני מזיו השכינה, ותורתו תהיה תורתך. ואפילו אינך צריכה להלחם. רק לשתוק. רק להסתיר. רק לא להעביר ללאה את הסימנים!

ולמה באמת ויתרה כאן רחל, וכן גילתה ללאה את הסימנים? האם החשש מפני בושתה של לאה אמור היה לגרום לה לאבד לעצמה את עולמה חלילה? ולהנשא חלילה לרשע מרושע שסופו יורש גהינום?

אלא דבר עמוק מאוד מסתתר מאחורי הדברים. והוא האמונה.

רחל ידעה שהעולם כולו של בורא העולם הוא. ומברכתו אנו חיים. ידעה רחל שאין דבר כזה "שלי" "פרטי" "אישי" "עשיתי" "תכננתי". ידעה רחל שהכל הוא של בורא העולם! ולכן הבינה שהויתור שלה, הרי אינו אלא ויתור על דבר שממילא הוא של בורא העולם, ומה שבורא העולם יכריע אחר כך, ממילא הוא הכי טוב עבורה.

ידעה רחל שכולנו בעצם חיים בעולם של הבורא ולכן כאשר אנחנו מוותרים ועושים את רצון הבורא, לא משל עצמנו אנו מוותרים אלא על פי רצון הבורא אנו מעבירים חפץ או כבוד או כסף של הבורא לידיים שהבורא החליט להעביר אותם. 
וכך מובן גם איך הסכימה רחל לוותר על משהו כה רוחני: שהרי גם הרוחניות מאת הבורא היא, וגם העולם הבא משל הבורא הוא, וגם גן עדן וגם התורה, הכל של הבורא. וכאן, שברור היה לה שכבודה של אחותה עומד על המבחן, הבינה 
רחל שהבורא מעוניין שתוותר כאן, והיא ויתרה בחפץ לב, ולא סיפרה על כך לאחותה מעולם.

ולכן כה גדול כוחו של ויתורה של רחל. כי מוכיח הוא את כוח אמונתה.

קל לדבר על אמונה. קל לדקלם סיסמאות. אבל המבחן האמיתי שלנו בא כאשר מגיע הנסיון. כאשר באמת עלינו לוותר, על כסף, על כבוד, על מעמד ועל יוקרה - כי זהו רצון ה'. אז אנו נבחנים, עד כמה באמת אנו מאמינים שה' הוא האלוקים, שהכל הוא בעצם שלו יתברך, וגם כל מה שיזמנו יזמנו בכוחו, וגם כל מה שעשינו עשינו בכוחו, וכל מה שאנחנו נותנים אנחנו נותנים בעצם משלו. וכאשר אנו מבינים זאת באמת, קל לנו לוותר על דברים חומריים, אבל גם על דברים שיש להם משמעות רוחנית.

בא היצר הרע ואומר: הרי כבוד התורה כאן. הרי תפסידו מבחינה רוחנית. הרי תפסידו זכויות. תפסידו ממון שניתן להשתמש בו לצדקה. וכך הלאה על זו הדרך.

ורק כח אחד יכול לעמוד מולו, מול היצר הרע, והוא כוחה של האמונה. כאשר אנחנו מבינים שאין דבר כזה באמת רווח והפסד. שמי שמחליט על הרווח וההפסד הוא לא אנחנו אלא בורא העולם. שאם "נפסיד" במקום אחד, כביכול, כסף או מעמד או זכויות רוחניות בגלל ויתור כלשהו, כאשר זה רצון ה', הרי העולם כולו של ה', ויש לו אינסוף דרכים לפצות אותנו על כך.

וזהו כוחו של ויתור. כח שזכינו לו אנחנו, עם ישראל, מצד אבינו אברהם, שמוותר ללוט כדי לברוח ממריבה ואחר כך מצילו במסירות נפש. מצד אימנו רחל, שויתרה לאחותה על כל עתידה, מצד חנה אשת אלקנה ששתקה כאשר פגעו בה, והתפללה מכל הלב לקבל ילד, והבטיחה לוותר על הבן שיוולד לה ולהקדיש את בנה להשם עוד בטרם נולד.

וכך עד היום, קיים הויתור הזה, הויתור מתוך מסירות נפש, בתוך עם ישראל, במשך כל הדורות. לא מזמן שמענו על משפחה ש"השתלטו" על גג ביתם והקימו בו יחידת דיור להשכרה - והם, על אף שהדין היה עימם, שתקו - וזכו שקרוביהם נפקדו בפרי בטן. וגם שמענו על בחורה צעירה, בת 21, שסיפרה את סיפורה באתרהידברות: היא נתנה סכום כסף מתנה למכרים שלה שהיו זקוקים לכך, ושתקה ולא גילתה להם שהיא זו שהביאה להם את אותו הסכום - ואמנם מיד לאחר מכן נפקדה בת דודתה שהמתינה לילדים במשך שנים ארוכות.

והדברים ברורים, שהרי המפתח של הבאת חיים לעולם, רק בידיו של בורא עולם הוא, ולכן כאשר עומדים בנסיון, ומוכיחים שאמנם מבינים אנו שכל אשר עשינו וכל אשר לנו אינו באמת שלנו אלא הוא של בורא עולם שאנו עבדיו, אז פותח ה' בפנינו את אוצרות השפע והברכה.

והלואי ויזכה אותנו בורא העולם בחסד וברחמים לא רק לומר את הדברים אלא גם להבין אותם ולקיים אותם הלכה למעשה, ולעמוד בנסיונות שלנו, ולהוכיח שאמונתנו אינה רק בדיבורים אלא גם במעשים. וכך להוכיח שאמנם מבינים אנו שאין דבר כזה "שלי" ו"שלך", שמויתור לזולת לעולם לא מפסידים. כי הכל הכל הכל, שייך בעצם אך ורק לבורא העולם, וכל המפתחות אצלו.

"ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם נדיבים, וכסא כבוד ינחילם" (מתוך תפילת חנה).

"ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים, זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד, שלך שלי ושלי שלי, רשע". (מתוך פרקי אבות).

על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 353

שקר לבן

על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כה סיפר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל: סוחר יין גדול הוביל פעם בדרכים יין הונגרי משובח. בהיותם בדרך ביקשו המשרת והעגלון: "הלא אנו סובלים כאן את צער הדרך הקשה, תן לנו לטעום מעט". הסכים הסוחר ונתן להם לטעום מעט מן היין המשובח.

חלף זמן רב לאחר מכן ואותו המשרת הצטרף לחבורת שותי יין בעיר קטנה. השותים שיבחו מאוד את היין ששתו, ואמרו עליו שהוא "יין הונגרי אמיתי". ביקש המשרת לטעום מן היין, ולאחר שטעם אמר: "האמינו לי. אין זה יין הונגרי".

גערו בו האנשים ודחפו אותו, אבל הוא התעקש, ואמר: "אני הייתי אצל הסוחר הגדול, אני טעמתי את היין ההונגרי ואני יודע היטב כי יין זה אינו יין הונגרי כלל'. אולם אף על פי כן, לא האמינו האנשים לדבריו של המשרת. בי נחמן עצמו הסביר את המשל שסיפר, כשהוא מזכיר את המדרש, לפיו בזמן הגאולה העתידית יינתן לשתייה יין מיוחד, הקרוי "יין המשומר" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד עמוד ב). וכך הסביר ר' נחמן:  "לעתיד, כשיבוא משיח, אז ידעו כשיתנו יין המשומר. אזי לאחרים יוכלו להטעות (אותם), ויתנו להם יין וואליחשין (יין רומני), סטראוויצטיר (סוג אחר של יין זול), ויאמרו להם שהוא יין טוב המשומר. אבל אותנו  לא יוכלו להטעות, כי אנחנו טעמנו את היין הטוב".

אם מדברים על שקר ואמת אמיתית, הרי את אלו שטעמו כל חייהם מחיקויים זולים, מסיסמאות כמו "אין אמת אחת", ו"כל אחד והאמת שלו" וכדומה, ניתן לרמות. אך מי שטעם טעמה של אמת תורתית, זכה, צרופה וברה- אותו לא ניתן לרמות.

ר"י החסיד ז"ל כותב ב'ספר חסידים' (מז): "כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על לבו, כל דבריו מתקיימים וגוזר גזירה מלמטה והקב"ה מקיימה מלמעלה, ועל זה נאמר (איוב כ"ב כ"ח) "ותגזור אומר ויקם לך".

