פרטים

קטגוריה: פרשת לך לך

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 20:02

נכתב על ידי Super User

כניסות: 575

פרשת לך לך - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א 

ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר הראך (לך לך יב-א)

ה’ יתברך ציוה את אברהם אבינו ע"ה שיעזוב את ארצו, מקום מולדתו ובית אביו, משום שגלוי וידוע לפניו שבסופו של דבר תרח ישב בחרן (אבן עזרא).

והסיבה לכך על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם ידור אדם בשכונת ארעי ולא בעיר עם רשעים. לכן למרות שאברהם אבינו כבר הכיר את בוראו, בכל זאת אם יגור בסביבה של רשעים יש חשש שמא ירד ברוחניות, וכשיש חשש לקלקול יש להתרחק אף מבני המשפחה (אור החיים הקדוש).

אמרו רבותינו בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג). ו"לך לך מארצך" וכו’ הוא אחד מהנסיונות. ולכאורה יש להבין איזה ניסיון זה, והרי אם יאמרו לאדם הפשוט ביותר שחשוך בנים הדר בחוץ לארץ שיסע לארץ ישראל שיש שם פרופסור גדול המומחה בטיפול וריפוי עקרות ודאי שיסע ברצון ובשמחה לארץ ישראל, וכל שכן אם יובטח לו שירות רפואי חינם ועליהם כל מחסוריו והוצאותיו. וכאן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם שכאשר יסע לשם יזכה להיות גוי גדול, וגם יתברך בעושר וכבוד ואם כן איזה נסיון הוא זה?

התירוץ הוא שבדבר הזה עצמו התבטא הניסיון: האם יקיים אברהם צווי ה’ יתברך בגלל הנאתו וטובתו או בגלל ציוויו של ה’ יתברך. ואמר הכתוב "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה’" ללמדך שאברהם הלך רק משום שה’ אמר לו ולא משום נגיעות אישיות שלו, הרי שבודאי נסיון גדול מאוד הוא לצמצם את המחשבה שהמטרה תהיה רק משום צווי ה’ יתברך ולא משום הבטחות גשמיות (אור"ח הקדוש לוקט מלבוש יוסף)

ויאמר אל אברהם לך לך (לך לך יב-א)

"לך לך" להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול. כאן אין אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם. (רשי)

לכאורה, הרי בין אותם עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו נמצא הניסיון "לך לך" וא"כ קשה, דאיזה ניסיון הוא זה שבשעה שמבטיחים לו שלמקום שאליו יגיע יזכה לבנים וממון, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכו’ דבר שכרגע אינו זוכה לו?

מסביר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר":

אברם הלך בגלל ציווי ה’ יתברך ולא בגלל ההבטחות שהובטחו לו כמו שנאמר "וילך אברם כאשר דבר אליו ה’".

אפשר להסביר זאת בדוגמא: יש מצווה לצום ביום כיפור שבעשרה בתשרי ויש מצווה לאכול הרבה בתשעה בתשרי. ודאי שלצום ביום כיפור לשם שמים אין בכך כמעט כל קושי. אני רגילים ב"ה שעם ישראל כמעט כולם מקיימים ציווי זה ובוודאי שהאדם צם לשם שמים כי הרי יכול לאכול במקום שלא יראו אותו. אבל בשעה שהאדם אוכל בתשעה בתשרי ונהנה מהמאכלים ודאי שיותר קשה לכוון לשם שמים. זה הכלל: ככל שההנאה קיימת במצווה קשה לכוון לשם שמים. לכן הניסיון אצל אברהם היה גדול ביותר כיוון שהייתה לו הנאה מהמצווה ובכל זאת לא הלך בגלל ההנאה אלא הלך בגלל הציווי.

ואעשך לגוי גדול ואברכם ואגדלה שמך (לך לך יב-ב)

מצינו בגמרא כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב, אף על פי שציווה השם יתברך לקראו בשם ישראל (ברכות יג).

ובאמת מה טעמו של דבר?

הנה שמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלש עשרה אותיות, כמנין "אחד" כלומר, שהם הכריזו בעולם על אחדות האלהים. גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילים שלש עשרה אותיות. ביחד זה עולה לעשרים ושש אותיות, כמנן השם "הויה".

אם כן, משנהיה חייבים לקרוא ליעקב ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמנין "אחד" וכמנין "הויה", לפיכך חייב השם יעקב להשאר כמקודם.

כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת אבל אילו נשאר "אברם"
כמקודם, הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל", כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש.

וזהו פשוטו של דבר "ואגדלה שמך" מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלהי יעקב" שכן אלמלי אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כרחו היה נשאר "אברם" כמקודם...(הה"’ק מהר"ש מאוסטרופולי ז’’ל לוקט ממעינה של תורה)

והיה ברכה (לך לך יב-ב)

בך חותמין ולא בהם. (רש"י)

נאמר במשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).

שלושת עמודי עולם אלה הם כנגד שלושת האבות. אברהם היה גמילות חסד יצחק עבודה, שהקריב עצמו קרבן לה’ יעקב – התורה, שהרי היה "איש תם יושב אהלים", באהלי תורה.

בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח תתמעטנה התורה והעבודה, ולא יגאלו ישראל אלא בזכות צדקה וגמילות חסדים, כמו שאמר הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א-כז).

וזהו הרמז בדברי רש"י: "בך חותמין" חתימת הגלות, כלומר סיומה תהיה רק "בך" – בגלל מידת גמילות חסד שבך שכן לדאבון הלב תהיינה התורה והעבודה במידה מועטת ביותר... (אהל תורה לוקט ממעינה של תורה)

ואת הנפש אשר עשו בחרן (לך לך יב-ה)

אשר עשו בחרן - שהכניסו תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים (רש"י)

נביא במסגרת זו כמה סיפורים על קירובם לתורה של צעירים שברבות הימים הפכו לגדולי תורה ויראה.

כשנפגש רבי יצחק בלאזר בפעם הראשונה עם רבי יוסף יוזל הורוביץ הסבא מנובהרדוק, שאלו ר’ יצחק בלאזר לאן הוא נוסע? ר’ יוסף יוזל ענה שהוא נוסע ללייפציג לרגל מסחרו.

הוסיף ר’ יצחק בלאזר לשאול: ומה בדבר חובת האדם, לימוד התורה? ענה לו ר’ יוסף יוזל שהוא מטפל באשה וששה בנים וללא פרנסה ועם מה חיים?

על כך ענה לו רבי יצחק בלאזר, תוך כדי דיבור בנעימת התבוננות , "און מיט וואס שטארבט מען?" (ועם מה מתים?). דברי רבי יצחק בלאזר נכנסו וחלחלו בלבו של רבי יוסף יוזל ומשעה זו ואילך היה לו נוקף וחרד ממש, וניצוץ זה הפך לשלהבת שאליה התמסר רבי יוסף יוזל כל ימי חייו. (המאורות הגדולים, לוקט ממורשת אבות)

אלמנה צעירה, מטופלת ביתומים רבים, היתגוררה בעירו של רבי שמואל. פרה חולבת היתה לה, לאשה, וממכירת חלבה פרנסה האלמנה את משפחתה.

באחד הימים ארע דבר נורא: הפרה צנחה ארצה ונפחה נשמתה! כסף על מנת לקנות פרה חדשה לא היה לה, לאלמנה. לפיכך נשארה המשפחה האומללה ללא מקור מחיה.

הדבר הגיע לאזני יהודי בשם שמואל והרעיד את נימי נפשו. הוא לא נח ולא שקט עד אשר השיג את הסכום הדרוש וקנה פרה חדשה בעבור האלמנה והיתומים.

המצוה שקים - השבת מטה הלחם למשפחה בישראל, מלאה את לבו של הצדיק שמחה אין קץ. וימים רבים לאחר המאורע היה מתענין ודורש בפרנסתה של האלמנה המרוצה היא מן הפרה. היה מבקש לדעת, השורה ברכה בתנובת החלב? הבאים לקוחות רבים לקנות חלב? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שכולן התענינות בגורל האלמנה והיתומים.

באחד הימים כששאל רבי שמואל כמנהגו על אודות הפרה, פנתה אליו בתו היחידה, הצדקת מלכה ע"ה. "אבא", כך אמרה, "זה נכון שיש מצוה חשובה לתמוך באלמנה וביתומים, אך אותה אלמנה ואותם יתומים, שעליהם אתה מדבר, מצבם רחוק מלהיות נורא ואיום. מדוע איפוא, אבא, מרעיש אתה עולמות סביב הפרה שקנית, כאילו המדובר במצוה חשובה, העומדת ברומו של עולם?"

שמע אדון שמואל את דברי בתו, והשיב לה במשל: "מעשה באדם שפרנסתו היתה מכירת צמר ועורות כבשים. נסע האיש בעגלתו העמוסה ליריד המתקים בעיר פולטבה. בדרכו התכון ללון באכסניה על אם הדרך. כשראה האכסנאי את העגלה העמוסה בצמר ובעורות, חפץ לקנות פסת עור קטנה על מנת לתפור ממנה כובע לראשו. אך הסוחר, ששמע את הבקשה, צחק בלבו. "אני, הסוחר הגדול, אתעסק בעסקה פעוטה שכזו?" ובקול אמר לאכסנאי: "ראה, הן זוהי טרחה מרובה לפרוק את כל חבילותי על מנת למכור לך פסת עור קטנה, שכמעט אינה מביאה לי רווחים..." שתק בעל האכסניה ולא אמר מאומה, מי הוא שיטריח, בגלל הכובע שלו, את הסוחר הדגול??

"בבוקר, לאחר שהחליף כח, המשיך הסוחר בדרכו אל היריד. אך שם נכונה לו אכזבה.

מסיבה כלשהיא, בלתי נראית לעין, כלל לא הצליח למכור את סחורתו! אמנם היו אנשים

שהתעכבו ליד עגלתו ובחנו את העורות - אך איש מהם לא ביקש לקנות! בתום ימי היריד, מצא עצמו הסוחר מעמיס את כל סחורתו על העגלה. כפי שהגיע לפולטבה, כן יצא ממנה, מאומה לא נגרע מסחורתו. "בדרכו אל עיר מגוריו שוב עבר ליד אותה אכסניה בה לן בדרך אל היריד. גם עתה ביקש להנפש קמעה. כשהתקרבה עגלתו אל פתח בית האכסניה, ראה את האכסנאי לנגד עיניו.

’הו, אדוני’, פנה אליו בנימוס, ’הן ביקשת לקנות אצלי עור לתפירת כובע. אם כן, המתן רגע ואפרוק את חבילותי, ואז תוכל לבחור את העור המבוקש!’

"לשמע דבריו של הסוחר הסתמנה הבעת פליאה על פני משרתו. ’אדוני’, לחש, ’רצוני לשאלך דבר מה: מדוע כשהיינו פה בפעם הקודמת והאכסנאי ביקש לקנות פיסת עור, סרבת לפרוק את החבילות למלא את בקשתו, ואילו עכשיו באת אתה אליו והצעת לו לקנות, מבלי שהוא ביקש?!’

"לכך היתה תשובה מן המוכן בפיו של הסוחר: ’האינך מבין? בדרכי אל היריד קויתי למכור את כל סחורתי ביריד, ולכן לא רציתי להטריח עצמי סביב מכירת פיסת עור קטנה. אך שונה המצב כעת: ביריד לא הצלחתי למכור מאומה, וכל תקוותי התנפצו ועתה, מנסה אני להרויח אפילו את המכירה הקטנה הזו...’"

אדון שמואל הפנה מבטו לעבר בתו: "את, בתי, עדין רכה בשנים וחיים ארוכים משתרעים לפניך עוד תספיקי למלא את ימיך ושנותיך במצוות ובמעשים טובים לרוב. כן, בתי, עוד תספיקי לעשות ב’יריד’ הרבה ’עסקים’ מצליחים וגדולים... אך אני - אני אדם זקן שחזרתי בתשובה בסוף ימי, נמצא אני בדרכי חזרה הביתה. ב’יריד’ לא הצלחתי לעשות מאומה, ביריד החיים לא צברתי מצוות ומעשים טובים די הצורך. ולכן עתה, בהיותי בדרך הביתה, משתדל אני לאגור כל מצוה המזדמנת לי. כל מצוה ומעט טוב נחשבת עתה בעיני כ’מציאה’ ושש אני עליה כמוצא שלל רב. ואת, בתי, עודך שואלת מדוע מרעיש אני עולמות בגלל פרה אחת?"

ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען (נח יב-ה)

ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.

וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.

קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה’ אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה’ ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים)

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (נח יב-יא)

עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם (רש"י)

וכי רק עכשיו הכיר ביופיה? הרי חי איתה כל כך הרבה שנים. ואיך יתכן שכל השנים הללו לא הכיר ביופיה? האם עד עכשיו לא ידע ששרה היא אחת מארבע הנשים היפות בעולם? הרי מדובר באשתו. ויתכן אף לשאול מהאמור באבות "שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם" ואחד מהם "אשה נאה", אם כן הרחבת דעתו וגדולתו יתכן שבאה לו גם מצד יופיה של שרה?

אלא אומר ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו" הרואה אשה יפה ייתכנו שתי אפשריות א. יופיה הטבעי ב. שמייפה עצמה בתמרוקין ובתכשיטים.

דבר זה המבחן שלו יהיה כאשר תלך היא בדרך ארוכה יומים שלושה ולא תתקשט, אז נדע האם זה טבעי או שנראית לא כ"כ טוב כיון שלא התקשטה. כמובן שאם יישאר בה הידור ויופי למרות הדרך נוכל לדעת שיופי זה הוא טבעי.

והנה אברהם ושרה כאשר יצאו למצרים והלכו בדרך זמן רב וראה אברהם עוצם יופיה כי רב הוא מאוד ולא נשתנה כלל, בזה הכיר שכל יופיה הוא מצד עצמה ולא מכוח הקישוטין.

ועל זה נאמר "ויהי כאשר הקריב מצרימה" כאשר התקרב כבר למצרים ראה ששרה יפה כלבנה  לכן אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" מצד עצמך.

ובזה יובן לשון הפסוק "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד" לכאורה תיבת "היא" מיותרת. ניתן היה לומר "יפה מאוד"? נוספה המלה "היא" שמצד עצמה יפה היא ולא מצד קישוטיה.

ועם כל זאת ידע אברהם למרות שמצד עצמה הייתה יפה עד מאוד ידע לשמור על צניעות שבשניהם. היופי הוא לא סתירה לשמירה על צניעות אלא ההיפך "כל כבודה בת מלך פנימה". (אור דניאל)

אמרי נא אחותי את (נח יב-יג)

איתא במדרש פליאה מכאן ששוחטין לחולה בשבת ע"כ, והדברים סתומים ובספר כתב סופר כתב בזה שני ביאורים נחמדים, וזה לשונו שם:

אמרי נא אחותי את וכו’ שמעתי דאיתא במדרש פליאה מכאן ששוחטין לחולה בשבת והוא תמוה ונ"ל כי אפשר לומר וחי בהם ולא שימות, שהוא בעצמו מותר לחלל שבת להציל נפשו שנאמר פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה אבל מנ"ל שמותר לאחר לשחוט לחולה כדי להצילו ולהחיותו, אלא דיש להוכיח זה מדאמר אברהם לשרה, אמרי נא אחותי את שלא יאמרו אשתו היא והרגו אותי ואותך יחיו, ואם הרגו אותו לא היתה היא באיסור אשת איש, ועכשיו שתאמר אחותי היא ולא יהרגוהו ותהיה באיסור אשת איש, שמע מינה שמותרת לעשות איסור כדי להצילו ממות והן דברי המדרש מכאן ששוחטין לחולה בשבת כנ"ל משום פיקוח נפש (קול יהודה)

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (לך לך יב, יא-יג)

יופיה של שרי ידוע ובהיות שבמצרים לא הורגלו לראות אשה יפה, כי כולם היו שחורים ומכוערים שהרי הם אחיהם של בני כוש, ודאי הדבר שבעיניהם תיראה שרה יפה פעמיים מכפי שהיא באמת. והיה אברם חושש שאם כך יהיה יהרגו אותה ויקחו אותה. כי ידע שיאן בהם יראת ה’, לכן עשה שתי תחבולות כדי להצילה האחת שהצניע אותה בתוך תיבה וכיסה אותה יפה בתוך החפצים כדי שלא יראו אותה המצרי בשעה שתיכנס לעיר מצרים. ולפי שהם עלולים לפתוח את התיבה, או בשהותם במצרים במשך הזמן עלולים הם לראות פניה, כי בודאי אי אפשר להחזיק אותה סגורה כל הזמן, לכן עשה תחבולה אחרת הוא ציוה לשרה שתאמר כי היא אחותו של אברם. וכן ציוה הדבר הזה ללוט בן אחיו ולשאר האנשים שהלכו עמו למצרים, כי בשעה שהמצרים ישאלו על שרי, יאמרו כי היא אחותו של אברהם. ומפני שהיה חושש שמא תשכח כי היא רגילה תמיד לקרוא לו אדוני, כמו שהיו רגילות הנשים באותם הימים לקרוא לבעליהם כשהן היו מדברות אודותם, לכן ביקש ממנה אברם כי ברגע שהם יצאו לדרך, תתחיל לקרוא לו אחי, כדי שפיה יתרגל לכך ולא תבוא לידי טעות. ולכן אומר הכתוב: אמרי נא אחותי את כלומר: מעכשיו התחילי לכנות אותי אחי.

ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה (לך לך יב, יד-טו)

אבל משנכנסו למצרים בא המוכס כדי לגבות את דמי המכס ושאל על אותה התיבה מה יש בפנים. כי נראה היה שהיא מלאה וגדושה סחורה, הסכים אברם לשלם מכס כל כמה שהם רוצים. אמר לו המוכס: והרי יתכן שהתיבה מלאה כלי זהב שהמכס על כך גבוה מאד. הסכים אברם לפרוע לו המר המוכס: ושמא התיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. הסכים אברם גם לכך. אבל בראות המוכס שאברם מסכים על כל מחיר אמר המוכס: יתכן שיש בתיבה אבנים טובות ומרגליות יקרות ערך כאילו שאין ערוך להם. ובלי לראותם אי אפשר לעמוד על שוויים. ויתכן שיש איזה שודד בתוך התיבה. ולכן אמר כי אינו יכול להניחו לפני שהוא פותח, כטי יש הכרח לראות איזו סחורה יש לו בפנים. וכך פתחו תיבה זו בכח. ובינתים החשיך היום, וניכר היה זיו פניה שהיה רב. וכך נטוש ריב ביניהם, כי כל אחד הבטיח הרבה כסף ללקיחתה. וכן אומר הכתוב: ותוקח האשה בית פרעה, כלומר הם היו נושאי ונותנים ביניהם כדי לקחתה. וכשלא באו לעמק השווה אמרו ביניהם: מאחר שהיא כ"כ יקרה, ראויה היא שנביאה לבית פרעה מלך מצרים כי הדיוט אינו ראוי לקחתה.

