פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:48

נכתב על ידי Super User

כניסות: 624

פרשת ויצא - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ויצא כח-י)

 הנה פרשה זו מלאה תוכחות ומוסרי לאדם משעת לדתו עד צאתו מן העולם, פרשה זו מדברת על הנשמה בבואה לעולם, ככתוב ויצא יעקב מבאר שבע, יעקב זו הנשמה, באר שבע זה  מקום שמשם יוצאות הנשמות לאויר העולם, שבע, על השבועה שנשבעת הנשמה לקיים את התורה ולא לעבור עליה חס ושלום, כדאיתא בזהר הקדוש על פסוק ונפש כי תחטא עין שם.

ויצא יעקב, פרש רש"י שכל זמן שהצדיק נמצא בעיר הוא זיוה הוא הדרה של העיר כיון שיצא הצדיק מן העיר אז מסתלק ההוד הזיו וההדר מן העיר, וזה שכתוב וילך חרנה, והיה צריך להיות כתוב וירד חרנה, שהרי ידוע שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, אלא מכון שצדיק בכל מקום שהוא נמצא הוא גבוה ברוחניות, לכן אין לומר עליו לשון ירידה, אבל ברשע הענין הוא הפך מהצדיק ויצא יעקב וכו’. וילך חרנה הולך לחרון אפו של הקדוש ברוך הוא הינו בעולם הזה להלחם עם יצר הרע ורוחות רעות למיניהם. (אהבת חיים)

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ויצא כח-י)

וכשיצא יעקב מבאר שבע קרא עשו לבנו אליפז ואמר לו בסתר קח את חרבך ורד מהר אל הדרך ששם עומד יעקב  לצאת, ותקדים ותהרגו ותזרוק גויתו אל אחד ההרים ותקח כל רכושו ותחזור הביתה. ואליפז זה שהיה בחור בן י"ג שנה, ושהיה גבור גדול ואיש מלחמה, לקח עמו עשרה לוחמים ורדפו אחרי יעקב  והשיגו אותו בהר שממול שכם. ויעקב משראה אותו מרחוק נשאר עומד במקומות לראות מי הוא הבא. וכשנתקרב אליפז שלף חרבו הוא ואנשיו והתייצב בפני יעקב. שאל אותו יעקב למה באתם חמושים, ורוצה אני לדעת לשם מה באתם. אמר לו אליפז כך ציווה עלי אבא ואיני יכול להמרות פיו, משראה יעקב שהוא במצב ביש החליט להערים על אליפז ואמר לו אני נותן לך את כל נכסי הן שלי והן אלו שנתנו לי אבי ואמי, ובלבד שתשאיר אותי בחיים.וייחשוב הדבר שקיימת מצוות אביך, שהרי עני חשוב כמת. והקב"ה נתן חנו בעיני אליפז והסכים לכך, ונתן לו כל רכושו ולא השאיר לו שום דבר ערך, ואפילו את מזונו לקח וחזר לביתו. ועשו כעס מאד כששמע שהניח אותו בחיים. וכששמע שלקח כל רכושו נרגע מעט, כי הסביר לו שעני חשוב כמת. (מעם לועז)

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (ויצא כח-יא)

האבנים הללו היו אבני המזבח שנעקד עליו יצחק אבינו ע"ה ונהפכו להיות אבן אחת והיא אבן השתיה שבבית המקדש (הרמב"ן).

ומכיון שמקום זה מקודש ביותר ובחר השם יתברך את המקום למקדש והכיל מלך, לכן העלימו הקדוש ברוך הוא בחלוקת הארץ כדי שלא תהיה מריבה בין השבטים, כי כל שבט ירצה שיהיה חלקו במקום מקודש כזה. (מורה נבוכים)

בתחילה כתוב מאבני המקום ולאחר מכן ויקח את האבן, לפי שבתחילה התחילו שריהם של האבנים רבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת. (רש"י  ז"ל)

שואלים העולם אם כבר נעשה נס ליעקב אבינו שכל האבנים נעשו לאבן אחת בכדי שיניח הצדיק את ראשו מדוע לא נעשה נס גמור שיהפך לכרית שיהיה גם נוח לו? אלא מכאן רואים שמכיון שהאבנים נעשו לאבן אחת ע"י מריבה לכן לא זכו להפך לכרית שממריבה לא תצא טובה גמור (בשם הגאון מוילנה לבוש יוסף)

כך היה דרכו של אדמו’’ר הזקן בעל ה"תניא", שהיה בא לידי ההתפעלות עצומה והיה מתגלגל על הארץ וצועק בקול. פעם אחת קרא בתורה בשבת פרשת "ויצא", וכשהגיע לפסוק "הידעתם אל לבן", צעק בקול גדול מאוד "הידעתם את לבן", ונפל לארץ ונתגלגל כחצי שעה, ואחר כך קם מעל הארץ  ואמר בקול ובניגון "ויאמרו ידענו".

