חומש בראשית
פרשת ויצא - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויצא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:48
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 489
פרשת ויצא - חלק ב - הרב אריה קרן שליט"א
ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו אין האבן מטל על פי הבאר וקישקנו הצאן ויגש יעקב ויגל את האבן מול פי הבא... (ויצא כט, ח-י)
והאבן גדולה על פי הבאה ונאספו שם כל העדרים וגלו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, זה רמז על החכמים והדרשנים הנמצאים בכל דור ודור, ומדריכים את ישראל בדרשות ומוסרים, ועומדים בתפילה ובבקשת רחמים על כל צרה שלא תבוא לעולם ומשקים את הצאן, הינו את העם בדברי תורה ומסירים את האבן שבלבם הוא היצר הרע. ויש דרשן שמכניס את היראה והאמונה בלב המון העם וזה יועיל להם למשך יומים שלשה, ויש דרשן המכניס את האמונה בלבם משך חודש ימים אבל יש שיש בכוחו להחזיר בתשובה שלמה וגמורה את העם על ידי איזה פלאות שהוא עושה כמו "הארי" ז"ל.
ויושק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (ויצא כט-יא)
הסיבה השניה שבא בידים ריקות והיה מצטער מאד, אמר אליעזר שהיה עבדו של זקני אברהם הביא עמו עשרה גמלים טעונים כל טוב כאשר בא לכאן, כפי שספרנו בפרשת חיי שרה, ואילו אני אין לי כלוםץ שהכל לקח ממני אליפז בנו של עשו כפי שספרנו למעלה. ואע"פ שאין ראוי לצדיקים להצטער על שאין להם ממון, ולא כל שכן לבכות על כך, שהרי זוהי אומנות הנשים .
ויהיה כשמע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האהל (ויצא כט-יג)
בששמע לבן את גבורתו וחסידותו ושלקח את הבכורה והברכות של אחיו, ושראה לו הקב"ה בבית אל ושהוריד האבן ביד אחת ועלו לקראתו המים. רץ לקבל פניו ורחל סיפרה לו כל מה שאמר לה יעקב אבל לבן לא המתין עד שתגמור, וזה שאומר הכתוב ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו ר"ל כששמע שבא יעקב והיה בן אחותו, כלומר חסיד כמותה רץ אליו מיד. שאם הוא מן הטובים בודאי יוכל לרמותו. אבל לא שמע את סוף דבריה שיעקב אמר לה אחיו אני ברמאות שאם כן לא היה מקבלו כ"כ מהר, וזה שרץ עכשיו מפני שהיה סבור שהוא עשיר מאד, והוא נזכר בבואו של אליעזר שבא בכבוד גדול אע"פ שהיה עבד, עאכ"ו הוא, וכשראה שאין עמו כלום חיבר אותו שמא יש לו כמה דינרים בכיסו, ומשלא מצא נשק לו על שני צידי פניו שמא יש לו כמה אבנים טובות בפיו, ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה היינו שברח מפניי פחד אחיו, ובדרך שללו ממנו כל רכושו.
ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה ישב עמו חדש ימים (ויצא כט-יד)
אמר לו לבן מאחר שאין לך כלום איני מחויב להכניסך לביתי, אך מ"מ מצד זה שאתה קרובי השאר פה כחודש ימים, ואפרנס אותך כמו כלב שזורקים לו עצמות מתוך רחמנות, וכך היה עושה לו וגם זה לא היה לחינם, שכן כל יום היה שולח אותו ל רעות את צאנו, ואע"פ שביתו של לבן היה מלא עבודה זרה, בכל זאת הסכים יעקב לדור בביתו, כדי להכיר את הליכותיהן של רחל ולאה ולדעת אם הן יראי השם. ובחודש אחד שהיה שם הכירם הכרה מושלמת.
וכשתתבוננו תמצאו שנעשו ליעקב במסע הזה חמישה פלאים:
הפלא הראשון שהיום נתקצר בעבורו ושקעה החמה לפני זמנה כי הקב"ה חפץ לבר עמו בהר המוריה.
הפלא השני שנעשתה לו קפיצת הדרך והלך מחברון לחרן כהרף עין
הפלא השלישי שהאבנים ששם למראשותיו נתאחדו לאבן אחת.
הפלא הרביעי שגלל האבן הגדולה שהיה הכרח שכולם יתאספו לגוללה והוא הורידה ביד אחת בנקל ואע"פ שכתבנו שהיה בעל כוח, אבל לא יתכן כוח כזה, ובודאי היה פלא גדול.
הפלא החמישי שהמים עלו למעלה, וכך נמשך עשרים שנה כל זמן שהיה יעקב בחרן.
