אתר השבת
פרשת משפטים - חלק ב - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת משפטים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:07
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 901
פרשת משפטים - חלק ב - הרב אריה קרן
אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת, אין לו דמים אם זרחה השש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו (משפטים כב, א-ב)
אם במחתרת ימצא הגנב, בשעה שהיה עוסק בחפירת הכותל וחתירתו, כדי להיכנס בפנים לגנוב.. או בגג או בחצר או בכל פינה אחרת של הבית, ועמד בעל הבית עליו והרגו ומת הגנב. אין על בעה"ב אשמה של שפיכות דמים עליו, כיון שהגנב כבר נקרא מת ולא חי, ולא נחשב שהרג את הנפש. וטעמו של דבר, מפני שידוע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וכשרואה שגנב בא ליטול ממונו לא יעמוד באפס מעשה. ודבר זה יודע הגנב, ועל דעת כן הוא בא ואומר בדעתו: אם הבעל הבית ישמיע קול צעקה אקום עליו ואהרוג אותו כדי שאוכל לקחת את ממונו ולרוקן ביתו. נמצא שכונתו להרוג. לכן נתנה התורה רשות ואמרה הבא להורגך השכם להורגו, ואם קדם בעל הבית והרג את הגנב עשה טובה גדולה. והוא הדין אם קדם אחר והרגו, שאין בזה הבדל בין בעל הבית לאחר. ואפילו אם זה בשבת מותר לו להורגו, בכל אופן שהוא יכול, כיון שהוא רודף, שהרי הוא רודף אחר חברו להורגו וליטול את מעותיו, ולכן דמו מותר
אם זרחה השמש עליו דמים לו. אם זרחה השמש עליו, היינו שהדבר ברור כשמש שהגנב הזה יש לו שלום עמך, וברור בעיניך שהוא לא בא לשם הריגה. למשל אם הבא לחתור בבית בנו, שידוע הדבר שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות, אם בא אחד והרגו חייב מיתה, כיון ששפך דמים. שגנב זה לא בא להרוג אלא ליטול ממון. שלם ישלם. שכל הבא לגנוב אינו חייב מיתה, אלא שלם ישלם הגנבה. (מעם לועז).
פוקד עוון אבות על בנים (משפטים כב-ה)
השם יתברך מחסיר ומקטין את עוון האבות בגלל הבנים (פוקד מלשון ולא נפקד ממנו איש). אם יש להם בנים טובים, מוחל הוא להם העוונות בזכות הבנים, ברא מזכה אבא.
כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון (תרגום אונקלוס). כלומר שהם משלימים, גומרים מה שהתחילו אבותיהם, אם האבות התחילו להתרופף בדת, ולעשות קצת תיקונים בדת, הרי הבנים משלימים את המלאכה, הם עוקרים מן השורש, הורסים ומחריבים עד היסוד. (וידבר משה).
מכשפה לא תחיה (משפטים כב-יג)
ודעו שאין ממשות בכשפים, ולא יוכלו לעשות שום נזק לאחרים אלא אם כן נגזר מן השמים שאותה רעה צריכה לבוא על אדם זה בין כך ובין כך. אבל אם האדם כשר אין לכשפים שליטה עליו. ומכל מקום אסרה התורה את הכשפים, וכן ציותה להרוג המכשף, כיון שעבר על מצוות השי"ת והביא רעה על אדם בזמן שעדיין לא הגיע זמנו לבוא. ומכיוון שישראל בהיותם משועבדים במצרים ידעו חכמה זו, שהרי שם מקום של ריבוי כשפים בא הכתוב כאן לאסור הכשפים.
ורבינו משה בן מימון אומר שכל מיני הכישוף הם הבל הבלים ודברי שקר שעובדי העבודה הזרה הקדמונים בדו אותם מלבם כדי למשוך האנשים אחריהם. וכיון שעם ישראל עם קדוש הוא ונכון, אסר עליהם הכתוב, הכשפים, שלא ימשכו אחרי ההבלים האלו, ואל יעלה בדעתם שיש בהם ממש, כפי שנאמר: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג). ר"ל שהנחש והקסם אינם נאים לאומה הישראלית. וכל המאמין בדברים אלו וחושב בלבו שהם אמת, ושיש איזו חכמה בהם אלא שהתורה אסרה אותם, הרי זה סימן לחסרון דעתו. אבל אלו החכמים מכירים ויודעים שאין כל ממשות בהם. וזה שאסרה אותם התורה לפי שבני אדם מאבדים זמנם עליהם במקום שיעסקו בענייני היהדות.
כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה (משפטים כב-ה)
כי תצא מי שמדליק אשר בתוך שדה חברו ויצאה אש ואפילו מעצמה, ומצאה קוצים ונסתבכה בהם עד שנשרפו, או שנשרפה השדה עד כדי כך ששוב אינה ראויה לחרישה, ולזרוע בה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, כיון שהוא הביא את הנזק, ואפילו אם הדליק את האש בתוך ביתו ויצאה האש ונסתבכה בקוצים וכדומה והיתה האש הולכת ומהלכת עד שבאה לשדה חברו או לביתו ושפרה אותם, והוא צריך לשלם את כל הנזק כי היה חייב לשמור על האש שלא תזיק.
כשבעל הצמר גפן התרה בו. וכן מצינו באדם שהיה מתארח בביתו של בעל בית. יום אחד הלך לחתונה. וכשבא שכור שכבר מיד לישון והשאיר את הנר דולק. ובהיותו ישן אחזה האש במפה ונשרפו הרבה כלים, וכמעט שהוא עצמו נשרף. ומפני שהיה אורח לא תבע אותו, אכל הוכיח אותו שמן הדין היה חייב לשלם כל הנזק.
הרמז שרמזה התורה שהפורענות הבאה לעולם באה בגלל הרשעים, אבל בעונות אינה מתחילה אלא בצדיקים, שמכיון שניתנה רשות למשחית מלבד זה שאינו מבחין בין רשעים לצדיקים, אלא אף מתחיל בצדיקים, וזהו שאומר כאן הכתוב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש ר"ל כשיוצאת אש, היינו גזרה אחת היוצאת מן השמים, ומצאה קוצים שהם הרשעים, אז אחרי ש"ונאכל גדיש" היינו שנספחים הצדיקים, אז פוגע בקוצים שהם הרשים, אבל יש לדעת כי שלם ישלם המבעיר את הבערה. אותו רשע שעשה העברה במזיד בחדרו והביא מגפה בעולם או גזרה רעה אחרת, עתיד הקב"ה להינקם בו, וישלם הנזק שגרם. לכן ישתדל לתקן נפשו ולחזור בתשובה שלמה. מכאן נילמד מוסר איך בעוונותנו הרבים העם היהודי מחכה את הגוים בכל דבר אפילו בלבוש, שכיום נערים יהודים ואפילו מבוגרים הולכים עם עגילים באוזניהם ובאפם ובעוד מקומות רחמנא ליצלן לכן נאמר הפסוק לגבי מבעיר אחד שהוא מסית ויוצר אש והאש מצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שזה נהפך לאופנה כולם כבר עם עגילים צובעים שערות מכנסים קרועים וכל מיני שיגעונות של עובדי עבודה זרה שהאש התפשטה בכל המדינה ונהפכה לאופנה ח"ו אך ידעו להם ששלם ישלם המבעיר את הבערה בעולם האמת שהוא חוטא ומחטיא זה מה שקרה לכל הדתים שעלו לארץ בקום המדינה בארץ היו הרבה מבעירים ועד היום הם מתרבים עד שהציתו את כל המדינה באש של טומאה שנאמר "והמלכות תהפך למינות ואין תוכחה" שלם ישלמו כל המבעירים את הבערה הזאת שהציתו משואה רוחנית שיותר חמורה מושאה גשמית, ה' יעזור לכל עם ישראל לחזור בתשובה ולזרז את פעולת משיח צידקנו שנאמר: ובא ציון גואל לשבי פשע בבית יעקב, אמן כן יהי רצון.