תמהו החסידים, מה ראה הרבי לבוא להתפעלות עצומה כזו בפסוק זה דוקא, עד שמצאו, שבמדרש יש על פסוק זה "ר’ יוסי בר חנינא פתר קרא בגלות מחרן אנחנו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, הידעתם את לבן? הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיכם כשלג, השלום לו? ויאמרו שלום באיזו זכות? והנה רחל בתו באה מן הצאן, הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד-טז). כה אמר ד’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה..כה אמר ד’ מנעי קולך מבכי...ויש תקוה לאחריתך". (סיפורי חסידים)

ויפגע במקום (ויצא כח-יא)

למדנו שאבותינו תקנו תפילות, אברהם תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג) יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע  במקום".

וכתב רבי יצחק אבוהב זצ"ל שדבר זה מרומז באות השניה של שמות האבות. אות השניה של אברהם ב’ זהו בוקר שתיקן בו תפילת שחרית, ואות השניה של  יצחק צ’ זהו צהרים שתיקן בו תפילת מנחה, ואות השניה של  יעקב ע’ ערב, שתיקן בו תפילת ערבית. (לבוש יוסף)

נאמר במדרש (שמות רבה כא-ה) כיוון שראו ישראל שהיו מוקפין מג’ רוחות: הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר. תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו אליו...ולמה עשה להם הקב"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפילתן.

א"ר יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך, הצילני מיד הלסטים! שמע המלך צעקתה והצילה.

לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה לסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיוון שבאו עליה הלסטים, החלה צועקת למלך. אמר לה המלך: לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך.

כך, ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: "ופרעה  הקריב". מיד: "ויצעקו בני ישראל אל ה’"? באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר: "יונתי בחגווי הסלע...השמעיני את קולך" (שיר השירים ב,ד) אותו הקול שכבר שמעתי במצרים....

ממדרש זה אנו  למדים כי הצרה היא אמצעי בכדי להגיע אל התפילה, והקב"ה החפץ בטובת בריותיו מבטיא את המצוקה כדי שיצעקו ויתעוררו אליו בתפילה. שנאמר "עת צרה ליעקב ממנה יושע" (אור דניאל)

יהודי תמיד צריך להתפלל על כלל ישראל שנצליח בגשמיות כדי שנוכל לעבוד את הקב"ה ברוחניות בישוב דעת ולא בצער

שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח-כ)

בעת שנערכה סעודת נשואיו של נכד האדמו"ר "בעל התניא", קם הרבי וכמנהגו נשא אחול בזו הלשון: "ה’ יתברך יעזור בגשמיות וברוחניות". כונתו היתה, כי הודות לכך שיהיו הצרכים הגשמיים – אפשר יהיה לפעול גם ברוחניות.

נכח במקום אחד מגדולי הצדיקים, ולשמע האחול פנה אל "בעל התניא" ושאל: "כיצד יתכן שגשמיות תקדם לרוחניות?"

השיבו "בעל התניא": "הן כך מצאנו אצל יעקב אבינו, שנאמר: ’ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש...והיה ה’ לי לאלהים’ – הרי שהקדים גשמיות לרוחניות.

אך הצדיק המשיך ושאל: "האם נתן להשוות את הגשמיות של יעקב אבינו לזו שלנו?"

ענה לו "בעל התניא": "וכלום נתן להשוות בין הרוחניות שלנו לזו של יעקב אבינו?!" (מעשיהם של צדיקים)

ויפגע במקום וילך כי בא השמש ויקח מאבני המקום (ויצא כח-יא)