ואותו חודש שישב יעקב בבית לבן היה רועה את צאנו, בחצי המחיר שלוקחים ורועים אחרים וכך רצה לנהוג תמיד. (מעם לועז)
ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (ויצא כט-יז)
וזכתה לאה לכך לפי שבני אותו הדור היו אומרים, ללבן אחי רבקה יש שתי בנות, ולרבקה יש שני בנים שהם יעקב ועשו, בודאי הגדול מיועד ללאה והקטן לרחל, כי כך עשו תנאי ביניהם. והיתה לאה הולכת ברחובות והיתה שואלת על עשו מה טיבו. וכשנודע לה שעשו רשע ויעקב צדיק נצטערה מאד. וישבה בתעניות הרבה כדי שלא ליפול לרשותו ואע"פ שעשו היה כבר נשוי כשהיה בן ארבעים שנה אבל חששה שמאה ירצה אביה להשיאה לו, לפי שהיה מזרע יצחק ולכן אומר הכתוב ועיני לאה רכות, ויש לך לשאול למה סיפר הכתוב בגנותה של לאה שעיניה היו תרוטות. ועוד שאין אדם רוצה לדעת איזו עיני היו לה אלא רמז יש כאן שהיתה בוכה הרבה והיתה מבקשת רחמים מלפני הקב"ה שלא תיפול בידו של עשו הרשע. עד שנשרו ריסי עיניה ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, כי הסימן שהיה לבריות להכירה היה יפיה.
אחרי הדברים האלה אמר ה' יען כי התאבלה לאה ותצם ותבך ותתפלל אלי לאמר אל נא אהיה לעשו הרשע לאשה על כן איטיב עתה עמה והפכתי את אבלה לשמחה וילדה ליעקב בנים! ותלד לאה בן ותקרא את שמו ראובן, לאמור ראה ה' בעניי וירחם עלי וישמחני! ותהר לאה עוד ותלד בן ותקרא את שמו שמעון, לאמר שמע ה' כי צר לי וירחם עלי ותוסף ללדת את לוי ואת יהודה. ותשמח מאד. ורחל לא ילדה עוד ליעקב וימרר הדבר הזה אותה מאד ותאמר בלבה אין זאת כי טובה לאה אחותי ממני על כן שמע ה' בקולה ותלד ארבעה בנים הבה אתבוננה אל מעשיה הטובים ועשיתי כמוה טוב וחסד וחמל ה' גם עלי! ויהי כאשר ארכו הימים ולא ילדה עוד ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! ויחר אף יעקב ברחל ויגער בה וירע הדבר הזה בעיני ה' ויאמר עקב אשר לא חמלת על רחל אשתך והיא מרת נפש ולא נחמת אותה ולא דברת על ליבה ותקצוף עליה לכן ידע תדע כי יבוא יום וקמו כל בניך מפני הבן אשר תלד לך רחל וכבדהו כאשר יכבד עבד את מלכו!... ותתן רחל את בלהה ליעקב לאשה ותלד לו שני בנים את דן ואת נפתלי ולאה נתנה ליעקב את זלפה לאשה ותלד גם היא שני בנים את גד ואת אשר.
ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי (ויצא כט-יט)
היתכן שלבן הרשע יאמר ליעקב שטוב לי לתת את בתי לך לאשה מאשר לאיש אחר, והלא שום רשע לא יסכים לתת את בתו לאדם שומר תורה ומצוות, ומדוע אם כן במקרה זה לבן מעדיף שיעקב ישא את בתו לאשה ולא עשו הרשע? אלא הביאור הוא שכל זאת אמר לבן מתוך רשעות, וחשב הלא בתי צדקת, ואפילו אם היא תינשא לרשע, תהפוך אותו לצדיק, ואם כן עדיף שתתחתן עם יעקב, שהוא ממילא צדיק, ובכך ירוח לי שיהיה פחות צדיק בעולם (מחידושי מהר"ם שיק מלבוש יוסף)
ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה (ויצא כט-כב)
וכך אמר להם לבן אתם יודעים יפה כמה צער היה לנו בגל המים שכל העיר היתה צריכה להתקיים מן הבאר הזאת והיו צריכים להמתין עד שיתכנסו כולם כדי לגולל האבן, לפי שלא היו מים אחרי ומאז שבא הצדיק הזה נתברכו המים. ועכשיו שילך שוב נסבול מן המים כבתחילה. ולכן אני מציב לפניכם לעשות לו תחבולה זו בלילה אתן לו את לאה במקום רחל, ובחושך לא יבחין בה. ומחר נעשה הסכם אחר לגבי רחל כדי שיעבדני עוד שבע שנים, ולפי שהוא אוהב אותה מאד מאד בודאי יסכים לכך. ונרויח הברכה של המים שנתברכה עירנו בזכותו והעצה הזאת מצאה חן בעיני בני עירו והסכימו לדבריו שלא יגלו את הסוד. אבל מאחר שלבן היה רמאי לא הסתפק בזה שרימה אותו, אלא רצה לרמות גם אותם. מה עשה, אמר להם איני בטוח בכם שלא תגלו הסוד, ולכן רוצה אני שכל אחד מכם יביא לי ערבון, כל אחד הטוב שיש לו וכך הביא לו כל אחד ערבון. זה הביא לו בשר וזה יין וכיו"ב ובערבונות האלה עשה את המשתה ולא הוציא מכיסו כלום. וזה שאומר הכתוב ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. והרי בתחילה עושים המשתה ואח"כ מזמינים את הקרואים אלא רמז יש כאן שע"י איסוף האנשים עשה את המשתה, בערבונות שלקח מהם.