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (משפטים כב,ו-ד)
קוראם נעים, נא לשים לב בזה הפסוק, כי הוא מזעזע כל גופו של האדם מלשמוע, כי יתן איש אל רעהו איש דא קדושא ברוך הוא, רעהו זה ישראל, כסף – כמשמעו, למי שהקדוש ברוך הוא נתן לו כסף צריך שיהיה נאמן לה' וישמור, ואין שמירה אלא בצדקה במקום קדוש, כמו שעשה מונבז המלך כידוע, או כלים לשמור, כלים אלו האברים של האדם, נתן לו הקדוש ברוך הוא ידים, רגלים, עינים, וכיוצא גם אבר קטן יש לאדם הנקרא "חותמא דמלכא קדישא" שלא יגנוב, ואם חס וחלילה לא שמר בקדושה וגנב מבית האיש חס ושלום, שהוא פגם והוציאו מן הקדושה, סוף סוף ימצא שהוא גנב, ואם חס ושלום מת פתאום בלי תשובה אזי אוי ואבוי לו שפגם "בחותמא דמלכא קדישא", בעל כרחו יבוא לשלם שנים, כדכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, אבל אם לא ימצא הגנב, כומר כבר של בתשובה אז ונקרב בעל הבית אל האלקים, זאת אומרת קרוב אל האלקים יותר מצדיק מעיקרו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ואז אף על פי שחטא ישראל הוא, למדנו מכאן עד כמה צריך האדם לשמור כל כליו, שגוף האדם ישמור את הכלים שלא יגנבו, ובפרט בזמננו הזה ה' יצילנו.
הפסוק מסיים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממש רוצה לומר שלא חטא בינו לבין חברו, אבל אם חס ושלום נגע ברעהו, אז אפילו יום הכיפורים לא מכפר עד שירצה את חברו (אהבת חיים).
כל אלמנה ויתום לא תענון (משפטים כב-כא)
התורה הזהירה והחמירה במיוחד על מי שמענה אלמנה ויתום. כי דמעתן מצויה. ואפילו אם האלמנה עשירה ובעלת נכסים צריך זהירות רבה משום שדמעתה מצויה ונפשה שפלה (הרמב"ן).
תיבת "אלמנה" מורכבת היא משני שמות "אל - מנה" כלומר שהיא חסרה חלק אחד כי האיש ואשתו הנם כגוף אחד ובמות בעלה הרי היא משוללת מחלקו של בעלה, וכך גם כשהאשה מתה נקרא בעלה "אלמן" כלומר משולל מחלקו ויש אומרים כי אלמנה אותיות "אל מנה" כלומר הקב"ה מונה את דמעותיה להעניש המיצר לה על כל דמעה ודמעה.
אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו (משפטים כב-כב)
ואף מלמד תינוקות שיש לו תלמיד יתום וצריך לחנכו, על כל פנים יתנהג עמו שלא כרגיל עם כל התלמידים אלא בעדינות יותר (הרמב"ם).
נמצאנו למדים מכל זאת שאף המסכנים אפילו שיש להם אב ואם אלא שאין מי שיגן עליהם יש מצוה מיוחדת לעזור להם.
וכמו שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שכדרכו בקדש היה מקרב יהודים הרחוקים מהיהדות ומרבה בגמילות חסדים. יום אחד הלך לבקר בבית החולים של חולי נפש שאין ברגילות בני אדם לבקר אותם וראה שמכים אחד מהחולים, שאל לפשר הדבר, ואמרו לו אדם זה הינו מסכן ועושה שטויות, ובהיות שאין לו אף אחד ממשפחתו שיגן עליו לכן מכים אותו על כל שטות קטנה. מיד צעק הרב ואמר: אני הדוד שלו! כששמעו את דברי הרב כולם נבהלו ואמרו אם דוד שכזה יש לאדם הזה צריך לנהוג בו כבוד.
ואכן כך היה, מאותו זמן התנהגו עמו אחרת בצורה הנאותה לו, ומאותו פעם הקפיד הרב לבקר את אותו חולה פעם בשבוע, ובכל פעם היה מביא לו ממתק אחר. ופעם לא יכל הרב ללכת ושלח את בנו שילך לבקר את אותו מסכן (לבוש יוסף).
את החומרה המיוחדת שבאיסור זה רואים אנו גם מלשון הפסוק "ענה תענה", "צעוק יצעק", "שמוע אשמע", לשון זו אינה שכיחה במקרא, אלא באה להדגיש לנו שעינוי יתום או אלמנה אינו כסתם עינוי בני אדם מן השורה, שכן כאשר נגרמת עוולה לאדם מן השורה או שאר הפסד ממון, אין לו אלא אותו עוול או ייסורים של אותו כאב ממון שנגרם לו, ואילו אצל יתום ואלמנה מדרך הטבע העוול או הכאב והפסד הממון מעלים בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם. על כן מי שמענה יתום או אלמנה ידע שהוא פוגע באופן ישיר בקב"ה, וכמ"ש בתהילים "אבי יתומים ודיין אלמנות אלוקים במעון קדשו", לכן כל הגוזל מהם כגוזל מהקב"ה, ונחשב ככופר בעיקר, ורצה הקב"ה להראות חשיבותם בעיניו, על כן הזכיר הפסוק שהם נמצאים במעון קדשו.
לפיכך חובה יתירה יש עלינו לא לזלזל באיסור זה שהתורה הדגישה בו הדגשה מיוחדת "שמע אשמע צעקתו" - שמיעה מיוחדת.
יתום ואלמנה מדרך הטבע חיים את יתמותם בכל רגע, ואחד הדברים החסרים להם בחיים זהו האב או האם שהולכים איתם לחנות לקנות בגד או מנעל, ואין זה רק הבגד או הנעל החדשה אלא ההליכה יחד לחנות, האווירה סביב הקניה החדשה. היא תחושה קשה החסרה להם, ומעיקה על רבים מן היתומים.
מעשה באחד מתלמידי רבי ישראל מסלנט הזמינו להתארח בביתו בשבת. ידע אותו התלמיד, כי רבי ישראל מקפיד על כל פרט ופרט ואינו מסכים להתארח בכל מקום, ועל כן תאר בפניו כיצד מתנהל ביתו: את הבשר, כך סיפר, הוא קונה אצל קצב ירא שמים, המבשלת בביתו היא אלמנת תלמיד חכם מפרסם, המקפידה על קלה כעל חמורה, ומעל הכל - סעדות השבת נערכות בביתו כדת וכדין - דברי תורה נאמרים בין מנה למנה וזמירות השבת בוקעות מפי ילדיו, משרות אוירה של קדושה. סיכם התלמיד - כי סעודת ליל שבת בביתו מתמשכת עד שעת ליל מאחרת.
"מקבל אני את הזמנתך", נענה רבי ישראל מסלנט לנכח התאורים, "אך זאת בתנאי שתקצר את זמן סעודת ליל השבת בשעתים".
התלמיד הסכים, שכן עז היה רצונו לארח את רבו בביתו. ואכן, בליל שבת נערכה הסעודה בחפזון רב: המנות הגשו במהירות, בלא שתהא הפסקה בין מנה למנה. לא חלף זמן רב מאז נטלו המסבים ידיהם לסעודה, וכבר הגישו לשלחן "מים אחרונים" טרם ברכת המזון.
לפני ברכת המזון פנה המארח אל רבי ישראל בשאלה: "יסלח לי, רבי" כך אמר, "אך חפץ אני לשאל: מה פגם מצא אצלי בהנהגת שלחני, כשהתנה עמי לקצר את משך הסעודה בשעתים?"
במקום תשובה בקש רבי ישראל להזמין לחדר את המבשלת האלמנה. כשזו נכנסה, פנה אליה ואמר: "סלחי נא לי על שיגעתי אותך הערב, ובגללי נאלצת להגיש את המנות במהירות, שלא כמו תמיד".
להפתעת כל הנוכחים השיבה המבשלת: "יברך הרבי בכל הברכות. הלואי והיה הרבי מתארח כאן בכל ליל שבת. שכן תמיד" אמרה במבוכה, "נוהגים כאן להאריך בסעודה עד שעת ליל מאחרת. ואני, שעיפה ויגעה אני מעבודתי במשך כל היום, איני יכולה לשאת את רגלי מרב עיפות. אבל הערב, כיון שסימו במהירות את הסעדה, אוכל ללכת לביתי ולנוח".
כשסימה המבשלת את דבריה פנה רבי ישראל אל תלמידו ואמר: "בדבריה של המבשלת תמצא את התשובה לתמיהתך. אכן, הנהגתך ליד שלחן השבת שלך נאה מאד. אך כשזו פוגעת באחרים - אין מן הראוי והנכון לנהג כן!". (מעשיהם של צדיקים)
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (משפטים כב-כד)
"אם כסף תלוה" האם הכסף ילוה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת ל עני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.
מספרים על עשיר גדול שהיתה לו אשה יראת שמים ואשת חיל שהיתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן, ילדים לא היו להם.
והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האשה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האשה בעל כרחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.
למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא היתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך, אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך, שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האשה גט וחזרה לבית אביה. כיון שהאשה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האשה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול. מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האשה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר הענין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו!
ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו. כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא (אוצר המעשיות).
ועיקר שלמות מצות צדקה הוא לתן לעני הגון כזה המחדש בכל פעם חידושי תורה והלכות, המביאין לידי קיום התורה, ומקרבין את נשמות ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן ב') כי יש תומכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון לתלמיד חכם, נחסר אצלם, אבל אחר כך על ידי ממונם שמחזיקים את התלמיד חכם, נולדות הלכות, אזי ממילא יושפע גם עליהם חסד, ויתמלא חסרונם, ואי אפשר לשער בשכל אנושי מעלת הזוכים ליתן צדקה לצדיקים אמיתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל (עין לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן י"ז) כי בצדקה שנותן להם לבד, הוא קונה לו רעים רבים מאוד, כי הם כלולים מכמה נפשות, מכל שכן וכל שכן כשנותנים לצדיקים ותלמידי חכמים מהוגנים, שעוסקים לקרב נפשות להשם יתברך, ומחדשים חדושים דאורייתא כאלו, המבטלים את קול החיות רעות, חכמי הטבע, ומגבירים את קול דקדושה המגלה את הרצון העליון, שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, צדקה כזו עולה על כל הצדקות, אך צריכים זכיה גדולה למצוא צדיקים ועניים הגונים כאלו, כי לאו כל אחד זוכה לזה שיהיה נעשה מממונו וכספו כלים להמשכת אורו יתברך בעולם, ויעזרו לקרב נפשות שבורות ואומללות אליו יתברך, ולחזקם ולאמצם ולשמחם, כי צריכים לבקש הרבה מאד מאד ממנו יתברך, שיזכה למצוא את הצדיקים האמיתיים ותלמידי החכמים האמיתיים, שהם עוסקים לחדש חדושים כאלו, אשר מצילים את כל העניים והשבורים והאומללים שבעולם, ועל צדקה זו אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש זוטא, שיר השירים, פרשה א') כל הנותן צדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי בזה שיעזור להם, שתהיה להם הרחבה בפרנסה, ויוכלו לחדש חדושים אמיתיים, ויזכו להדפיסם ולהפיצם בכל העולם, על ידי זו הצדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב שגם הוא יחיה ויחזק את עצמו מאלו חדושים, ויקרב את עצמו אליו יתברך, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי יתפשטו חדושי התורה, ורבים יהנו מהם ויתקרבו על ידי זה אליו יתברך, ועל כן צדקה כזו היא עולה על כל הצדקות, כי צדקה זו נשארת לעולם, ועל צדקה זו נאמר (תהילים קי"ט) "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" איזו צדקה נשארת לעולם? אם נותנים להפצת תורת האמת.