"ויפגע במקום":  יעקב תיקן את תפילת ערבית.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי בנערותו שאל את ר’ יהושע: תפילת ערבית חובה או רשות, אמר לו רבי יהושע רשות. הלך ושאל את ר’ גמליאל ואמר לו: חובה. אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר’ יהושע אמר לי שהיא רשות. אמר לו: המתן עד שיבאו תלמידי חכמים לישיבה. וכשנכנסו כולם חזר ר’ שמעון ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה, ור"ג זה שהיה הגדול שבהם אמר חובה. ושאל אם יש מן החכמים שחולקים עליו. עמד ר’ יהושע ואמר: אין. כעס ר’ גמליאל ואמר: והרי משמך מסרו לי שאמרת תפילת ערבית רשות. עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר: אילו הייתי אני חי והוא מת, יכול חי להכחיש את המת. אבל עכשיו שאני חי והוא חי אי אפשר להכחישו, ואני מודה בטעותי שאמרתי לו שאין זו חובה. והמנהג בימים ההם היה שרב העיר אומר ההלכה והדרוש בלשון הקודש, ועל ידו עמד חכם שני שהיה חוזר ומשמיע הדברים בלשון ארמית, כדי שיבינו האנשים שאינם מבינים לשון הקודש. וכ"כ גדול היה כעסו של רבן גמליאל עד שהיה יושב ודורש והניח את ר’ יהושע עומד על רגליו. לפי שלא היה לו רשות לישב בלי רשותו. והיה הדבר קשה בעיני החכמים, אבל לא היו יכולים לדבר, שרבן גמליאל היה דורש. וכשהתחיל המתורגמן להשמיע דבריו השתקוהו. ונתכנסו כל התנאים ועשו מעמד גדול ואמרו: כיצד נסבול הנהגה זו של ר"ג שזה שלוש פעמים ציער את ר’ יהושע להניחו עומד על רגליו כהדיוט. ומפני שאנו מכירים אותו כחכם גדול אין ראוי לשתוק. עד שהחליטו להוריד את ר"ג מנשיאותו. אבל אמרו: את מי נושיב במקומו, ואע"פ שר’ יהושע אדם גדול, אבל מאחר שהיה ריב בינו ובין ר"ג לא נצער כ"כ את ר"ג להושיבו במקומו, ואם נושיב את ר’ עקיבא, מאחר שהוא בן גר חוששים אנו מר"ג שאם יקללו אין לו זכות אבות. וא"כ אין טוב מר’ אלעזר בן עזריה שהוא חכם גדול, שאם ישאלוהו ר"ג הקושיא הגדולה ביותר, יוכל לענות לו, והוא אדם עשיר, שאם ר"ג יתלונן עליו בפני המלך, יש לו ממון כדי לבזבז ולקנות ידידים. והוא בא מעזרא הסופר, ואם יש לו זכות אבות אינו חושש מקללת ר"ג.

אמרו לו לר’ אלעזר: רוצים אנו שתהיה הראש ישיבה שלנו. ענה להם: אחשוב בזה בלילה. והלך לביתו והיה מהרהר בדבר הן או לאו. והיה קשה לו להכנס בדבר, לפי שהיה אז בן י"ח שנה. למחרת  נעשה לו נס כשנתעורר והנה יש לו זקן לבן של י"ח שורות שהיה דומה לזקן בן שבעים. וכן אנו רואים בהגדה של פסח שאמר רבי אלעזר: הרי אני כבן שבעים שנה, ר"ל הוא נתן שבח להקב"ה שאע"פ שהוא צעיר לימי הוא נראה כבן שבעים.

ורבן גמליאל הכריז בשעתו שכל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאין פיו ולבו שוים, אל יכנס לבית המדרש. והעמיד שמש בפתח שלא ליתן ליכנס לשום אדם בלי רשותו, בטענה שכל מי שאינו לומד לשם שמים, מוטב שלא יבוא ללמוד, אבל כשהושיבו את ר’ אלעזר לראש ישיבה, סילקו השמש הזה ואמרו: יכנסו הכל, בטענה שלימוד התורה יחזירם למוטב, שיכירו גדולת ה’ ויקיימו מצותיו, ובאותו יום נתוספו ד’ מאות ספסלים בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. ואפילו רבן גמליאל לא הסיר לבוא לבית המדרש אפילו שעה אחת, שבהיות מחלוקתם לשם שמים לא שינו הדין לכבודם. ולכן לא היה קשה לר"ג לבוא אע"פ שהושיבוהו יותר  נמוך, וזו היתה חסידות גדולה מצד ר"ג שאחר לא היה יכול לעמוד בזה, ולא היה בא לישיבה והיה לומד בביתו, שלא היה זקוק להספקת הישיבה. ובאותו יום עצמו נחלקו בישיבה ר"ג ור’ יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה.  ונפסקה הלכה כר’ יהושע כי כולם הודו לסברתו. ולכן הלך ר"ג לבית ר’ יהושע כדי לפייסו. כשנכנס לביתו אמר לו: מכתלי ביתך ניכר ליראות, שהם שחורים. ר"ל עד עכשיו הייתי סבור שעשיר אתה, שהית לובש מלבושי כבוד, אבל עכשיו שאני נכנס לביתך אני רואה שאתה עני ומוכר פחמים. אמר לו ר’ יהושע: ודאי לדור שאתה מנהיגו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, ואין אתה שואל מהיכן הם מתפרנסים, שאם היית בעל מעלה היית צריך להתענין ולשאול את האנשים לאמור: ראיתי את ר’ יהושע לבוש יפה, האם הוא עשיר או שמא הבגד הזה שהוא לובש לקח בהשאלה בדמי שימוש ממשכורתו כדי שיוכל לבוא בין הבריות. ואם היית חוקר בדבר היית יודע מצבי, שבודאי חייב גדול הדור להתעניין במצב החכמים לידע ממה הם מתפרנסים, שכל היום הם לומדים בישיבה. אמר לו רבן גמליאל: אני מכיר בשגיאתי ואני מבקש סליחתך. ור’ יהושע לא נענה לו. אבל כשביקש למען כבוד אביו, נענה לו והשלימו ביניהם. אמרו החכמים: כיצד נעשה. שאחרי שמינינו את ר’ אלעזר לראש ישיבה אי אפשר להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולאחר שראינו שר’ יהושע מסכים שר"ג יהיה ראש ישיבה, כיצד ינהג, שאם ידרוש כל אחד שבת אחרת לא נימנע מקנאה וממחלוקת, החליטו שר"ג ידרוש ג’ שבתות ור"א שבת אחת, כי ר"ג היה קודם ראש ישיבה ויש לו חזקה מאביו, הוא ראוי ליתרון (מסכת ברכות)

