אתר השבת
פרשת לך לך - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת לך לך
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:28
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 689
פרשת לך לך - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וגו' ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי וגו' (לך לך יד, יב-יג)
הפליט זה עוג,והגיד לאברהם שנשבה לוט בכדי שכשיבקש אברהם להצילו יהרג,ועוג ישא את שרה (בראשית רבה הובא ברש"י). עם כל זה בעת מלחמת משה עם עוג הוצרך ה' יתברך לומר למשה: "אל תירא אותו" (במדבר כא,לד) ואמרו חכמינו ז"ל שמשה רבנו חשש שמא תעמוד לו לעוג זכותו שבא להגיד לאברהם על הסכנה המרחפת על לוט,ועל ידו ניצול לוט.
הרי יכולים אנו ללמוד מזה קל וחומר עצום. משה רבנו ובני ישראל חשש מפני זכותו של עוג,אשר לפני שנים רבות בא לספר לאברהם על אודות לוט,בעוד שכל כונתו לא היתה אלא "לישא את שרה" וגם לא יצאה טובה מזה לאברהם כי אם ללוט, על אחת כמה וכמה כשאדם עושה דבר טוב והוא מתכוון לטובה והטובה נעשית ליהודי כשר ונאמן, זכותו גדולה לאין שיעור ועומדת לדורי דורות (הרה"צ ר' יוסף זונדל סלנטר)
אולם יש להתבונן מדוע אברהם אבינו מסר עצמו עבור אדם רשע כלוט. איזה מעלה מיוחדת מצא בו? ברם האמת היא שלא טרח אברהם בשביל לוט אלא חש לכבוד ה' יתברך,שהרי כשנמרוד זרק את אברהם לכבשן האש ויצא חי, נגרמה בושה גדולה לנמרוד שלא הצליח להרוג את אברהם וממילא נהיה קידוש שם שמים שהאלהים של אברהם הצילו,כעת חשש אברהם שאם יהרג לוט,יחשבו כולם שאברהם נהרג משום שהיו דומים מאוד בקלסתר פניהם (כפרש"י פרק י"ג ח) ובכך יגרם חילול ה' שחס ושלום אלהיו של אברהם לא עזר לו, לכן אברהם מסר עצמו לכבוד ה' יתברך. (ממרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף שליט"א)
ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון (לך לך יד-יח)
כאשר שני צדיקים מזדמנים ביחד, הרי האחד לומד מחברו ומקבל ממנו את מידותיו הטובות.
והנה, שם בן נח היה תמיד עוסק בתורה ועבודה בבית מדרשו (של שם ועבר) ולא היה נותן כלל דעתו על עניני העולם הזה. מאידך היתה מידתו העיקרית של אברהם אבינו הכנסת אורחים, שהיה פותח את דלתות ביתו בפני זרים, מאכילם ומשקם וכך היה מקרבם אל תחת כנפי השכינה.
עתה משנזדמנו שניהם ביחד הרי "ומלכי צדק מלך שלם (שם בן נח – רש"י) הוציא לחם ויין" הוא הוציא מאברהם את מידת הכנסת האורחים, לתת לאנשים לאכול ולשתות מן הטוב והמובחר, "והוא, אברהם למד מאת שם "כהן לאל עליון" להוסיף ולשקוד יותר על התורה והעבודה, ככהן בבית המקדש. (שיחות צדיקים לוקט ממעינה של תורה)
תן לי הנפש והרכוש קח לך (לך לך יד- כא)
כך אדם צריך לומר ליצר וחילותיו: תן לי הנפש - את הרוחניות, והרכוש קח לך - את הגשמיות. ולא להפוך היוצרות חס ושלום. פעמים רבות קורה שכדי למנוע עבירה מסוימת יש צורך להוציא ממון ואז המלחמה קשה מאוד. במקרה כזה צריך לומר ליצר חד וחלק: הרכוש קח לך! שכן הלכה פסוקה היא בשו"ע (יו"ד קנ"ז א) כי מה שנאמר יהרג ואל יעבור זה דוקא בג' עבירות חמורות, אבל בשאר עבירות אמנם יעבור ולא יהרג, אבל גם עליהם חייב ליתן את כל ממונו כדי שלא לעבור על שום עבירה מהתורה שנאמר: "ואהבת את ה' וכו' ובכל מאודך" בכל ממונך (ספרים).
ומעשה שהיה בבעל מפעל של תפילין היה מזלזל במצוות, וקרה יום אחד שנפסלו בתים לתפילין, ובעל המפעל רצה למכרם ככשרים. אחד העובדים קינא קנאת ה' וחתך את הבתים הפסולים באופן שאי אפשר למכרו. כשהבחין בעל הבית מה שנעשה כעס מאוד ואיים על אחד העובדים שאם לא יגלה לו מי עשה זאת הוא יפטר אותו מהעבודה. אותו עובד ידע שלפי הלכה צריך אדם למסור כל ממונו ואל יעבור על לאו אחד מהתורה, במקרה הזה של איסור לשון הרע. וכן עשה שלא גילה, והפסיד את מקום העבודה. והקדוש ברוך הוא שילם לו שכרו, שכשהתפטר ממפעל התפילין פתח עסק פרטי ושרתה ברכה במעשה ידיו,לבד מהשכר העצום הממתין לו בעולם שכולו טוב בעבור שכבש יצרו מלדבר לשון הרע (לבוש יוסף).
ויאמר אברם אל מלך סדום, הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם (לך לך יד, כב כג)
"הקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (רש"י) הניסיון הכי גדול של האדם הביטחון בקב"ה וזה ניסיון מעשר כספים שנאמר תעשר בכדי שתתעשר וזאת המצווה היחידה שמותר לנו לנסות את הקב"ה וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.
