אתר השבת

פרטים

קטגוריה: פרשת בהר

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:21

נכתב על ידי Super User

כניסות: 529

את שבתותי תישמורו ומיקדשי תיראו אני ה’ (בהר כו-ב)

ויהי כאשר נלחם יהושע עם האמורי ויום השבת קרב לבוא ויצר לו מאד, ויירא פן יחללו בני ישראל את השבת, ויאמר אל השמש דם ואל תאוץ לבוא עד כלות המלחמה, ויאמר השמש, לא אשמע בקולך כי גדול אני ממך, אתה נוצרת ביום הששי ואנכי נעשיתי ביום הרביעי, ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויפרש את דגלו אשר כתוב בו משנה תורת ה’ לעיני השמש ויצוהו בשם ה’ לעמוד בחצי השמים. וידם השמש וירח, עמד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת, ויראו כל מלכי הארץ וישתאו וישתו ממועד מאד, כי לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק איילון.

עונג שבת

ויהי כאשר כילה יהושע  לכבוש את כל הארץ, וישלח אליו שובך מלך ארמיניה מכתב לאמור, ידעתי את אשר עשית למלכי ארץ כנען, את אנשיהם הרגת, ועל כן קראתי לארבעים וחמישה מלכי פרס ומדי ואומר להם, אספו את אנשי חילכם הרבים והעצומים כחול אשר על שפת הים, ולקחנו גם את יפת גבורנו ויצאנו על יהושע למלחמה, והשמדנו אותו ואת אנשיו עד בלתי השאיר בהם שריד ופליט ועתה הכן לך כלי מלחמה והכון לקראתנו ולא תאמר נפלו עלינו מלכי פרס ומדי פתאום, ויהי כבוא המכתב אל יהושע ויקרהו ויצר לו מאד, ויתאפק ולא הגיד לבני ישראל את דברי המכתב עד כלות ימי חג השבועות, כי אמר, אל  ידע העם את הדבר הרע הזה ולא יהפך חגם לאבל.  ויפגמו בענג החג שהוא שבת לכל דבר ויהי אחרי חג השבועות, ויקהל אליו יהושע את בני ישראל ויקרא לפניהם את מכתב שובך מלך ארמיניה ויאמר, מלחמות רבות נלחמנו, ונכה מלכים עצומים ונלכד ערים גדולות ובצורות כי הפיל ה’ אימה  ופחד על כל הקמים עלינו ויתנם בידינו. ועתה חזקו ואמצו ואל תיראו את ארבעים וחמשת המלכים ורבבות גבוריהם הבאים עלינו נבטח נא בה’ ויושע לנו, ויענו בני ישראל את יהושע לאמור, השיבה נא דברך למלך ארמיניה לאמור, רבה צבאך וצאה וישלח יהושע אל שובך לאמור בשם ה’ אלהי ישראל אלהי אברהם יצחק ויעקב מיהושע בן נון עבד ה’ אל שובך מלך ארמיניה המשתחוה לעץ ולאבן מכתב, הנה קראתי את דבריך אשר שלחת ליראני ולבהלני לאמור בוא אבוא אליך עם מלכים רבים ועצומים לעשות אצתך כלה, כי רבו גבורים ועצומים אנשי חלי ולסוסי ולמרכבות אין מספר ועתה דע לך, מלך ארמיניה כי אימתך לא תבהיל אותו אתה בא אלי ברכב ובסוסים ואני בא אליך בשם ה’ אלהי השמים והארץ, אשר עשה לנו ניסים ונקמה בפרעה , באותות ומופתים באדמת בני חם שוב בארצך ואל תבוא אלי לטמא את הארץ הקדושה בגלוליך ובשקוציך ויצאתי אנכי לקראתך בעוד שבעת ימים  ועשינו מלחמה.

ויהי כשמוע מלך ארמיניה את דברי יהושע ויחרד חרדה גדולה עד מאוד, ויפול מעל כסאו ארצה ויקרע שמלותיו ויאמר, אהה אבדנו אבדנו. ראו עד כמה שחשוב היה ליהושע בן נון לא לפגוע בעונג שבת ולגייס כוחות סדיר ומילואים שזה פיקוח נפש. והקב’’ה גמל מידה כנגד מידה וגרם לשובך להכנס לפחדים וחרדות והשבית לו את כל הביטחון והרצון לצאת למילחמה

המחלל שבת נחשב כגוי

ונוכל לראות עוד את חומר העון שיש באיסור חילול שבת - דהלא בכל העונות, לבד מאיסור עבודת כוכבים, קימא לן, דאם הוא מומר, חס וחלילה, לאחד מהם, אינו מומר לכל התורה, ואילו באיסור שבת קימא לן (בסימן שפ"ה ס"ג) דאם הוכח אצלו איסור שבת ועובר עליו כמה פעמים בפרהסיא, הוא מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים ממש. ואם הוא דר עם ישראל ברשות אחד, צריך לשכור ממנו הרשות כמו אם הוא דר עם העובד גילולים, ואם שחט, אף שאיש ישראל אחד עומד עליו ורואה ששחט כדין, אפילו הכי שחיטתו נבלה גמורה, מטעם דהוא אינו בר זביחה כלל, כדאיתא בפוסקים. וטעם לכל זה - דהמחלל את השבת, כופר במעשה בראשית כמו עובד כוכבים.

וזה לשון הרמב"ם פ"ל מהלכות שבת: השבת ועבודת כוכבים, כל אחת משיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש-ברוך-הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ושניהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו’, עיין שם.

ועל כן גם עונש מחלל שבת הוא בסקילה כעובד כוכבים, וכשהוא בלי התרא, הוא על כל פנים בכרת. מכל זה יוכל האדם לראות את גודל הענין של שבת, וכן יש עוד כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בעון חילול שבת. (אות ישראל)

תנאי שמבלעדיו אי אפשר להיות שומר שבת - ללמוד הלכות שבת

וזכות שמירת שבת כהלכה מועיל למחול לו על כל עונותיו, כמו שכתוב בגמרא: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו חטא כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר (ישעיה נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שאמר כהלכתו, משום שיודע שיש ל"ט אבות מלאכות, ובכל אב כמה וכמה תולדות, ובירושלמי פרק כלל גדול איתא, דרבי יוחנן וריש לקיש דיקו כל כך עד שמצאו בכל אב ל"ט תולדות, ולזה רמז הגמרא שישמור שבת כהלכה, דהינו שלא לחלל אותה בשום פרט.

אך באיזה ענין נוכל לבוא לזו המדרגה שישמור שבת בכל פרטיו, העצה היעוצה לזה – שיזרז את עצמו ללמוד הלכות שבת ולחזור עליה תמיד, כדי שידע האסור והמותר, דאי לאו הכי אפילו אם ילמוד כל ענינים המוסרים המזרזים לשמירת שבת כראוי - לא יועיל לו, וכדאיתא במדרש משלי: "לדעת חכמה ומוסר" - אם יש בידו של אדם חכמה, יכול הוא ללמוד מוסר, ואם אין בידו של אדם חכמה, אין יכול ללמוד מוסר. והכונה - דאם הוא טועה בעיקר הענין, שחושב שאין זה בכלל איסור, מה יועיל לו המוסר בזה? (אות ישראל)

גדולה שבת שנתקדשה בשלש קדושות: מעשה, דיבור ומחשבה

קדושת המעשה

גדולה שבת ומיוחדת במינה, ששיך בה שלוש קדושות. קדושת המעשה הלא הם כל איסורי ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואיסורי רבנן שנצטוינו שלא לעשותם.

קדושת הדיבור

נצטוינו שלא לומר בשבת: למחר אעשה כך או כך. כל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור גם לומר בשבת שיעשנו בחול, וזהו איסור מדינא.

ואף דיבור חול בשבת החמירו בזוהר (ח"ב דף מז:) מאוד משיחת חול בשבת. והרב "פלא יועץ"

כתב בזה סברא פשוטה, שהרי נצטוינו לשבות ממלאכה כשם ששבת מלכנו אלקינו ביום השביעי, והלא מה היתה מלאכתו יתברך בששת ימים - דיבור, שנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו" (תהילים לג, ו), ואם כן, ממלאכתו של ה’, שהיא דיבור, נצטוינו לשבות אף אנו, והוא על ידי שנשבות בדיבורנו מדברי חול, וכל דיבורנו יהא קודש ועסק התורה בלבד.