והיה זה בערב שבת בזמן קבלת שבת. וישבו והתחילו לזמר היא לאה, היא לאה. וביטאו זאת מהר כל כך שהיה חושב שזה נוסח של הזמר והלחן שיעקב לא הבין. וכונת לבן היתה להודיע לו ברמז, שאם למחר יבוא אליו בטענה יאמר לו והרי אמרתי לך שהיא לאה ולא היה איכפת לך וכך לקח את לאה והכניסה לחדרו של יעקב.
ויהי בבקר והנה הוא לאה ויאמר אל לבן מה זאת אעשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני (ויצא כט-כה)
וכשראה אותה כעס עליה ואמר לה רמאית בתה של רמאי והרי שמעת בלילה שקראתיך רחל ואת השבת י כאילו את רחל. אמרה לו ממך למדתי שמותר לשקר לדבר מצוה שהרי זה כ"א שנה כשאביך שלח את עשו להביא לו אוכל, הלכת אתה מהר והבאת לו וכששאל אותך מי אתה, השבת, אני עשו בכורך, ובודאי לא נמנעת מלשקר כדי לקיים מצות אמך. כיום אף אני עושה כך כדי לקיים מצות אבי. ובפרט כדי לזכות באנין כה גדול להיות עם חסיד כמוך ובכך להנצל מידיו של עשו. ויעקב אמר ללבן כיצד עשית זאת והלא אני ברחל עבדתי אותך והנה נתת לי את לאה.
ויהי בבוקר והנה היא לאה (ויצא כט –כה)
אמרו במדרש: שכל אותו הלילה היה קורא לה "רחל" והיא עונה לו כן, וכי מה צריך היה ליעקב לקרוא בשם רחל כל הלילה? אולם יתבאר ע"פ מעשה שהיה: סוחר אחד שכר עגלה נסע בה לרגל מסחרו, והנה באמצע הדרך, ירד העלגון מן העגלה, וציוה על הסוחר לפשוט בגדיו וללבוש את בגדי העגלון, ולא יהרוג אותו ומעתה הוא יהיה העגלון, ואילו העגלון לבש בגדי הסוחר, והתישב בעגלה, והסוחר ציית בעל כרחו, והנהיג את העגלה, עד שהגיעו לעיר, וכשהגיעו לעיר, וראה את עצמו בטוח, וסר ממנו הפחד, הרים קול צעקה! והתחיל צווח על העגלון, שהוא העגלון לקח לו כל רכושו והעגלון צועק שהוא הסוחר, ובקיצור כל אחד אומר: אני הסוחר והוא העגלון ונעשתה מהומה גדולה עד שהגיעו לפני רב העיר, הרב רצה לבחון מי באמת הוא העגלון, ומי הסוחר באמת וע"כ בקש מהם קודם לנוח מטרחת הדרך, וכשיתפנה מעסקו אז פנה אליהם וידון אותם והציע להם שתי מטות לנוח עליהם, והם מרוב עייפות הדרך השתקעו בשינה עמוקה, ואז הרב פתח את הדלת של החדר פתאום, והכריז בקול חזק: עגלון! ומיד העגלון האמיתי ענה "כן" כי הוא רגיל בכך ואילו הסוחר נשאר ישן, כי בהיות אדם משוקע בשינה, אינו מתעורר, כשקוראים בשם אחר, ואז התברר מי הוא העגלון באמת, ומי האוא הסוחר, וע''כ. גם יעקב אבינו חשש פן לבן רימה אותו והכניס לו לאה במקום רחל וע"כ המתין לה עד שנשתקעה בשינה, ואז התחיל לקרוא "רחל" להעמידה במבחן, אם היא באמת "רחל" או שהיא "לאה" וע"כ כשהיא ענתה לו "כן" מתוך שינה היה בטוח שהיא רחל, וע"כ בבוקרר כשנודע לו שהיא לאה, אמר לה: את רמאית בת רמאי שהרמאות מוטבעת בך מלידה שאפילו מתוך שינה כשקראת לך "רחל" עניתי לי "כן (אמרי חן)
ויעש לבן כן וימלא שבועה זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה (ויצא כט-כח)
ניתן להסביר שאחד הטעמים שהתורה אסרה לשאת שתי אחיות היא משום קנאה, כי בדרך כלל כששתי אחיות נשואות לאדם אחד הקנאה מצוייה יותר משתי נשים זרות, והראיה לכך שהרי מצד הדין מותר לאדם לשאת שתי נשים ואילו לשאת אחות אשתו בחיי אחותה אסור. ואם כן מכיון שראה יעקב שרחל מסרה את הסימנים לאחותה, הבין שאין לה שום קנאה על אחותה ואז נשא את שתיהן. ואכן כשהרגישה רחל שיש לה קנאה באחותה בגלל שאין לה בנים אמרה ליעקב "הבה לי בנים" שאחרת אני אסורה עליך מדין אחות אשתו "ואם אין מתה אנכי" (פלפולא חריפתא בשם מדרש יהונתן ע"פ הרמב"ם לוקט לבוש יוסף)
ויעש יעקב כן וימלא שבועה זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה (ויצא כט-כח)
צריך להבין מאחר והתורה אסרה לשאת שתי אחיות, כיצד התיר יעקב אבינו לעצמו לשאת את רחל ולאה, והלא אמרו חז"ל (יומא כח) כי אבותינו קיימו את כל התורה כולה, ואפילו ערובי תבשילין ועירובי תחומין?