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא (ויצא כח-יא)

 פירש רש"י וישם מראשותיו עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. וצריכין להבין, אם פחד מפני חיות רעות למה דוקא פחד על ראשו, על כל הגוף היה לו לפחד? עיין בזה בליקוטי שיחות של האדמו"ר מלובוויץ [שליט"א] זצ"ל שאמר בזה רעיון נפלא, כי ידוע כל מעשה אבות הוא סימן לבנים, וכל החלום הזה וכל גלות יעקב, סימן לבנים, והכוונה כאן כי כשילכו ישראל בגלות, יפחדו מחיות רעות, אלו דעות רעות והשקפות רעות, פן יכנסו בראשם דעות מינים ואפיקורסים, שמא חס וחלילה תתבלבל דעתם, וזאת הסכנה תהא על כל הגוף, לכן יעקב אבינו ביודעו את מצב לקח ’מאבני המקום’ אבנים קדושים של בית המקדש, להגן על הראש, כי שם עיקר הפחד. ואז, אם השכל שמור, אין חשש מחיות רעות, ועם ישראל חי וקיים בקדושתו ובטהרתו.

ובדרך זו ביאר האדמו"ר שליט"א זצ"ל את הכתוב בתהלים "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך" (קכח, בב), אם מוכרח אתה לצאת לעבודה, הזהר! "יגיע כפך כי תאכל" תשקיע שם רק את הידים ולא את הראש כי הראש צריך להיות שקוע בעבודת ה’ ובלימוד התורה, גם כשאתה נמצא בעבודה ורק הידים והכפיים יהיו שם ולא הראש עיין שם ותהנה.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים צריכים להיות טהורים בבית, האבנים הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, - האבנים הרהיטים הכל צריכים לשמש בית אלקים. על דרך מה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’" (יחזקאל מא, כב), בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, "ואשריו" אם השולחן קולט דברי תורה הנאמרים בשולחן בשעת הסעודה כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה’, ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן, אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה’ וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה.

ואין הדבר צריך להיות תמוה שהשולחן ידבר כי הכל מתקים מחוות להקב"ה שנאמר מלא כל הארץ כבודו ובעשרת המכות כבר קרה שהמטה של האהרן שהוא דומם בלע את מטותיהם של החרטומים לכן לא רק השולחן גם קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום דינו שנאמר אבן מקיר תזעק.

כותב הכלי יקר על הפסוק "אם יהיה אלקים עמדי וגו’" חלילה לומר שהיה יעקב בספק בהבטחת ה’ יתברך כי כבר אמר לו אלקים "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ועל כן בודאי שיעקב לא ביקש כלל על שמירת הגוף, אלא ביקש עכשיו על שמירת הנפש מן חהטא"...

מסופר על העיר בריסק שכידוע היו בה כמה דורות של גדולי תורה, ועד לפני כשבעים שנה חי בה הגאון רבי חיים מבריסק שהיה המרא דאתרא. בזמנו היה אדם הדורש לרבים שהיה מושך לב האנשים בדרשותיו, אבל הצרה היא שהיה מכניס דעות פסולות בדרשותיו, וחולק על רבותינו הראשונים. על אדם שכזה כתב הרמב"ם שהוא נחשב למין מכיון שהוא כופר בתורת אבותינו כי מפרש פירושים נגד התורה הקדושה. ביקש הדרשן הנ"ל מרבי חיים מבריסק לדרוש לכל אנשי העיר ולא הסכים לו הרב. אמר אותו דרשן: יודע אני מדוע אינך מסכים שאדרוש בעירך, אבל אני מבטיח לך שבדרשתי אזכיר רק פירושים של רבותינו הרמב"ן, ואה"ח הקדוש, וכדומה, ולא אוסיף על דבריהם משלי. רבי חיים עמד על שלו, כשראה הדרשן כך הפציר הרב ואמר: בשבועה, שלא אוסיף דברים משלי.

אמר לו רבי חיים: בא ואסביר לך בדרך משל מדוע איני מסכים שתדרוש. כידוע שאסור לאכול אבר מן החי, ורק אם ישחטו את הבהמה כראוי אפשר לאכלה. אבל אם יבשלו את הבשר בסיר שבשלו בו בשר טרף, הרי האוכל נאסר למרות שהבשר נשחט כראוי. כן הדבר אצלך. אתה מבקש לומר דברי רבותינו כולם קדושים על טהרת הקדושה אך הצרה היא שהם יוצאים מפה לא טהור לכן נאסרים כל דברי התורה כי מלבד שלא ישפיעו על הציבור לטובה גם תושפע עליהם חלילה רוח טומאה.

מכאן יש ללמוד שככל שהמלמד יהיה ספוג בתורה ויראת שמים כך תהיה ההשפעה גדולה עבור התלמידים. ואכן בדור שעבר היו בוחרים צדיקים וקדושי עליון ללמד התנוקות.

וסיפר הרה"ג ר’ משה צדקא שליט"א (ראש ישיבת "פורת יוסף גאולה") כי אותו לימד הצדיק המקובל רבי אפרים הכהן זצ"ל, ובהיותם ילדים היה אומר להם הרב ז"ל "אנו לומדים כדי להקים שכינא מעפרא" ולמרות שהילדים לא היו מבינים את פשר הדבר, כשגדלו זכרו טוב טוב את אותם המילים שיצאו מפה קדוש...

ואמר ר’ צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שעשרים שנה לקח לו כדי לעקור את ההשקפה הלא טובה ששמע פעם מאדם רשע. אם אדם ענק שכזה אמר כך קל וחומר אנו שלא בריאים בנפשנו שצריכים להקפיד לבל נושפע משום השקפה שאינה טובה, כמו שיעקב אבינו הקיף אבנים סביב ראשו להשמר מדעות והשקפות לא טובות. (לבושי יוסף)

והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

ובדרך אחרת נראה לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם בגימטריא ממון, זהו ממון שהופקד אצל האדם להשתמש בו בדרכים טובות, ויזהר האדם לבל יחבול באותו ממון הנמצא עמו כפקדון, וכן שלא יבוא לידי התנשאות בחושבו שהוא עשיר, כי ה’ משפיל אף מרומם, וזהו רמז הסולם, שבודאי אין המדרגה העליונה יכולה להתפאר על התחתונה ולראות את עצמה כגבוה מעל גבוה כי יבוא אדם ויהפוך את הסולם א"כ אותו עליון נעשה תחתון ואותו תחתון נעשה עליון, וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואם כן מה לאדם להתגאות בעוה’’ז כאשר ברגע קט יכול לאבד את ממונו ולהיות עני כיום הוולדו, וע"כ ילמד האדם מוסר זה מסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (וידבר יוסף)

הממון מסוגל לשנות את האדם בשעה קלה מן הקצה אל הקצה על כך מסופר בספר "תנועת המוסר".

 רבי נתן צבי פינקל רגיל היה לספר על מקרה שנזדמן לו לראות בצעירותו בשוק ווילנא.

אשה רוכלת שעמדה בשוק  ומכרה פולים התרגזה רוגז רב על אחת משכנותיה, כנראה מתחרה שלה, וגידפה אותה בקולי קולות עד שקצף הותז מפיה, וכולה כוסתה זיעה. נדמה היה שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה והנה בעודה קוצפת ורוגזת ניגש אדם לשולחנה וביקש ממנה פולים בפרוטה אחת, ופלא היה לראות, כיצד רוכלת זו השתנתה לפתע פניה צהלו, חיוך  חלף על שפתיה ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לו את מבוקשו.

מקרה זה גילה לרבי נתן צבי סוד גדול בכוחות הנפש: פרוטה אחת בכוחה להפוך אדם מקצה אל קצה ולבלום את המידות הסוערות ביותר, כאשר הן פועלות במלוא תוקפן. הפרוטה פעלה מה שלא יכלו לפעול כל אמצעי החכמה וההסברה הקיימים בעולם. ואם בפרוטה כך, הוא הדין בכל הנאה חושית כגון שבח או מחמאה, ולפעמים גם בחיוך קל או במילה אדיבה אחת אפשר לרכוש את לב בני האדם ולהפיג את רשעותם.

