בין אדם לחברו

ירושה מהסבא - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

פרטים: קטגוריה: צדקה וגמילות חסדים; פורסם בשישי, 21 אוגוסט 2020 12:45; נכתב על ידי Super User; כניסות: 388

ירושה מהסבא

* מאות משפחות מוסרות את מפתחות ביתם לכל דיכפין, "רק תבואו". מאות נהגים עוצרים את רכבם בשולי הדרכים, גם כשמתחשק להם לנסוע בגפם, ומסיעים "טרמפיסטים", מאות עוגות קצפת נשלחות בכל שבוע למאות משפחות יולדות, חלות מתוקות, קוגלים וסירים מהבילים, גמחי"ם ועזרה לסולת, הכל ירושה מהסבא שלנו... * מהו "לאהוב חסד"? האם "חסד" צריך כוונה? כיצד מרגישים את השני? מה חסר לשני ומה חסר, בעצם... לנו * בקשתו המעניינת של ראש הישיבה משר הפנים, הבית בגאולה של הקבצנים, משפחות האירוח בצפת וה'שוק' בקרלין * הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א במאמר על דרכי הנהגותיו של הסבא, שהוריש לכולנו את האהבה לחסד *

הרב שמואל ברוך גנוט

שכני הרב היין התקשר אלי בעיצומו של חג הסוכות, ביום האושפיזין של יעקב אבינו ע"ה ותהה האם אנחנו עדיין צריכים את הדירה לשמחת תורה. "פשוט הזוג הצעיר, בוגר ישיבת "כנסת יחזקאל" שרצה את הדירה, החליטו שהם בסוף נשארים בירושלים. אז אם אתם רוצים, הדירה ממש פנויה. בשמחה! מכל הלב!... "לא, בסוף אנחנו לא צריכים" עניתי. אך הרב היין הסביר שוב ושוב שאם בכל זאת נרצה, בשמחה. ממש ממש בשמחה, ואפשר להתקשר מתי שרק נרצה...

הרב פ. רץ מסוף בית המדרש וסידר ליהודי שישב לידי את רצועת התפילין, שישבה על בגדיו בצורה לא מסודרת. "הנה! עכשיו יותר טוב!", אמר הרב פ. ושב למקומו, כאילו אבן נגולה מעל ליבו כאשר הרצועה של "התפילין של ראש" של אותו יהודי עלום- שם, הסתדרה לה, נחה על מקומה הטבעי בשלום.

הרב ד. מגיע בכל שבת לפני הסעודה אל הישיבה הסמוכה לביתנו ו"נוטל" איתו שלושה- ארבעה בחורים, כדי "שיעזרו לגמור יחד את סיר הטשולנט". לא. לא הוא זה שעושה חסד עם הבחורים, שמזה- 3 שבועות לא ראו בית ומשפחה, אלא הם הם אלו שעושים לו ולמשפחתו חסד של אמת. משעמם להם, לבני משפחת ד., בני 8 הנפשות. זקוקים הם לרענון בדמות בחורים נחמדים, שיעזרו להם לשיר ושיסייעו להם ברוב טובם לגמור יחד את סיר הטשולנט המבעבע, ש"אם לא תבואו, הכל פשוט יילך לפח, וחבל"...

---מהיכן ריצת החסד, ה"אהבת חסד" הזאת?

מסבא שלי, עליו השלום.

סבא שלי היה יהודי בן מאה שנים, בלי עין הרע. יהודי מבוגר, כמובן, שעבר תלאות רבות בחייו. בחלק מכותבי ההיסטוריה שלו בהם קראתי מסופר שהוא יישב בבית סוהר 10 שנים. 13 שנה הוא התחבא באדמה, מאחר שהיו מספר טיפוסים מושחתים שרצו ללוכדו חי. במשך 13 שנה התחבא הסבא ז"ל בבור אפל, לבל יבולע לו. וכשיצא הוא משם לבסוף, מתוך תחושה שכבר שכחו ממנו, השליכוהו ל... תנור אש יוקדת. לא יאמן אילו הרפתקאות קשות ומרות עברו עליו, על הסבא זכרונו לברכה. כמעט כל חייו היה חשוך ילדים ורק באזור שנת המאה שלו נולד לו בן, שהיה סבא שלי גם כן, כמובן. (בנו השני היה...פרא אדם). בגיל 100 מל הסבא את ברית המילה, למרות כל הכאב והסבל שאדם בגילו יכול לשאת ו- 3 ימים לאחר ברית המילה שלו עצמו, כבר התיישב הוא בפתח ביתו, מחפש אורחים, פשוט מחפש אורחים. היה זה יום חמסין, חום לא- נורמלי, לא שגרתי בעליל, וסבא שלי יושב ו... ממתין לאורחים שאולי יבואו.

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ ", (בראשית יח ב- ח).

אהבת החסד שקיננה בלבבו של סבא שלי זכרונו לברכה, שככל שידוע לי היה גם הסבא של כולנו, היא זאת שמחזיקה את כולנו עם רף חסד גבוה במיוחד. נכון, כיום כמעט ואין צורך בפונדקי "הכנסת אורחים" לכל דכפין, אלא אם במקרה אתם מתגוררים בצפת, במירון או באזורי המסלולים של בני הישיבות בשלהי דקייטא. כיום רוב רובם של עוברי האורח והולכי הדרכים מסודרים דיים ואין להם מחסור במקום אוכל ושינה. אך עדיין, לא להאמין עד כמה "מפעל החסד" הפרטי של אלפי אלפי משפחות יהודיות פועל כהלכה.

ואם התחלנו ב"הכנסת אורחים" אמיתית, כמו שנהג הסבא, סבא אברהם אבינו ע"ה, אי אפשר לשכוח את ה"דירה של שֵאבבו" ליד "הצדיק הלבן" בצפת. את עשרות המשפחות הצפתיות היקרות שפותחות את ביתם ואת לבבם מתי שרק תרצו, מתי שכל "ישיבע בוחר" חפץ, ומארחים אותו בסעודות כיד המלך. רובם המוחץ של אותם משפחות צפתיות מתפרנסות בדוחק מעבודות כפיים פשוטות, ממילגת כולל או מה"ביטוח הלאומי". אך דבר אינו מונע מהם לפרוס מפיתם ומה"פפסי קולה" שלהם ומהבשר, הדגים, הטחינה והחומוס, לטובת מאות רבות של בני ישיבות, שנפשם חשקה וכממה לשבות בקרתא קדישא דצפת תובב"א.

בירושלים, באזור גאולה, ישנם משפחות רבות כאלה, שבשולחן השבת שלהם מתארחים עשרות בני ישיבות מכל הסביבה. בחורים מישיבת מיר, אמריקאים מכל סניפי הישיבות האמריקאיות שקמו מאוחר לתפילה ב"שטיבלאך" באזור, בחורים חסידיים, ספרדים, וכל מיני יהודים שרוצים, מכל מיני סיבות, לאכול בבית נורמלי, בחיקה של משפחה, עם אוכל אכיל וביתי ובאווירה שבתית טהורה. סיפר לי ידידי הרה"ג ר' אי"ש טורצ'ין, תושב רחוב שמעיה, כיצד התפלל באחת השבתות בביהמ"ד קרלין. בסיום התפילה נשארו מאות המתפללים על מקומם ונשמע רחש- בחש, רעש של כוורת דבורים. "לא הבנתי מה עושים עכשיו", סיפר לי פעם הרב טורצ'ין, "עד שמישהו דאג להסביר לי שכעת מחלקים את האורחים ואת כי מי שרק רוצה לאכול אצלנו". הקארלינערס' עומדים והגבאים משייכים לכל אחד מהם כל מיני אורחים שרוצים לשהות בביתם. אורחים אמיתיים, בגודל טבעי. כאלה שמארחיהם כלל לא מכירים אותם ולא יכירו אותם, בדרך כלל, לאחר הסעודה. הרב טורצ'ין, ששהה לא פעם אחת באזור, סיפר לי פעם על 'הכנסות אורחים' מדהימות שכאלה, שופעי טוב לב והמון אהבה לכל יהודי באשר הוא.

עזרה לאשה קורסת ושישה זאטוטים

--מהיכן צריכים להתחיל ולעשות חסד?

מעשה שהיה ביהודי, ש.מ. אולי היה שמו, שאיחר להגיע למקום אליו קבעו עימו שיגיע. כשסוף סוף הופיע האיש, מתנשף ונושם בכבדות מרוב ריצה ומאמץ, סיפר על אשה אחת שנזקקה בדחיפות לעזרה, כי אחרת היא היתה קורסת תחתיה ונופלת שדודה מרוב עומס. ששת זאטוטיה קיפצו מכאן לשם ומשם לכאן, ערימות הכלים בכיור החלבי איימו להטביע את המטבח ורצפת חדר הילדים הדביקה את כל הנכנסים אליה בדבק- סוכריות- בצורת- תרנגול, שמרחו הילדים בצהריים. "אין אף אחד בעולם שמכיר את מצוקתה של האשה, ה' ירחם", סיפר ש.מ. בהתרגשות, "רק אני יכול לעזור לה ולילדיה!".

קריאות התפעלות נשמעו מכל עבר, על מעשה החסד המאד- מופלא. אחד הנוכחים שאל בעיניים מלאות התפעלות מי זאת האשה המסכנה וש.מ. השיב: "אשתי".

ואז, אז כולם עשו "אהה" ארוך לאות אכזבה וחוסר נחת...

חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) 'אז תקרא וה' יענה'. לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

מסיבה זו ישנם המסתייגים מלהזמיןבקביעות לסעודות השבת בני ישיבה ואורחים זרים. "שולחן השבות הוא הזמן הכמעט- יחיד שלי במהלך השבוע בו אני יושב עם ילדי, מקשיב להם בנחת, שומע ומתעניין, מאזין לסיפורי פרשת השבוע מהגן, שומע את ה"ווארט" מהחיידר ומפטפט איתם בנחת, מספר להם סיפורים מבית אבא ושר איתם". אומר לי תלמיד חכם מעירנו, איתו שוחחתי על העניין ב"שיחת מסדרון" אחת שבין סדר ב' למעריב. "עזרתי מגיעה לליל שבת סחוטה ועייפה ואין בכוחותיה להתחיל כעת ולארח אורחים, לחוש לא בנוח מהצורך להיות ה"טופ שבטופ" ולעבוד קשה יותר. לכן אני מעדיף שהחסד יתחיל מהבית. החסד שלי הוא לסייע לרעייתי לישון מוקדם ככל האפשר ולהקשיב לילדים שלנו, במלוא תשומת הלב". במקרה שלו, בסיטואציה הביתית הספציפית שלו, הוא צודק בתכלית. הלא כן?!

כל הנדכאים של "גאולה"

כמובן שכמו בכל דבר ועניין אי אפשר לקבוע מסמרות של "כזה ראה וקדש". כולנו מכירים משפחות רבות, רבות מאד ונפלאות, ששולחן השבת שלהם מוקדש ברובו לאורחים שונים ומשונים, וילדיהם לא חשו מעולם בחוסר תשומת לב, אהבה וחום. ידידי הרב דב מן שליט"א, אברך מקסים תושב רחוב המאירי, סיפר לי סיפורי מופת על סבא שלו, הרה"ח ר' שמואל דוד דייטש זצ"ל ועל סבתו שתחי', שהיא אחות סבתי שתחי'. בני משפחת דייטש (ממשפחת הגאב"ד דקטמון זצ"ל וכל יתר בני משפחת הרבנים לבית דייטש, מפתח תקווה ו"חוג חתם סופר" וכו'. עזרתו לחיים של כ"ק מרן אד"ש מויז'ניץ שליט"א ועזרתו לחיים של מרן בעל "שבט הלוי" שליט"א הינן אחיות לבית דייטש) התגוררו בגאולה, בבית ירושלמי עתיק, הם, ילדיהם ו... עוד עשרות משוגעים, תמהוניים, מסכנים ונדכאים. לא היה מצב שאחד הילדים או הנכדים מגיע לבית ובבית לא נמצאים לפחות עוד 2-3 יהודים, שאוכלים או שותים, מעשנים סיגריות "על חשבון הבית" או משתמשים בחדרי הבית השונים כרצונם הטוב. היו עשרות יהודים שהיתה להם "קביעות" של עשרות שנים, לאכול אצל "שמיל דוד" ביום שני בערב, ביום רביעי בבוקר או בסעודה שלישית. פעמים רבות אין ספור לא אכלו בני הזוג דייטש את ארוחות הבוקר/ צהריים או ערב שלהם, רק משום שלא נשאר. כי פלוני הגיע וסחב איתו עוד שני תמהוניים. אלמוני מישיבת מיר קפץ לביקור והואיל בטובו להסכים לתחנוניו והפצרותיו ר' שמיל דוד, לאכול ארוחת ערב דשנה. האורח התיישב ליד שולחן עמוס וכשראה שמארחו לא אוכל איתו (כי לא נשאר לו אוכל, אל מול תאבונו הבריא של האורח הנוכחי...), הסביר לו הרב דייטש ש"אכלתי כבר".

"הסיגריה היתה, פעמים רבות, ארוחת הצהריים והערב של סבא שלי", נזכר הרב דב מן בגעגועים. ואני, שהכרתי את סבא שלו כדודו של אמו"ר שליט"א, הסכמתי בכל לב, יודע כי כל מילה אמת, וזהו רק מקצת דמקצת. יום יום ור' שמואל דוד שב מעבודתו הקשה כאח בביה"ח, אל בית גדוש ביהודים מסכנים ונדכאים, גלמודים וזקנים, לצד בני דודים רחוקים שנחתו מארה"ב או מהאחיינים ש"קפצו לארוחת ערב" מישיבת חברון. עשרות שנים שילדי משפחת דייטש אכלו את סעודות השבת עם יהודים שלא ראו צורת אמבטיה זמן רב. ומה קרה? האם משהו נפגם בנשמתם? חלילה. בדיוק להיפך. הם התחנכו שחסד הוא מעל הכל, והם משתדלים ליישם זאת גם בחייהם שלהם, ברוך ה'.

"מספר הסגולות העולמי"

"שנה תמימה בקבר רחל" היא כנראה סגולה נפלאה לשפע ברכה והצלחה. גם החזקתה של ערבה חבוטה בארנק הוא וודאי דבר גדול ומסוגל, וגם לקרוא "פרק שירה" בין השמשות במשך 40 יום. אך אם אנו מחפשים סגולות וברכות במקום הנכון, כדאי שנעסוק בגמילות חסדים.

חז"ל הקדושים מספרים (במסכת עבודה זרה דף י"ז): "כשנתפס רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: "אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול. אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". וממשיכה הגמרא ומביאה שרב הונא אמר דברים נוראיים, מזעזעים לכאורה, שכל מי שעוסק בתורה בלבד ואינו עוסק בגמילות חסדים, "דומה כמי שאין לו אלוק", ומבאר רש"י שיהודי שרק לומד תורה מבלי שעוסק במצוות חסד, נדמה כמי שאין לו אלוקים שיעזור לו ויגן עליו.

ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" מאריך בעניין ומבארו, והוא מסכם: "על כן כשמזדמן לו לאדם עת צרה חס ושלום, הקב"ה בעצמו הוא הדיין שלו בעניין הזה ומנהיג אותו בחסדו, ובוודאי יינצל. מה שאין כן כשעסק בתורה בלבד ובגמילות חסדים לא עסק כראוי לו- לא נתעורר על ידו למעלה מידת החסד גם כן כראוי, ואם נזדמן לו אחר כך איזו צרה חס ושלום, ומסתמא יש עליו מלמעלה גם כן איזה דין- לא יוכל להינצל לגמרי מכוחות הדין שלא לשלוט בו".

הסתיימה לנו זכות אבות ואנו רוצים להינצל. מה עושים? "רבי יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני, אם ראיתם זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטטו, לכו והדבקו בחסד" (ירושלמי סנהדרין פרק י'). רוצים להינצל מהיצר הרע? נעסוק בחסד (עבודה זרה דף ה'). רוצים להקריב קרבן?- חסד חשוב מהקרבנות! (ילקוט שמעוני, הושע, רמז תקכ"ב). ומה עם ילדים טובים? "רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה, בעלי חכמה". ומה עם כל הברכות הכתובות בתורה? כן, גם הם נאמרו רק בבעלי החסד (תנא דבי אליהו פרק כ"ו). בספרו של מרן החפץ חיים זצוק"ל "אהבת חסד" ישנם פרקים שלמים המפרטים את גודל מעלת עושי החסדים בגופן ובממונם. כל שורה בספר זה יכולה להוות סקיצה כוללת לכל עלון צדקה של כל קופת צדקה שהיא. ואנחנו מחפשים את הסגולות מתחת עמוד החשמל?!...

איזה חסד גמל אברהם אבינו עם המלאכים?

חסד אין פירושו חסד לעצמנו או למה שנוח לנו, אלא גם למה שלא נוח לנו ומה שטוב לחברנו. בספרי הקט "ויאמר שמואל" הבאתי (במספר מקומות) שישנם הוכחות לא מעטות מדברי הגמרא והראשונים שמצוות בין אדם לחברו אינן "צריכות כוונה". בשונה ממצוות שבין אדם להקב"ה, שתכליתם היא קירבתנו להקב"ה בעשיית המצוות על ידי כוונתנו למצווה, הרי שהמצוות בין אדם לחברו נועדו בשביל לעשות טוב לשני, והמצווה מתקיימת גם אם עושאה בכלל לא התכוון לעשות לשני טוב. תרמת לצדקה לצורך אגו אישי והעני נהנה בזכותך? מצוין. קיימת מצווה. איבדת שקל ברחוב ומישהו, שהיה זקוק לו, הרים אותו וקנה לעצמו לחמנייה? קיימת מצווה. וכן, גם להיפך. אם כיוונת ורצית מאד מאד לעשות מצוות חסד, אך זה שגמלת איתו את מעשה החסד שלך כלל לא נהנה ממנו, אזי לא עשית מעשה מצווה. כוונה טובה היתה לך, אך לא מעשה חסד.

ה"אור החיים" הקדוש, בפרשת השבוע שלנו, טורח להסביר שאברהם אבינו נתן למלאכים שביקרו אותו מטען רוחני טוב שסייע להם כמלאכים. מה הציק כל- כך ל"אור החיים" הקדוש, עד שהוא הוצרך לפרש שאברהם אבינו העניק משהו שווה לשלושת המלאכים שבאו לבקרו?!

שאלתי פעם את מורי ורבי הגר"ח קניבסקי שליט"א את השאלה הזאת, והשבתי לו בעצמי את תשובתי על העניין. ה"אור החיים" סבר שאם אברהם אבינו עשה מעשה חסד, מבלי שהמלאכים נהנו ממעשה החסד שלו, אזי לא נחשב שאברהם עשה בכלל מצווה. נכון, הוא טרח והכין אוכל ומשקה כיד המלך. אך מלאכים אינם צריכים אוכל ושתיה. ולכן הסביר ה"אור החיים" שהמזון שאברהם נתן למלאכים היה "מזון רוחני", כזה שנתינתו גרמה להם לעלות במדרגות המלאכים ובכך הוא גמל עימם חסד.
--והגר"ח קנייבסקי שליט"א הסכים עם הדברים.

נכון. אנחנו לא מעבירים בכח זקנים וילדים את הכבישים. אך לפעמים יצר החטטנות שלנו גובר על הרציונל הבריא ובאיצטלה של חסד אנחנו חייבים לרחרח מה קורה אצל השני, על מה בדיוק ניטשה המריבה בין הרב... לר'... וכיצד אנחנו יכולים לפשר ביניהם... אם המשפחה שאתם מזמינים לשבת, אינה רוצה להתארח. הם ביישנים. אין להם חשק ואנרגיה ללכת עכשו למשפחה אחרת או שפשוט אין להם חשק להזמין אתכם אחרי שתזמינו אותם- אז תוותרו. לא מקיימים מצות חסד אם מי שאתה 'גומל לו חסד' אינו חפץ עכשו במעשה החסד שלך...

חסד פירושו שהשני צריך את החסד שלך. וכשהוא אינו צריך אותו- אזי גם אם תכריח אותו לסייע לו, לא תקיים בכך מצווה...

---וכנראה ישנו גם חסד בכך שלא תמיד נטיף לאחרים לעשות מעשי חסד...
לא תמיד נח לכולם לעשות ברגע זה מעשי חסד. להשאיל את הדירה הלא- נקיה בעליל, להכין עוגה ליולדת השכנה, כשבני המשפחה עצמה לא זכו לעוגה כזאת כבר חודשיים, כי אמא באמת טרודה עד למעלה ראש, ולהשקיע שעתיים הערב בשיחה טלפונית עם קשישה גלמודה, כשבדיוק הערב אחי זקוק לעזרה בהקשבה ובעצה בנוגע לשידוכים שלו. גם מצוות חסד צריך לעשות בשום שכל, ובדעת צלולה של סדרי עדיפויות נכונים.ואם חשקה נפשך במצוות חסד-אזי תעשה זאת בעצמך. אל תטיף לאחרים, אפילו לקרובים, לעשות אותו. תחשבו על זה.

דירות ומכוניות- חסד באלעד

רבים מבקשים תמיד לכתוב על דירות לשבת. ישנם יהודים באזור שלכם שצריכים דירות לשבתות בר- מצווה ואירועים משפחתיים ואם אתם נוסעים לשבת להורים (או לשמחת בר מצווה משפחתית בעיר אחרת...), הם ישמחו מאד שתגמלו איתם חסד ותעניקו להם את הדירה מיום שישי אחר הצהריים ועד מוצאי שבת. רבים רבים מבקשים תמיד לעורר בעניין הכנסת האורחים בת 3-4 הדקות ברכבכם. התחבורה הפנימית בתוככי אלעד לוקה בחסר במאד מאד. ישנם שעות במשך היום בהם ניתן להמתין לאוטובוס פנימי במשך שעה, רק בכדי לנסוע מתחילת העיר ועד "נחלת יצחק", נסיעה בת 3 דקות. אברך שממתין בשעה 20:56 בכביש ומנפנף בידו שתעצרו לו, מתכוון להסביר לכם ללא מילים שאם לא תעצרו לו כעת, הוא יפסיד את ה"שמירת סדרים" שלו בכולל- ערב ומילגת ה- 400 ₪ הזעומה שלו תופחת ב- 30 שקלים. אלעד משופעת בנשים הנוהגות ברכבם ואתן, נשים יקרות, אנא התבוננו בצידי הדרכים, בעשרות נשים הממתינות עם זאטוטיהם לאוטובוס הפנימי, רק בכדי לערוך קנייה חפוזה ב"מרכז יהלום" או בחנות הבגדים שברחוב הרי"ף. הן ממהרות, לחוצות ועייפות, ואתן תוכלנה לסייע ב"הכנסת אורחים" של מספר דקות, מינימום טרחה והרבה הרבה שכר בשמים ובארץ. כולנו, כולל בעלי הדירות, כולל בעלי הרכבים, בניו אהוביו של סבא, אברהם אבינו ע"ה. האם שכחנו את מסירותו של סבא?!

"חסד אצלי הוא חוט של מחשב", צוחק ו.ט. "חסד אצלי הוא שכן שמסיע את הילדים שלי בצהריים הביתה, כי הוא בין כה וכה נוסע לחיידר ובשביל ילדי מדובר בהצלת נפשות, בפרט בימי הגשמים או בימי השרב", אומר הרב פ.י. "חסד אצלי הוא שההורים של הבנות בגן הבנות, בו אני מנסה להכניס את ביתי הקטנה רק בחודשיים מ"השנתון" שקבע משרד החינוך החילוני, יסכימו להואיל בטובן לקבל את ביתי לגן ולא יחששו ש"היא תוריד להם את הרמה של הגן"... אמר לי הרה"ג ר' א.ה. בצער רב. "חסד הוא להשיב ספרים לארון בבית הכנסת. ומי שלא עושה זאת- הוא אכזרי", אמר לי השבוע, בהמתנה באסיפת ההורים בחיידר, הרב מיכאל פוקסמן שליט"א, שהוסיף ש"הרי הסטייפלר זצ"ל כתב על זה דברים ברורים, חריפים ונחרצים". "חסד אצלי זה שהשכן שלי, שיודע לכתוב שירים, מקדיש לי רבע שעה מזמנו ומשרבט לנו שיר נחוץ לחגיגת הסיום של ביה"ס, במקום שאני ובני ביתי היינו יושבים על זה שעתיים, ולא מצליחים"... "וחסד אצלי הוא שמאן דהוא מהרחוב מחייך אלי חיוך גדול של "בוקר טוב" ואפילו מוסיף משפט מפרגן על כל דבר שלא יהיה. על הדרשה שמסרתי לפני שבועיים. על הבן שלי או על כך ש"נחמד לפגוש אותך על הבוקר"... אומר הרב ד.ק. מהכולל שלנו, והוא, וכולם, צודקים.

---עולם חסד ייבנה. כי מלבד מעלת החסד, מצוותה וסגולתה, העולם יכול להחזיק מעמד בזכות העזרה ההדדית, הסיוע, האכפתיות וההתחשבות. ואלעד, ברוך ה', משופעת באנשי חסד. אלא מאי? כל אחד, כולל אני, כולל אתה, צריכים להיות אנשי חסד ואוהבי חסד, כל הזמן. ואין מזרזים אלא למזורזים, נכדי סבא אברהם עליו השלום, זכותו תגן עלינו לעולם ועד.

תודה על הקלסר הכחול / הרב שב"ג/

אתה, האלמוני, דואג, במשך שנים, למלאות בדפי דפדפות פשוטות את הקלסר הכחול של גמ"ח מכשירי הכתיבה בכולל. אתה, ויתר חבריך האלמוניים, כמעט בכל בתי הכנסיות והמדרשות בעיר, מגיעים מתי שהוא ביממה, שולפים דפדפת חדשה ומכניסים אותה אל הקלסר של גמ"ח הדפים, העומד בפאתי בית המדרש. כמעט בכל יום מתרוקן לו הקלסר. בפרט בכוללים גדולים, בישיבות מרובות תלמידים או בבתי מדרש שוקקי פעילות. אתה כותב מחוץ לקלסר שהדפים נועדו אך ורק לדברי תורה וזהו, זהו התנאי היחיד שלך ואין בלתו. ואנחנו, מאות מאות יהודים שאינך עוקב אחריהם באופן אישי, נוטלים דפים, דפי דפדפת 14-20 שורות, מידי יום, וכותבים, כותבים בדפים שלך, בעטים שלך, מבלי להודות לך באופן אישי, ולו מהסיבה שאנחנו בכלל לא יודעים מי אתה.

חז"ל מאריכים בגודל מעלת העושה את מעשיו בצנעה ובחשאי והרמב"ם בהלכות מתנות עניים מונה אותו, את העושה טוב והמסתתר במעשיו, כגדול עושי הצדקה והחסד. נכון. אין לי מושג מי אתה, אך אני, וחברי לספסל הלימודים בכולל, רוצים להודות לך מקרב לב.

אז תודה רבה לך, יהודי טוב. הקב"ה ישלם שכרך. שכרך הרבה מאד, אין שום ספק!

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד', חשון התשע"א, ופורסם כאן באדיבות הכותב).