כמה תירוצים נאמרו לשאלה זו. יש מתרצים שאבותינו קיימו את התורה הקדושה בארץ ישראל בלבד אבל לא בחוצה לארץ, ומאת ה' יתברך היתה זאת שמתה רחל בדרך בתחילת בואם לארץ בכדי שלא תהיה תחת יעקב יחד עם אחותה בארץ ישראל (הרמב"ן).
תירוץ נוסף כי קודם מתן תורה היו האבות מקיימים את כל התורה כולה, אבל כל אחד ואחד היה צריך לקבל את התורה כמו גר, והרי אמרו חז"ל (יבמות צז) גר שנתגייר נחשב כקטן שנולד, וממילא כשנשא יעקב שתי אחיות בודאי גיירם לפני הנישואין, ולאחר שנתגיירו אין להם חשיבות כשתי אחיות כי מאחר "שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי" כאילו רחל ולאה נולדו מחדש כל אחת בפני עצמה ללא שייכות אחת לשניה, ולכן לא נאסרו על יעקב כלל (הרא"ם במק"א לוקט לבוש יוסף)
וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (ויצא כט-לא)
ואל תחשבו שיעקב שנא אות ח"ו, שאם כן כיצד היה חי עימה, אבל מאחר שלא אהב אותה כמו שאהב את רחל היתה חושבת עצמה שנואה בעיניו.
ותהר עוד ותלד בן ותאר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת (ויצא כט-לה)
משל לכהן שהיה בשדה. בא אדם ונתן לו סל מלא חיטה של מעשר ולא ברך אותו בשום ברכה. בא אדם אחר ונתן לו מעט תבואה והודה לו הרבה. שאלו הראשון מה טעם שאני נתתי לך סל מלא ולא הודית לי ולא אמרת לי לפחות חן חן ולזה שנתן לך מעט הודית לו. השיב לו הכהן ואמר זה שנתת לי היה מעשר ובין כך היית צריך ליתנו. אבל זה נתן לי משלו. אף כאן חשבה לאה שחלקה בי"ב השבטים צריך להיות ג' בנים. אבל עכשיו שזכתה בבן רביעי בודאי זה חסד גדול מהקב"ה מלבד החסד שעשה לי שילדתי לפני רחל, יותר אני חייבת לו תודה מפני שמבנים אלו עתידים לצאת מלכים וביניהם דוד המלך שיודה ויהלל לה'.
ואמרו חז"ל מיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתה לה' ואם תתמהו, והרי מצינו בנח שאמר ברוך ה' אלהי שם, ומלכי צדק שהוא שם בן נח אמר ברוך אל עליון, ואליעזר עבד אברהם אמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. אבל לא אמרו הודאה על קבלת איזה דבר כפי שקיבלה לאה. לפי שלא זכו יותר מחבריהם. ואילו לאה ילדה יותר מאחיותיה. ולכן קראה לו יהודה.
ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב ותאמר לאה זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבלון (ויצא ל-כ)
אחרי הדברים האלה ילדה לאה עוד שני בנים את יששכר ואת זבולון ותהר עוד יתתפלל אל ה' לאמור ''אל מלא רחמים הנה נא ידעתי, כי שנים עשר בנים יולדו ליעקב אישי ואני ילדתי ששה בנים וזלפה ובלהה ילדו גם הן שנים כל אחת והיה כי אלד עתה בן שביעי ליעקב והיתה רחל אחותי שפלה גם מזלפה ומבלהה שפחותינו! על כן אנכי מתחננת אליך ה' לאמר רחם נא על רחל אחותי וילדה גם היא שני בנים, ואם ידעת ה' כי הילד אשר בקרבי בן הוא, והפכתו לבת! וישמע ה' בקול תחנוני לאה ויהפוך את הבן אשר בבטנה לבת, ותלד אותה לאה ותקרא את שמה דינה לאמר ירחם ה' על רחל אחותי והפך את הדין הקשה לטוב! ואת רחל זכר ה' ותהר ותלד בן ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסיף לי ה' בן אחר!