רבי נתן צבי למד מהמקרה שראה עוד נקודה נפלאה:

לאחר שהקונה שילם לרוכלת את הפרוטה שהגיעה לה תמורת הפולים, היא החלה להודות לו על החסד שגמל איתה ולהעתיר עליו שפע ברכות שיהיה בריא, שיאריך ימים עם אשתו וילדיו, שהקב’’ה ישיב לו כפעלו הטוב ועוד.

רבי נתן צבי הוסיף שהוא בטוח שהרוכלת ברכה את הקונה בלב שלם ובאמת הרגישה כלפיו הכרת הטוב. כוחה של אותה פרוטה אינו מתבטא רק בהבלגה על שחיתות המידות טובת הנאה כל שהיא, בכוחה להפוך בני אדם לטובי לב לאוהבי הבריות ולאנשי חסד (מורשת אבות)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

נראה לבאר על פי הכתוב בפסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהאדם מצריך להתבונן בדרך עבודתו בעוה"ז שבענינים הנוגעים לשמים צריך להסתכל מי למעלה ממנו, וזהו בשמים ממעל, ואילו בענינים הנוגעים לעוה"ז שהם בחינת ארץ, ועל הארץ מתחת, שאדם יסתכל מי פחות ממנו בענייני העוה"ז, וזהו רמז הפסוק שהוא מוצב בארץ וראשו מגיע השמיימה, ואין לאדם להפך היוצרות, שבענייני העוה"ז ישאף לעוד ועוד ובענייני שמים יסתפק במה שיש לו ובפחות מזה, וכמו שהובא בספרי המוסר משל בעשיר אחד שהיה לו עלית גג בחצרו, וסולם מוצב לעלות ולרדת בו. האנשים באו לכלל סכנה, קרא העשיר למשרתו ואמר לו: "בבקשה ממך תוריד את הסולם הזה לבלתי יהיה מכשול". המשרת, התחיל שובר את השלב הראשון ועולה את הלמעלה ממנו, וכן על זה הדרך שובר את התחתון ועולה למעלה ממנו, עד שהגיע לראש הגג ואינו יכול לרדת, כי כל שלבי הסולם נעקרו ממקומן, ומיד הוא התחיל לצעוק עד שהביאו חבלים והורידוהו. אמר לו בעה"ב לאותו משרת שוטה שכמותך, היית צריך לעלות תחילה לראש הסולם ומשם להתחיל לשבור את השלבים וכך לרדת עד הרצפה, ואז הכל היה מתנהל נכון. לימים קרא לו בעה"ב לאותו משרת ואמר, הבט נא וראה ישנו בור בחצר שיש לו מדרגות מסוכנות שיכולים לסכן חיי אדם, לך ושוברם. מיד נזכר אותו משרת במה שאמר לו בעה"ב שצריך לעלות למעלה ובדרך זו לשבור את הסולם. וכן עשה. ירד מדרגה ושבר שלב וכן על זה הדרך עד שהגיע לקרקעית הבור ואינו יכול לעלות. מיד התחיל צועק על מצבו ובא בטענות על בעה"ב אשר אמר לו לשבור את הסולם בדרך זאת, אמר לו אדונו שוטה שכמותך, בראשונה הסולם היה מוצב בראש הגג על כן היית צריך לעלות למעלה ובירידתך לשבור את הסולם, אבל עכשיו שהסולם מוצב בתחתית הבור היית צריך לרדת למטה וכך לעלות, ואתה הפכת את היוצרות ועל כן בשני המקרים היית נפסד. וזהו רמז הפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שצריך האדם להזהר לבלתי להפוך את הדברים ויהיה בבחינה של אותו משרת שיצא קרח מכאן ומכן. (וידבר יוסף)

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו (ויצא כח-יב)

סולם  בגימטריה - ממון.

כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה.

הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ.

ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)

מלך אוהב צדקה ומשפט

מי האיש החפץ חיים, לא בכוח יגבר על יצור, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יבחר לו דרך אמצעי כברת ה’ אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד מלך ישראל, שאמר (דברי הימים-א, כב-יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה, פ"ד, ה"כ), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א, ה) יהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך.

מעשה בספר סיפורי חסידים מובא הסיפור על רבי יצחק מקלוש אחיו של רבי מאיר מפרמישלן:

ביתו של רבי יצחק היה פתוח תמיד לרווחה לכל עובר ושב. פעם נכנס גוי וביקש  פרוסת לחם. בבית נמצאו באותה שעה רק חלות שלימות שאפתה הרבנית לכבוד שבת, היא לא רצתה לחתוך חלה שלימה, כדי לתת ממנה לגוי. כשראתה זאת ר’ יצחק הוא אמר לרבנית: חתכי את החלה, דם לא יצא מזה...