בספר "סיפורי חסידים" מסופר הסיפור הבא:
הבעש"ט נשלח ללמוד את מידת הביטחון מזקן אחד שהיה מוכסן באחד הכפרים. יום אחד נכנס באמצע הלילה שוטר ודפק במקל עבה שלוש דפיקות על השולחן והלך לו. הבעש"ט ותלמידיו שלא הבינו את פשר הדפיקות, הסתכלו בפני הזקן וראו שהוא שמח כבתחילה. כעבור חצי שעה, אחרי התפילה, שב השוטר ודפק שוב על השולחן והסתלק.
שאל הבעש"ט את בעל הבית מה פשר הדפיקות? והוא ענה לו: :זוהי התראה שעלי להביא היום לאדון את דמי החכירה שלו. אם אחרי שלוש התראות כאלו אין מביאים את הכסף, לוקח האדון בשבי את המוכסן ואת בני ביתו. שאלו הבעש"ט: "משלוותך ניכר כי הכסף בידך, אם כן, לך לפני הסעודה לשלם ואנו נמתין לך", ענה לו בעל הבית: "לפי שעה אין לי אפילו פרוטה אחת. אך מסתמא יזמין לי ה' הבה נסעוד במנוחה שהרי יש לי עוד שלוש שעות".
כתום הסעודה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן. בעל הבית נשאר שליו. בירך ברכת המזון במתינות אחר כך לבש בגדי שבת ואמר: "עתה אלך לשלם". שאלו הבעש"ט: "האם יש לך כבר את כל הכסף הדרוש?" השיב לו בעל הבית: "עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי ה'".
הלך בעל הבית לדרכו. הבעש"ט ותלמידיו התייצבו על המרפסת לראות מה יקרה. לפתע ראו עגלה באה לקראת האיש. כשנפגשו החליפו ביניהם כמה מילים, והמשיכו איש לדרכו. אחרי זמן קצר נעצרה שוב העגלה. הנוסע קרא לבעל הבית שיחזור אליו והושיט לעברו סכום כסף, כאשר קרבה העגלה אל המקום בו עמדו הבעש"ט ותלמידיו, הם שאלו את בעל העגלה: "מה היה לך עם בעה"ב?" השיב להם: "הצעתי לו עסק שאקנה ממנו את היי"ש שיעשה בחורף הבא. בתחילה לא השתוויתי איתו במקח. רק אחרי שראיתי כי מתעקש הוא, ועומד במקחו והלך לדרכו, הוכרחתי לתת לו כמה שדרש. ידעתי שהוא איש ישר ונאמן. רציתי להאריך עמו בדיבור אך הוא אמר שהוא ממהר לבית האדון לתת לו את דמי החכירה".
אמר הבעש"ט לתלמידיו: "ראו כמה גדול כח הביטחון!"
בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חים מוולוזי'ן מסופר: חבורה מיוחדת, מוקדשת ללימוד "מידת הביטחון", היתה לר' חיים בולאז'ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, לימד אותם חידושים וסיפורים מול נסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה' וגילויים מרתקים מהליכות קדשו.
נחשף ר' חיים כמחנך אמן ופדגוג מעולה, ומעל הכל כאיש קדוש וטהור, צדיק יסוד עולם. מה שהציץ וראה בו הקטן שבתלמידיו, גילוים נשגבים ומרהיבים של השגחת ה' גלויה, לא ישיג ולא יבין גם גדול בדורנו, דור חשכים.
ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה.
בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמנין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מעניני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.
תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.
עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים. יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' – מספר האיש – נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, היתברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא.
בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, איפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפקדון.
ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב.
הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו.
אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן. (מורשת אבות)
את אברם בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי עבר אשכל וממרא הם יקחו חלקם (לך לך יד, כב-כד)
אברם הרים ידו בשבועה ואמר שלא יהנה משום דבר אפילו שוה פרוטה אלא יחזיר לו הכל עד פרוטה האחרונה. והטעם לשבועה אע"פ שבודאי היה אברם זהיר שלא לישבע כלל, מפני שיצר הרע של הממון הוא גדול ואין יודע שבע, לכן היה נאלץ להישבע כדי להכניעו. אמר: כל הרכוש הזה אסור לי כאילו היה הקדש. וכן אני בא לרמוז לך אם יעלה בדעתך לתת לי איזו מתנה, לא אקבל ממך. כי יש לי בטחון בה' אלהי שהבטיח לי לאמר ואברככה ואגדלה שמך. ואיני רוצה שלמחר תתפאר ותאמר אני העשרתי את אברם, ועל חשבוני נתעשר. ולכן אתן לך גם את הרכוש וגם את הנפש.
ואם תשאלו מה שייך לומר אם מחוט ועד שרוך נעל. והרי בזה לא שייך לומר שהעשיר את אברם. כי אין זה דבר בר ערך. התשובה היא כי יש אנשים שרכושם גורמם הצלחה גדולה. וכן מצינו באיוב שכל מי שנטל ממנו פרוטה היה מתברך ונתעשר. כי כל זה תלוי במערכה. ויש אנשים שנכסיהם מצליחים. לכן לא רצה אברם לקחת ממנו שום דבר כדי שלא יאמר זה גרם לו להיות הברכה שרויה במעשיו ועי"כ נתעשר.
אחר הדברי האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד (לך לך טו- א)
עשרה שמות יש לנבואה והם" חזון, דבור, אמירה, הטפה, נבואה,ציווי, משא, משל, מליצה חידה. שהן עשרה מיני נבואה שיש בנביאים שכל אחד משיג כפי מעלתו. ואבאר את השמות האלו כ"א במקומו בנביאים אחרונים. ומפני שמעלתו של אברם היתה גדולה, דבר עמו ה' בב' המעלות הגדולות של הנבואה והם חזון ודבור שהם החשובותביותר ולכן התיירא אברם יראה גדולה ולכן אמר לו הי"ת אל תירא אברם והיה בטוח שלא יארעו לך אחד הדברים שאתה חושש מפניהם. כי זה שאתה מתיירא שמא תיענש על כמה צדיקים שיתכן והיו בין אותם האנשים שהרגת, או שהיו עתידים לצאת מהם זרע כשר, דע כי משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לגן המלך וראה ערמה של קוצים ולקח אותה כדי להביאה לביתו. כשיצא מן השער ראה והנה המלך מסתכל והיה הולך להיחבא. מפני החשש שנכנס ללבו שמא ייענש על כך אמר לו המלך בוא אלי אדם טוב ואל לך לפחוד כי עשית לי טובה גדולה שבערת הקוצים מגני כי בין כך ובין כך הייתי מביא אדם שהיה עושה כן. ואע"פ שכוונתך לא היתה לנקות את הגן אלא להנאתך כי מצאת תועלת בה ולקחת אותה, אבל מאחר שהגיעה לי תועלת ממעשיך שנקית את גני ראוי אתה שאפרע לך שכרך. וכן אתה, כל האנשים האלה שהרגת היו רשעים גמורים ומזיקים כמו הקוצים, ושום תועלת לא היתה צומחת מהם. ולכן לא זו בלבד שלא תקבל שום עונש על שהרגת אותם, אלא אדרבה, שכרך יהיה הרבה מאד. כי אחת ממצות התורה היא ובערת הרע מקרבך.
ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים... והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (לך לך טו, ה-ו)
בספר "חפץ חיים על התורה" מובא משל המעורר התבוננות באמונת ה'. ללא התבוננות רואים רק את המתרחש בעולמנו החומרי. התבוננות מביאה למסקנה שה' הוא המכוון והוא השולט בכל.
אדם המגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת לדרכה משמע אדם מסוים קול שריקה חדה. מיד עם השמע השריקה נראים הרבה בני אדם נחפזים להכנס אל תוך הרכבת. זמן קצר אחר כך נשמעת שריקה שניה ואז ממהרים גם אלה שלא הזדרזו עד עכשיו. יודעים הם שזמן צאת הרכבת קרוב מאד. בהשמע השריקה השלישית כבר נמצאים כולם על מקומותיהם והרכבת יוצאת לדרכה מבלי להמתין לאף אחד ואפילו לאדם הנכבד ביותר.
עומד לו אותו אדם וצופה במחזה בפעם הראשונה בחייו. הוא מתמלא הערכה כלפי אותו פקיד הממונה על המשרוקית. הוא מחליט כי בודאי הוא המנהיג והמוליך את תנועת הרכבות. לדעתו, אין ספק כי איש זה קובע את זמני הנסיעה. על פיו תיסענה הרכבות ועל פיו תעצורנה. בהתאם למחשבתו, הוא ניגש אליו, נותן לו את הכבוד הראוי למנהלי חברות חשובות ושואל אותו שאלות על מהלך הרכבות.
בעל המשרוקית אינו מבין כלל את פשר הכבוד שנפל בחלקו, הרי מעולם לא כיבדו אותו כל כך, ואף פעם לא נשאל שאלות שרק המנהל יודע להשיב עליהם. לכן הוא פונה אל השואל ואומר לו:"את שאלותיך עליך להפנות למנהל הרכבת". עונה לו השואל: "הלא כבודו הוא המוליך והמביא?!" פורץ הפקיד בצחוק ואומר לו: אני רק פקיד זוטר שמקבל את ההוראות מגבוה. מנהל הרכבת אינו מסתובב כאן על הרציף עם משרוקית. הוא יושב לו על כורסתו למעלה במשרד ומשם הוא מעביר את ההוראות לפקידיו, ואנו רק מבצעים.
כך, אומר החפץ חיים, רוב בני אדם בחושבם כי הסיבות לכל מה שקורה בעולם פשוטות וברורות להם. למעשה, טעות גדולה הם טועים. הסיבה לכל הנעשה היא גזרת עליון. כל מה שנראה לאדם כסיבה אינו אלא המסבב מאת ה' - כשם שגם בעל המשרוקית אינו אלא המבצע של ההוראות שניתנו לו מגבוה. (מורשת אבות)
ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (לך לך טו- ח)
אמר אברם רבש"ע, שמא ח"ו יחטאו בני ותעשה להם כפי שעשית לאנשי דור המבול ודור הפלגה. אמר לו הקב"ה אל תחשוש לזה, שאל אברהם באיזו זכות יישארו בארץ ישראל? השיבו הקב"ה בזכות הקרבנות שיביאו לפני אמר לו אברהם" זה יפה כל זמן שבית המקדש קיים. אבל בזמן שאין בית המקדש איזו תקנה תהיה להם. ענה ו הקב"ה בזה שיקאו לפני סדר הקרבנות יהיה הדבר חשוב כאילו הביאו קרבן לפני, ואכפר להם את כל עונותיהם.
ומכאן מוכח מה חשובה היא אמירת הזמירות שלפני התפילה. וחסרו גדול אם מתחילים התפילה מברוך שאמר או מישתבח, שכן, באמירת פרשה זו של תמיד או פטום הקטורת או פרק איזה מקומן שבהם מבוארים מעשי הקרבנות יש תועלת רבה ומזור לטהרת העונות שאדם עושה כל יום וכל לילה בשוגג. ודעו כי כל אדם שאין לו הכח למהר לעסקו ישתדל שלא לדלג על הזמירות ואם מתרשל מלאומרם בלי סיבה, הוא מאבד הרבה ובה. ואלו שמתחילים לומר הזמירות בשעה שיוצאים מבתיהם והולכים ואומרים אותם ברחוב, עושים מצוה הבאה בעבירה, כי יש לאומרם במקום נקי, ובסימטאות לא יתכן שיהיה נקי. לכן יש ליזהר בזה, ומה טוב להחזיק ספר מעמדות קטן בכיס ולקרות בהם בכל יום ויום, כי הדברים יקרים ומועילים.
ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגזל ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר (לך לך טו, ט-י)
וכדי להבטיח לאברם שכל ארץ כנען תהיה שלו עשה לו סימן הנקרא ברית בין הבתרים. כי כן דרך אלו העושים הסכם ביניהם לקחת בהמה ולבתרה לשני חלקים ולעבור בין הבתרים. וזה סימן שצריכים למלא את מה שהבטיחו האחד לשני שכן בזה נותנים רמז שהם נעשו ידידים בלב ונפש, ושהתם שתי גופות ונשמה אחת שלא נפרדים אלא לאחר המוות.
ויש אומרים כי הדבר נחשב כמו שבועה או חרם שמקבלים עליהם שאם האחד יעבור על הברית יבתרו גופו כבמה הזאת. וכך צוה לו הקב"ה שיקח שלש עגלות שלוש עזים שלושה אילים וכל אחד מאלו יהיה בן ג' שנים, ותור וגוזל (מעם לועז)
ויבוא אל הגר ותהר, ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה (לך לך טז-ד)
וכשנשא אברהם את הגר נכנס ריב גדול וקנאה בין הגר לשרה. כי הגר התעברה בלילה הראשון, ושרי בהיותה יפיפיה אע"פ שהיתה זקנה היו באות כל המלכות בעולם לבקר א6ותה ולראות פניה, ולא היה יום שלא באו. והגר היתה מסיתה אותם ואומרת שרי גברתי אינה טובה כפי שהיא מראה עצמה, ואתם מחזיקות אותה לחסידה ואינה כן כי לא זכתה ללדת בנים בכל השנים שהיתה נשואה לאברם ואילו אני נתעברתי אע"פ שנשא אותי בזקנותו שכן היה כבר בן פ"ה ואע"פ ששרה נצטערה מאד לשמוע דברים כאלו, לא היתה משיבה לה כדי שלא להשוותה עמה.
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בהיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך (לך לך טז-ה)
ישפוט ה' ביני ובינך על הצער שיש לי בגללך משני דברים. משל הדבר לשני בני אדם שהושלכו לכלא. יום אחד עבר המלך דרך אותו רחוב התחיל האחד מצעק ואומר: אדוני המלך! עשה עמי צדקה והוציאני מן הכלא הזה. ריחם עליו המלך ושמע לקול צעקותיו ונתן פקודה ןהוציאו.
ואילו השני לא ידע את שעת הליכתו של המלך וכשראה שהוציאו אותו היה רב עמו ואומר לו: ה' יפרע ממך, שאילו היית אומר הוצא את שנינו הייתי גם אני משתחרר, כי בודאי היתה שעת רצון והיית יכול להוציאני מן השיעבוד הזה. כי בודאי קל יותר לבקש מאת המלך לשחרר שני אנשים בבת אחת מלבקש שישחררם בשני פעמים. כי רק פעם אחת הוא נותן פקודה ונמצא שאתה הגורם שאשאר כאן לעולם. וכך עמך, כשבקשת מאת השי"ת שיתן לך בנים, בקשת רק על עצמך כי כן היה נוסח תפילתך בלשון יחיד כי אמרת הן לי לא נתת זרע, ולכן נולד לך בן ולי לא. אבל אם היית אומר בלשון רבים הן לנו לא נתת זרע, היה הבן הנולד לך יוצא מעמי. והדבר השני שגורם לי צער, שאתה שומע את עלבוני מפי הגר ואתה שותק. (מעם לועז)
ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך. ותענה שרי ותברח מפניה (לך לך טז-ו)
אברם השיב לה ואמר: שפחה זו לרשותך עומדת ואת יכולה להשתעבד בה ולעשות בה כטוב בעיניך, שכן אם העיזה כל כך היא ראויה ליחס זה. ושרי השיבה לו ואמרה אין לי כל תועלת בזה שאתה אומר לי שלאחר שהסכמתי למוסרה לך כאשה שוב אין לי רשות למוכרה ואפילו להשתמש בה כשפחה. כי כך צוה השי"ת, וזה אני מבקשת שלא תראה לה פנים ולא תתייחס אליה ביחס אנושי. ושרי עשתה תחבולות שהגר תהיה לבד כי מנעה אותה מלהיות יחד עם אברם ואף הכתה אותה (בסנדל) בפניה.
ומכאן יש לכם ללמוד שאין לאשה לעשות שום דבר בלי רשות בעלה. וכן אנו רואים ששרי לא רצתה להעניש את הגר בלי רשות אברם. וכן למדים מכאן שאדם חייב לחיות בשלום ובאהבה עם אשתו. שהרי אברם נתן רשות לעשות בהגר בטוב בעיניה אע"פ שהיתה הרה והיתה יקרה בעיניו מאד שהרי היה בן פ"ה שנה, ולא חסך דבר להניח דעתה של שרי ולא רב עמה.
וכך הוכרחה הגר לעזוב את הבית אחרי ששרי נהגה בה קשות הלכה ונדדה למרחקים כאדם השונא חברו, כשמתחרק ממנו הוא מוצא מנוח.
ותענה שרי ותברח מפניה (לך לך טז- ו)
יש לתמוה מדוע עינתה שרה את שפחתה עד שברחה ממנה שכתוצאה מזה אנו סובלים עד היום מבני בניו של ישמעאל?
בכל זאת נענשו שרה ואברהם כי בגלל שרדתה שרה בהגר, ואברהם לא מיחה, עד היום בני ישמעאל אורבים לנו.
ועוד ששרה דיברה כלפי הגר בלשון בזיון שמתחילה אמרה לאברהם "בא נא אל שפחתי", ולא כרחל שאמרה ליעקב "הנה אמתי בלהה בא אליה" (בראשית ל, ג). אמנם אברהם דקדק בלשונו באומרו לשרה "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך", רמז לה בעיניך היא שפחתך, אבל בעיני אינה כן. (העמק דבר לגאון הנציב)
נמצאנו למדים שצריך להזהר מאוד גם בכבודם של הגוים, ובפרט אם הם זקנים כמו שמסופר בתלמוד (קדושין לג) על רבי יוחנן שהיה קם לפני זקנים ארמיים, אמר כמה הרפתקאות וצרות עברו עליהם, וראו נסים הרבה. קל וחומר שצירך לכבד כל יהודי ויהודי ולהזהר בכבודו, כי אחינו הוא, בני איש אחד אנחנו (לבוש יוסף)
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (לך לך יז-ד)
וכך פייס הקב"ה את אברם ואמר לו: עד עכשיו היה שמך ארם כי היית אב של עם ארם נהרים אביהם ופטרונם, אבל מכאן ואילך אמליך אותך על כל העולם, ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם יהיה שמך. כי האות ה"א שאני מוסיף לך חשובה מאוד, ובכך ארבה אותך מאוד.
ודעו שמאז נצטוו הכל לקרוא לו בשם אברהם. וכל הקורא לו אברם עובר על שתי מצוות ה'. האחת שאמר: ולא יקרא עוד שמך אברם והשניה שאמר כי אם אברהם יהיה שמך. ולכן יש לדקדק בתפילת שמו"ע כשאומרים אלהי אברהם ומגן אברהם, לומר השם בבהירות כדי שיכירו שהוא עם ה"א. ואלו המתפללים שמו"ע בשטף עוברי על שתי המצוות בבת אחת. (מעם לועז).
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים (לך לך יז-ד).
אברהם היה לאב המון גויים, קידש שם שמים בכל אתר ואתר וכמעט לא היה איש שלא מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא עולם. וכלשון הרמב"ם (פרק א' בהלכות ע"ז) "עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיד שואל היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסובב אותו". ומוסיף הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב') "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולם ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים...ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והיית להם לאלהים ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך לדרתם... ונמלתם את בשר ערלתכם...והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם.(לך לך יז- א-יג)
מצוות מילה
הנה כמה הערות על פרשה זו:
מצות מילה היא מצוה מיוחדת במינה, כל יהודי באשר הוא מוכן לקיים מצוה זו, גם כאלה שרחוקים מקיום הדת מקיימים מצוה זו ללא שום התלבטות על אף הצער הנגרם ע"י זה לתינוק שרק עכשיו נולד, וכאילו כל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'.
מהו התוכן של מצות מילה? ומדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצוה זו, ולא גדולי עולם שקדמו לו כמו נח או אדם הראשון? עוד צריך להבין, מדוע ציוה הקב"ה את אברהם מצות מילה רק כאשר כבר היה זקן, בגיל שמסוכן לקיים מצוה זו? עוד נשאל, מדוע אברהם לא קיים מצות המילה מיוזמתו כפי שנהג בכל התורה כולה?
אמרנו שכל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'
והנה דבריו של הבית הלוי: "התהלך לפניו והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך", הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם בגדר הסרת החסרון, דהערלה היא מום באדם ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם היא הוספת מעלה וקדושה כמו כל מצוות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה שני ענינים אלו יחד... וזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, אמר לו שני דברים, דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים. ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם, דעל ידה יתווסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה...והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה, דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים, כי כל הגויים ערלים, ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואח"כ באה הפריעה, והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה".
שאלנו מהו הטעם והתוכן של מצות מילה?
יש מהמפרשים שפירשו שהמילה היא חק. וז"ל האבן עזרא (בראשית טז, א) "והיה תמים. שלא תשאל למה המילה". וכן פירש הכוזרי (מאמר שלישי אות ז) "אולם הצווים האלוהיים אין לשכלנו מבוא אליהם כלל. גדולה מזאת! השכל מרחיק אותם, ואין הוא מקבלם עליו כי אם כמו שאדם חולה מקבל עליו פקודת הרופא ותרופותיו. הלא תראה כי המילה, עם היותה רחוקה מן ההגיון ועם שאין לה כל מבוא לחוקה החברתית, קיים אותה אברהם". אולם הרמב"ם והאברבנאל כתבו שהסרת הערלה מחלישה תאוות המין. וז"ל האברבנאל "שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבר ויתמעט הפועל הבהמי". עוד פירוש מצאנו בכלי יקר, שהסרת הערלה מביאה לידי טהרת הלב. וז"ל "סתם מילה חיצונית זו לתכלית נכבד, והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו".