ויזכור אלוהים את רחל (ויצא ל-כב)
זכר לה שמסרה סימנים לאחותה, ושתקה ולא גילתה את הסוד, וגם בנימין בנה שתק, ולא גילה את סוד מכירת יוסף לאביו, אף כי ידע במכירתו, ולאה שאמרה הפעם אודה את ה', גם בנה יהודה הודה במעשה "תמר". רואים מכאן שמידות עוברות בירושה, ויוסף חיבב את הארץ, ובנות צלפחד מזרעו חבבו את הארץ (מדרש אריאל)
וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ויאמר יהוה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (ויצא לא-ב)
מעשה התרפים
וירא יעקב את פני לבן ובניו כי אינם איתו כתמול שלשום ויתעצב אל לבו מאוד. ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך, כי אמך ואביך מחכים לך. וישמע יעקב בקול ה' ויאמר לרחל וללאה ה' ציוני לצאת מן הארץ הזאת. ותען רחל ולאה ותאמרנה כל אשר אמר אלהים אליך עשה! ויהי כאשר התכונן יעקב לצאת מבית לבן ותאמר רחל בלבה הבה אקחה את התרפים אשר בבית אבי וחדל אבי מלהשתחוות להם ומעבדם! ותקחם רחל ותצפנם בין שמלותיה. וזה מעשה התרפים בימים ההם כי יקחו עובדי האלילים איש בכור ושחטו אותו ומלחוהו במלח ונפו אותו בבשמים טובים. ולקחו מאחרי כן ציץ זהב וכתבו עליו שם אחד השדים ושמו אותו תחת לשון הבכור השחוט, והעמידו אותו על יד הקיר והדביקוהו אליו במסמרים ונאספו כל עובדיו והעלו לו נרות ומשתחוים אליו ומדברים אליו בלט...ותשמח רחל כי בערה את התועבה הזאת מבית אביה ותאמר ליעקב הבה נצאה מבית אביה ותאמר ליעקב הבה נצא מן הארץ הזאת! ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. שניתגלה הדבר ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב רדף, אחריו כדי לקחת את כל רכושו ולהרגו.
ויבוא ה' אל לבן בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע! את עני יעקב ואת יגיע כפיו ראיתי על כן אנכי חושך (עוצר) אותך מהרע לו.
ויבוא לבן אל יעקב בהר הגלעד ויאמר מה זאת עשית לי כי ברחת מביתי ותנהג את בנותי ואת בניהן כשבויות חרב ולא מתת לי לנשקם ולשלחם בשמחה? ויהי המעט עשותך את הדבר הזה ותגנב גם את אלהי!! ובדבר לבן את הדברים האלה ויבט את פני יעקב ואת פני ילדיו וירא כי הורידו הילדים את ראשיהם לארץ ופניהם אדמו פתאום מבושת ויאמר בלבו שמעו הילדים הישרים את דבר הגנבה ויבשו מאד ויאמר לבן נכדי הנחמדים! הגידו לי ואל תכחדו מדוע אדמו פניכם ברגע אמרי לאביכם אתה גנבת את אלהי? ויענו הילדים את לבן ויאמרו אהה אבי אמנו! אתה הובשתנו היום מאד ויאמר לבן הגידו נא לי במה הובשתי אתכם? ויענהו הילדים לאמר הן כבר זקנת ושבת ובכל זאת כאחד הילדים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם תדבר היום... לו היו תרפיך אשר אתה עובד אותם ומשתחוה להם אלהים, היכול יוכל איש לגנבם? ועתה אתה ראית כי נגנבו וגם את נפשם לא הצילו ותאמר היום באזנינו אל אבינו למה גנבת את אלהי? וישמע לבן את דברי בני יעקב ויבוש מאד וידום.
ויהי כאשר לא מצא לבן את התרפים אשר בקש בכל האלהים אשר ליעקב ולנשיו ויכרות ברית שלום עם יעקב ויושק לבנותיו ולבניהן וילך לארצו. ויהי כי בא לביתו וירא והנה נגנבו כל כלי הבית ויצר לו מאד ויאמר בצאת יעקב מביתו יצאו אתו גם השלוה והברכה! וימהר לבן וישלח את בנו בעוד ועמו עשרה אנשים אל עשו ארצה שעיר לאמר כה אמר לבן אחי אמך השמעת את אשר עשה לי יעקב אחיך אשר בא אלי לפני עשרים שנה ערום וחסר כל ואצא לקראתו ואביאהו אל ביתי ואגדלהו ואתן לו את שתי בנותי לנשים. ויברך אלהים אותו לרגלי ויהי לו צאן ובקר וגמלים וחמורים וכסף וזהב הרבה מאוד. ויהי כי הלכתי לגזוז את צאני ויברח בהחבא ויקח את נשיו ואת בניו ואת כל הרכוש אשר רכש בארצי וישם את פניו ללכת ארצה כנען, ולא נתנני לנשק לבניו לבנותי ויגנוב גם את אלהי...! ועתה לך לקראתו ועשית לו ככל אשר יישר בעיניך. וישמע עשו את הדברים האלה ויזכר את אשר עשה לו יעקב בקחתו את ברכתו ויקצף מאד. וימהר ויקח את בניו ואת עבדיו ואת כל נפשות ביתו ששים איש וילך ויקבוץ את כל בני שעיר וכל אנשיהם שלוש מאות וארבעים איש וילך אתם אל יעקב להכות אותו. ומלאכי לבן יצאו מאת עשו וילכו ארצה כנען ויבואו בית רבקה אם יעקב ועשו ויגידו לה לאמר: עשו בנך יוצא לקראת יעקב להלחם אתו ועמו ארבע מאות איש. וימררו הדברים האלה את רבקה מאד, ותמהר ותשלח מאנשי יצחק שבעים ושנים אנשים אל יעקב כי אמרה יהיו האנשים האלה לישועת יעקב בעת צרה! וילכו האנשים האלה ויבואו אל יעקב ויראם יעקב ויכירם ויושק להם ויחבקם וישאל אותם לשלום אביו ואמו, ויאמרו שלום. ויאמרו האנשים כה אמרה לנו אמך כי תפגשו את יעקב בני ואמרתם לו בשמי לאמר כי יבוא עשו אליך, והתחננת אליו ונתת לו מתנה אולי יעוררו רחמים דבריך הטובים את לבו וישוב מחרון אפו ונצלת מידיו. וישמע יעקב את הדברים האלה וישא את קולו ויבך בכי גדול ויאמר ככל אשר אמרה לי אמי אעשה. ויהי כי בא עד לפני נחל יבוק וירא יעקב והנה מאה ועשרים רבוא מלאכי אלהים הולכים לקראתו ויקח מהם ככל אשר ישר בעיניו לשלחם אל עשו אחיו.
עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, הכר נא מה עמדי וקח לך (ויצא לא-לב)
יעקב אמר ללבן אפילו נניח שתמצא את אלוהיך מה יתן ומה יוסיף לך, "לא יחיה", הלא אין בו חיות, מוטב כי תכיר את האלוהים שעמדי, וקח לך, לעבוד אותו, תכיר באמונה האמיתית שעמדי,וקח אותה וזה יועיל לך לטובתך. (אמרי חן)
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וליז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות (ויצא ל-לז)
מעשה היה באדם אחד שחור שנשא שחורה וילדה בן לבן. ובא בטענה לפני רבנו הקדוש לאמר בודאי אין זה בני, מאחר ששנינו שחורים מהיכן בא הולד הזה, וביקש לגרשה. שאל אותו רבנו היש ציורים בבית אמר לו הן, ומה צבעם, שחורים או לבנים. אמר לבנים. אמר לו רבי כשהסתכלה בשעה הזיווג בצורות אלו ילדה כאלו, בדומה לצאן יעקב.
וכך היה נוהג כשרצה שיוולדו נקודים היה מפצל הקליפה במקל במקומות רבים עד שיצאו נקודים. וכשרצה עקודים לקח מקל אחר והוציא הקליפה בשני צידי המקל. וכשרצה שחורים או אדמדמים היה לוקח המקלות כפי שנחתכו מן האילן והיו שחורים או אדמדמים. ואע"פ שהיו מקלות היה גם נס בדבר. שהרי יתכן היה שכבשה אחת תיולד בדמות אמה.
ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (ויצא לא-ג)
לאחר שיעקב אבינו עבד אצל לבן למעלה מעשרים שנה, הקים משפחה וצבר רכוש, אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו "שוב אל ארץ אבותיך" ובזמן שלבן הלך לגזוז את צאנו, נאמר "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (שם כ).
ובמדרש תנחומא ישן (בראשית, ויצא אות כג) על הכתוב "שוב אל ארץ אבותיך" מביא, שהכתוב "זעקתי אליך ה'" (תהילים קמב, ו) מדבר ביעקב כשיצא מבית אביו מהו אומר? "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית, ויצא כח, כ) תלה עיניו לקדוש ברוך הוא, ואמר "אתה מחסי" (תהילים שם).
אמר לו "והנה אנכי עמך" (בראשית, ויצא יח, טו) "חלקי בארץ החיים" (תהילים שם) שהיה יעקב מקווה לחזור לארץ ישראל, אמר יעקב ברשות יצאתי, אם איני נוטל רשות איני חוזר. אמר הקדוש ברוך הוא רשות אתה מבקש, הרשות בידך, "שוב אל ארץ אבותיך", כלום באתה אלא בשביל השבטים הרי הם בידך, ע"כ.
לפי המדרש לעיל, לפני שיעקב אבינו עוזב את לבן, הוא מבקש רשות. ובפשטות, הוא מבקש זאת מאת הקדוש ברוך הוא ומשיבו בחיוב. יעקב בורח מלבן בהסתר מבלי לבקש רשותו, ואפילו מבלי להודיע לו, ולא כפי שעשה לאחר שנולד יוסף שביקש ללכת ואמר "תנה את נשי ואת ילדי...ואלכה וגו" (בראשית ויצא ל, כו) ואז לבן הציע לו לעבוד ולהישאר ויעקב נעתר לבקשתו.
אצל משה רבנו ויתרו מצינו מעשה קצת מקביל, אבל התנהגות שונה. לאחר מעמד הסנה שבו שולח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו להוציא את עם ישראל ממצרים על מנת להיות העם הנבחר ולקבל את התורה, בא משה רבנו ומתנה הכל ברשותו של יתרו חותנו, ונאמר "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים" (שמות, שמות ד, יח).
ואמרו בשמות רבה (ד, ב) על הכתוב "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יוולד" (משלי יז, יז) מי היה "אוהב הרע"? זה יתרו שקיבל למשה שהיה בורח מפני פרעה, לכך נאמר "ואח לצרה יוולד" לפי שאהב יתרו למשה והיה לו לרע וכו'. ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות שמות ג, י) אמר לו ריבון העולמים! איני יכול, מפי שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו. ולא עוד, אלא שכל הפותח פתחו לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, ע"כ.
הרבה מן המכנה המשותף יש בין משה ליעקב בגלותם. כמו שמשה ברח מפרעה, כן יעקב ברח מעשו. כמו שמשה הגיע בחוסר כל, כן יעקב הגיע בחוסר כל, כמו שיתרו קיבל את משה, כן לבן קיבל את עקב. (כמו שפגש יעקב את אשתו לעתיד, רחל, על הבאר, כן משה פגש את אשתו לעתיד, ציפורה, על הבאר) כמו שיתרו נתן למשה את בתו ציפורה לאישה, כן נתן לבן את בנותיו ליעקב לנשים. כמו שמשה התפרנס והיה רועה צאן בבית יתרו, כן יעקב התפרנס והיה רועה צאן אצל לבן. כמו שהקדוש ברוך הוא אומר ליעקב לעזוב ולחזור לארץ ישראל.
כמו כן יתרן שיתרו חייב למשה יותר ממה שמשה חייב ליתרו, כי ליתרו היו שבע בנות ומשה הושיען מיד הרועים, אז יתרון חייב לו. בכל אופן אומר משה עצם העובדה שיתרו הסכים להכניסו בביתו ועוד לתת לו את בתו לאשה, הרי הוא חייב לו את נפשו, ואינו מעלה על דעתו לעזוב את יתרו מבלי לבקש רשות מהחותן, אפילו שכנגד זה עומדת בקשה דרישה מפורשת מאת הקדוש ברוך הוא ללכת לעשות את המעשה הגדול ביותר בהסיטוריה הוצאת העם הנבחר מתחת סבלותיו, כל החשיבות הגדולה עומדת ליפות אם החותן יתרו לא יסכים, ומדוע? התשובה לכך היא הכרת הטוב, שהיא מעלה חשובה ביותר.
לפי זה נשאלת השאלה במלוא חריפותה סוף סוף לבן קיבל את יעקב אבינו בברחו מפני עשו אחיו ואומר לו "אך עצמי ובשרי אתה" (בראשית, ויצא כט יד), וכמו כן נתן לו את בנותיו לנשי ויעקב חי שם למעלה מעשרים שנה אם כן, היכן הכרת הטוב של יעקב שברח מלבן אפילו מבלי להודיע? והרי בשניהם הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות מעשה דומה, לעזוב, ועוד יתכן ששליחות משה רבנו חשובה יותר, אם כן מדוע היה הבדל בהתנהגות בין יעקב אבינו למשה רבנו.?
ואמנם ביהדות, הכרת הטוב היא ענין ראשון במעלה, ומי שכופר בטובה אומרים חז"ל שעוונו חמור ונחשב כעובד עבודה זרה, כפי שמבואר במשנת רבי אליעזר (או מדרש שלשים ושתים מדות הוצאת הימן פרשה שביעית) מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כענין כפירה בקדוש ברוך הוא אף הכופר בקדוש ברוך הוא כופר בטובה הוא, האדם הזה הוא כופר בטובתו של חברו, למחר הוא כופר בטובתו של קונו. וכן הוא אומר בפרעה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות שמות א, ח) והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף?! אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפר טובתו, ולבסוף כפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר "לא ידעתי את ה'" (שמות, שמות ה' ב) הא למדת, שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, ע"כ לכן כפירה בטובה היא דבר חמור ככפירה בעיקר.
אבל מצבו של יעקב אבינו היה שונה ממצב משה רבנו. כי יתרו היה אדם הגון שהפסיק לעבוד עבודה זרה, ולכן משה היה בטוח שאם יציג לו את המשימה שהוטלה עליו על ידי הקדוש ברוך הוא, אזי בודאי יתן לו רשות וישלחהו לשלום וכפי שאמר לו "לך לשלום" (שמות, שמות ד, יח) מה שאין כן אצל לבן, שהיה רמאי ועובד עבודה זרה, ישנו חשש גדול שאם יעקב אבינו יבקש מלבן ללכת, לבן יסרב וכפי שסירב בפעם הראשונה כשרצה יעקב אבינו ללכת, ואם יעקב אבינו היה מבקש ולבן היה מסרב, ליעקב היתה בעיה ולא היה יכול ללכת ולכפור ממש בטובה, לכן בלית בררה העדיף יעקב לברוח. אמנם לא הודיע אבל גם לא כפר ממש בטובה שהרי אם היה מבקש ומקבל תשובה שלילית, לא היה יכול לעזוב למרות אמירתו של הקדוש ברוך הוא מכיון שכל מי שכופר בטובה כאילו כופר בעיקר, וכדי למנוע זאת, יעקב בורח מבלי להודיע.
הבדל נוסף יתרו היה חייב יותר למשה ממה שמשה היה חייב ליתרו, כפי שהוזכר לעיל, ולכן לא היה נראה שהבקשה תושב ריקם. ואפילו אם יתרו ישיב בשלילה, עדין אפשר להתווכח עמו. מה שאין כן אצל י עקב, שלמרות הכל הוא חייב הרבה לחותנו, ואם לבן לא היה מסכים היה קשה להתווכח עמו, על כן העדיף לברוח מבלי שידע (אור חדש)
ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי (ויצא לא-ז)
אין מונים פחות מעשרה, מונים הוא סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים (רש"י).
מסופר על מהר"ם אלשי"ך שפירש בכתוב הזה, איך השתמש לבן בתחבולות ומרמות כדי להונות ולרמות את יעקב. והאר"י שנוכח בדרשה פרץ לפתע בצחוק, והמשיך לחייך בכל הדרשה עד תומה.
משסיים את דרשתו, פנו הנוכחים אל האר"י בשאלה מדוע חיך בדרשה? השיבם האר"י כי נגזר על לבן הארמי להופיע בעצמו בדרשתו של מהר"ם אלשיך, ולהצדיק עליו את הדין והתייצב ליד הפתח והקשיב באזניים קשובות לדרשת מהר"ם אלשיך. ועל כל מין תחבולה שהיה מדגים בדרשתו, היה לבן הארמי מנענע בראשו, כאומר הן, והיה מודה ומתודה שהכל עשה בדיוק נמרץ ליעקב, ולכן היה האר"י מחייך, כי כל התככים שהוזכרו בדרשתו של המהר"ם אלשיך על לבן הארמי, הכל אמת ויציב, ודבר ה' בפיהו אמת, וכל דברי רבותינו אמת וצדיק (פרפראות לתורה)
עד הגל הזה (ויצא לא-נב)
כשהלך יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך, להלחם בארם נהרים, יצאו בני המקום לקראתו ואמרו לו "אתה מבני בניו של יעקב, ואנחנו מבני בניו של לבן. והלא התנאי שלהם קיים עדיין, כפי הכתוב "עד הגל הזה', ומדוע באת להלחם בנו?"
שמע זאת יעקב וסב על עקבותיו הלך אל דוד המלך ואמר לו"כיצד אומר אתה לי להלחם עם בני ארם נהרים והלא התנאי של שבועת יעקב קיים עדיין?!"
מיד הושיבו סנהדרין לפסוק בענין וזו קבעה "אמנם היה תנאי בין יעקב ללבן, אך הם בני לבן עברו עליו תחילה כלום לא אמר בלעם הרשע (במדבר כ"ג, ז) "מן ארם ינחני בלק מלך מואב"? וכושן רשעתים, מלך ארם נהרים, כלום לא שעבד את עם ישראל, שנאמר (שופטים ג,ח'). "ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתיים..." אם כך, הם הם שעברו על התנאי הזה פעמים!"
שמעו דוד ויואב את הוראת הסנהדרין ומיד יצא יואב לערוך עמם מלחמה. (על פי מדרש תנחומא דברים ג' לוקט ממעשיהם של צדיקים)