יש לשאול שאלה גדולה, אותה מציג בספר 'שש משזר, שיצא לאור זה עתה וכבר כבש בסערה את הלומדים. ידוע שהאבות הקדושים חפשו שידוך לילדיהם ממשפחתם דווקא, וכמו שמבואר בארוכה בפרשת חיי שרה בענין אברהם שלא רצה להשתדך עם בנות הכנעני, והמפרשים ביארו משום שהכנעניים היו בעל מידות רעות ומזגם היה רע. לעומת זאת, למרות שמשפחת אברהם חטאו בדעות כוזבות של עבודה זרה וכיוצ"ב, היו בעלי מזג טוב, ולכן האבות העדיפו להשתדך עם אנשים בעלי דעות רעות יותר מאשר אנשים בעלי מדות רעות, משום שקל יותר לשנות דעה רעה ממדה רעה, כ"ז מפורש במפרשים כל אחד כפי סגנונו.

אם כך, כיצד הלך יעקב להשתדך עם בנות לבן, והרי  מצאנו בלבן את מידת האכזריות ומידת העזות, כפי שראינו את אכזריותו הגדולה לאחיינו, שסיכם עימו שישא לאשה את בתו רחל ועבד עבורה שבע שנים, בחום ובקור, בשרב ובכפור, ובסוף לבן מחליף את לאה ברחל. הלא מדובר במעשה אכזרי מאין כמותו, המקומם של אדם באשר הוא!

יעקב כעס והוכיח את לבן על רמאותו, אך למרות מעשהו הבלתי- אנושי,  נשאר איתו עוד י"ג שנים. מה לו ליעקב עוד שיג ושיח עם רשע כלבן. לכאו' היה לו לקום ולעזוב מיד. הלא כן?!

מצינו בלבן גם את מידת עזות נוראה, שבסוף הפרשה הוכיח יעקב את לבן בדרבים כדורבנות ובמקום לשתוק או להודות לבן, התווכח עם אמיתות כה ברורות. הלא דבר הוא!! והלא מבואר ש"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומבואר ששקרן ורמאי כמו לבן מלא במידת העזות, שהיא מידה מגונה מאוד, ומה מצא בו יעקב ע"ה שהשתדך עימו כחותנו?

הרה"ג רבי שמואל שלום דזאלאשינסקי שליט"א, מחכמי התורה והדעת שבשכונת נוה שאנן בחיפה, בספרו החדש והמעניין 'שש משזר' על בראשית- שמות, מסביר לנו את הדברים המאלפים הבאים:

ישנם שני סוגי שקר: א) המשקר למען מטרה מסוימת ומודע לשקרו, אך שווה לו לשקר כדי להשיג דבר מה. ב) אדם חי במהותו בשקר עד שאינו שם לב כלל שהוא משקר. ולכאו' ברור שששקרני הסוג השני גרועים יותר משקרני הסוג הראשון. אך נראה שהדברים אינם מוחלטים. אמנם בעומק השקר בוודאי הצועד בעקביות בדרך השקר, גרוע יותר, אך השקרן המשקר לתועלתו האישית נחשב מושחת יותר במידותיו, כיון שהיודע בשקרו הוא מעיז פניו וגם מתאכזר לשני, לעומת זאת, מי שאינו מכיר בשקרו כלל היות והוא חי בתוככי השקר והשקר נראה לו כאמת הצרופה, ממילא אין כאן בהכרח השחתה במידות.

למרות שלבן הארמי היה רמאי ושקרן, אך הוא חי בשקר והאמין בצדקת דרכו. נמצא שלבן היה בעל דעות כוזבות ורעות, אך לא היה מושחת במידות, וכפי האמור לעיל, האבות הק' לא חששו להשתדך עם בעלי דעות כוזבות, אותן ניתן לשנות, אלא רק עם בעלי מידות רעות.

לחיות את השקר אינו בהכרח לחיות דברים שהם שקרים הנחשבים בעיני העולם כשקרים מוחלטים, אלא כל דבר שאינו לפי האמת האלוקית הנלמדת מתורתינו הק' – נחשב לשקר, וכל השקפה כזאת הוא שקר מוחלט, וכמו שיבואר בהמשך.

"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע" (אבות ה, י).

בני דור המבול יצגו את שיטת "שלי שלי שלך שלי". אנשי סדום יצגו את הנהגת "שלי שלי שלך שלך" (מדת סדום). לבן נהג במידת "שלי שלך ושלך שלי" (עם הארץ, ועי' בפי' רבינו יונה שם). ויעקב התנהג במידת "שלי שלך ושלך שלך" (חסיד, המקיים בעצמו שונא מתנות יחיה).

בעוד שלבן ייצג את השקפת העולם של המוסר האנושי, הרי שיעקב (שהוא עמוד האמת, כמש"כ "תתן אמת ליעקב") ייצג את המוסר האלוקי וסביב זה נסבו כל הויכוחים והמריבות ביניהם.

"ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי" (כט, יט).

יש להבין, מהו סגנון תשובת "טוב תתי אותה לך מלאיש אחר". הלא היה ללבן להשיב ליעקב "לו יהי כדברך", כפי שאכן השיב לו על נושא תשלום שכרו עבור רעיית צאנו (ל, לד)?

נראה שלבן לא העריך את מעלת יעקב כלל (וכמו שאמרו בעלי המוסר שכדי להעריך אדם גדול, צריך להיות בעצמך אדם גדול) ואדרבה, זילזל בו וחשב שיעקב הוא איש תם יושב אהלים, בטלן שאינו עושה דבר מועיל בחיים. לבן העריך דווקא אנשים חריפים וממולחים, אנשי עסקים ערמומיים כדוגמת עשו הרשע. אמנם כאשר הציע יעקב שישא את רחל בתו, סבר שניחא, למרות שאינו ממולח וערמומי בעסקי עולם, סוף סוף הוא אדם נוח לבריות ובעל מזג טוב ולכן הסכים, בלית ברירה, לקחתו לחתן מחוסר ברירה. כך החל כל השינוי בין השקפת העולם הארצית שבין לבן להשקפתו השמיימית של יעקב.

לבן עשה עוול נוראי, בכך שהחליף את רחל בלאה. מה ההצדקה שהייתה ללבן למעשה כה נפשע?

לבן אמר בלבו: הלא אני אב דואג ללאה שהיא כה מסכנה, כמש"כ "ועיני לאה רכות" (כט, יז), וזה ספק פיקוח נפש, היות והיא כה רוצה את יעקב . ואמר לבן בוודאי שאתן ליעקב גם את רחל לבסוף, כפי שעשה, אך אדאג שישא לאשה גם את לאה. ואף שיעקב אינו רוצה לישא את לאה לכתחילה, אך סו"ס עומד לנגד עיניו שיקול של פיקוח נפש, מול צער קטן יותר של יעקב שאינו פיקוח נפש. א"כ ראוי לעשות דבר מוסרי שכזה. לבן סבר שהמוסר האנושי עדיף, וכיון שלאה כה רוצה את יעקב, עד כדי בכי יומיומי בלתי פוסק, במצב של פיקוח נפש, על כן עדיף לגרום ליקב מעט אי נעימות, כדי שלאה תינצל ממצבה הנפשי הקשה, אם לא תינשא ליעקב.

אמנם בוודאי שלפי האמת האלוקית, דבר זה משולל מכל וכל, משתי סיבות. האחד, כידוע שלמרות שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אינו מתיר איסור גזל כמבואר בפוסקים , משום שפיקוח נפשי שלי אינו דוחה אפילו את איכות החיים של חברו, וזה מיסודי הדת. אך אדם הפועל מתוך רגש אנושי, אינו מבין זאת.

וטעם נוסף לסירובו של יעקב לישא לאשה גם את רחל, הוא מפני שלא רצה להתחתן עם שתי אחיות ובשבילו נישואין עם שתי אחיות גם הוא בגדר פיקוח נפש, ואכן מחמת זה מתה רחל כשנכנסו לארץ ישראל . אך ללבן אין כל מושג בערכים רוחניים תורתיים של איסור נשיאת שתי אחיות, ולכן לא התחשב כלל ברגישות התורתית, הקריטית עבור עמיתו כיון שהוא אינו מכיר בזה.

כל זה נובע מהמוסר האנושי, הנחשב לשקר מוחלט מול המוסר האלוקי.

כשיעקב ע"ה רצה לחזור לביתו, אמר לו לבן: "ויאמר אליך לבן וכו' נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי... ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי".

מדוע הוצרך יעקב להאריך בדבריו ולא הציע לו ישירות את תנאי השכר, כפי שהציע לבסוף בפניו?

נראה שלבן אמר ליקב שניחש בניחושיו ותרפיו כדי לדעת בזכות מה מצליח הוא בעסקיו והתרפים ענו לו שזכה לכך בזכות יעקב.

ויעקב השיב לו באריכות שעצם שאלתו בתרפים לברר דבר כה פשוט וברור לכל בר דעת, היא טעות. הלא לפני שהגעתי לכאן, כך טען יעקב, לא בורכת כלל וכלל, ומאז שהגעתי החלה הברכה לשרות בכל עסקיך. אם כן, מהו הספק בסיבת הברכה, עליו צריך לשאול בניחוש?!

ומדוע לבן עצמו לא הבין זאת מעצמו? התשובה לכך היא ללבן היו דעות קדומות על יעקב, דעות שנבעו מתוככי השקפת עולמו המוטעית שלא יתכן שיעקב, איש תם יושב אהלים, יצליח בעסקי העולם הזה. לבן סבר שכדי להצליח בעסקים צריך להיות איש שדה ממולח וערמומי וכו'. א"כ לא יתכן שההצלחה הגשמית באה מחמת יעקב, ולזה אמר לו יעקב דאדרבה, ההצלחה באה מחמת הישרות והנאמנות שעבדתיך, דבר הנראה לעינים לכל מבין, כל עוד אינו משוחד בהשקפה הפסולה ביחס לבן תורה.

100 פעמים של החלפת משכורת

כך נבין את ענין החלפת משכורתו של יעקב עשרת מונים. לכאו' גם דבר זה מראה על רשעותו הנוראה של לבן והיותו בעל מידות רעות, אך בהתבוננות נוספת בדבר, נראה שגם במקרה זה, טעותו ורשעותו של לבן  נבעה מטעות בדעות ולא מתוך השחת הנפש.

הנה ידוע שיעקב עשה תחבולה בשקתות המים בצירוף המקל לח שפיצל בו פצלות, וא"כ אמר לבן, אדרבה יעקב הוא זה שמרמה, שדואג שיוולדו וולדות כפי מה שנקבע לשכרו, בדרכים לא רגילות. ולכן אמר לבן בליבו "עביד איניש דיניה לנפשיה במקום דאיכא פסידא" והוא יחליף את משכורותו עשרת מונים. לבן ראה שיעקב מתנהג עימו ברמאות ואמר לבן: "אחיו אני ברמאות"....

אך האמת היתה להיפך, "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת" (ל, לו), ופירש רש"י: "הנותרת - הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שיירים". נמצא שלבן התחיל באי עמידה בתנאים ומסר ליעקב דווקא את הבהמות החלשות והעקרות, שבדרך הטבע לא היו יכולות ללדת ויעקב הוא זה שעבד דיניה לנפשיה, וגם מה שעשה, על פי דין עשה, כמבואר במפרשים, אך זה דרכו של בעל ההשקפה הארצית שהופך את בן התורה לגזלן ואת עצמו לישר – דרך.

לבן, האב המסור

כשלבן דלק אחרי יעקב, טען לבן בפניו "למה נהגת בבנותי כשבויות חרב", והשביע אותו שלא יענה את בנותיו ולא יוסיף עוד נשים על נשיו. מהי דאגה זו לבנותיו והחשד שחשד את יעקב, שיענה את נשותיו ויקח לעצמו עוד נשים נוספות?

בהכרח, מסביר בספר הנפלא 'שש משזר',  שלבן ראה את עצמו כאבא טוב ומסור הדואג לבנותיו וכמו שעשה עם לאה שחיתן אותה בעל כורחו של בעלה, לתועלת בתו, כש"כ בתחילת דברינו. אך מהי האמת?

וכמו שאמרו לאה ורחל ליעקב (לא, יד- טז): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה".

לבן, שהתנהג לפי המוסר האנושי, החשיב את עצמו לישר דרך, אדם טוב ואבא נפלא. אך האמת היא, בעזרת הבחנתה הדקה והעדינה של התורה הק' החודרת לאמת פנימה, שהכל שקר. לבן אולי נראה כלפי חוץ, בחיצוניות, כאדם הגון וטוב, אך בתוככי תוכו הוא לא דאג כלל לבנותיו, אלא התאכזר אליהם, ולא די בכך, אלא שהפך את הקערה על פיה וחשד ביעקב שיענה את בנותיו.