אחר שקיבל בעצמו להזהר בשביתת המעשה, אז יראה לשמור הדיבור, כי דיבור חול בשבת פוגם, חס וחלילה, עד למאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בשלח סוף דף מז ע"א) וזה לשונו: "וכבדתו מעשות דרכיך", כמה דאוקימנא "ממצא חפצך ודבר דבר", והא איתמר בגין דההיא מלה סלקא ואתער מילה דחול לעלא, מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאישתדלא ולא באחרא, תא חזי, ההוא מילה דנפיק מפומיה דבר נש סלקא ואתער אתערותא לעלא אי לטב אי לביש, ומאן דיתיב בענוגא דשבתא אסיר ליה לאתערא מלה דחול דהא פגים פגימו ביומא קדישא, מאן דיתיב בהלולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא, ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך, ובשבת במלי דשמיא ובקדשא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. עד כאן לשונו.

וכמובא במדרש (ויקרא רבה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוה ליה אמא סבתא דהוה משתעי סגי.

אמר לה: אמא, שבתא הוא. שתקה. כי הקפיד אפילו על אשה שלא תדבר בשבת. ואשרי חלקו למי ששומר דיבוריו בשבת, כי נעשה מרכבה לפה העליון, כי בשאר ימים גם כן – כל דיבור הוא ענין גדול, וכל שכן בשבת קודש, ואז כל אחד שובת ממלאכתו, ואם יקבל על עצמו שביתה בדבור - אשרי חלקו וגורלו.

לכן כשיושבים חברים ביחד ומדברים דיבורי יראת ה’ ואחדותו, ומזמרין שירין ותושבחין לפני קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה גם כן ענין גדול למאוד, כי אין להקדוש ברך הוא נחת יותר מכשישראל יושבין ביחד באחדות ומזמרין ומשבחין לכבוד שמו יתברך ויתעלה, וכן מי שמוטל עליו להדריך ולומר דברי תורה לישראל, לפעמים לצורך הדרכת עם הקודש צריך לדבר, אבל גם בזה יש הרבה גנבת ה’בעל דבר’ להמשיכו לדברים בטלים או ללשון הרע וכדומה, על כן, לפעמים, שב ואל תעשה עדיף.

וצריך כל אדם הרוצה להיות בכלל שומרי שבת, לבקש רחמים מה’ כל השבוע על זה, וכל שכן בערב שבת קודש בטבילת המקוה ובמנחה של ערב שבת קודש, שיזכהו ה’ לשמור שבת כהלכתו, כי באם זוכה לזה, אז רוחצין נשמתו בשבת כמו רחיצה של נהר דינור.

ועיקר - ללמוד הלכות שבת קודם בקיצורים שחיברו יראי ה’ ונתקבלו פסקם בישראל, למען ידעו להזהר מאיסורים, ואחר כך ילמוד בפוסקים, כל אחד לפי שכלו ודעתו.

קדושת המחשבה

עיקר השבת ניתנה למנוחה ושלוה, והמנוחה לא תהא אלא אם כן מחשבתו של אדם אינה טרודה. ואמרו במכילתא: יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה.

הרי לנו לראות שאף את מחשבתנו יש לקדש בשבת לפנותה מכל עניני ועסקי עולם הזה, וליחדה רק לאהבה וליראה את ה’.

ומצאתי לזה רמז במקרא. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ג’ לשונות נאמרו במקרא זה: ויכולו, ויכל, וישבות, לרמוז לנו כנגד ג’ קדושות שנתקדשה שבת.

ויכולו השמים והארץ כנגד שביתת המעשה, דיש לנו לשבות ממלאכה כשם שכביכול כלו מלאכות שמים וארץ. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו - כאן בא לרמוז הדיבור, שכביכול כלה מלאכתו יתברך, שהיא נעשתה בדבור, וכנאמר: "בדבר ה’ שמים נעשו", ואחר כך וישבות מכל מלאכתו אשר עשה, רומז על השבתה בלב, וכמו שאמרו רז"ל: אין השבתה אלא בלב, וכנאמר בענין החמץ: "וכשאור תשביתו" הינו ביטול בלב, שיש לבטל בלבו כל עסקי מלאכות עולם הזה.

מעלה נפלאה שלא להסיח דעת בשבת מקדושת שבת, וג’ עצות לזכות לזה מובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת בשלח ופרשת קדושים) שקיבל מרבו, רבנו הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שבשבת אסור להסיח דעתו מקדושת השבת קל וחומר מתפילין, ותפילין נלמד קל וחומר מציץ שאסור להסיח דעתו ממנו, כי קדושתו חמור מציץ, כל שכן קדושת השבת שקדושתו גדולה יותר מקדושת התפילין - שבשבת פטור מתפילין מצד גודל מעלת וקדושת השבת - בודאי אסור להסיח דעתו משבת. ועין שם שמאריך בזה במתיקין ודובשין.

ומובא בספר "טהרת הקודש": והנה הגם ענין זה שלא להסיח דעתו מקדושת השבת הוא מדרגה גדולה, ואין שייך לאנשים כערכנו אשר אנו רחוקים מזה, אבל עם כל זה, אחי אהובי, דע שיש בענין זה גם כן שני מיני בחינות בכללות, כי זכור ושמור הנאמרים בדברות ראשונות ואחרונות, בדבור אחד נאמרו, וזכור דרשי שהוא זכירה בפה, ושמור הוא ענין מחשבה, כידוע, שלא להסיח דעתו.

והנה הגם שדרשו על זכור - זכירה בפה, אבל דע כי נכלל בזה גם המחשבה, כי עיקר זכירה הוא במחשבה, כמו שכתוב (דברים ט): "זכור ואל תשכח", כי זכרון עיקרו במח ובמחשבה, ולמי שהוא קשור באיזה ענין אינו שיך בו לומר זכור, כי הוא ממילא אינו שוכח, מה שאין כן מי שהוא רחוק מהדבר, ואז יכול לשכוח, לכן צריך לעוררו זכור ואל תשכח.

לכן אמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו", וידוע כי קודש הוא בחינת חכמה שהוא מחשבה, ואמרה תורה "זכור את יום השבת לקדשו" - במחשבה, ועל כן דרשו על זה רז"ל (ביצה טו): זכרהו - מאחר שבא להשכיחו, לכן כתבו זאת משש זכירות תמידיות, שאפילו ביום חול אם אדם נזכר משבת, מקיים מצות עשה של זכור את יום השבת. וכתב החרדים ז"ל (מ"ע מן התורה התלויות בלב אות ל"ג) בשם הרמב"ן, שעיקרו של הפסוק (זכור את יום השבת) מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה, ומכל שכן בשבת קודש בעצמו, בכל רגע שאדם נזכר שהיום שבת וזוכר מקדושת השבת, מקים זה המצות עשה.

והנה מי שאינו מקושר באיזה דבר, אז נחלש אצלו כח הזכרון ובטבעו לשכוח מזה הדבר, והנה לבוא לזכרון הדברים שיזכיר עצמו תמיד מקדושת השבת, יש לזה שלוש עצות: אחת - שירגיל עצמו תמיד בפה קדושת השבת, כמו שבת קודש או שבת מלכתא קדישא, וירגיל עצמו לשמוח באמרו זאת רק יהא בהסתר שלא להראותו לאחרים, שלא יהא נראה כמתחסד ביותר, כי זו מידה גרועה מאוד ונחשב לשטות, כי גם בשמים שונאים תנועות משוגעות, כמובא במגן אברהם (סימן צ"ה סע"ק א’), וזה לשונו: ואותן המגביהין ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם. עד כאן לשונו.

ועצה שניה לזכרון - לקים מה שנאמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" שהוא לשון סימן, שיעשה לעצמו איזה סימן של ידי זה הסימן יזכור תמיד קדושת השבת, כמו איז כפתור בבגדו או איזה משיחה או איזה כלי וכדומה. כל אחד לפי ערכו יעשה לעצמו איזה סימן, שכל זמן שיסתכל על זה הסימן, יזכור מקדושת השבת.

ועוד עצה הנעלה מזה - שירגיל עצמו בכל עניניו, דהינו, הן בשעת התפילה וכן בשעת הלימוד, שיצייר במחשבתו כאילו קדושת השבת מדבר עמו, וכן בשעת אכילת סעודת שבת יצייר בדעתו כאילו קדושת השבת אוכל עמו ביחד, ובזה ההרגל יהיה תמיד נחקק לפניו קדושת וזכרון השבת.

ועוד הנעלה מזה - שירגיל עצמו לצייר נגד עיניו אותיות שבת, כמובא בספר הקדוש "בני יששכר", שאותיות שבת מסוגל לצייר נגד עיניו כמו אותיות הוי"ה ב"ה, כי כ"ז אתון קדישין עם האותיות מנצפ"ך כפולים, כל אחד מהם יונק משם הוי"ה ב"ה, וכ"ז פעמים שם הוי"ה ב"ה הוא כמספר שבת, וזה שבת שלים מכל סטרוי, ועיין שם.

