פרשת וירא

דבר החסידות – פרשת וירא - הכח מאברהם אבינו

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא

 

הכח מאברהם אבינו

 

מסופר שבחתונה הגדולה, של רבי יוסף יצחק מאוורוטש בן אדמו"ר הצמח-צדק מליובאוויטש, עם בתו של רבי יעקב ישראל מטשרקאס בן הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל – אמר רבי מרדכי תורה על הפסוק "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" (פרשתנו יח, ד):

יקח נא מעט מים – די לומר מעט דברי תורה, ורחצו רגליכם – בכדי 'לרחוץ' את הרגילות'ן [=ההרגלים הלא טובים], והשענו תחת העץ – ויש להישען על הצדיק המגן עלינו.

-         כאשר כוונתו היתה לקרוא תיגר על דרך חב"ד לומר תורה באריכות מופלגה.

נענה החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל, שנכח שם, ואמר:

-         "זו היא תורה עבור ערביים..." [כלומר, זה אמר אברהם אבינו לאורחיו שנדמו לערביים].

הרבי מטשרנוביל אמר אח"כ למקורביו: שהיה עליו להקפיד על ר' אייזיק על תגובה חריפה זו, אבל הוא הכיר שאמר את זה "מיט אן אמת" [מתוך אמת, ולא לקנטר ח"ו] ולכן לא הקפיד עליו...

(שמעתי בהקלטה מהתוועדות עם הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א. הסיפור מופיע בגרסאות שונות: במגדל עז שער המעשה עמ' קעב. רמ"ח אותיות אות קכד. אלה תולדות פרץ עמ' 641. ומוזכר גם ברמז בתורת מנחם חל"ו עמ' 306-7)

 

~~~

בתחילת פרשתנו (יח, ד) אמר אברהם אבינו לאורחים "והשענו תחת העץ".

נאמר על כך במדרש (ב"ר פמ"ח, י) "אתה אמרת "והשענו תחת העץ", חייך שאני פורע לבניך . . "בסוכות תשבו שבעת ימים". כלומר שמצוות סוכה היא כנגד מה שאמר אאע"ה "והשענו תחת העץ".

ותמוה:

בהלכה הרי זה להיפך: העושה סוכתו תחת האילן פסולה (סוכה פ"א מ"ב) ואיך נרמזת מצוות סוכה בפסוק "והשענו תחת העץ"?

כמו"כ נאמר (ילקוט שמעוני אמור, רמז תרנג) שבזכות מצוות סוכה יזכו לעתיד לבוא בסוכת עורו של לויתן. וגם זה לכאורה לא מתאים להלכות סוכה שפסולה אם סיככה בעור הדג, כיוון שאין גידולו מן הארץ (שם מ"ד)?

מבאר הרבי:

ידוע מה שכתוב בחסידות (לקו"ת בחוקותי מה, ג) ש"מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור, כי תכלית המצוות היא להתקשר ולהתחבר לקב"ה.

והנה נאמר במדרש (שהש"ר פ"א, ג) על הפסוק "לריח שמניך טובים": "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו "שמן תורק שמך"". כלומר: המצוות שעשו האבות היו בכח עצמם, ולכן, גם הדבקות שלהם בקב"ה הייתה מוגבלת לפי כח האדם, כי נברא לא יכול להגיע למעלה משרשו*. אבל אנו שנצטווינו במצוות ע"י הקב"ה – הרי הדבקות בקב"ה במעשה המצוות היא אין-סופית [והראיה: "עבודת המקלות" של יעקב אבינו היתה על-דרך תפילין שלנו (זהר ח"א קסא, ב) ובכל זאת לא נהיו המקלות קדושים אלא נשארו 'מקלות', לאידך בתפילין שלנו שורה קדושה עליונה].

לכן, אברהם אבינו, גם כאשר קיים מצוות הכנסת אורחים – הרי היה זה בכח עצמו, לכן נאמר אצלו "והשענו תחת העץ", שהוא מחובר לקרקע, לרמז שהמצוות שלפני מתן תורה באו מכח האדם, המוגבל בגשמיות, ולכן גם כוחם הוא מוגבל.

אבל בזכות זה – העניק לנו אברהם את הכח למצוות סוכה שבה אנו 'מתנתקים' מהגבלות העולם, כי לנו יש את הכח להידבק בקב"ה בתכלית ע"י המצוות, ולכן סוכה במחובר לקרקע היא פסולה!

אבל בכל זאת, סוכה מעור הדג פסולה, כי בזמן הזה צריך זהירות יתרה מדבר המקבל טומאה (ובפרט בחג הסוכות שבא אחרי יוהכ"פ, שאנו בדרגת "בעלי תשובה" הצריכים לזהירות יתרה), אבל לעתיד לבוא, שאז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב) – נוכל לשבת בסוכת עורו של לויתן, המורה על חיבור מוחלט עם הקב"ה**.

שבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוב' סב (נד' ברשימות ח"א עמ' 236 ואילך), נאמר בשמחת בית השואבה תש"ב. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קעג-ד.

 

______________

*)  אדמו"ר הרש"ב (בספר המאמרים תרנ"ד עמ' ר) מביא דוגמא לכך ממים, שאינם יכולים לעלות למקום יותר גבוה ממקום נביעתם, והראיה מ"עין עיטם" שהיה בביהמ"ק (יומא לא, א) שהיה גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות, כדי שיוכלו המים להגיע למקווה של הכה"ג, "שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין משם" (רש"י).

 

**)  "לויתן . . לשון התחברות כמו הפעם ילוה אישי אלי" (לקו"ת ר"פ שמיני), וגם "כל שבים טהור" (כלים פי"ז מי"ג) ואין שייך שם מציאות הטומאה כלל, ועד שדגים שבים נמצאים תמיד במקום חיותם – "ומה במקום חיותנו וכו'" (ברכות סא, ב).

דבר החסידות – פרשת וירא - עקידת יצחק

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא

 

ויעלהו לעולה תחת בנו

 

סיפר הר' מ. ש. מעיה"ק צפת:

בשנת תשנ"ד נולד בננו בכורנו שיחיה. מכיוון שהתקרבנו לחסידות חב"ד החלטנו לקרוא לו מנחם מענדל, למרות חוסר שביעות רצונם של בני משפחתי ומשפחת זוגתי, שלא נימנו על חסידות חב"ד.

לאחר כחצי שנה אובחנה דלקת חמורה ברגלו שהתפשטה במהירות, במיון הסבירו לנו שזה משהו בדוגמת דלקת קרום המוח, אבל ברגל.

הרופאים החליטו פה אחד שיש לנתחו. התינוק עבר ניתוח מורכב ביותר בחלקים שונים של הירך והרגל. בתום הניתוח הודיע לנו הרופא, שהצליח להציל את הרגל מכריתה ב"ה, אולם הילד כנראה לא יצליח ללכת על הרגל הזאת, אלא יצטרך לגרור אותה.

קיבלנו את הבשורה קשה מאוד. ואכן כאשר הילד גדל והתחיל ללכת, ראינו את התחזיות מתממשות – הילד הלך כמה פסיעות ונפל, כמה פסיעות ונפל. ככה נמשך המצב עד לגיל 3.

כאשר מלאו למענדי שלש שנים, הבאנו אותו לציונו הקדוש של הרבי. כאשר נכנסתי לציון, התרגשתי מאוד וכל הכאב פרץ בבת-אחת. בסערת הרגשות צעקתי: "רבי, זה הילד שלך! אתה יודע כמה קושי עברתי כשקראתי לו על שמך! טפל בו!" ותוך כדי כך עשיתי מעשה לא-מקובל, שאני אפילו לא יודע אם מותר לעשות אותו: הרמתי את הילד והכנסתי אותו לתוך מקום ציוני הקודש... ויצאתי מהאהל.

בתחילה החל הילד לשחק בפתקאות שמסביבו, אבל לפתע שם לב שהוא לבד והחל לבכות, מיד באתי והוצאתי אותו משם.

– מאותו רגע החל הילד ללכת כאחד האדם! הלך ולא נפל עוד! עד היום רגליו בריאות וחזקות ת"ל. מענדי אף נישא ב"ה ומשמש בשליחות של הרבי אי שם בחו"ל...

(מפי בעל המעשה, אבי הנער, שסיפרו השבוע בהתוועדות יום הולדת של הרב חיים קפלן, שליחו של הרבי פעיה"ק צפת)

 

~~~

בפרשתנו, בסיום עקידת יצחק נאמר (כב, יג): "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו".

מפרש רש"י: "מאחר שכתוב "ויעלהו לעולה" לא חסר המקרא כלום. מהו "תחת בנו"? על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאילו עשויה בבני; כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו בני מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן".

וצריך להבין:

א)    הרי הקב"ה אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", היינו שאין רצונו של הקב"ה שיצחק ישחט, וכפירש"י "לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו", ומדוע איפוא השתדל אברהם כל כך שהקרבת האיל תהיה "כאילו עשויה בבני", הרי זה בכלל לא רצון הקב"ה שיצחק יוקרב?

ב)    מדוע דווקא לאחר הקרבת האיל קרא המלאך אל אברהם שנית מן השמים וברכו "והרבה ארבה את זרעך וגו'", מדוע לא קיבל ברכות אלו בקריאת המלאך הראשונה, על עצם זה שהעלה את בנו לעולה, וכי איזה יתרון יש להקרבת האיל לעומת מסירות נפש העקידה, שדווקא בעקבותיו קיבל אברהם את כל הברכות?

אלא, מבאר הרבי:

הרי אברהם אבינו כבר התברך פעמים רבות בברכות דומות לאלו שנאמרו כאן, שה' ירבה את זרעו וכו'*, ומהו החידוש בברכות אלו? אלא, שכאן נאמר "בי נשבעתי נאם ה'" – שהן הגיעו בשבועה, שגורמת ששום דבר לא יוכל לבטלן, גם לא חטאים ח"ו (ראה רמב"ן ורד"ק כאן).

על פי זה מובן מדוע נזקק אברהם אבינו להביא קרבן, כי כבר מצינו בנח (ח, כ-כא) ששבועת ה' מגיעה דווקא ע"י קרבן, שרק לאחר שנח הקריב קרבן אז "וירח ה' את ריח הניחוח" ונשבע שלא יביא עוד מבול לעולם (ראה רש"י שם; שמה שנאמר "לא אוסיף . . ולא אוסיף" – כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב "אשרנשבעתי מעבור מי נח גו'").

ולכן גם היה צריך הכל להיות "תחת בנו" – כי כדי שיובטחו לאברהם הברכות בשבועה – היו זקוקיםלקשר בין הקרבן לנסיון העקידה, כי כשם שאצל נח היה הקרבן מיד אחרי המבול, וגם הקרבנות עצמם היו מבהמות שניצלו מהמבול ואז הגיעה השבועה – כך כאן היה צריך להיות הקרבן כחלק ו'השלמה' לעקידה.

וההסבר מדוע העקידה לבד לא מושלמת בלי הקרבת האיל:

המעלה שאנו אומרים כל בוקר על נסיון העקידה הוא: "שכבש אברהם אבינו את רחמיו מעל בן יחידולעשות רצונך בלבב שלם". אבל לכאורה חסר כאן משהו – והוא, שבפועל ממש לא נשחט יצחק ולא היה 'חלות' של קרבן. ואף שכבש את רחמיו כשהתכונן להקריבו, הרי אין זה דומה כלל למה שהיה נדרש ממנו אילו היה מקריבו בפועל.

– לכן הביא אברהם את האיל, וכיוון בכל עבודותיו שזה "תחת בנו"; "כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק" – כי בזה השלים אברהם את "כבישת רחמיו" מעל בן יחידו, בכך שהרגיש שבנו נשחט, ודמו נזרק ואח"כ נשרף ונעשה דשן**.

ואכן רואים שהקב"ה קיבל את הקרבה זו כאילו הקריב ממש את יצחק, כדברי המדרש (וברש"י כב, יד): "אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה", ולכן גם דווקא קרבן זה פעל את השבועה הנצחית "כי ברך אברכך וגו' וירש זרעך את שער אויביו וגו'", שזה יקויים במילואו בגאולה העתידה, במהרה בימינו ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ל, וירא שיחה ג (עמ' 76 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רג-ה.

 

______________

*)  ראה לדוגמא: לך יב, ב-ג, יג, טז. טו, ה. יז, ו.

 

**)  עפ"ז מובן גם מדוע כשהמלאך אמר "אל תשלח ידך אל הנער" ביקש אברהם "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם", דלכאורה איזו מעלה יש בהוצאת מעט דם, הרי בכל מקרה לא יקיים בכך את הציווי של "העלהו . . לעולה"? אלא כוונתו היתה שעי"ז יורגש בו המסירה בפועל (השווה אברבנאל כאן (השאלה הב'): "ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו כו'").