ועל כן ואשרי מי שיש לו מעט דעת ושכל, ועושה ממונו צדק למען זכות הרבים לדורות העולם. (מקור השימחה).
מעשה בר' ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר' ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.
אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר' ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ ישראל.
בדרכו לארץ ישראל, עשה ר' ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה, ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.
אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר' ברוך כאשר הגיע לירושלים ת''ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.
כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".
וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר' ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!
וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך).
ומסופר על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?
סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.
נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.
לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.
עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).
והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.
חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.
רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב...
מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.
כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות...
הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.
הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג...
נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד) (לוקט מזיכוי הרבים).
שחננך ה' בכסף רב אז "תלוה את עמי" דע לך שמהשמים רוצים שתעסוק בכסף לצרכי מצוה להלוות לעם ה' ולגמול עמהם חסד בממון כי מהשמים גלגלו שעל ידך תעשה מצות החסד, וזכות הוא לך שצינורות אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים (כב, כב-כג).
ואינו לוקה על לאו זה, כיון שהכתוב קבע משפט חמור בזה, שאומר אם תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. וזה שנאמר וחרה אי הכונה שתהיה עצירת גשמים, כמו שנאמר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והרגתי אתכם בחרב. בחר"ב ר"ת חי"ת חסדים, רי"ש רחמנים, בי"ת ביישנים, כפי שבארנו בפרשת יתרון שכל שאין בו המידות האלו בודאי הוא מן הערב רב ולא מזרע ישראל. שאם אין בו מידות אלו ייענש. נמצא שברית כרותה היא שכל זמן שצועקים הם נענים. ואע"פ שהם אינם צועקים אף ינקום הקב"ה בעושה עולה, אבל אם צועקים נענים יותר מהן. אבל בין כך ובין כך ייענשו.
אם כסף תלויה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימן עליו נשך (משפטים כב-כד)
איתא במכילתא, רבי ישמעאל אומר כל מקום שכתוב אם במקרה זהו לשון רשות חוץ מאם כסף תלוה את עמי, ויש לדקדק אם כן מדוע הכתוב השתמש בלשון אם כסף תלוה את עמי בלשון ספק, היה צריך לומר בלשון ודאי כשתלוה את עמי אז לא תהיה לו כנושה?
מכאן יש ללמוד כי מי שהושפע עליו שפע של ברכה, ידע שמהשמים הוסיפו לו יותר מכדי צרכו בהשגחה פרטית, בכדי שיסייע ביד הנצרכים כי למעשה ה' נותן שפע בחסדו לכל איש ואיש די מחסורו אך בהיות ואדם חוטא לכן אינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאד ה' יתברך, וברוב רחמיו מקבץ שכרו למקום אחר בכדי שיתפרנס בבזיון ובזה גם מזכה הקדוש ברוך הוא את העשיר באמצעות נתינת צדקה וחסר לרעהו שיזכה לשכר רב.
וזהו שאמר הכתוב "אם כסף" כלומר אם הנך רואה השפע יבואו דרכך ולכן לא תהיה לו כנושה" לשון נשיאות ומעלה לא תתנשא עליו כי משלו אתה נותן לו (אור החיים הקדוש ז"ל).