ומה תוכן המצווה? הנה דבריו של החינוך (פרשת לך לך מצוה ב) "והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".
עוד שאלנו מדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצות מילה, ומדוע נצטווה אברהם לקיים מצוה זו בגיל כה מאוחר?
רק את אברהם, ודוקא בגיל זה, ציוה הקב"ה במצוה זאת, להיות הראשון המקיים אותה בכל תולדות ההיסטוריה, למען שלא יהיה לאומות העולם פתחון פה מדוע בחר בו הקב"ה להיות אב המון גויים. משך הקב"ה את תשומת הלב של כל באי העולם ומיקד אותה באברהם בזה שראו אדם זקן מסיר חתיכת עור מקום הערוה (יעויין בילקוט מעם לועז שכתב שאכן נימול אברהם בפרהסיה) מעשה מוזר ביותר! וזה נעשה בכוונה תחילה, להראות לכולם שהוא אכן ראוי בגלל טוהר מידותיו להיות ראש אומות העולם, וכדי שתתפרסם גם מערכת יחסיו המיוחדת עם בורא עולם. והנה לשון הכלי יקר אמר לו הש"י: "יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה, אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון גויים צריך אני פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גויים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גויים". זוהי גם כן הסיבה מדוע לא קיים אברהם מצות מילה לפני ציווי ה', כי האבות קיימו התורה כדי להגיע לשלמות, ולתכלית המצוה כבר הגיע אברהם בלעדיה. (אוהל תורה)
ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (לך לך יז-יב)
ר' שמשון ורטהימר, אשר חי בוינה לפני כמאתים שנה, התפרסם הודות לחכמתו ולמידותיו התרומיות. קיסר הממלכה, ליאופולד, הכיר בחכמתו ומנהו ליועצו הכלכלי. בתוקף תפקידו ידועים היו לר' שמשון סודות המלוכה, והשפעתו בחצר המלך – גדולה היתה.
ר' שמשון נתן דעתו לאחיו היהודים, ובמעמדו הרם פעל רבות לטובתם. הוא לחם בעוז נגד המעלילים והמלעיזים למיניהם, שקמו להתנכל לעם ישראל, ולבד מזאת תמך בכספו בכל נצרך ונזקק.
כפי שארע לא אחת בתולדות היהודים – מעמדו של ר' שמשון בחצר המלוכה עורר את קנאתם ושטנתם של הגויים. בין אותם שונאים היה כומר אחד, אשר הצליח להתקרב אל הקיסר ולרכוש את אמונו. העובדה שהקיסר כה סומך על היהודי היתה לצנינים בעיני הכומר, והוא פעל בתכסיסים שונים להטות את לב הקיסר מעם היהודי.
באחד הימים, בשעה ששוחח הכומר עם הקיסר, פלט לפתע, כאילו לתומו: "היהודי הזה, הממלא תפקידים נכבדים בארמונך, מה שמו? ורטהימר? ובכן, ורטהימר זה – הנאמן הוא לך בלב ובנפש?"
"איזו שאלה!" השיב הקיסר. "אני נותן בו אמון מלא!"
"אמון מלא ביהודי?" תהה הכומר. שהיהודי מרמה אותך".
הקיסר לא הגיב. והכומר המשיך: "יש בידי הוכחות לכך שהיהודי מערים עליך וגונב מכספך: שחדתי אחד מעוזריו, וזה הביא לי העתקים מפנקסי חשבונותיו. היודע אתה, הקיסר, עד כמה עשיר הוא היהודי הזה? עושר אגדי יש לו! ואת הכל בודאי גנב מכספי הממלכה! מציע אני, כי הקיסר ישאל אותו מהו הסכום המדויק של כספו. אם ינקוב בסכום המדויק, זה הרשום בספרי חשבונותיו – אודה גם אני ואומר כי אדם זה, ללא דופי. אך אם הסכום שיאמר, יהיה נמוך מהסכום הנקוב – אות וסימן הוא, כי שקרן הוא וגנב! ואז, אבקש ממך, אדוני הקיסר, למסור את היהודי לידי, ואני אדאג שיקבל את העונש הראוי לו על מעשה רמאות שכזה!"
הקיסר השתכנע והסכים להצעת הכומר, אך הוסיף: "ובכל זאת, בטוח אני, כי אשמותיך חסרות שחר הן!"
"אני לא בטוח בכך", העז הכומר לחלוק על דברי הקיסר. "ומבקש אני, כי אם יוכח ששקר בפי היהודי – ישרפוהו חיים. כדאי להסיק מיד את הכבשן המלכותי, כדי שגזר הדין יבוצע לאתר!"
גם לכך הסכים הקיסר, ולתלינים, מפעילי הכבשן נתנה הוראה להסיקו...
אך עוד הוראה סודית נתן המלך לתלינים: "אם יבוא אליכם אדם, ויהא זה מיועצי הקיסר החשובים ביותר, וישאלכם 'האם מלאתם את הוראת הקיסר' – תפסוהו והטילוהו אל הכבשן הלוהט, בלא לחקור ולדרוש בענין" – זו היתה הוראת הקיסר.
שמח וטוב לב יצא הכומר מעם הקיסר. "סוף סוף עלה בידי להפטר מהיהודי שנוא נפשי!" הרהר בחדוה. בדמיונו ראה את היהודי מוטל בכבשן הלוהט, ואיש אינו נחלץ להצילו...
אך יצא הכומר מלפניו, ור' שמשון הוזמן לבוא אל הקיסר. בהגיעו, פתח הקיסר ושוחח עמו בידידות כימים ימימה. תוך כדי שיחה שאל לפתע הקיסר: "אמור נא לי, ידידי שמשון, השבע רצון אתה ממצבך הכספי?"
"ברוך ה'" השיב היהודי, "אין לי כל סיבה להתלונן" ,מבין אני, אפוא, המשיך הקיסר, כי מקבל אתה שכר הולם עבור שרותיך בארמוני, אם כך,, הוסיף הקיסר להתענין בעדינות, "התוכל לגלות לי מהו סכום הכסף שברשותך? ובכמה מעריך אתה את רכושך?"
השיב ר' שמשון: מבין אני כי הקיסר מצפה לתשובה מדויקת, אך איני מסוגל להשיב על כך ברגע זה, מבלי להתבונן בחשבונותי.
"הו, אינני מתכון לדיוק מופלג של אגורות בודדות..." צחק הקיסר. "כונתי היא, בכמה מעריך אתה את רכושך באופן כללי?"
חשב ר' שמשון רגע קל, ואחר נקב בסכום. היה זה עשירית מהסכום שנרשם בפנקסי החשבונות שהציג הכומר! הקיסר הרגיש, כי הזעם מחלחל בקרבו: "היהודי משקר!" הרהר. ואולם, גם צער מלא את לבו, על שכל השנים העז היהודי לגנוב את דעתו ואת כספו במצח נחושה!
את כל המתחולל בקרבו לא הראה ליהודי, היושב לצדו. "עשה עתה, את אשר אומר לך", פנה הקיסר אל ר' שמשון. "לך אל מקום הכבשן, ושאל את התלינים אם מלאו את הוראותי".
מבלי לחשוד במאומה קם ר' שמשון ופנה למלא את מצות הקיסר. עודו בדרך, והנה נקרה לפניו יהודי ממכריו. פניו של האיש הביעו שמחה גדולה בראותו את ר' שמשון. "שלום עליך, רבי!" קרא בקול. "הן אותך בכבודך ובעצמך מחפש אני מאז שעות הבוקר. לבני הרך מלאו היום שמונה ימים, ועלי לערוך לו ברית מילה. עד עתה לא הצלחתי להשיג מוהל, ואתה – ידוע כמוהל מומחה. בוא נא עימי והכנס את ילדי לבריתו של אברהם אבינו".
לקיים מצוה כה חשובה – לא יכול ר' שמשון לסרב. הוא המשיך ללכת עם אבי התינוק, עד אשר הגיעו לביתו. ובבית, שמחה וצהלה. סוף סוף הגיע המוהל וניתן לגשת לקיום המצווה!
הברית נערכה, גם סעודת המצווה התקיימה ברוב פאר. והנה, חש ר' שמשון כי ראשו כבד ועייפות נוראה יורדת עליו. שכב, אפוא, על אחת הספות שבבית – ונרדם. שעות אחדות ישן שנה עמוקה, ואיש מבני הבית לא העז לעורר את האורח הנכבד משנתו.
במשך היום נודע לכומר כי תכניתו עומדת לצאת אל הפועל. נודע לו כי היועץ היהודי נשלח, בפקודת הקיסר, למצוא את מותו בכבשן האש. עוד סופר לו, כי הקיסר ציוה להחרים את כל רכושו של היהודי. שמחתו של הכומר לא ידעה גבול. "עלי לראות במו עיני את היהודי המושלך אל כבשן האש!".
במרץ רץ הלך אל מקום הכבשן. התלינים קדמו את פניו, והוא שאלם: "האים מלאתם את פקודת הקיסר?" שמעו זאת התלינים והשיבו: "לך אנחנו מחכים!" ובטרם קלט הכומר את המתרחש, תפסוהו ידים אמיצות והוא הושלך לכבשן...
בחצות הליל נעור ר' שמשון משנתו. מבוהל היה: בשל השנה העמוקה שבה שקע נאלץ לדחות את בצוע שליחותו של המלך!
הוא פנה אל ביתו, ושם קבלוהו בני הבית בפנים נפולות ומודאגות: בפקודת הקיסר הוחרם לפתע פתאום כל רכושם, ומי יודע אילו סכנות עדיין צפויות להם...
ר' שמשון לא נתפס להרהורים עגומים. משהאיר היום שם פעמיו לכבשן, למלא את מצוות המלך. "האם מלאתם את מצוות המלך?" שאל את התלינים, בדיוק כפי שהורה לו המלך.
"כן", השיבו הללו. "השלכנו את הכומר לכבשן, והוא נשרף חיים".
מכאן המשיך ר' שמשון אל ארמון הקיסר. הקיסר בראותו את היהודי, בהה לעברו בתדהמה: היתכן כי היהודי קם מקברו? נבהל. אך הנה הגיעו לאזניו דבריו של ר' שמשון: "מפאת סיבה בלתי צפויה נאלצתי לדחות את בצוע פקודת המלך להיום. אך האיר השחר הלכתי לכבשן, ושם אמרו לי כי אמנם נתמלאה פקודת המלך, והכומר הושלך לאש, כפי שצוה המלך".
"ואולם, רצוני לשאול שאלה נוספת", המשיך ר' שמשון, "שאלה הנוגעת בי עצמי: מדוע ציוה הקיסר להחרים את כל רכושי, אשר השגתיו ביושר, בעמל כפי?"
לתדהמתו של ר' שמשון, פרץ הקיסר בצחוק רם, וסיפר לו את כל השתלשלות הענינים. "מבין אני כי אדם ישר ונקי כפיים אתה", סיים הקיסר, "וה' אלקיך הצילך ממות, אשר לא היית ראוי לו!"
עד מהרה נערכה בדיקה, והתברר כי אותם פנקסי חשבונות, שהיו, לדברי הכומר, הוכחה לתרמיתו של היהודי – לא היו אלא מעשה זיוף.
"במה אוכל לפצותך על עגמת הנפש שנגרמה לך?" שאל הקיסר את יועצו היהודי.
ור' שמשון השיב: "אם יועיל הקיסר לבנות בוינה העיר בית כנסת גדול, בו יוכלו להתפלל היהודים לפני קונם – יהיה זה הפצוי הגדול ביותר!"
הקיסר הסכים, וכעבור זמן התנשא על תילו בית כנסת גדול, שנודע בשם "בית הכנסת של ר' שמשון". (מעשיהם של צדיקים)
ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וימל את בשר ערלתם וגו' ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו את שר ערלתו (לך לך יז, כג-כד)
ובשנת אלפים מ"ז ליצירה, בזמן שהיה אברהם בן צ"ט שנה בעשרה לחודש תשרי שהוא יום הכיפורים, באותו יום בבוקר נימול אברהם. וכך היה הדבר בהיותו חושש שאם ימול עצמו בלילה, יאמרו הבריות אילו ידענו מה שהוא עומד לעשות לא היינו מניחים לו לעשות כן, ולכן קיים המצוה הזאת בפרהסיא לעין כל. ומל עצמו במו ידיו, והיה לו כאב גדול מפני שהיה זקן. והקב"ה סייע לו כדי ששכרו יהיה כפול וי"א ששם בן נח מל אותו ואת ישמעאל. וי"א שבשעה שלקח הסכין למול עצמו רעדה ידו לכן אומר הכתוב וכרות עמו הברית ר"ל שהקב"ה עצמו היה המוהל, שהחזיק בידו כדי לעודדו ודעו כי אברהם נצטוה רק על המילה ולא על הפריעה כי הפריעה נתחדשה בזמנו של יהושע, ובכל זאת קיים אברהם גם את הפריעה.
המפתן באהל ישמעאל
ויהי היום ויאמר אברהם אל שרה אשתו הנה עברו שלוש שנים מיום צאת ישמעאל בני מביתו וישב במדבר, על כן אלכה לי אליו וראיתי את שלומו. ותצו שרה ויחבשו לאברהם את גמלו, וירכב המדברה ויבוא עד לפני אהל ישמעאל. וישמעאל לא היה בעת ההיא בביתו, כי הלך הוא ואמו להביא תפוחים ורימונים ותמרים וירא אברהם את אשת ישמעאל יושבת בפתח האהל ויברך אותה בשלם ולא ענתה אותו האשה דבר ולא שתה אלו לב. ויאמר אברהם איה אישך? ותען ותאמר איננו בביתו, כי הלך בדרך ויוסף אברהם לדבר אליה ויאמר הואילי, בתי, ותני לי מעט מים כי צמאתי! ותען האשה בקצף לאמור אין לחם ואין מים...סור לך מזה! ותבוא האשה האהלה ותקלל את ילדיה ותכם ותחרף גם את ישמעאל אישה. ויקרא לה אברהם שנית ויאמר עשי נא עמדי חסד ושמעי את הדבר אשר אנכי מדבר אליך. וירכו דברי אברהם הטובים את לב האשה הקשה ותצא ותאמר דבר כי שומעת אנכי! ויאמר אברהם כשוב ישמעאל אישך מדרכו ואמרת אליו לאמור בא הנה איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר הגידי לישמעאל הסר את המפתן הרע אשר באהלך ושמת תחתיו מפתן אחר הטוב ממנו!....
ויכל אברהם לדבר ויפן וירכב לדרכו. וישמעאל שב מדרכו ותגד לו אשתו את דברי אברהם ויבן ישמעאל כי לא טובה אשתו בעיני אביו הזקן, ויקחנה וירכיבה על החמור וישלח אותה בשלום אל אביה וילך ויקח לו אשה אחרת. ויהי מקץ שלוש שנים ויבוא אברהם שנית המדברה לראות את שלום ישמעאל בנו. ויהי כבואו עד לפני האהל ותצא אשת ישמעאל לקראתו ותברכהו.ויאמר אברהם הגידי נא לי בתי, איה ישמעאל אישך? ותען ותאמר איננו באהל כי הלך לצוד ציד. ותוסף האשה לדבר אל אברהם ותאמר סורה נא אדוני האהלה ונחת ושתית ואכלת ככל אות נפשך. וימאן אברהם ויאמר ברוכה את בתי, לה'! אולם לא אוכל ולא אשתה, כי ממהר אנכי לשוב לביתי ותצר בו האשה מאוד וירד אברהם מעל גמלו ויבוא האהלה ויאכל וישת, וייטב את לבו ויכל לאכול ויקם ויתפלל אל ה' לאמור אנא, ה' מלא נא את האהל הזה טוב! וישמע ה' לקול אברהם ויברך את בית ישמעאל כדבר אברהם, ואל פטימה אשת ישמעאל אמר כאשר ישוב ישמעאל אישך ואמרת אליו כדברים האלה: בא הלום איש זקן מארץ כנען וישאל לך וירא כי אינם ויאמר לי כה תאמרי לישמעאל טוב המפתן החדש אשר שמת באהלך אל תסירהו ממקומו כי לכבוד הוא לך! ויש ישמעאל לביתו ותגד לו אשתו את כל הדברים האלה ויאמר בלבו יהיה שם אבי מבורך, כי לא עזב את חסדו אתי ולא שכחני עד היום הזה!