 

דבר החסידות – פרשת וירא (הפטרה)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא  (הפטרה)

 

מאמר "ואשה אחת"

בהפטרת פרשתנו* מסופר (מלכים-ב ד, א ואילך) 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת . . והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים'. שאל אלישע 'מה יש לך בבית' ואמרה שיש לה רק 'אסוך (כד) שמן' ואמר לה שתשאל כלים רבים מכל השכנים 'ויצקת אל הכלים האלה' ומסיים 'ואת ובנייך תחיי בנותר'.

והנה ידוע מהרה"ק ר' הלל מפאריטש ז"ל (פלח הרימון ס"פ וירא), שכל הסיפורים שבתנ"ך, הגם שהיו כפשוטם, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום, למה בררו הנביאים דווקא סיפורים אלו לכתבם בתנ"ך? אלא על כרחך שרמזו בהם רזין וסודות עליונים וכמה דרכים לעבודת ה'.

וכפי שביאר כ"ק אדמו"ר הזקן:

ואשה אחת – היא הנשמה הנקראת "אשה יראת ה'" אשר היא אחת עם ה'.

מנשי בני הנביאים – שכל נשמה היא כלי לקבל את דבר ה' [נביא מלשון "ניב שפתים"].

צעקה אל אלישע – הנשמה צועקת בלילה כשעולה למעלה "א-לי שע!" [=הקשב, מלשון "וישע ה'"].

עבדך אישי מת – "אשי" הוא "אש י'", כלומר, האש שהי' לי להוי' 'מת' אצלי.

ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את הוי' – ירא אותיות יאר, כי כל נשמה יש בכוחה להוסיף תוספת אור בהוי'.

והנושה – הוא הנפש הבהמית, שמשכחת אותי מאלקות; נושה מלשון "נשני אלקים".

בא לקחת את שני ילדי – הם דחילו ורחימו [אהבה ויראה].

לו לעבדים – לאהבות זרות – תאוות הגוף, וליראות זרות – פן יחסר לחמו.

ויאמר אליה אלישע מה יש לך בבית גו' ותאמר אין לי כ"א אסוך שמן – פי' שלא נותר לה אהבה ויראה כי אם עצם הנשמה.

ויאמר גו' כלים רקים – הוא ע"פ מאמר רב מתיבתא בג"ע (זהר ח"ג קסח, א) "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה [=עץ שלא עולה בו האש כותשים אותו], כך גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא – מבטשין ליה וסליק ביה נהורא [=גוף שלא נתפס בו אור הנשמה כותשים אותו ועולה בו אור]": שצריך להתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן ויתמרמר מאוד על ריחוקו, ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים מקור החיים. ואח"כ יבוא ל"יתרון האור מן החושך", כי באמת לאמיתו יש יתרון לאור כשהוא מן החושך דוקא. וזהו:

ואת ובנייך תחיי בנותר – "את" הוא עצם הנשמה, "ובנייך" הם דחילו ורחימו שבכל נשמה, "יחיו בנותר": שיהיה להם "יתרון האור מן החושך".

ומסיים – כן יזכנו ה' כיר"א.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' קלז. וראה שם עמ' קלו. ההקדמה (וההערה למטה): ע"פ לקוטי שיחות חלק ה, בהוספות (עמ' 332 ואילך) ובתרגום ללה"ק בתורת מנחם חלק מא עמ' 231 ואילך – מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואשה אחת.

______________

*)  הקשר של ההפטרה לפ' וירא בפשטות היא, כי בהפטרה מסופר על בן השונמית, שאלישע הבטיח לה "את חובקת בן" וגם אחרי זה פעל שיהי' קיום להבן כו' וזהו בדוגמת הסיפור בפרשה אודות יצחק, שהמלאך בישר "והנה בן לשרה אשתך", וגם בנוגע לקיומו של הבן, כדאיתא במדרש עה"פ "ויעש אברהם משתה גדול" עוג וכל גדולים עמו היו שם, והי' עוג לועג על יצחק ואומר שיכול לבטלו באצבעו, אמר לו הקב"ה . . אין סופו של אותו האיש (עוג) ליפול אלא בידו.

אבל עפ"ז, הרי רק הסיפור אודות בן השונמית שייך לפרשה, וא"כ היתה ההפטרה צריכה להתחיל בסיפור זה, ללא ההקדמה של "ואשה אחת מנשי בני הנביאים גו'" ובפרט שבסיפור בן השונמית יש כבר כ"א פסוקים ויותר (מגילה כג, א. וכאן, גם להמסיימים "ותאמר שלום" בלאה"כ – סליק עניינא)?

ויש לבאר, דהנה בתחילת פרשתנו איתא בחז"ל "וירא אליו – לבקר את החולה", ומעשה אבות סימן לבנים, שכל אחד מישראל יש לו בירושה מאברהם, לא רק את מה שהשיג אברהם אבינו ע"י היגיעה מעבודתו, אלא גם את מה שנמשך לו מלמעלה – וירא אליו הוי', לפי ש"יורש מקבל הכל".

אמנם כל זה הוא מצד הנשמה, אבל הגוף מעלים ומסתיר על אור הנשמה. הנה על זה נאמר בהפטרה "ואשה אחת . . צעקה אל אלישע" – שאף שהנשמה נמצאת בגוף המעלים וההעלם הוא עד כדי כך ש"עבדך אישי מת" – הנה גם אז היא אשה אחת, שהיא מיוחדת עם ה', שלכן נוגע לה ואיכפת לה ההעלם וכלשון המאמר "בלילה צועקת בקול מר". וצעקה זו פועלת ש"את ובנייך תחיי בנותר" – שעי"ז נעשה יתרון האור מן החושך, כבפנים. כן יזכנו ה' כיר"א.

_____________________________________

דבר החסידות – פרשת וירא - מסירות נפש

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא

 

מסירות נפש כנגד מסירות נפש

חז"ל אומרים (סוטה יז, א) שבשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה.

ומכיון שהקב"ה משלם 'מדה כנגד מדה' – מובן שהקשר בין שתי מצוות אלו ל"ואנכי עפר ואפר" אינו רק במובן המילולי, אלא שגםתוכן מצוות אלו שייך לאופן עבודתו של אברהם אבינו ע"ה.

מבאר הרבי, ידוע שיש שני אופנים במדת החסד:

א)    חסד שיסודו גדלות וגבהות הרוח; שרוצה להראות את עושרו ותפארת גדולתו ולכן הוא מיטיב עם כולם, להיות לו לשם ולתפארת.

ב)    חסד שבא מביטול; שהיות והוא 'שפל רוח בפני כל אדם', לכן הוא מפזר מממונו לאחרים, כי הוא מרגיש שהם טובים ממנו ולהם מגיע יותר.

ואחד החילוקים ביניהם: שמי שעושה חסד באופן הא' – לא יזיק לעצמו בשביל הזולת. משא"כ מי שהוא באופן הב' – מוכן לוותר על צורכי עצמו בשביל הזולת, מאחר שהוא שפל רוח בפניו.

והנה אצל אברהם אבינו אנו מוצאים שהעמיד עצמו בסכנהבשביל הזולת; הן בגשמיות: שנלחם נגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט, והן ברוחניות: שהפסיק מקבלת פני שכינה כדי להכניס אורחים, ואיזה סוג אורחים – כאלה שנדמו לו כערביים שמשתחוים לאבק רגליהם – הסוג היותר תחתון של ע"ז!*

ולכן זכו בנ"י לשתי מצוות אלו, שגם בהם דרושה מסירות נפש עבור הזולת:

אפר פרה – ידוע ש"כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף – מתטמאים" (פרה ספ"ד), זאת אומרת שהכהן שעניינו קדושה וטהרה ולשרת בביהמ"ק – צריך לטמא את עצמו כדי להביא טהרה למי שנטמא במת (אבי אבות הטומאה).

ועפר סוטה – שכדי "לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שְמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" (שבת קטז, א). כלומר, הכהן צריך למחוק בידים שמו של הקב"ה (!) רק כדי לעשות 'שלום בית' עבור אשה שנהגה בהיפך הצניעות (שנסתרה לאחר התראת הבעל).

– וזהו שכרו של אברהם אבינו – שהנחיל לבניו מסירות נפש!

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כה, וירא שיחה ב (עמ' 79 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 90 ואילך). הסגנון המתומצת בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' טז-יז.

______________

*) וגם אמירתו של אברהם "ואנכי עפר ואפר" היתה בקשר לאנשי סדום, שאף שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד" – העמיד עצמו בסכנה להתפלל עליהם, כמבואר במאמרי אדמו"ר הריי"צ נ"ע (ד"ה "אשר ברא (פ"ה) ו"כל הנהנה" (פ"ח, ע"ש) תרפ"ט – נדפסו בספר המאמרים קונטרסים ח"א).

דבר החסידות – פרשת וירא - לגלות את האמת הפנימית

דבר החסידות – פרשת וירא

 

לגלות את האמת הפנימית

על הפסוק "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (כא, לג) אומר המדרש "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב. כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם . . ברכו למי שאכלתם משלו".

המדרש מוסיף, שמי מהם שלא רצו לברך את ה' – דרש מהם אברהם ממון רב עבור האירוח עד שלבסוף נכנעו ואמרו "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו".

נשאלת השאלה: הרי אנשים אלה לא הכירו באמת בבורא העולם ורק נכנעו ללחץ שהפעיל עליהם אברהם, ומהי התועלת בכך שהכריחו אותם לומר 'ברוך א-ל עולם'?

אלא, אומר הרבי, אנו מוצאים במקרים מסויימים שאדם נמצא בתרדמה רוחנית שדווקא ע"י 'שבירה' וזעזוע מצליחים לעורר אותו, לדוגמא: כאשר המרגלים טענו "לא נוכל לעלות . . כי חזק הוא ממנו" אמר להם משה דברים קשים ("במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'") ולאחר מכן הם אמרו "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'", כיצד זה שינו את דעתם לפתע? אלא שדברי משה גרמו להם זעזוע ואז התגלתה האמת הפנימית שלהם!

כך גם, כשראה אברהם אבינו שאדם מסויים לא מקבל שיש בעל-הבית לבירה זו, הוא הבין שצריך 'לשבור' את הגסות והחומריות שלו שמכסה על האמת (כמו קליפה שמכסה את הפרי) ע"י שדרש ממנו כסף רב והוא נשבר, ואז הוא אכן נעשה 'כלי' לקבל את ההכרה בבורא העולם.

"מעשה אבות סימן לבנים"; עלינו לפרסם אלוקות בעולם כמו אברהם אבינו. וממנו נמצאנו למדים, שגם כשמשפיעים על יהודי להניח תפילין פעם אחת ואף אם עושה זאת רק כדי להפטר מהלחץ ואי-הנעימות – הרי הוא מגלה בכך את רצונו האמיתי (בקל-וחומר מבני נח שבזמן אברהם), כי בפנימיותו הוא בוודאי רוצה לקיים את כל מצוות ה'.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו וירא שיחה ג' (עמ' 122 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 132 ואילך) הרעיון לעיבוד בסיוע "מעיין חי" ח"ו עמ' 59.

דבר החסידות – פרשת וירא - סדום ועמורה

דבר החסידות – פרשת וירא 

 

מה נשתנו סדום ועמורה?

בפרשתנו מצינו דבר פלא: במקום אחד נאמר (יט, כד) "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש", משמע שהגפרית ואש הומטרו על סדום ועמורה בלבד, ואילו בפ' נצבים נאמר "כמהפכת סדום ועמורהאדמה וצבויים", הרי מפורש שגם אדמה וצבויים נהפכו וכן פירש רש"י כאן: "ארבעתם יושבות בסלע אחד והפכו מלמעלה למטה".


ואכן, הגאון הרוגוצ'ובי (ב'צפנת פענח' כאן) מחלק בין סדום ועמורה שנשרפו, לבין אדמה וצבויים שרקנהפכו, ומבאר זאת מדין עיר הנידחת (שאין עושין יותר משני עיירות), אבל זה מתאים על דרךהדרוש, אבל ע"פ הפשט טעם הפיכת סדום הוא כמפורש ביחזקאל (טז, מט): "יד עני ואביון לא החזיקה" ולא מצד ע"ז, וכל דין עיר הנידחת אינו שייך בבני נח. וצריך להבין מה נשתנו סדום ועמורה שנידונו לשריפה?


אלא הענין יובן ע"פ מה שכתב רש"י בפרשה הקודמת (יד, ב) בביאור שמות מלכי סדום ועמורה: ברע – רע לשמים ורע לבריות,ברשע – שנתעלה ברשעו, שנאב – שונא אביו שבשמים, שמאבר – שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה. הרי רואים כאן הבדל עיקרי: שאצל סדום ועמורה היה רע כפול, הן לשמים והן לבריות וכמרומז בשמם: ב' רע, ב' רשע, משא"כ באדמה וצבויים מצינו רק רע לשמים.

והרי כבר למדנו מסיפור המבול, שכאשר מלאה הארץ חמס – בין אדם לחברו – אז דינם 'וימח את כל היקום' וכדברי רש"י עה"פ "והנני משחיתם את הארץ" שאף ג' טפחים של עומק המחרשה נימוחו, ועפ"ז מובן למה דוקא סדום ועמורה נידונו לשריפה, שהיא השחתה גמורה של הארץ כי היו רעים לבריות, כמפורט באריכות במדרשים, ולא די להם בהפיכה בלבד כאדמה וצבויים.

 

שבת שלום!

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לה, וירא שיחה ב. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' יח. ועיין בגוף השיחה שמביא פי' הרד"ק עה"פ 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' - "כי הם ראשי הממלכות" (והערים האחרות היו טפלות להן), אבל צ"ע דאי משום הא הול"ל רקסדום, כל' הרד"ק עצמו "סדום היתה אם לכולם", וכפירש"י עה"פ 'אם אמצא בסדום (דוקא) חמישים צדיקים' – "לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם" וכן מצינו שהמלאכים הלכו רק לסדום, ולמה כאן הזכיר גם עמורה? ומשמע מזה שעיקר החוטאים היו סדום ועמורה, כי הם היו רשעים זל"ז ולכן דוקא עליהם המטיר גפרית ואש, כבפנים.

אנשי סדום ולוט /שיר מאת: אהובה קליין.(C)

אנשי סדום ולוט /שיר מאת: אהובה קליין.(C)

חמה שוקעת שעת דמדומים
הרקיע מתהדר במסע עננים
בבית לוט  הכנסת אורחים
אור מהדהד יאיר מרחקים.

אנשי סדום רעים וחטאים
יתאספו סביב כחבורת נמלים
מנער ועד זקן בכניסה אורבים
ידרשו בתוקף לדעת האנשים.

לוט נצמד לדלת כשוער
מנסה לעצור ההמון הזועם
פיו מפיק מרגליות
מבטיח הרים וגבעות...
הערה: השיר בהשראת פרשת וירא [חומש בראשית]


 

דבר תורה לפרשת וירא

דבר תורה לפרשת וירא

שלום וברכה, 

בשבת הקרובה יקראו את פרשת "וירא" (בראשית יח' - כג') 
תקציר הפרשה: 
- ביקור המלאכים בבית אברהם והבשורה שיוולד להם בן לעת זִקְנתם. 
- הפכת סדום ועמורה בגלל רשעת תושביהן. 
- אשתו של לוט, שלא נשמעה לאזהרת המלאכים שלא להביט אחורנית, הפכה לנציב מלח. 
- אירועי אברהם ושרה בִגְרָר, בדומה למה שקרה להם במצרים. 
- לידתו של יצחק וברית מילה בגיל 8 ימים. 
- גירוש הגר וישמעאל. הם תעו במדבר באר-שבע, שם הגיעה הגר לייאוש עד שנגלה אליה מלאך אלקים,  עודדה ובישר טובות לזרע ישמעאל. 

- עקידת יצחק. 

"וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח', א') 
כותב כאן רש"י בפירושו: "פתח האוהל" - לראות אם יש עובר ושב, ויכניסם לביתו. 
בכך מדגיש רש"י, שאברהם אבינו לא הסתפק בקבלת פני אורחים, שהגיעו לאהלו מעצמם; אלא ישב 
"פתח האוהל" כדי למשוך לביתו את העוברים ושבים סמוך לאהלו. 

בעניין זה היה אומר הצדיק רבי אברהם יעקב ברבי ישראל מסאדיגורה (1884 - 1961): 
בכל מקום מצויים עניים, המורגלים לְחַזֵר על הפתחים ואינם בושים כלל להיזדקק לחסדי הבריות. 
טבעי איפא, שאין אדם צריך לעמוד בפתח ביתו ולהמתין לעניים אלה, הבאים מעצמם ונוקשים על הדלתות, כשהם זקוקים לפרנסתם ולפרנסת בני ביתם. 
אך יש גם עני ואביון, שהוא בבחינת "עובר ושב"; מי שהתפרנס בעבר מיגיע כפיו וירד, לא עלינו, מנכסיו 
ואינו מסוגל עוד לכלכל את בני משפחתו בלא עזרת הבריות - חש בלבו בושה, כשהוא נאלץ להקיש על דלתות נדיבים ולבקש מהם פרנסה ותמיכה. 

כיוון שכך, הוא "עובר ושב" - עובר ופוסע לעבר הדלת, שמאחוריה דָר הנדיב התומך; אך נרתע לאחוריו פעם אחר פעם ושב על עקבותיו מחמת בושה. 

כלפי עני כזה - אומר האדמו"ר ומסאדיגורה - העובר "שפיכות דמים" ממש, עד שמֵעז להקיש על הדלת כדי לזכות בנדבה כלשהי, ראוי לעמוד "בפתח האוהל" ולקדם את בואו בסבר פנים יפות; זו מדרגה גבוהה במצוות הכנסת אורחים ובגמילות חסדים. 
בפרקי אבות נאמר: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"; ועל כך שנינו באבות דרבי נתן, סוף פרק יג' 
"בסבר פנים יפות" כיצד? 
מלמד, שאם נתן לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות וכבושות בארץ - מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן כלום. 
אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום - מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. 

"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר" (יח', כז') 
כשהתחנן אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא שיסלח לאנשי סדום ועמורה, התבטא במילים "ואנוכי עפר ואפר". 
עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אך יש לו עתיד, שהוא עשוי הוא להוציא פירות וצמחים לאחר חרישה וזריעה. 
אפר אין לו כל עתיד אך היה לו עבר, שמתחילה היה חפץ מועיל. אברהם אבינו היה כל כך עניו ושפל בעיני עצמו, עד שדימה את עצמו לעפר ואפר, כלומר, שאין לו שום מעלה לא מצד העבר, 
ולא מצד העתיד, ולכן זכה לשתי מצוות, "עפר סוטה" ו"אפר פרה אדומה". "עפר סוטה" מברר את העבר של האישה, כך נתנה התורה חשיבות לעפר גם לעבר. "אפר פרה אדומה" מטהר את האדם לעתיד, 
כך נתנה חשיבות לאפר גם לעתיד. להודיע לאברהם, שיש לו גם עבר וגם עתיד 

אומרים על כך חז"ל: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנוכי עפר ואפר", זכו בניו לשתי מצוות 
# אפר פרה אדומה; 
# עפר סוטה. 

מצוות אלו הן שכר על ענוותנותו של אברהם והן מורות לנו לנהוג כמידתו: 
לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים, ועד כדי מסירות נפש! 

שבת שלום 
נאוה 
לע"נ אבי-מורי 
ר' מנחם-מנדל ב"ר משה הכהן שלוסברג ז"ל

והוא יושב פתח האהל כחום היום

והוא יושב פתח האהל כחום היום 
(בראשית יח א )

הרב ש. ב גנוט שליט"א

בב"מ (פו, ב) נאמר שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. וצ"ע הרי כתיב  (יח, ח)  "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם " ובתנחומא נאמר  שהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם (דעות ד, ט) וז"ל: יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם  שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו', אין ראוי לאדם לאכול מאלו  אלא מעט מאד ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל, עכ"ל.  
וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה  מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים  לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינו נחשב לימות החמה, שהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.  ודודי בעל "עבודת משא" שליט"א תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל  דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי  ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו, ונפלא.

ותצחק שרה בקרבה יח יב

במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים  ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו  "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב  "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן  הקפיד, עכ"ל.

והנה לעיל (יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה  יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון  שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה  ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון  מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית  והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון  "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד  ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז  א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה  מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה  תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן  מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה  לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה  שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו.

ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן",  שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו,  מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו  להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת  יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם  לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על  אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.


 

הערות והארות בענייני פרשת וירא (מתוך קונטרסי רינת שמואל חלק ב)

הערות והארות בענייני פרשת וירא (מתוך קונטרסי רינת שמואל חלק ב)

בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (יח,א).

וברש"י: 'הוא שנתן לו עצה על המילה'. ויעויין בחתם סופר דנתן לו עצה לברך 'על המילה', עי"ש ובס' הנפלא להורות נתן להגר"נ גשטטנר שליט"א.

והנה כתב הרמב"ם (מילה ג,א): 'המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו  למול את הבן'. ולפי"ז אם אברהם היה מל עצמו ובנו היה עליו לברך 'למול' ולא 'על המילה'.

ואמנם לפימש"כ בפרקי דר"א שאת אברהם וישמעאל מל שם בן נח ואילו את העבדים מל אברהם בעצמו, (ועיין במש"כ בזה ברינ"ש מהדו"ק), א"ש. דאכן בכה"ג היה על שם בן נח לברך 'על המילה'. וגבי העבדים- הרי הם בודאי לא מברכים 'למול', דאין מצות המילה מוטלת עליהם אלא על אדונם, ובזה יש לדון האם האדון חשיב כ'מל עצמו' או מיקרי שליח[1].

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (יח,א).

ברינת שמואל מהדו"ק הערתי דהנה בב"מ פו, ב איתא שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, וצ"ע דהנה כתיב ' וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם'. וכ' בתנחומא דהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל. והנה כ' הרמב"ם  (דעות ד,ט) כך: יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו'. כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, עכ"ל. וא"נ כהתנחומא ייקשה האיך האכילם בחרדל ובשר שור שאינו טוב לאוכלו בימות החמה. וכתבתי שם בזה כמה תירוצים, יעוי"ש בקונטרסי הקט.

וידידי הרב גמליאל (בהרא"ד) רבינוביץ תירץ לי בזה תירוץ נלבב, דהנה בב"ב טז, ב איתא: בי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ולפי"ז גם אם האורחים היו ניזוקים ממאכלים אלו, הרי מיד כשהיו מביטים באבן הטובה, מיד היו מתרפאים...

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו (יח,ב).

המעיין בריש פרשתנו, בפרשת הכנסת האורחים שקיים אברהם אבינו, לא מוזכר כלל שמו של אברהם (ורק כאשר מדבר עם שרה מוזכר שמו), והוא מוזכר בלשון נסתר, ואילו בפרשת הכנסת האורחים של לוט, מוזכר שמו כמה וכמה פעמים. ויתכן שהתוה"ק רמזה בזאת כי אאע"ה לא חש את ה'אני' בעשיית המצוה דהכנסת אורחים ומסר כל ישותו עבור האחרים, ואילו לוט, הגם שהכניס אורחים, אך הדגיש עצמותו ומעשיו.

  יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (יח,ד).

 כתב האוה"ח הק': עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות, והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים, ובערך עצמות המלאך יחשב גוף ויתיחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן, ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם וישענו תחת העץ שהיא התורה שנקראת עץ חיים (ויק"ר לה ו) ולזה אמר העץ בה"א הידיעה גם אמר להם שיקחו פת לחם הוא בחינת פנימיות התורה ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם ודקדק לומר פת לחם, פת שיש בבחינתו לחם שהם ג' הויות שהם בחינת חיות העולמות.

כי על כן וגו' פירוש כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון כי הגם שפירשנו שיכוין בדבריו אל הרוחניות, עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים כאמור (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לפנימיות הרוחניות לזה אמר להם כי וגו' פירוש כי טעם לדברי, על כן עברתם פירוש כן בסדר זה בדמות אנשים שישנם במזון הגשמי גם כן ויאמרו כן פירוש כן הוא כדבריו שעל כן עברו עליו בדמות אנשים והסכימו אליו לעשות כאשר דבר עוד רמזו לו שיעשה כדרך האמור בדבריו להטעימם רוחניות הנאות להם כרמוז בדבריו כמו שפירשתי, עכ"ל האוה"ח.

מכתב למו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א: בספר דרך אמונה פ"י ממתנות עניים מבואר בשם הגאון החיד"א בברכ"י שאף שעבירה מכבה מצוה, מ"מ אין עבירה מכבה צדקה. ובבטאון שהוציאה "קופת העיר ב"ב" נכתב שמרן שליט"א נשאל ע"י הגר"מ גרוס לטעם הדבר והשיב כי מבואר בחז"ל ששקולה צדקה כנגד כל המצוות. ולא הבנתי, דסו"ס האי כללא דעבירה מכבה מצוה לכאו' שייכת גם במצוות חשובות. ולענ"ד הטעם בזה אחר הוא, והוא דשאני צדקה מכל המצוות שעניינם עשיית המצוה עצמה, ומשא"כ צדקה עיקרה קבלת העני, שיהיה לו כדי מחייתו. וכל המושג ד"עבירה מכבה מצוה" פי' שאדם שעשה מצוה לרצון הית"ש תיקן חלק בנפשו, אך כשלאחר מכן עבר עבירה פגם הוא בנפשו. אך כשמעשה המצוה אינו קשור כ"כ למעשה האדם כי אם לקבלת המקבל, לכאו' אין "עבירה מכבה צדקה". [ולעצם החילוק שבין צדקה לשאר מצוות מצינו ד' המהרי"ט שכ' דבצדקה א"צ לכוין לשם מצוה הגם דמצוות צריכות כוונה, ועי' קובץ מאמרים להגרא"ו שדן האם אפיקורס שנתן צדקה קיים המצוה כיון דעיקרו קבלת העני, ומ"מ מסקנתו שלא יצא ידי המצוה דסו"ס אפיקורס הוא. וראה במש"כ בזה בספרנו זה בענין כוונה במצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואכמ"ל].