ויש לשאול והרי מוטב היה אילו היה אומר אברם שהיא אשתו, ובכך היו מסתלקים ממנו, כי איש אינו מעיז ליקח אשה נשואה. ואם היה אחד מעיז פניו היה אברם יכול לתבוע אותו לדין על כך. ואילו כשאמר שהיא אחותו, הרי כל אחד יכול לקחתה, ואם הוא מסרב הרי כולם הופכים להיות לו לאויבים.

ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי. (לך לך יג, ב-ג)

וילך למסעיו: בחזרתו פרע הקפותיו (רש"י)

לכאורה, קשה להבין, כיצד יצא אברהם אבינו לדרכו בלי ממון ובלי צידה, עד שיהיה זקוק להלוואות והקפות? ועוד, מי זה היה מוכן להלוות ולהקיף לו לנודד זר?

ברם, כוונה אחרת טמונה בזה.

בעת שהיה אברהם אבינו הולך בדרכים, היה מפרסם ברבים את שם שמים ומכריז על מציאותו של אל אחד ויחיד, בורא שמים וארץ, אשר אותו צריך כל אדם לעבוד, וכך היה מכניס אנשים רבים תחת כנפי השכינה. ואולם לא כל האנשים האמינו לו, כי היו רבים ששאלו אם אמנם אמת הדבר אשר אברהם אומר, מדוע איפוא מניח הבורא לעבדו הנאמן אברהם להיות נע ונד על פני האדמה ואיננו נותן לו בשכרו מנוחה ושלווה? מובן, כי על שאלה זו זו נשאר אברהם חייב תשובה... שהרי באמת לא היו אלא אלא נסיונות בלבד. אלה היו החובות, ה"הקפות", אשר נתחייב אברהם במסעיו. ורק בחזרתו, לאחר שכבר נתפרסם הנס שעשה השם יתברך לאברהם במצרים, שהביא על המצרי "נגעים גדולים" והם שילחו את אברהם ואת שרה אשתו ברכוש גדול "ואברהם היה כבד במקנה בכסף ובזהב" אזי פרע את כל חובותיו "והקפותיו" שנשאר חייב מקודם עתה כבר היתה תשובה בפניו לשאלתם הקודמת.... (מעיינה של תורה)

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ (לך לך יג-ד)

ואע"פ שהיו אברם ולוט דוד ובן אח, והיה להם מקנה רב, והיה להם צער להיות יחד, בכל זאת לא יפרד ממנו אברם. אבל לוט שהיה רשע, וכן רועיו רשעים היו לכן נטוש ריב גדול ביניהם. אברם ושרה היו עקרים שלא היו ראויים לילד. וכן כתבנו שם שאחת הברכות של אברם היתה שבניו עתידים לרשות את ארץ כנען. ולפי שרועי לוט רשעים היו והיו רועים בשדות אחרים ולא נחשב בעיניהם גזל. כי טענו מאחר שהקב"ה הבטיח לאברם את ארץ כנען, ואברם כבר זקן ואין לו בנים, ובעיניהם לא נראה שהקב"ה ישנה המזל בגללו. וכשם שאין הפרדה יולדת גם הוא לא ילד, כי אין הקב"ה משנה הטבע. הרי למחר כשימות אברם עתיד לוט לרשת אותו כי אין לו יורש אחר, נמצא כי כל הארץ שייכת לנו, ואנו  יכולים לרעות צאננו בכל מקום שנחפוץ (מעם לועז)

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’ וילך אתו לוט, לוט זה היצר הרע כמובא בזהר הקדוש ולא עזב את אברהם, אלא שבכל מקום שאברהם היה הולך היה היצר הרע רודף אחריו. ויאמר אברם אל לוט הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. כלומר אם האדם עוזב כל הטרדות שיש לו ושיכול להשיג, ורודף רק אחרי התורה ומסתפק במועט פרנסה כדי שיהיה פנוי לתורה, כמו שאמרו רבותינו אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, כי למוד התורה מסוגל להכניע את היצר הרע, אבל אם האדם להוט אחר ממון וכיוצא דבר זה קשה מאד.

ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. אברם זה הנשמה ולוט זה היצר הרע, אומרת הנשמה אל נא תהי מריבה בין הנשמה ובין הגוף העכור, כי אנשים אחים אנחנו, נהיינו אחים ושנינו גרים ביחד, והאחד בלעדי השני אינו יכול להתקיים, ולכן אל תצער אותי יותר מידי, הלא כל הארץ לפניך רצה לומר הלא כל הזמן הוא לפנים לאכול, לשתות, לטייל לפטפט, לישון, ולעבוד, ואני מבקשת הפרד נא מעלי שהנשמה מתחננת ליצר הרע שיעזבנה דוקא בשעת התפילה וכל שכן בשעת נפילת אפים (נ"א נוטריקון נפילת אפים) כי צריך האדם להשתדל בנפילת אפים לומר מילה במילה, לאט לאט, כי במזמור זה יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וכל מי שמכוון במזמור זה בפרוש המילים ולא יחשוב בשעת אמירת מזמור זה מחשבות אחרות, זהו רפואת גופו ונפשו, ונצול מדינה של גיהנום, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, על הפסוק לדוד אליך ה’ נפשי אשא, (אש"א) נוטריקון אכילה, שתיה, אשה, רצה לומר שאין אדם חוטא אלא בשלושה דברים אלו ואנחנו באים לתקן עוונותינו ועוונות אבותינו באמירת מזמור זה והיצר הרע אינו מניח לנו.

אדם הראשון פגם באכילה שאכל מעץ הדעת, נח פגם בשתיה שנאמר וישת מן היין וישכר. ובני ישראל חטאו עם בנות מואב. וזה שאומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נ"א מעלי בשעת נפילת אפים כי אני רוצה לתקן את שלוש העברות שנעשו על ידי אכילה ושתיה ואשה הרמוזים במילת אש"א.

נמצא שנפילת אפים מסוגלת לתקן את מה שקלקלנו, ולכן  יזהר האדם שלא למד במזמור זה,  ולא לדלג, ולא להבליע אותיות, ויסתכל בסדור, וזה סגולה נפלאה לכפרת עוונות. ושמעתי מפי חכם ו צדיק אחד שבנפילת אפים יש כח לכפר אפילו על נדנוד עבירה חס וחלילה, ודוקא יזהר כמו שאמרנו לומר מילה במילה ולאט לאט, ולחשוב על מה שמוציא מפיו, וכבר ידוע ומפורסם המעשה שהיה ברבי מאיר חברו של רבי יהודה. ועוד, אמירת נפילת אפים שומר ומציל את האדם מעניני ניאוף וכדומה שלא יכשל בהם, כמו שמצינו בצדיקים גדולים שבא לידם עניני ניאוף וניצולו מהם. (אהבת חיים)

אמר השי"ת: אני אוהב את הגרים וי לזה  שבא להרוג את אברם שהוא אב המון גויים, וי לו שסופו למות. והדבר דומה לאותו מעשה שאירע ביהודי אחד מארץ ישראל שהלך לחוץ לארץ ל איזה הכרח, והניח את בנו ללמוד בא"י, כשהגיעה שעת פטירתו כתב שטר שכל נכסיו נתונים לעבדו מפני שהוא שירת אותו באמונה בלב ונפש. אבל התנה תנאי בתוך השטר שלבן יש רשות  לקחת את הדבר שהוא רוצה בו. ואין העבד יכול להתנגד לזה. נמצא שבתנאי זה נתן לו במתנה את כל נכסיו.וכשנפטר אסף העבד את כל הנכסים והלך לארץ  ישראל,  ושם מצא את בנו של אדונו והראה לו את שטר המתנה. הלך הבן וסיפר הדברים לפני רבו. השיב לו רבו ואמר אביך היה חכם גדול וידע היטב הדינים לכן עשה המצאה זו. כי אילו לא היה כותב שטר זה, לא היה העבד, מטפל כלל בנכסים וכל אחד היה נוטל מהם כל מה שלבו חפץ כי היה עתיד למות בעיר אחרת, לכן עשה שטר מתנה זה כדי שישגיח על הנכסים כדי שלא יניח לילך לאיבוד שום דבר, שהרי יהיה סבור שהם שלו. עכשיו כשתלך לדין תורה תטען כך "מאחר שאבי נתן לי ברירה לבחור כל מה שאני רוצה, אני רוצה איפוא בעבד גופו", מצא שכל הנכסים שלך, שאם גוף העבד יהיה שלך, אתה גם בעל הנכסים. כי לפי דין התורה מה שקנה עבד קנה רבו. ובטענה זו תזכה בכל. וכן היה באברהם, לפי שניצח את כל המלכים והרג אותם ושבה הכל, נמצא שהיה בעל על כל הארצות האלו.

ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב (לך לך יג -כ)

 ובמקום אחר הוא אומר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וזאת בהיותו כבן מאה ושלושים ושבע שנה, והלך לעשות רצון בוראו בזריזות ובהשכמה ומאידך גיסא נאמר כאן ואברהם כבד וכו’, אלא אפשר לומר שבעניני העולם הזה אברהם היה כבד מאוד בכסף ובזהב, אבל מצד שני בעניינים שנוגעים לשמים אברהם היה קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון שמים, וזהו וישכם אברהם בבוקר למרות שהיה זקן.

שנאמר "מבשרך לא תיתעלם" (ישעיה נח, ז) כל יהודי צריך ללכת בדרכיו של הקב’’ה שנאמר: "והלכת בכל דרכיו" כשם שהוא רחום וחנון אף אתה תהיה רחום וחנון שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט), לכן ציוה לנו הקב’’ה מיצוות צער בעלי חיים ומיצוות צדקה שחס על בריותיו. חז"ל אמרו: תעשר בכדי שתתעשר. (ובקהלת יא, יא) "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תימצאנו" ועוד אמר דוד המלך (תהילים ק"ב, ט) "פיזר נתן לאביונים צידקתו עומדת לעד". וכן גם גדולה צדקה שמזרזת הגאולה שנאמר (ישעיה א כז) "ציון במישפט תפדה ושביה בצדקה" שצדקה מגיע עד כיסא הכבוד שנאמר (תהילים פט טו) "צדק ומשפט מכוון כיסאך" ועוד (ישעיה ה, טז) "ויגבה ה’ צבאות במישפט והאל הקדוש ניקדש בצדקה" ולכן כל העולם עומד על חסד שנאמר (תהילים פט, ג) "עולם חסד יבנה".

לכן כדי להתקרב לקב’’ה צריך האדם להיות ראשית כל איש חסד שכבר אמרנו לע"ל "האל הקדוש ניקדש בצדקה" כי חסד מראה על אהבת ישראל שכבר אמר הילל הזקן שכל התורה עומדת על הדיברה "ואהבת לרעך כמוך אני אלוהים" והשאר פירושיה וסניפיה של הדיברה, ובמיוחד שהקב"ה אוהב את מיצוות הצדקה שמוזכר בתפילת עמידה מלך אוהב צדקה ומשפט.

מעשה בר’ ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר’ ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.

אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר’ ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ  ישראל.

בדרכו לארץ ישראל, עשה ר’ ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה,  ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.

אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר’ ברוך כאשר הגיע לירושלים ת’’ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.

כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".

וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר’ ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!

וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך)

ומסופר על הגאון רבי  יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?

סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.

נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.

לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה,  ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.

עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).

והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.

חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.

רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב...

מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.

כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות...כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות...

הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.

הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג...

נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד לוקט מזיכוי הרבים)

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

• פרשת לך לך
• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא