חומש בראשית

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". הפסוק הזה מהווה דוגמה לעבודתם של שלוחי הרבי, שעוזבים את בית אבא ואת הסינר של אמא ויוצאים למקומות נידחים, 'חרון אף של מקום', להפיץ שם את אור היהדות.

ומכיון שחזרתי זה עתה מכינוס השלוחים העולמי בניו-יורק – אתכבד לשתף אתכם בסיפור ששמעתי במהלך הכינוס מהמרצה הדגול הרב י.י. יעקבסון:

לפני כ-65 שנה יצא השליח הרב שלום-בר גורדון ע"ה לכהן כרב בקהילה מסויימת בארה"ב. המצב מבחינה רוחנית היה ירוד ביותר, לא היתה שמירת שבת וגם לא כשרות והרב החדש הזדעזע מהמצב. בצר לו נסע לרבו, אדמו"ר הריי"צ, ושטח לפניו את שאלתו: מה אומר לקהילתי? אם אומר להם את מה שאני רוצה לומר (על שמירת השבת וכו') – הם הרי יזרקו אותי, ואם אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע – הרי אני שקרן ומועל בתפקידי!

ענה לו הרבי במשל: בבתי מרחץ באירופה היו חדרי סאונה, שבכניסתו גחלים בוערות ומסביב מדרגות שבו יושבים אנשים להזיע, וככל שעולים גבוה יותר – חם יותר. והיה שם אחד שתפקידו היה לעלות במדרגות ולהצליף על הגב של היושבים. והרבי המשיך, איך לדעתך היה האדם מגיב אילו היו ניגשים אליו ברחוב ומצליפים לו? בודאי היה כועס מאוד ואיך זה שבסאונה הוא מסכים ואפילו מבקש עוד?

אלא, שכאשר אתה מחמם את חברך, וגם מגביה ומרומם אותו – אז הוא יהיה מוכן לקבל גם את ה'הצלפות' שלך...

 

שבת שלום!