ובזה ביארתי טעם דברי האוה"ח הק' בריש פרשת וירא שטרח למעניתו לברר ולבאר שאאע""ה ידע שהגיעו אליו מלאכים ונתן להם מעלות רמות ברוחניות.

והוא מפני שהוקשה לאוה"ח דאם כל מצוות צדקה ובין אדם לחבירו והכנסת אורחים וכו', עניינם קבלת המקבל ולא עצמם נתינת הנותן, א"כ איזה מצוה קיים אברהם במה שהאכיל מלאכים שאינם זקוקים לאוכל?! ונראה דע"כ טרח האוה"ח להסביר שאכן, גם המלאכים השתכרו מהכנסת האורחים, ועי"ז קיים אאע"ה מצוה בהכנסתם ודאגתו להם...

והשיבני הגר"ח שליט"א במכתב, וז"ל: איני זוכר שעניתי כך, אבל נכון מש"כ מע"כ שבקבלת המקבל אפי' הנותן לא כיון למצוה יש לו שכר, כמש"כ מי שאבד מטבע ומצאו עני יש לו שכר.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (כב,ג).

ובפסחים ד,א:  זריזין מקדימים למצות. שנאמר וישכם אברהם בבקר.

 מאחר שחלו עיכובים בזמן ברכת "ברכת החמה"  אותה בירכו בער"פ התשס"ט בעירנו אלעד יצ"ו, הסתפקו כו"כ ת"ח ואברכים האם כדאי להם לברך את הברכה מבלי להמתין לברכת כל הציבור האדיר שהתאסף במקום, (מאחר שא' הרבנים בושש לבוא במשך זמן ארוך והזמן התאחר), והאם גם בכה"ג נחשב להם שבירכו הברכה "ברוב עם הדרת מלך", כיון שכל הציבור שעמד והמתין, היה נוכח בשעת הברכה שהם בירכו ושמע אותם מברכים, וזאת מלבד מעלת "זריזין מקדימין למצוות". ושורש הספק הוא האם במעלת "ברוב עם" נאמר שהציבור צריכים להשתתף במצוה יחדיו ולהיות חלק ממנה, א"ד שעצם המצאות ציבור גדול בשעת המצוה או הברכה, נחשב ל"ברוב עם". וכדלהלן:

א] הנה מצאנו בש"ס ובפוסקים מספר צורות ודרכים ל"ברוב עם". א-) התעסקות הרבים בחלקי המצוה, כשהרבים משתתפים יחדיו בקיום המצוה, וכהא דפסחים (סד,א) שכהנים רבים השתתפו בהקרבת ובהולכת הפסח למזבח, למרות שהמצוה היתה יכולה להיעשות ע"י יחידים, והוא משום "ברוב עם הדרת מלך". וכן הוא במנחות. (סב, א) גבי שאר הקרבנות וכן בתו"כ (ויקרא פרשה ט') גבי הקרבת המנחות. ומסיבה זו כ' האור זרוע (ח"א קט"ו) שישנה מעלת "ברוב עם" שא' יתפלל כחזן בשחרית והשני יהיה ש"ץ של מוסף, מפני שחלוקת המצוה למספר רב יותר של אנשים הוי "ברב עם". ב-) כשכולם עושים יחדיו את המצוה, יש בזה "ברוב עם", ולכן ביהכנ"ס בעיר גדולה, בו מתפללים הרבה אנשים יחדיו, עדיף על ביהכנ"ס בעיר קטנה (מגילה כ"ז, ב'). ולכן מצוה לשמוע קריאת המגילה ברוב עם (עי' מג"א תר"צ סקכ"ג) ולהתפלל ברוב עם (מג"א צ' סקט"ו) ולקדש הלבנה ברוב עם (מג"א תכ"ו סק"א) ועוד ועוד. ג-) ישנה מעלה משום "ברוב עם", שאחד יוציא את הרבים מאשר כאו"א יעשה את המצוה לעצמו, ואמרו ב"ה (ברכות נג, א) שאחד מברך לכולם ברכת "מאורי האש", וכן בברכות הנהנין עדיף שא' יוציא את כולם בברכתו (טושו"ע או"ח קסז, א), וכן מצינו דעת הרמ"א (או"ח קצג, ב) שעדיף שג' שאכלו בלא קביעות יצטרפו לזימון, למרות שיכולים להתחלק, מפני "ברוב עם". והנה בכל ג' הקטגוריות הנ"ל, שייך הציבור בהמצוה עצמה ובזה מצינו שישנו "ברוב עם", אך עדיין לא מצינו שאם א' עושה המצוה וכולם רואים אותו בשעת עשיית המצוה, והם אינם קשורים להמצוה, דגם בכה"ג הוי "ברוב עם".

ב] ובשעת המעמד דברכת החמה בעירנו הבאתי ראיה דגם כה"ג הוי "ברוב עם", מהא דיומא ע' א' שכל העם היה נוכח בשעת שריפת פרים הנשרפים בביהמ"ק ביוהכ"פ, משום ,ברוב עם", ומ"מ אמרו בש"ס דכה"ג מותר להעביר על המצוות ולפנות למצוה אחרת, משום שהציבור לא עסוק במצוה אלא רק צופה בה, כדפרש"י שם. ואכן כך עשינו, ובירכנו מיד ברכת החמה, והציבור שמע אותנו וענה "אמן".

 ובחוהמ"פ נדברתי בזה עם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א והצדיק את ראייתי הנ"ל בכל לב, ואמר שטוב עשינו, וסיפר לי שמחותנו הר"ש קולדצקי זצ"ל סיפר לו שחותנו רבי זליג ברוורמן זצ"ל הזמין את רבו המהרי"ל דיסקין זי"ע לשמש כסנדק לבנו מיד לאחר תפילת הותיקין, והמהרי"ל בושש לבוא מספר דקות, ורבי זרח לקח את בנו ומיהר למולו, ומיד לאחר שמל הופיע המהריל"ד ואמר לו: "טוב עשית – אשהויי מצוה לא משהינן". [ואחר הפסח כתב לי בזה הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שסיפור זה תמוה ביותר, ולדעתו לא היה ולא נברא, שהרי בוודאי שכבודו של רבנו הגדול המהרי"ל דיסקין דוחה מעלת "זריזין", וגם ישנו הענין שבסנדק היותר צדיק, כמש"כ הרמ"א יו"ד רס"ד, שדוחה למעלת ה"זריזין"].

ג] ואולם  ניתן לדחות את ראייתינו בקל, דשאני בשריפת הפרים, שנועדו הם לכפרה בשביל כל הציבור ושפיר שייכים הם בהמצוה. זאת ועוד, שבאו כולם במיוחד כדי לראות את שריפת הפרים, וע"כ נחשב ל"ברוב עם". אך מי יימר דה"ה בנדו"ד, שהציבור לא הגיע כדי להשתתף בברכה שלנו, אלא לברך לעצמם ברוב עם, והם גם לא שייכים לברכה שאנו מברכים.

ד] והנה בביכורים (פ"ג, מ"ב) איתא דכל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד וכולם יחדיו מביאים את הביכורים, כדי שלא יגיעו יחידים, והוא מדינא ד"ברוב עם", וכ"פ הרמב"ם (ביכורים ד', ט"ז). והנה את גוף המצוה, היינו הבאת הביכורים לביהמ"ק, יתכן וכאו"א מקיים לחוד, ובודאי אחד אחר השני ולא כולם בבת אחת, ובכל זאת חזינן דעצם ההתעסקות יחדיו בהבאת הביכורים, אף שכ"א  מקיים לבסוף המצוה לעצמו, נחשבת ל"ברוב עם", וא"כ אפשר דיש לדמות זה לנדו"ד, שעצם ההתכנסות יחד לברכת החמה, אף שכ"א יברך לבסוף הברכה לעצמו ולא ביחד, חשוב זה ל"ברוב עם",   דאיכא מעליותא בעצם העיסוק הציבורי בדבר המצוה, אף שאת המצוה עצמה לא מקיימים כולם יחדיו. ואולם זוהי ראיה דוקא א"נ דבביכורים אין מצוה בעצם ההליכה להביא הביכורים, ויל"פ בזה.

ה] ומצאתי מציאה נפלאה בס' חזון יחזקאל יומא פ"ג הי"ב שכ' דהיו צריכים משמר של כהנים בשעת הקרבת הפרים מפני דוחק העם הרב, שבאו בגלל ה"ברוב עם" כביומא ע' א', והוסיף הגר"י אברמסקי זצ"ל: "ומהכא נפקא לן המצוה להיות נוכח בברית מילה וכדומה, כדי שתהא המצוה נעשית ברוב עם", עכ"ל. וחזי' דסבר ששייך "ברוב עם" גם באופן שהציבור אינו שייך בהמצוה, ובכ"ז עצם נוכחותם במקום חשובה ל"ברוב עם". [וידי"נ הר"י בחר הוסיף בזה דלפי"ז יש ליתן טעם למנהג "החיקה" שבברית, בהם מקדמים את התינוק ע"י הרבה אנשים, דדמיא לפסחים ס"ד א' הנ"ל, דריבוי המתעסקים במצוה הוי "ברוב עם"]. ואולם י"ל דעדיין לא דמיא לנדו"ד דברכת החמה. א-) לדעת חלק מהראשונים בקידושין כ"ט, א', גם כשיש אב, מוטלת מצות המילה על כל ישראל ועל בי"ד שהם שלוחי ישראל,והאב נחשב רק לקודם בדרגתו למצוה, ולפי"ז י"ל דזה מחשיב את הציבור לקשורים למצוה. ב-) כשהציבור הגיע לצורך הברית הוי "ברוב עם", ומשא"כ הכא שלא הגיעו לצורך הברכה שלנו אלא לצורך ברכתם שלהם.

ו] והנה גם א"נ דכה"ג חשוב ל"ברוב עם", עדיין לא ברירא האם חשוב הוא בדרגתו לברוב עם הנערך ע"י שהציבור כולו מברך הברכה יחד, והאם כדאי להמתין כדי להרויח גם את המעלה הנוספת ש"ברוב עם" ע"י ברכת כל הציבור יחד, או שכדאי להסתפק ב"ברוב עם" היוצא ע"י השתתפות הציבור בברכה שלנו, מבלי שהם מברכים איתנו, כדי להרויח את מעלת ה"זריזין".

ומצינו בר"ה (ל"ב, ב') דמעלת זריזין מקדימין למצוות עדיפא על מעלת ברוב עם. ואף בנדו"ד לכאו' מצינו דבברכת החמה נדחית מעלת ה"זריזין" מפני מעלת "ברוב עם" (ואכמ"ל), מ"מ שפיר י"ל דכיון דקיימנו שפיר "ברוב עם" ע"י עצם ריבוי אלו שבירכו יחדיו, ובצירוף הציבור שראו אותנו מברכים וענו אמן בברכתנו, אזי זה עדיף ע"פ ה"ברוב עם" המיוחד יותר שבברכת כל הציבור יחדיו בפועל, כיון שהרווחנו גם את מעלת ה"זריזין" ו"אין מעבירין על המצוות". ועי' שו"ע ורמ"א או"ח צ"ד דעדיף להתפלל בביהמ"ד יותר מביהכנ"ס, למרות שבביהכנ"ס איכא "ברוב עם", משום ביטול תורה, כמש"כ המג"א, ולדעת השו"ע איירי דוקא דאיכא מנין בביהמ"ד. ולכאו' י"ל דכיון דבמנין מקיים ה"ברוב עם" דעשרה, ע"כ מעלת אי ביטול תורה עדיף.

ז] והלום ראיתי מש"כ בפרקי דר"א פכ"ט עה"פ 'בעצם היום הזה', שאאע"ה מל עצמו בחצות היום. וכ' להקשות בזית רענן דהא איכא מעלת זריזין, וכ' דעשה כן בכדי לפרסם הנס, ועי' בספר מנוחת אהרן שפילפל האם כוונת הז"ר למעלת ברוב עם או לפרסום וקידוש ה' בעולם וכו'. והנה שם הרי שאר הנוכחים הנאספים לא התחייבו כלל במצות מילה ולא היו קשורים אליה כלל ועיקר.

--------------------------------------------------------------------------------


[1] הערת הרי"ח אלבוים: ע"ד פלפולו, יש מקום לומר שכך היה הספק. הנה מצד האיכות אכן מצות מילתו של אברהם וישמעאל בנו היא עיקרית, ולמרות שימול אח"כ את כל עבדיו מכל מקום הברכה תהיה למול. אולם מצד הכמות רוב הנימולים (שי"ח?) הם עבדיו, וברכתם על המילה, והוא יעץ לו לברך 'על המילה' ואח"כ למול את כולם.