בין אדם לחברו
סליחה- כבוד ולא חולשה
- פרטים
- קטגוריה: בין אדם לחברו
- פורסם בראשון, 09 אוגוסט 2020 20:16
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 627
סליחה- כבוד ולא חולשה
**הרב ש.ב.גנוט שליט"א**
השבוע עליתי ירושלימה. שם נעצרתי בדרכי למול ערימות הספרים המשומשים העומדים למכירה במעלה רחוב גבעת שאול. דפדפתי ודפדפתי, הרחתי ועלעלתי, שבוי בקסמם של הספרים, ספרי ההלכה, הפרשנות, השו"ת והקבצים התורניים המרתקים. עד שלפתע צדה עיני ספר בכריכה כתומה, בשם "החיים במחויבות", אותה כתבה רעבעצן א. יונגרייז. דפדוף זריז בספר הוביל אותי לעצירה, לגמיעת מספר דפים משובבי לב ונפש ולהחלטה זריזה, לרכוש את הספר לבני ביתי וגם לי (10 ₪ בלבד... הספר משומש במצב די טוב...).
בפרק שנקרא "סליחה" מספרת המחברת, ראש הארגון היהודי-אורטודוקסי "הנני", הנחשבת לרבנית האורטודוקסית-חרדית הידועה ביותר בארה"ב, את סיפורה של ג'ודי תלמידתה, שניתקה קשר עם אחותה היחידה במשך 8 שנים ותבעה אותה על ירושתה של אמה לבית משפט הנכרי, ולאחר השיחה עמה, שיחה רוחנית מופלאה במעלת בקשת הסליחה, המובאת בספר, היא טלפנה לאחותה. הרבנית יונגרייז מסיימת את הפרק בקטע המקסים הבא: לסיום אני רוצה להוסיף, שאף שנוצר רושם מהסיפור כאן, שהצלחתי לשכנע את ג'ודי לטלפן לאחותה במהלך שיחה מהירה, זה בהחלט לא היה פשוט כל כך. זה דרש הרבה שכנועים והפצרות. התנגדותה של ג'ודי משקפת דעה רווחת, שלפיה מי שמתקשר לבקש סליחה הוא החלש. אבל בעולם התורה ההפך הוא הנכון. זה אשר מסוגל להתנהג בענווה, להתגבר על האגו ולמחול על כבודו הוא הגיבור האמיתי. התפישות האלו מוחדרות לילדים מגיל צעיר מאד. את המידה שבה ערכים אלה משפיעים עליהם הבנתי אחרי התקרית הקטנה שאירעה בבר המצווה של נכדי יעקב.
זה היה באחד מאותם ימי קיץ לוהטים, אבל שמחת חגיגת הבר מצווה האפילה על החום. בני ישראל ואשתו רבקה ארגנו יום נהדר, ותשומת הלב שהקדישו לכל פרט ניכרה בזרימה החלקה של האירוע. הדרשה שיעקב נשא בקלות וברהיטות היתה המשמעותית מכל. היה רק פגם אחד, החלל הנורא שכולנו הרגשנו בשל חסרונו של בעלי, הוא היה כה מיוחד- האופן שבו בירך את כולם לשלום, דבריו מעוררי ההשראה שפשוט חדרו ללב והאופן שבו רקד עם הגברים במעגל בעיניים עצומות, מודה לאלוקים. תמיד בשמחות אנו מרגישים יותר בחסרונם של יקירנו, אבל חזרנו ואמרנו לעצמנו שעלינו להודות על הזכרונות מהשנים שהיה איתנו.
החגיגה עמדה להסתיים. אנשים החלו להיפרד, ואני חיפשתי את נכדי הקטנים ביותר. "איפה הם"? שאלתי את רבקה. "הם איבדו את הסבלנות ויצאו לשחק בחוץ".
קודם לכן, כשהגעתי לבית הכנסת, שמחתי לב שהרבה ילדי חסידים שיחקו בחוץ. תמיד ראיתי בילדים אלה שמשחקים ורבים ביידיש משהו חביב ומקסים. אהבתי להתבונן בהם, לשוחח איתם ולשאול אותם שאלות בנושאי תורה. לפיכך שקלתי אם למרות החום כדאי לי להצטרף לנכדי ולראות כיצד הם מתקשרים עם ידידיהם החדשים. בדיוק אז הגיע אלי בריצה נכדי בן החמש יוסף, אחיו הצעיר של יעקב והכריע את הכף.
"סבתא, בואי מהר!" הוא קרא. "כמה ילדים צוחקים לעקיבא". עקיבא הוא בנה בן החמש של ביתי סלובי, ושני בני הדוד האלה הם חברים נהדרים.
"מה?" קראתי בקול דרמתי בכוונה, "זה נורא! איך בני ישיבה יכולים לעשות דבר נורא כזה- ועוד בשבת! בוא נלך לחקור את העניין".
בחיוך מלא סיפוק אחז יוסף הקטן בידי, סמוך ובטוח שאטפל בעניין. הוא הוביל אותי החוצה, ואכן מצאנו את עקיבא עומד לבדו ונראה מנודה.
"מישהו לעג לך?" שאלתי.
עקיבא המשיך לנעוץ מבטים במדרכה וסירב לענות.
"כן", יוסף התערב. "בואי, אראה לך איפה הילדים האלה". ושם במרחק צעדים ספורים בלבד, עומדים במקום שבו ראיתי אותם קודם לכן, היו שישה או שמונה ילדים קטנים. הם היו הילדים הכי מתוקים שאתם יכולים להעלות על דעתכם. לבושים בבגדי השבת שלהם, עם הפאות הארוכות והכיפות השחורות הגדולות, הם נראו כמו תמונה. "האם יכול להיות שמישהו כאן, חס וחלילה, לעג לעקיבא?" שאלתי ביידיש.
השתררה דממה, כשכולם מביטים בי בפליאה.
"אם לא עשיתם זאת, הגידו לי", המשכתי, "אבל אם כן עשיתם זאת, עליכם להתנצל. כולכם יודעים איזה דבר נורא זה לפגוע במישהו. בוודאי למדתם ב"חיידר" שאסור להלבין פני אדם ברבים. זה החטא הכי גדול!"
עדיין היתה דממה.
"מי יהיה הראשון", שאלתי, "להראות את הדרך ולבקש מעקיבא סליחה?"
בלי לחכות לתשובה הסתובבתי וצעדתי לעבר עקיבא, שעדיין עמד לבדו. הילדים כולם הלכו בעקבותי, ואחד אחד ניגשו לעקיבא ואמרו: "אני מצטער".
צחקתי בשמחה, ושוב נדהמתי מכוחו של החינוך על פי התורה. אילו באתי בבקשה כזאת לכל קבוצת ילדים אחרת, רוב הסיכויים שהייתי זוכה בזלזול. אבל הילדים הקטנים האלה, בגלל הרקע התורני שלהם, באו לבקש סליחה. בעודי מתבוננת בהם, התנגן בראשי השיר שאנו נוהגים לשיר בבית הכנסת לכבוד התורה: "זהו עץ החיים בשביל אלה שאוחזים בו... דרכו היא דרכך הנועם וכל שביליו שלווים".
אילו ג'ודי קיבלה חינוך תורני, לא הייתי צריכה להתאמץ כל כך כדי לשכנעה להתקשר לאחותיה. כמו אותם ילדי חסידים היא היתה מבינה שלעשות את הצעד הראשון, לבקש סליחה, אינו מעיד על חולשה, אלא על כבוד וכוח. אבל אילו היתה לה מחויבות לתורה, אולי כל סיפור הניתוק ביניהם כלל לא היה קורה". מרתק, נכון וחכם.