עשתה האשה רצון בעלה, ופרסה לגוי כדי שובעו.

לאחר זמן נסע ר’ יצחק להונגריה דרך הרי הקרפטים. לפתע בדרך תפסו אותו גזלנים לקחו את כל אשר לו, והוליכוהו לראש הכנופיה שלהם כדי שיחליט אם להרוג אותו שלא יגלה את מקומם או להניחו בחיים. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה  לו הרבנית פרוסת חלה. מיד הכיר את ר’ יצחק, ואמר לאנשיו היהודי הזה החיה את נפשי, לכן, אל תהרגו אותו ותחזירו לו את כל מה שלקחתם ממנו.

השיבו לו השודדים את כל אשר לקחו ממנו ושילחוהו לשלום. כשחזר רבי יצחק לביתו, פנה לאשתו ואמר: הלא אמרתי לך "חתכי את החלה, דם לא יצא מזה!" (סיפורי חסידים)

ויאמר יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי (ויצא כח-טז)

 הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט.

דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה:

מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק!

אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב:

רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות

השיב להם הרב:

אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים)

רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה?

הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים)

סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש".

מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה  מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות.

וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות)

כי לא אעזבך (ויצא  כח-טו)

הרב הצדיק ר’ מנדל מוויזניצא ז"ל סיפר שחסיד אחד בא פעם לרב הקדוש ר’ לוי יצחק מברדיצ’וב ז"ל, וסח לפניו דאגתו, כי מצבו רע מאוד, והוא בעל החוב גדול, והעולם עדיין אינו יודע מזה, כי עד עתה היה איש עשיר, ועתה איבד את כספו בעסקים רעים, ועדיין לא נשמע בין החיים דבר אסונו. אמר לו הרב הקדוש:

דעתי שתקנה שטר הגרלה, ואי"ה תושע מזה.

אמר לו החסיד:    

אמנם, איני מפקפק, חלילה, שהבטחת הרבי תתקיים, אך מי יודע מתי, שהרי דרך שטרי ההגרלות שכמה שנים עוברות לפעמים עד שיזכו, ובין כה וכה יתחילו בעלי החובות לנגוש אותי, וגם יש לי בת שהגיעה לפרקה ואני צריך להשיאה.

הבטיח לו ר’ לוי יצחק, שהשי"ת יזמין לו במהרה מעות, גם קודם שיזכה בהגרלה.

החסיד קיים, כמובן, את דברי הצדיק וקנה שטר הגרלה. כאשר נסע לביתו, הגיע בדרך למלון אחד, ונטה לשם ללון. בלילה סר למלון שר גדול אחד שנסע במרכבה לדרכו, ואף הוא נתעכב ללון שם. בלילה חלם השר, כי במלון הזה נמצא עכשיו איש יהודי שיש לו שטר הגרלה שמזלו טוב, ועליו להשתדל להחליף את השטר שיש לו בשטר של היהודי, כי השטר של היהודי ודאי יזכה, ושלו אינו שווה כלום. וייקץ השר והנה חלום, ויישן ויחלום שנית כזאת, אז עמד ממשכבו, וציווה למשרתו שיחקור אם יש כאן איזה יהודי זר, ואם הימצא יימצא יקרא אותו אליו. המשרת הלך ומצא את היהודי, והביאו לפני השר. שאלו השר אם יש לו שטר הגרלה, והשיבו שכן. אמר לו השר: גם אני יש תחת ידי שטר כזה, בוא נא ונחליף בינינו את השטרות, ואני אוסיף לך על שוויו כמה זהובים.

סירב היהודי לעשות כן ואמר: הוסיף לו השר עד אלף זהובים ובלבד שיחליף עמו והיהודי עומד בסירובו. אז קם השר בחמתו, וציווה למשרתו שיקח מהיהודי את השטר בחזקה. המשרת עשה כן, תקף את היהודי והוציא ממנו בכוח את השטר, ומסר לשר. אמר השר ליהודי: בכל זאת אינני רוצה לגזול אותך, ולכן הנני נותן לך את אלף הזהובים שהצעתי לפניך, וגם את שטר ההגרלה שלי.

קיבל החסיד בעל כרחו את הכסף עם השטר של השר ואמר "גם זו לטובה", ונסע לביתו והשיא את בתו בהרחבה. לא ארכו הימים, והשטר שמסר השר ליהודי בעל כרחו זכה בהגרלה סכום גדול. ונסע החסיד לברדיצ’וב, לקבל פני רבו. אמר לו הצדיק: ראיתי כי מזלך הושפל עד לעפר, והוכרחתי לשלוח את בעל החלומות שידבר על לב השר שיחליף איתך את השטר שלו, כי ראיתי שהשטר שלו יזכה ולא שלך, ואלף הזהובים שהוסיף לך הוא, משום שאמרת כי אתה מוכרח תיכף להשיא את בתך, לכן מתחילה היתה לך ישועה קטנה, ואחרי כן באה הישועה הגדולה.

נסע החסיד לביתו, ונעשה עשיר גדול יותר משהיה בתחילה.

כשסיים הרב הצדיק מוויזניצא את הסיפור, אמר: לזה כיון הקב"ה באמרו ליעקב אינו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", שלכאורה קשה: מאי "עד אשר עשיתי", וכי אחרי שיקיים הבטחתו יעזוב אותו? והלא אי אפשר להתקיים אפילו רגע אחד בלי השגחתו יתברך, אבל הפירוש הוא: אפילו עד שתבוא הישועה הגדולה גם כן לא אעזבם, ותהיה לך בינתיים ישועה קטנה. (אמרי חן)

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו (ויצא כט, ד-ה)

ואע"פ שלבן היה בנו של בתואל, מאחר שבתואל היה שפל ונבזה בעיני הבריות, לא רצה לבן שיקראו לו על שמו, אלא בן נחור, שכן בהיותו אחיו של אברהם, הוא חשב זאת ליחוס. ויש מפרשים שלא שאל אותם אם הם מכירים אותו, שבודאי לא נאה לשאול כך הואיל והיה מפורסם בעיר, אלא שאל אותם אם מכירים את אופיו, אם  יש בו תכונות נאות כמו לנחור אחי אברהם, או שהוא רמאי גדול כפי שהיה מפורסם בכך. אמרו לו ידענו, ולא אמרו לו אנו יודעים אותו ולא, ומכירים אותו, אלא ידענו פירושו ירדנו לסוף דעתך. והראיה הנה בתו רחל באה היום עם הצאן, וזהו מפני ששום רועה אינו רוצה לרעות צאנו, לפי שכולם כבר נכוון בו, ולכן מוכרחה בתו לרעות הצאן.

ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן (ויצא כט-ו)

האם אתם חיים בשלום איתו, הואיל והוא רמאי יתכן שאתם אויביו. ענו לו אנו בשלום עמו ואם אתה רוצה להאריך בדיבורים ולשאול שאלות רבות, הנה רחל עומדת לבוא עם הצאן וממנה תדע הרבה, שכל הנשים דברניות הן.

ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו (ויצא כט-ח)

כשראה את כולם רובצים במקום אחד היה סבור שרוצים לאסוף המקנה כדי לחזור לביתם, אמר להם אם שכירי יום אתם עדיין לא נשלם היום ששכיר יום שהשכיר עצמו לבעל הבית כדי ללמד או לכתוב או שאר המלאכות, אע"פ שיש לו רשות שלא להתחיל במלאכה עד שתצא השמש, אבל הוא מחויב לעבוד עד צאת הכוכבים. ולא ירמה לבטל ממלאכתו אלא יעבוד באמונה כל היום עד הזמן הנ"ל. וביום ששי  יכול לילך קודם קצת בכדי שיוכל למלא קיתון של מים ולצלות דג קטן וידליק נר לכבוד שבת, אבל שאר הימים אין לו רשות לילך לביתו עד אותו זמן. וזהו דין תורה.

ואפילו אם הצאן שלכם לא זמן האסף המקנה. לכן אני מייעץ לכם לכו והשקו הצאן והמשיכו לרעות. "עוד היום גדול"...חשש מפני גזל של בעל הבית שהיום עוד גדול ועדין לא שקיעה חיזרו לעבודה.

ויהיה כאשר ראה  יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויושק את צאן לבן אחי אמו (ויצא כט-י)

והוריד האבן ביד אחת כאדם המעביר פקק מפי צלוחית אע"פ שהיה עייף מן הדרך שהלך שלש פעמים ביום אחד, כפי שכתבנו, וזה מראה שהיה גבור ואמיץ כה. והמים עלו למעלה מעצמם והשקו את הצאן של לבן אחי אמו. ובראותו את הפלא הזה הבין שהקב"ה זימן לו את זיווגו במקום הזה. וזה שאומר הכתוב שלבן היה אחי אמו אע"פ שזה מובן מעצמו, אלא להודיענו שלא עשה כן מתוך אהבה לרחל, אלא בשביל רבקה אמו, וכל עשרים השנה היו הולכים המים ונובעי למעלה בזכותו של יעקב. (מעם לועז)

• פרשת ויצא
• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא