בין אדם לחברו

פרטים

קטגוריה: בין אדם לחברו

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 639

הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, על זהירות הנדרשת בבין אדם לחברו

לפני כמה שנים הגיע אלי יהודי נכבד, תלמיד חכם וירא שמים, שבור ורצוץ. בבכי ואנחה שח צערו, שמזה זמן הוא מצטמק והולך, עד שכחש בשרו ורזה כעץ יבש, נורא למראה. ערך בדיקות וניסה תרופות, וללא הועיל. נראה ממש – רחמנא לצלן.

ומדוע בא אלי? כי זוגתו נזכרה, שלפני עשרים ושבע שנים – שנות דור ! – היה לו תור להיבדק אצל רופא מומחה בבית החולים 'הדסה עין כרם'. הגיע בשמונה בבוקר, וכבר מצא תור ארוך של ממתינים. הפרופסור בדק ביסודיות ויעץ באריכות, והתור התקדם בעצלתיים. אבל סוף סוף, באחת וחצי בצהריים, לאחר חמש וחצי שעות המתנה, הגיע תורו

והנה בא אדם גבה קומה ורחב גרם, וטען שהוא לפניו!

החליט שאינו מוותר. כבר המתין דיו. "אני נכנס, וזהו!"

"לא תכנס!", קבע הלה. "זה תורי!"

בקוצר רוחו ומרירותו, הפטיר כלפיו: "הרי אתה שמן וחזק, מה יקרה אם תחכה עוד קצת?"

הלה נפגע, וזקר לעומתו את אצבעו התפוחה. אמר: "הלוואי שתרזה כמו האצבע שלי!"

אין לי מושג מי מהם נכנס ראשון. אבל עתה נתעוררה זוגתו לחשב, שמא נפגע מחמת הברית הכרותה לשפתיים (מועד קטן יח ע"א), 'ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך' (מגילה טו ע"א), ועלבונו עשה רושם.

ומה רצונו ממני? הואיל והוא זקן וחולה וכחוש, ממש לא נראה כמותו לרע, מבקש הוא שארחם עליו, ואברר האם אותו פרופסור שומר את רישום פגישותיו ומטופליו מלפני עשרים ושבע שנים. שאנסה לאתר את האדם שנכנס בסמוך אליו, כדי שיוכל לפנות אליו, לבקש ממנו סליחה ולפייסו. לא יאמנו בכיותיו וגניחותיו, איך התמרמר בלב נשבר…

מובן שהבטחתיו שאעשה כמיטב יכולתי, אבל פקפקתי בסיכויים להשיג רישומי יומן מלפני שנות דור. אבל הראיתיו את המסופר בספר 'תולדות אדם' (פרק יא):

רבי יחזקאל פייבל, המגיד מוילנא זצ"ל, כתב ששמע מהגאון רבי חיים מוואלאז'ין זצ"ל, שכאשר היה אחיו הגאון המופלא רבי זלמלה מוילנא זצ"ל כבן ארבע עשרה, נודע שמו לתהילה כחריף ובקי בכל התורה כולה. שקד על תלמודו בבית המדרש הגדול בוילנא, ויהודי ראה כבוד לעצמו להשמיע באזניו מחידושיו ולקבל הסכמתו. ניגש ואמר: "באתי לומר לך פירוש חדש ואמיתי במשנה במסכת דמאי". דמאי, כידוע, הם פירות עם הארץ שיש לעשרם.

אדרבה, מכל מלמדי השכלתי.

פתח הלה וגיבב דברים, תצילנה האזניים. לא הבין פשוטה של משנה, הקשה קשיות של תוהו ותרץ תרוצי בהו.

נענה רבי זלמלה בבדיחותא: "פרותיך פרות דמאי". בהברה ליטאית בה מתחלפת שי"ן ימנית בשמאלית, כאלו אמר: 'פרושך פרוש עם הארץ'. נבוך הלה, והלך.

בלכתו, הכהו לבו: 'מה עשיתי, הכלמתי יהודי! היה עלי להעמידו על האמת, לפקוח עיניו בביאור דברי המשנה. מדוע התלוצצתי עליו?'

בכה בכי רב, סגר את הגמרא, והלך לחפשו כדי לבקש מחילתו ולפייסו.

הלך מבית מדרש לבית מדרש, חקר ודרש: הראיתם איש שכזה וכזה תארו?!

איש לא ראהו, איש לא הכירו.

הלך בשווקים וברחובות, פקד אכסניות, ולא מצאו. מרוב צער, – חלה.

ריחם עליו חותנו רבי מיכל פעסלס ז"ל, ודיבר עם אדם חכם ונבון שיפקח צערו. כיון שהפיץ בכל מקום תארו של אדם, התחזה הלה בדמותו והתייצב לפני רבי זלמלה. אמר: "התכירני?"

אמר: "לא!".

אמר לו: "הרי אומרים שזיכרון מופלא לך, ואיך לא תכירני? לפני כמה זמן אמרתי לך פרוש נפלא במסכת דמאי".

אורו עיני רבי זלמלה: "האתה הוא?", כבר עמד להתנפל לפניו ולבקש סליחתו, אבל עינו לא הטעתו. אמר לו: "השם עד ביני ובינך, האתה הוא אם לאו?!"

לא מלאו לבו להכחיש, והודה על האמת. מתחזה הוא.

קרא רבי זלמלה בנהמת לבו: "כמעט והכשלתני! הייתי מבקש ממך מחילה ונרגע, בעוד עווני בתקפו!"…

בכה באין הפוגות, וכבר חשב ללכת לכל בתי הכנסיות והמדרשות, לעלות על הבימה ולהתוודות ולבקש מחילה בלב נשבר, פן ואולי ימצא שם אותו אדם ויסלח…

נודע הדבר לרבו, הגאון מוילנא זצ"ל, וקרא לו. הראהו מה שכתב ה"חובות הלבבות" (שער התשובה פרק י), שאם חטא אדם לחברו ועשה כל שביכולתו לאתרו ולמצאו כדי לבקש מחילתו ולא עלה בידו, ייתן הבורא יתברך בלב הלה למחל לו באשר הוא שם, ושקטה רוחו.

עוד זאת כתב שם רבינו הרמ"א, שהמוחל לא יהא אכזרי מלמחול. וגם זו עצה נפלאה לזכות בדין, שהרי משפטי שמים במידה כנגד מידה (סטה ח ע"ב), ש'המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' (שבת קנא ע"ב) ו'המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו' (ראש השנה יז ע"א). ואם כן, המוחל לחברו ימחלו לו, היש עסקה טובה מזו?

ונספר: במלחמת תשכ"ז עשו כל שונאי ישראל, ממזרח ומערב מצפון ומדרום יד אחת, זממו להשמיד להרוג ולאבד, היה לא תהיה. הפחד היה נורא. כידוע, הכשירו חמישים אלף חלקות קבורה, למקרה שההתקפה תהדף, כי אם לאו, חלילה, לא יהא שריד ופליט רחמנא לצלן. ובעוד עיקר המערכה ניטשת בדרום, ברצועת עזה ומדבר סיני, החלה ההפגזה על ירושלים. יושביה ירדו למקלטים, ושוועו לרחמי שמים.

בני ישיבת מיר הסתופפו במקלט ענק בשכונת 'בית ישראל' יחד עם תושבי השכונה, ולפתע נשא ראש הישיבה, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל את ראשו ואמר – מי שזוכר את מבטאו – "מובטחני שננצל!". ואכן, הניצחון היה מהיר ומזהיר. בתוך ששה ימים הוסרה טבעת המצור, והאויב הוסג לאחור, לגדות הסואץ ממערב ועד לנהר הירדן במזרח.

כשהיתה הרווחה, נשאל כיצד ידע וניבא.

אמר: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא" –

"אבל היתה איתנו במקלט עגונה אומללה, שבעלה נטש אותה ואת ילדיה לפני עשרים וחמש שנה, גזר עליה חיי גלמודה, כאלמנה חיה. באלו קשיים התמודדה, בפרנסה וגידול ילדיה והשאתם" –

"וכשהדי ההפגזות הרעידו את המקלט ואיש לא היה בטוח בחייו, שמעתיה אומרת: 'ריבונו של עולם, יתכן וזו שעתנו האחרונה. ואיני רוצה לעזוב את העולם כשבלבי טינה והקפדה. אתה היודע כמה המר לי בעלי וכמה הרע לי. אבל אני מוחלת לו במחילה גמורה!'"

ונשא קולו: "וכששמעתי זאת, ידעתי שניצלנו! כי עוררה במרום סליחה ומחילה והעברה על פשע!"…

מתוך הספר 'מקרבן לתורה'