בסוף הפרשה (פרק לא), לאחר שלבן בדק בכל כליו של יעקב "ויחר ליעקב וירב בלבן".  יעקב שוטח סדרת טענות קשות וענייניות ביותר כלפי לבן, ומה משיב לו לבן כתשובה?-- "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו".

הלא הדברים תמוהים למתבונן. יעקב שוטח בפני חותנו טענות קשות על התנהגותו כלפיו בכל מהלך עשרים השנים האחרונות ואילו לבן עונה לו בשלווה: "הכל שלי, בעצם. מי אתה שתטיף לי מוסר?".

--- אין לך "שיח חרשים" גדול מזה!!

לבן היה כה משוכנע במהלך השקר בו היה שרוי, עד שלא נותר בלבבו שום מקום לשמוע צד שני.  לבן ראה בעיני רוחו את כל המאורעות בצורה הפוכה. הבנות הן בנותי, הצאן- צאני, כל מה שיש ליעקב- שלי, ואדרבה, יעקב הוא זה שגנב את לבבו ונהג עימו בחוסר יושר...

התבוננות בכל פרשת יעקב ולבן והירידה לחקרי לבבו של לבן הארמי, מלמדת ומחכימה אותנו כמה מסוכן הוא כשהאדם בונה לעצמו מערכת השקפה לפי הרגש האנושי, המושפע מהיצרים והרצונות המתחלפים, וכמה יכולה הנגיעה האישית לשכנע את האדם שהשקר בו הוא חי בכל חייו, הוא האמת האמיתית.

רש"י בתחילת הפרשה כתב על הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי":  "שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". יעקב אבינו ע"ה חשש חשש אמיתי שלבן, שהציג השקפה של אמת אנושית וניסה לשכנע את העולם כולו, כולל את יעקב בצדקת דרכו, ילכוד אותו ברשותו. על כן חשש יעקב והתפלל על כך, שימשיך לדבוק באמת התורתית ולא יפול בדרכי הרמייה של לבן הארמי. נמצאנו למדים שיעקב השתדך עם לבן, משום שלא היה בעל מידות מושחתות, אלא טועה בדעות.

לבן, שפעל לפי אמות מידת המוסר האנושי, סבר שלא יתכן שההצלחה האירה לו פנים בזכות יעקב, איש תם יושב אהלים ובהכרח "הבנות בנותי, הבנים בני והצאן צאני" וכל נישואי יעקב עם בנותיו הינם ברירת מחדל. למדנו גם שלבן מסר בעורמה את לאה ליעקב כדי לסייע לבתו וסבר כי נהג כהלכה, לפי אמת מידת המוסר האנושי. לעומתו, נהג יעקב לפי המוסר האלוקי ובהסתכלות זו סבר שלבן טועה לכל אורך הדרך, ואף שכלפי חוץ הינו אדם ישר, הרי לאמיתו של דבר הוא שקרן ורמאי.

פרשת ויצא - מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 521

פרשת ויצא - מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?

 מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו יעקב פוגש לראשונה בחייו את רחל ליד הבאר, לאחר שהצליח להסיר את האבן מעל המים:

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן- אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.  וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה- מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָייְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה.  וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי".[בראשית כ"ט, י"ב- ג]

השאלות הן:

א] מדוע בחר יעקב ברחל- האחות הקטנה-דווקא ?

ב] מי היה לבן וכיצד התייחס אל יעקב?

תשובות.

יעקב  בוחר ברחל.

"החיזקוני" סובר: שמועה  יצאה - כי הגדולה מיועדת לאחיו הגדול של יעקב הלוא הוא עשיו ,לכן פחד יעקב לדרוש את האחות הבכורה - לאה , היות וכתוצאה מבחירתו זו ,עשיו  עשוי להתרגז מאד בטענה: שיעקב לא  הסתפק לקנות ממנו את הבכורה ,אלא אף את אשתו לקח!

הגר"א [הגאון אליהו מווילנא] פירש את הפסוק: "שקר החן והבל היופי"  [משלי ל"א, ל]  תוך כדי שאלה: אם חן ויופי – הבל ושקר הם , מדוע משבח הכתוב את רחל שהייתה יפה? אלא שהתשובה היא: היופי- הוא  הבל ושקר כאשר הוא לבד!

אבל  באישה יראת ה' –  היא מעלה גדולה!

לכן  ניתן להבין מדוע חפץ יעקב ברחל?

ספורנו סבור: כי יעקב התאהב באישיותה - לא בגלל טעם אחר.

רש"י אומר על המילים: "וְרָחֵל, הָיְיתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה".  יפת תואר- הכוונה: צורה הפרצוף - שהיו קווי דמותה מתוקנים ומתוארים בתבנית יפה, רש"י מביא הוכחה להסבר זה מן הכתוב: "חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ.." [ישעיהו מ"ד, י"ג] כמו  האומן העוסק בחיתוך עץ לפסל יסמן עליו את מקום החיתוך , הכוונה לקו המתאר את הצורה הכללית של הפנים.

"וִיפַת מַרְאֶה"- הוא- זיו הקלסתר- כלומר: מאור פנים.

מכאן, שרחל הייתה יפה בצורת פניה וגם האירה פנים.

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: כאשר יעקב ראה לראשונה את רחל הוא התרגש מאד כי דמות אמו - רבקה נתגלתה לו באישיותה של רחל.

בעל הטורים מבאר : כשראה יעקב לראשונה את הבאר עוד בטרם  רחל הגיעה למקום, נזכר בדברי אמו –רבקה- שאמרה לו: כשם שאני יפת תואר והזדמנתי על הבאר –כן יהיה לך סימן מבנות אחי- אם תראה שהיא כתוארי - היא בת מזלך!

מוסיף ומדגיש בעל הטורים:

כאשר  יעקב ראה לראשונה את רחל - באותו זמן  גולל את האבן מעל הבאר- כוון שראה אותה- שרתה עליו שכינה ורוח הקודש .

 בדומה לכתוב בתהלים: "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי " [תהלים  ט"ז, ט]

פירוש נוסף: יגל כבודו של יעקב- כאשר יסיר יצר הרע שדומה לאבן [ב"ר, ע, ח]

"אור החיים" מפרש את המילים:  "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא.":

אמר יעקב לרחל:  כי הוא קרוב אליה משתי בחינות:

א] קירבת הגוף באומרו: שהוא אחי אביה. [בן רבקה –אחות לבן]

ב] קירבת הנפש - באומרו שהוא בן רבקה וידועה רבקה בצדקותה –במעשיה הטובים.

לעניות דעתי, על פי הסבר זה, ניכר שיעקב חפץ ברחל- לכן  הסביר לה שהם קרובים זה לזו.

לבן הארמי.

לבן היה אחיה של רבקה--אימם של יעקב ועשיו.

הכתוב מציין : כי רחל רצה וסיפרה לאביה על בואו של יעקב, שואל רש"י:  הרי נהוג שבמקרה כזה, נוהגת הבת לספר לאימה ולא לאביה?

אלא, מסתבר שאימה נפטרה ולא היה לה למי  לספר, אלא רק לאביה.

האגדה מספרת: כאשר רצה רחל אל לבן- אביה - לספר על בואו של יעקב, אמר בליבו: הן הביא אליעזר אתו כסף וזהב ואבנים יקרות ,אף כי יעקב אהוב על יצחק ורבקה ,מיד רץ לבן אל יעקב והנה ראה שאין לו גמלים ואין עבדים, אמר בליבו: אין זאת, כי  ודאי הביא עמו  זהב וכסף וכל אבן יקרה, כדאי שאחבק אותו  ,סביר להניח - כי האוצרות טמונים בכיסיו, לכן חיבק ומישש את בגדי יעקב, אך התאכזב מאד משגילה שאין  שום דבר, לכן חשב, אולי  הביא יעקב עמו מרגליות יקרות והסתיר אותן  מתחת ללשונו, אם כך אנשקה  לו ואראה  מה בפיו? כאשר לבן נישק את יעקב, התעצב על ליבו, כי לא גילה דבר!

לכן יעקב סיפר ללבן, כי בדרך שדד אותו, אליפז –בנו של  עשיו - באומרו: אבי ציווני להמיתך ולקחת את כל אשר ברשותך, יעקב הציע לאליפז לא לפגוע בו, אלא להסתפק בלקיחת הכסף והזהב שברשותו- כי עני נחשב למת, לכן נשאר חסר כול.

מששמע זאת לבן, אמר ליעקב: אתה בעיניי היום – כעצם שהסירו מעליה את כל הבשר החלטתי לכבדך מאד ועתה שב אצלי בביתי ימים אחדים! ואכן יעקב לא התבטל אצל לבן, אלא עשה כל עבודה, הן בביתו והן בשדהו.

רש"י מסביר:  את דברי לבן ליעקב: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה". "אך"- זו מלשון מיעוט- בכך רוצה לבן לומר ליעקב: אכניסך לביתי רק משום שאתה קרוב משפחה שלי. וזאת במיוחד  לאחר שלבן נוכח לדעת שאין לו שום תועלת בעלת ערך  מיעקב, לכן החליט שרק משום הקרבה המשפחתית ביניהם יטפל בו -יארח אותו זמן קצר- משך חודש ימים. וכך אכן נהג. ואף הכנסת אורחים זו לא הייתה חינמית, אלא בתמורה לכך שיעקב  שימש כרועה צאן.

רבינו בחיי מביא את  הסברו של רבנו שלמה  על דברי יעקב ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה"

יעקב הדגיש את המילים: ב "רָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה" לפי שלבן היה בעיני יעקב- בחזקת רמאי וחשש שמא יביא לו אישה מן השוק ששמה רחל, לכן הוצרך להגיד: "בִּתְּךָ" וחשש שמא יביא לו את לאה, לכן אמר: "הַקְּטַנָּה", למרות שיעקב נזהר שלבן  לא ירמהו, אך למרות זאת, לבן רימהו ונתן לו את לאה.

"אור החיים" סובר: כי רחל הודיעה ליעקב - כי אביה רמאי ולכן יעקב סיפר ללבן את כל  מה שעבר עליו בדרך עם אליפז.

רבי אברהם אלימלך בידרמן מביא את דברי הרד"ק:  למרות שלבן  שאל  את יעקב מהו השכר עבור עבודתו? ענה לו יעקב: 'לא תיתן לי שום דבר קצוב, אלא יהיה שכרי דרך מקרה וטובת הא-ל כמו שיזמין לי , כלומר, לבן הארמי 'ביקש לעקור את הכול - להרחיק את יעקב  מאמונתו בקב"ה – כדי שלא יחוש שהוא תלוי בה' ולא יאמין כי פרנסתו היא מן השמים. אך יעקב שהיה ירא שמים ובעל אמונה איתנה בבורא עולם, לא  אבה לשמוע לדברי לבן וענה לו: שאינו מעוניין בשכר קבוע, כי באופן זה ,יסמוך ,חלילה רק על משכורתו הקצובה והקבועה וימעט חלילה ביטחונו בה' ,אלא שכרו יהיה ,אך ורק - על פי מה שיגזור עליו אלוקים. כמו בהמשך  ההתרחשות בפרשה, אנו עדים להתעשרותו של יעקב כיצד ילדו הכבשים עקודים, מטרתו של יעקב הייתה, לשאת עיניו תמיד למרום ולדעת כי הפרנסה משמים בלבד!

לסיכום, לאור האמור לעיל, המסקנה היא: יעקב חפץ ברחל – בתו הקטנה  של לבן, מכמה טעמים, ואחד מהם: כי ראה את יופייה, אך גם את  היותה נערה- בעלת יראת אלוקים ומאור פנים.

 ובאשר לאביה, הבין – כי לבן הוא איש ערמומי ודבריו אינם נובעים מתוך כוח האמת ונמנע מליפול ברשת  שקריו ויפים דברי ירמיהו הנביא:

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

 לכן אין זה פלא שיעקב  זכה לברכת שמים גם בסביבת לבן הרמאי.

יעקב צופה לבאות.

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 450

יעקב צופה לבאות.

 שיר מאת: אהובה קליין  ©

בהגיע יעקב לחרן

חש כסלע   איתן

בתום תפילה לאלוקים

מצימאון  הציל העדרים.

אבן הסיר מהבאר

זוכה לראות רחל

דמו זורם בעורכיו

כמנגינת כינור  הרהוריו.

כעת צופה לבאות

חפץ את לבן לראות

לדעת הבשורה  בפיו

היאות למשאלתו להקשיב?

מביט ברחל  קורא שפתותיה

לאביה  לוחשת מילותיה:

אורח נכבד אחי אביה

זה עתה נכנס לחייה.

לבן זוקף ראשו

רוקם תכניות בליבו

שמא נפל בחלקו

אוצר אדיר לכיסו.

הערה: השיר בהשראת פרשת: ויצא [חומש בראשית]