זאת ועוד שאם תחשוב שהכסף שלך הוא, בסופו של דבר תלוה בריבית והרי כתוב "לא תשימון עליו נשך" כלמר הלואה בריבית הוא כנשיכת הנחש, שהרי נחש עושה חבורה קטנה והאדם לא מרגיש, ופתאו החבורה מבצבצת ונופחת עד קודקודו, כך מי שלוה בריבית הוא לא מרגיש שום חסרון עד שהריבית עולה ומחסרתו ממון הרבה (רש"י).
ובכונה הדגיש הכתוב את "עמי" וגם "עמך" שמשני סיבות אתה חייב להלות לו, האחד כי הוא עמי כמו עמי הארץ, ודרך המלך הוא שבזמן שעמו ועבדיו מחוסרין צידה, כל אדם יכול להלוות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך לזון את עמו והנותן להם כאילו נתן למלך, ועל כן הוא בטוח שה' יפרע חובו גם כשנותן לעני, השני הוא "עמך" שיותר ממה שאתה נותן לעני אתה מקבל ממנו, שכששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא (בבא בתרא י') אם אלוהכם אוהב ענים מפני מה אנו מפרנסתם? אמר לו רבי עקיבא כדי שניצול אנו מדינה של גהינם (כלי יקר).
ובדרך רמז אמרו: "אם כסף תלוה את עמי" היינו אם יש לך כסף ואתה רוצה לדעת מה לעשות בו, אז "תלוה את עמי" תנצל אותו לגמ"ח, ולא כאותם ששומרים את הכסף תחת הרצפה ונמצאו מופסדים מכל, כי אין להם ברכה בכסף בעולם הזה וגם לא שכר בעולם הבא. ולעומת זו כשהכסף ניתן לגמ"ח, אין לך ברכה גדולה מזו, והרבה פעמים יכול האדם לזכות על ידי ממונו אפילו להציל נפשות שהרי בפרט בדורות שעברו הרבה חולים מתו בגלל שלא היה להם כסף לתת לרופא.
אלוהים לא תקלל... (משפטים כב-כז)
אומר רש"י זאת אזהרה לברכת השם.
מיצוות לא תעשה: לאו דברכת (בלשון שגיא האור) השם
בזמן בית המקדש השני נלחם דימטריאוס בן סלקוס יחד עם הרומאים, נגד אאופטר בן אנטיוכוס, וניצח אותם בשדה המערכה.
לאחר נצחונו שלח מלך יון גדודי חיילים בראשות מצביעים אמיצים כדי שילחמו עם היהודים, וינצחום. מולם עמד קומץ יהודים בראשות יהודה בן מתתיהו כהן גדול, אשר נלחמו באומץ לב וללא חת נגדם.
החיילים היונים האמיצים לא יכלו ליהודים ולא נצחום. או אז שלח דימיטריאוס את אחד המצביאים הטובים שלו שמו – נקנור.
נקנור איש מלומד מלחמה, אביר לב יצא למלחמה נגד יהודה המכבי וצבא היהודים.
והנה בבואו לירושלים החל לנאץ את ישראל, את ירושלים ואת בית המקדש, ולא עוד אלא חרף את אלקי השמים.
כמו כן זוהי אזהרה לבעל הדין שלא יאמר דבריו לדין קודם שיבוא חברו של בעל הדין, כלומר, שבית הדין לא ישמע את דברי אחד מן הנשפטים לפני שיבוא הנשפט השני.
בהלכה מפורשת זו, התלהב הנער כמנצח "דחיתי את היצר הרע, וכך אמרתי לו שתוק והפסק מיד את מעשך הרעים, שכן לי ההלכה אסור לך להשמיע את דבריך, וגם לי אסור לשמוע טענותיך לפני בוא בעל הדין השני, הלא הוא היצר הטוב, רק כאשר יהיה אף הוא נוכח במשפט תוכל להשמיע דבריך, ואז אשפוט מי משניכם הצודק!" (613 סיפורים על תרי"ג).