לצדיק רבי זונדל מסלנט, שהיה רבו של רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, נולד בן. אך לדאבון לב הוריו נפטר התינוק עם כניסת השבת, ומכיון שכך, לא הספיקה השמועה להתפרסם בעיר.

בליל שבת באו ידידיו של רבי זונדל למסיבת "שלום זכר" והוא, שבאים אוהביו וקרוביו לברכו על הולדת הבן[, והוא קיבל אותם כאילו לא ארע דבר. האורחים שתו לחיים וברכו אותו בברכת "מזל טוב" כנהוג, והצדיק הבליג על צערו ויגונו ולא אמר להם מאומה, כדי שלא יצטערו בשבת.

קידוש וסעודות שבת

 אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנים לו משאלות לבו לטובה, שנאמר: "והתענג על ה’ ויתן לך משאלות לבך (תהילים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו. כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג). הוי אומר: זה עונג שבת. במה מענגו?

רב יהודה בן רב שמואל בר שילת בשם רב אמר: בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומים שנחשבו מאכלים חשובים בזמנם[. (שבת קיח:)

סעודות שבת - מצוה רבה ויקרה מאד, וצריך לזהר לקימן בקדושה ובכונה טהורה

כתב בספר "סידורו של שבת": כי הנה גם באכילה ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכון בהם לעשותן לשם פעלן, אבל לא, חס ושלום, שבאכילת שבת קודש או בשארי המצות הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כרסו באכילה ושתיה למאת תאותיו והנאות הגופניות בזה.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה כא, כה מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום, והוא כלל לכל שבתות ומועדים כיצד יתנג באכילתו): שאל מין אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושין מועדין, והלא כתב (ישעיה א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". אמר לו: מי כתיב ’חדשי ומועדי שנאה נפשי’, ’חדשיכם ומועדיכם’ כתיב. בזמן שאתם מכונים להנאת גופכם בלבד - הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי לשם שמים אז אינם שנואים ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים.

ועוד אמרו (שבת קנא ע"ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג) - אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדי, כסבורין שמענגין שבתות וימים טובים וכו’. עד כאן.

ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה, כי כיון שהעונג העיקרי להתענג בשבת הוא אינו עונג הגופני השוה לכל, אלא הוא שמחה עצמית מחמת הרגשת הנפש בחדות שמו יתברך, ואיך שייך ציווי על הדבר התלוי בכוונת הלב? וממה נפשך: אם מרגיש בנפשו זה השמחה ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ברוך-הוא ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו - זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה. ואף על גב דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול, ומתמה מה יום מיומיים, אך מזלה חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר. ואם אינו מרגיש יתר שמחה, אפילו כל דהוא השתנות מימות החול, וכאז כן עתה, ואוכל ושותה למלאת בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו - שמחת מילוי כרסו. (אות ישראל)

הלא תראה מה שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג ע"א): אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה’, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה כלומר, לשם תאותו ולא לשם מצותו. זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ’ופושעים יכשלו בם’. ופרש רש"י: ’ואחד אכלו לשם אכילה גסה’ - מחמת תאוה שאוכלו ברעבון. הרי דאפילו באכילת הפסח, שהיא מצות עשה דאוריתא, אם אוכלו למלאות רעבון נפשו, נאמר בו, חס ושלום, ’ופושעים יכשלו בם’.

ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו ליצא מכלל הזה, ולבל הכנס, חס ושלום, לגדר ’ופושעים יכשלו בם’, ולהבחין באמת באמיתות לבבו אם אוכל רק לכבוד שבת, לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, או אם לכבוד עצמו הוא דורש, כי יחפוץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים, כי "הוא אכול ושתה יאמר ולבו בל עמו" (ע"פ משלי כג, ח) שמחת הלב בה’. (אות ישראל)

זהירות מפטפוטי דברים מיותרים על שולחן השבת

בסעודת שבת מלכתא קדישא צריך להיזהר בדיבור חול ופטפוטי מילים, כי באם יתחיל בפטפוטי דברים עם בני ביתו וכו’, ימשך לו על ידי זה ביטול זמירות בכונה וביטול ברכת המזון בכונה, שכן הוא הדרך - דיבור ממשיך דיבור, כי עיקר קדושת ושמירת השבת היא בדיבור. ומובא בזוהר הקדוש (בשלח מז): מאן דיתיב בהילולא דמלכא לא יתחזי למשבק למלכא ויתעסק באחרא. ואם תקים "ממצווא חפצך ודבר דבר" יקוים בך סיפה דקרא: "אז תתענג על ה’". וכתיב "שומר שבת מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו. (שלחן הטהור, מ’ בת קודש, סעודת שבת מלכתא ד"ה ויש לרמז).

חוק חקק הקדוש-ברוך-הוא בטבע שהבנים נמשכים אחר האבות, ורוצים להיות להם שייכות של ידידות והתקשרות אתו ולהחליף עמו דברים, ובפרט כשיושבים יחד בסעודה שגם הסעודה לבדה מביאה התקשרות בטבע בני אדם, כידוע.

ובפרט בשבת קודש ויום טוב שהקדושה שורה בכל בתי ישראל ובכל נפשות ישראל מגדול ועד קטן, בכוחו של כל אב בית לנצל הזדמנות מפגש המשפחה אז, להמשיכם במעשיות מצדיקים ודברי חז"ל וזמירות של קודש ושיחה נאה של יהדות, ומה נעימה ישיבה כזאת, וכמה היא מעוררת הנפשות.

אבל מה נואלו אותם שגם אז הם מפטפטים בדברי הבל, ומאבדי המתנה היקרה הזאת קדושת השבת קודש והימים טובים, וגומרים הסעודה והולכים לישון ואינם מזכירים לבני ביתם דבר ולא חצי דבר מעניני יהדות, אלא חיובא רמיא על בעל הבית בכל עת מלוא, ובפרט בשבת קודש ויום טוב לישב עם בני ביתו ולהמשיכם ולהבינם את עניני היהדות באפנים שונים על ידי מעשיות ומשלים, וידבר אז על מעלת וקדושת ישראל וגודל ערך התורה והמצות וכו’. (ס’ הנהגות החינוך, פי"ד ענף ד’ אות ו’, בשם ס’ בית יהודי)

"מלוה מלכה" אצל הגאון מוילנא

הגאון מוילנא זצ"ל החמיר מאוד בסעודת "מלוה מלכה", והיה מקפיד לאכול בסעודה זו פת חמה, שנאפתה לאחר צאת השבת. אף אמר, שגם נשים חייבות לאכול סעודת מלוה מלכה.

פעם אחת רצתה אשתו להתענות תענית של כל ימות השבוע ("הפסקה"), ממוצאי שבת עד ערב שבת הבאה, ומיד אחרי הבדלה שכבה לישון.

כשנודע הדבר לגר"א, שלח להודיע לה, כי שכרה של כל תענית ה"הפסקה" אינו שקול כנגד הפסד מצות סעודת "מלוה מלכה" אחת.

במוצאי שבת אחד נכנס רבי חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגר"א, לביתו של הגאון. שאל אותו רבו: "האם אכלת כבר סעודת מלוה מלכה?"

ענה רבי חיים, כי אינו חש בטוב ולכן התיר לעצמו לא לאכול סעודה, אלא לקיים את מצות "מלוה מלכה" בעוגת דבש, אבל הגר"א לא הסכים עמו והורה לו לערוך מיד את הסעודה בהלכתה.

פעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת והקיא, ומרוב חלשתו נרדם בלי לאכול את הסעודה. כשהקיץ משנתו, ביקש מהסובבים אותו לראות עם עדיין לא האיר השחר, וכשענו לו כי עוד לילה, ביקש להאכיל אותו כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודת "מלוה מלכה".

אמר רבי שמעון בן פזי: "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצל משלוש

פורעניות: "מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום וממלחמת גוג ומגוג". (שבת קיח,ע"א)

אמר רבי יוסי: "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת". (שבת קיח, ע"ב)

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה אני נותן לכם מבית גנזי והיא השבת ועל ידי השבת תמשכו שפע ברכה ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ומכאן למדו חכמים וקראת זה קידוש ועונג וסעודה ומכאן נפסקה ההלכה אין קידוש אלא במקום סעודה. וישנם מעלות גדולות בסעודת שבת וגם בסעודת מלוות מלכה שהיא סעודה רביעית שאוכלים אותה אחרי ההבדלה.

• פרשת בהר
• הרב אריה קרן