כשיעקב אבינו יוצא למלחמה האמיתית עם אחיו עשו, הוא נפגש עם המלאך, שרו של עשו. כשעם ישראל לא הצליח לצאת ממצרים, אמרו חז"ל שהחרטומים הצליחו לכבול בכבלי ברזל רוחניים את השר השמימי של עם ישראל, וכשיד ישראל היה על העליונה, היה זה כאשר הקב"ה קשר את שרו של מצרים בכבלים ואסר אותו, אסר עליו להשפיע על הצלחתם של המצרים.

 

ההקשבה והקשר אל התקשורת, פרשנויותיה וניתוחיה האין- סופיים, מכניסה למעגל מחשבתי, בו נראה שהשב"כ, המידע המודיעיני, שכח ההרתעה וכיבוי רשת החשמל בעזה, או, להבדיל, שמעשי הפלשתינאים קובעים. וזהו, שלא.

 

מובא בזוהר הקדוש ובדברי רבינו הארי ז"ל, שהמלחמות המתרחשות כאן, בעולם הזה, שורשם במלחמות המתנהלות בעולמות העליונים. שם, למעלה, מתרחשות המלחמות האמיתיות, כאשר שרי כוחות הרשע מנסים לקעקע את קדושת נשמת ישראל. רק שכאשר המלחמה העזה ניתשת שם למעלה, אנחנו מגלים אותה כאן, בעולמנו השפל, במלחמות בין הגופים. אך המלחמה כאן היא משל ובבואה לכל דבר שמתרחש בעולמות העליונים.

הקב"ה מנווט את ראשי המדינות ונשיאיו, חייליו ומחבליו, כחוטים התלויים על בובות משחק. הילדים שצופים בהצגות הבובות, מתרגשים ומתמוגגים מכך שהבובות זזות, הולכות, שרות ורוקדות. אך אנחנו המבוגרים, יודעים שישנה דמות אחת שיושבת מאחורי קופסת הבובות ומושכת בחוטיהם כרצונה, והבובות עצמם הם רק כלי במהלכיו של האוחז בחוטים. "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" (משלי כא,א). הממשלה רוצה, הצבא צועד, השב"כ קבע, המחבלים החליטו? כל אלו הינם בובות בכלי משחק בידי מעלה. ליבם אינו ברשותם, הכל בידי הקב"ה.

ההשתלשלות הנראית לעינינו, במלחמה הגופנית- גשמית שבין ישראל לחמאס ויתר הישמעאלים, הינה עוד גילוי להשתלשלות המלחמה הרוחנית העליונה, עליה נאבקים שרי עשיו וישמעאל ויתר אומות העולם, להרחיק את הנשמה היהודית מצור מחצבתה ולמנוע ממנה להתקרב יותר ויותר אל הקב"ה, אל שורשה העליון. כאשר נצליח לנצח שם, למעלה, את המלחמה. כאשר נשמות ישראל יתקרבו ויתדבקו בבוראם יתברך, ממילא תסתיים לה המלחמה כאן, בעולם הזה

וכשמתחדשת לה המלחמה עם כוחות האיסלם בעולם הזה, אנו מבינים שהמלחמה העליונה ניטשת כעת במלוא עוזה. 

ומה עושים כדי לנצח במלחמתם של הישמעאלים בנו ? כיצד ניתן להשיב את הבנים להוריהם, לביתם, למקום לימודם, לתורתם?

נכון, צודקים מומחי המלחמה, צריך לתקוף בכל הכוח, להיכנס לפעולה קרקעית חזקה, לירות טילים, לעצור מחבלים, בכל העוצמה, בלי להסס, בלי לפחד. כשכוחות הרשע הפועלים משמי שמים מנסים לקעקע את נשמות ישראל ונפשותיהם, ואנו רואים זאת במלחמה הפיזית הנגלית לעינינו כאן בארץ ישראל ובכל העולם הזה כולו, עלינו להפעיל את כל תותחי הקרבה שלנו אל הקב"ה, לנתץ את היצר הרע, להתרחק בעצמנו מכל פצצות החבלה, ולהשיב להם בצרורות של דברי תורה ותפילה, התחזקות בקדושה ובטהרה, שמירה מכל דבר אסור, ראייה, מחשבה ושמיעה אסורה. ועם ישראל, שכל העולמות כולם נבראו רק בשבילם ולטובתם, יכולים בכוח מעשיהם ומחשבותיהם להגיע לכל צורר ולכל כח רוחני רע ולמגר אותו. מיגור וחיסול הטרור של כוחות הטומאה, יביא לחיסולם גם כאן - בעולם הזה.

 

 

במשפטו של מנדל בילייס העלו הקטגורים את התלמוד ל"דיון", על שולחן השופטים, ותהו לפשר המשפט שחרתו חז"ל ש"אתם קרויים אדם ואין הגויים קרויים אדם". מדוע אתם, היהודים, סבורים שרק אתם קרויים בשם "אדם" ואילו כל אומות העולם אינם בני אדם?!, כעסו הקטגורים.

 

השיב על כך הסנגור, בשמו של מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל: "האומה הישראלית כולה נחשבת ל"אדם", אדם אחד, וראיה לכך היא שכשיהודי אחד בשם מנדל בילייס נקלע לצרה, כל העם היהודי כולו מתאחד מאחוריו, בתפילה ובדאגה, בחשש ובחרדה, בהתעניינות ובתקווה. אך כשאדם נכרי נקלע לצרה, ממשיכים הכל בשגרת יומם. לפיכך אנו קרויים "אדם", אדם אחד, מקשה אחת של הכלל-ישראל, ואילו אתם אינכם קרויים "אדם", אלא אנשים רבים אתם, פרודים זה מזה, רחוקים איש מרעהו".

 

ושוב אנו רואים כולם בעינינו כיצד "אתם קרויים אדם". כיצד כלל ישראל כולו, שבטיו ועדותיו, מחלקותיו וחלוקותיו, חבר לו יחדיו, כגוף ונשמה אחת, כשלבבותיהם של כולנו פועמים בתפילה ובבכיה, בתקוה ובחשש, אנא ה', אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילותינו והשב את הבנים הביתה. השב את השקט לארצנו והחש גאולתנו.

 

 

***

ההלכה אוסרת באיסור חמור ביותר (יש הסוברים שהוא איסור מהתורה), להיכנס לבתי התיפלה של הנוצרים. בכנסיות ובמנזרים עובדים עבודה זרה ב"שיתוף" ואמונת הנוצרים נחשבת לעבודה זרה, וכפי שכתב הרמב"ם במספר מקומות. לעומת זאת, לדעת רבים מהפוסקים אין איסור להיכנס למסגד מוסלמי, משום שהאיסלם מאמין בא-ל אחד. המוסלמים מאמינים בהקב"ה ולדעת רוב הפוסקים הם אינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה.

 

והמוסלמים, בעשרות השנים האחרונות, מוכנים למסור את נפשם, כפשוטו, למען המטרה שלהם. הם אינם רק מדברים גבוהה גבוהה אלא גם הורגים את עצמם ומאבדים עצמם לדעת, בפועל, כדי להחיש את מטרותיהם, והם גם מעתירים בתפילה, בכל יום ויום, אל אותו ה' האלוקים ית"ש שכולנו מתפללים אליו.

המלחמה באיסלם. לא המלחמה כאן, בעולם הזה, לא בלוחמה ברצועה ובגדה, אלא המלחמה האמיתית, הנערכת בשמים, בין שרו של ישראל לשרו של ישמעאל, היא אינה מלחמה פשוטה וקלה. כדי לנצח במלחמה זו אנו צריכים להגביה עוף מעל המוסלמים, תפילותיהם ומסירות גופם. כדי לנצח ולהשיב את הבנים הביתה, עלינו להפליג בתפילה, שתעלה על תפילותיו של אותו נער, ישמעאל, שהקב"ה שמע לתפילתו ולתפילת אמו הגר.

 

וכדי להתפלל ולהתפלל ולהתפלל, אנו לא חייבים להתכנס כל הזמן לעצרות ותפילות המוניות. פשוט וברור שא-ל כביר לא ימאס תפילת רבים ושתפילת רבים היא התפילה המעולה ביותר. אך אפשר, וצריך, להתפלל בכל רגע פנוי. לעלות במדרגות ולומר פרק תהילים. לרדת במעלית וללחוש פרק נוסף. לשבת במטבח ולומר פרק תהילים, לצעוד לחדר הילדים ולבקש, אפילו בלי קול, "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה, המקום ירחם עליהם". להתפלל כל הזמן, "ואני תפילה"- כותב דוד המלך (תהילים קט), שכל ה"אני" שלנו, שכל עצמותינו, מהותינו ולבבנו, בימים אלו, יהיו רק תפילה!

 

--- מדוע אנחנו לא מתפללים בכל רגע אפשרי?

 

כי אנחנו מאמינים בכח התפילה. אך אנחנו לא מספיק מרגישים את כח התפילה. כי התפללנו על יותר מידי דברים שלא נענו, לפי הנראה לעינינו, ואנחנו חדלנו להרגיש את השפעתה של כל תפילה, כל המיית הלב, לפני הקדוש ברוך הוא.

נכון, קשה להרגיש את השפעת התפילה בכל פעם. בפרט כשהתפללנו ולא תמיד נענינו. פעמים רבות אנו חשים, במוחשיות גמורה, שהנה התפילה בקעה שערים ואנו נענינו רק בזכותה. אך לא תמיד אנו רואים זאת בעינים.

אז אין ברירה, אלא לשנן, שוב ושוב ושוב, שזאת האמת. שכל תפילה, כל תפילה, אינה הולכת ריקם. שכל הרמת עיניים ולב כלפי מעלה, פועלת לטובה בעולמות העליונים, ושאסור להרפות מלהתפלל, כל הזמן.

 

כל פעולה, מחשבה, דיבור, תפילה, לימוד, של יהודי, פועל בשמים הרבה מאד!!

 

 

 

 

 

 הגמרא בקדושין (כט, ב) מספרת סיפור מופלא. רב אחא בר יעקב יצא ללמוד תורה, והתקרב הוא אל עירו של אביי. באותה עיר שהה מזיק נורא בבית המדרש. הגמרא מספרת שלמרות שהמזיקים מזיקים רק לאדם יחיד ורק בלילה, הרי שמזיק זה הצליח להזיק גם כששני אנשים נכנסו יחד לבית המדרש וגם בעיצומו של היום. אביי שמע שרב אחא בר יעקב מתקרב לעיר והוא ביקש מכל בני העיר שלא יסכימו לארח בביתם את רב אחא בר יעקב, כדי לגרום לו ללון בבית המדרש ולגרש את המזיק השוהה שם. ואכן, רב אחא בר יעקב הגיע לעיר וחיפש מקום לישון בו, אך לשווא. כולם סגרו את הדלתות ולא הסכימו להכניסו לבתיהם, כפי שהורה אביי. לרב אחא בר יעקב לא נותרה ברירה והוא נכנס לבית המדרש. והנה המזיק האימתני הופיע מולו, נדמה לו כתנין בעל שבעה ראשים. רב אחא פתח בתפילה לרבון העולמים יתברך, ועל כל כריעה שכרע בתפילתו, נחתך ראש אחד משבעת ראשי המזיק. לאחר התפילות ושבע הכריעות, מת המזיק ולרב אחא בר יעקב היתה הרווחה. למחרת בא רב אחא בר יעקב בטרוניה לתושבי העיר ואמר להם: "אם לא היה  מתרחש עימי נס, הייתי מסתכן".

 

שואל המהרש"א:  כיצד יתכן שאביי הכניס את רב אחא בר יעקב למקום סכנה שכזה? וכי ברור ופשוט שיתרחש נס כה גדול לרב אחא? ועוד, גם אם אכן ברור היה לו לאביי שהקב"ה יעשה נס לרב אחא בר יעקב. הרי כל אדם שעושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו. ואם כן, כיצד ייתכן שאביי הכניס את רב אחא למצב בו יזדקק לנס, ואז מהשמיים יורידו לו מזכויותיו?!

השיב על כך המהרש"א יסוד גדול, חשוב מאין כמותו: "ויש לומר שודאי סמך אביי שמתוך תפילתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק, ואין זה מיקרי נס".

 

--- השגת דבר מהשמיים על ידי תפילה, אינה נחשבת לנס. כך ברא הקב"ה את עולמו, שאם מתפללים- מקבלים. השמש זורחת בדרך הטבע, הכוכבים מנצנצים בדרך הטבע, הפרח צומח באדמה בדרך הטבע, ותפילה מתקבלת בדרך הטבע.

 

אנחנו צריכים כעת סיוע כדי להבין את נפש הילד שלנו, אז אנו פונים למלמד, מתקשרים למנהל, מופנים לאיש חינוך בעל נסיון גדול וגם מכוונים יותר ב"ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי תורתך". אנו זקוקים לסכום כסף גדול, כדי להרחיב את המרפסת, אזי אנו מנסים לארגן עבודת עריכה של ספר של אחד מהקדמונים ל"השלמת הכנסה", פונים לגמ"ח באזור ומחתימים ערבים, מנסים לבקש עזרה מדוד אמיד, וגם מקדישים רגע נוסף לתפילה ב"ברך עלינו". 

 

אז זהו, שלא. צריך להפוך כליל את הסדר. קודם כל נעתיר יותר ויותר ב""ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי תורתך", ראשית כל נשקיע את כל אישיותנו ב"ברך עלינו". כאן נמצא המפתח להצלחה. כאן פועלים בדרך הטבע, בתפילה. ולאחר מכן, אחרי שפעלנו בדרך הטובה ביותר, לאחר שדיברנו, ביקשנו והתחננו בפני טעטע זיסער שלנו, לפני ה"ידיד נפש אב הרחמן" האוהב שלנו. כעת נפעל בדרכי ההשתדלות האחרים.

 

 

בערב פסח התשע"ב, בין השמשות, נפטר בירושלים בן דודי, בן העליה הנשגב יהודה אריה מאיר זצ"ל. בן ישיבה מופלא ומופלג, שנפגע בתאונת דרכים לפני 12 שנה ובהיותו בן ז"ך ומזוכך עלה לגנזי מרומים. סיפר לי אביו יבלחט"א, דודי הגאון רבי אפרים שמואל מאיר שליט"א, מחבר ספרי 'עבודת משא' על הרמב"ם, סיפור מפעים: "היה זה לפני כתריסר שנים, כחודשיים לאחר התאונה בה נפצע יהודלה' שלנו זכרונו לברכה. אחד השכנים הציע לי שאסע עימו למורו ורבו הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, ושנינו נסענו ברכבו לישיבה, אל חדרו של הגר"א בישיבת טעש'יבין, שם ישב  והגה בתורה בכל ימות השבוע. סיפרתי לו על התאונה ועל כך שיהודל'ה שרוי בתרדמת, ורבי אברהם גניחובסקי קם ממקומו, חבש את מגבעתו והפטיר: "אני יכול לעזור".

"כיצד?", שאלתיו, והגר"א גניחובסקי השיב: "אנחנו ניסע עכשו לבית החולים, יחד עם צדיק הדור רבי זונדל קרויזר, ונתפלל".

וכך היה. הגר"א גניחובסקי התקשר לידידו הגר"ז קרויזר זצוק"ל, בעל 'אור החמה', והם שניהם אספו בדרכם את הגאון רבי נתן קופרשטוק זצ"ל, בעל 'מאורות נתן', מתלמידי הגאב"ד דטשעבין זצ"ל, ושלושתם נסעו איתנו ל'הדסה'. שלושתם לא הכירו אותנו עד לרגע זה, אך אם יהודי נצא בצרה, צריך לקום ולנסוע להתפלל. כל הדרך דיברו השלושה ברמזים של תורה. איזכורי גמרות, בבלי וירושלמי, באיזכורים קצרצרים, כשלושתם מבינים במה המדובר ומתווכחים, דנים ומשיבים זה לזה ברמזים של עוד גמרות וראשונים, וכך הגענו לבית החולים".

"בבית החולים עמדו רבי אברהם, רבי נתן ורבי זונדל, והעתירו בתפילה, במשך כשעה וחצי. "זהו הפתרון הטוב ביותר", אמר אז הגר"א גניחובסקי זצ"ל, "להתפלל".

 

*****

בספר הביוגרפי "הזיידע", מסופר על סבי זקני, המקובל הגה"צ רבי שמואל לרנר זצ"ל, מגדולי התורה שבשכונת שערי חסד ומקים בית כנסת הגר"א המפורסם שבתוכה, שבאחד הימים פגש בלכתו לתפילת הותיקין את אחד מנכבדי השכונה, בעודו מעלעל בעיתון היומי לפני התפילה. רבי שמואל התפלא עד עמקי נשמתו. "כעת הולכים להתפלל לפני המלך, לבקש, להעתיר ולהתחטא כבן לפני האב הגדול. לעת כזאת צריכות כל המחשבות להיות מרוכזות לתכנון השיחה עם הקב"ה, מה ואיך לדבר לפניו. ואם כן, כיצד אפשר להתפנות לקרוא חדשות לפני התפילה?" 

 

 

הנביאים הקדושים הגדירו, כל אחד בהגדרתו שלו, את עבודת היהודי בעולם, עד שבא חבקוק הנביא והעמיד את עבודתנו על דבר אחד, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". כל מציאות עולמנו ועבודתנו היא האמונה בה' והיא מקור חיותנו. מערכת האמונה, כך קובעים קדמונינו, היא נקראת תפילה. יש בה מדרגות מדרגות, אך התפילה מבטאת אמונה. הדבר המהווה את הסתירה הגדולה ביותר לאמונה היא העצבות, קובע הגר"ש פינקוס, כי מי שהוא עצוב, ניתן לומר עליו שהוא אינו מאמין. יתכן שבעומק ליבו הוא מאמין, אך באופן מעשי לא ניכר עליו שהוא אכן מאמין. אדם שמאמין שיש לו אבא בשמים, שדואג לו, שאוהב אותו הרבה יותר ממה שהוא אוהב את עצמו ושיש לו את כל האפשרויות לעזור לו בכל מה שצריך, אינו אמור להיות עצוב, ואם האדם עצוב, הוא אינו מאמין.

 

כשאדם יודע שכל הכסף שחסר לו, או שלדעתו חסר לו, שייכים לאבא שלו העשיר. אם נדע שאת כל סל השידוכים אוחז אבא שלנו, השדכן הגדול ביקום ומחוץ ליקום, ואם נרגיש שהרופא הגדול ביותר הוא אבא שלנו שבשמים, לא תהיה לנו שום סיבה להיות עצובים.

 

לכן כתב רבי חיים ויטאל זי"ע בשם רבו הקדוש האריז"ל ש"אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתוודה הוידוי ומפרט חטאיו, אז טוב להתעצב בלבד. אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצוות".

 

הרב פינקוס אמר בשם רבותיו, שישנן מחשבות רבות שלא טוב לחשוב עליהן בשעת התפילה ואם האדם חושב עליהן בשעת התפילה, הן מזיקות ופוגמות בתפילתו וביופיה. אך ישנו דבר אחד הפוסל את התפילה, והוא העצבות. תפילה מתוך עצבות היא תפילה פסולה!

אדם עומד לפני הקב"ה ומתפלל. התפילה אמורה להיות ביטוי עז לאמונתו. והנה הוא מתפלל בעצבות, ומוכיח מיניה וביה שהוא אינו מאמין. זאת אינה תפילה!

 

 

אי אפשר להתהפך ביום אחד, אבל משהו קטן כולנו צריכים לקחת לעצמנו יחדיו, כדי שנראה את אייל יפרח מהלך בעירנו, משעוליה ובתי מדרשותיה, יחד עם שני חבריו שיחיו. לא ניתן להקיף את מכלול התפילה וסידור התפילה. לכן אולי כדאי שננסה להתחזק יחד מהבנה ורגש בקטע אחד, הקטע הראשון של תפילת היום שלנו, "מודה אני".

התפילה, אומר הגר"ש פינקוס זצ"ל, מתחילה ב"מודה אני" ומסתיימת בתפילת "עלינו לשבח". קימת הבוקר היא יסוד לכל עבודת היום ובהכרח שהכל טמון בהתחלה ושתפילת "מודה אני" מגוללת בתוכה את כל תמצית עבודת האדם. המילים "מודה אני לפניך" מהווים את התמצית של כל מה שיבוא לאחר מכן, בכל עבודת היום, עד "עלינו לשבח", שהוא תכלית הכל- "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".

 

כשאדם מתכנן לבנות בנין, הוא משרטט קודם כל את תוכנית הבניה ובה הוא משקיע את כל מהותו, עם כל פרטי הבית האמור להיבנות, וזהו ה"מודה אני". כשאנו פוקחים את העיניים, עוד בטרם אנו נוטלים ידיים, אנו צריכים כבר לתכנן את סדר היום שלנו, לדעת מה אנו מתכוונים לעשות במשך היום בעבודת ה' שלנו.

 

"אדם יכול לטעות ולהגיע בטעות למקום אחר, מהמקום אליו התכוין לנסוע"- אומר הרב פינקוס- "אך כשהאדם הגיע למצפה רמון במקום לבני ברק, רק בגלל שהוא שכח שהוא צריך להיות היום בבני ברק ולא במצפה רמון, זהו עוון בל יכופר. על פניה בכביש אחד במקום בכביש שני, אפשר לסלוח. אך כששוכחים בכלל את מיקום הנסיעה, אי אפשר לסלוח על כך". לכן, כשאנו פוקחים את העיניים, עלינו להגדיר לעצמנו, לתמצת בשני משפטים, מה אנו רוצים לעשות במשך היום.

 

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אמר שכפי צורת האדם בקומו בבוקר והחלטתו באותה שעה, כך יתנהל לו סדר יומו, וכשהאדם קם בבוקר בהחלטה נחושה לקבל על עצמו היום עול תורה ומצוות, בלי שום שאלות והפרעות, אזי הקב"ה יזכהו שאכן, היום יעבור עליו בעבודת ה' רצינית ובטוחה, ללא מניעות והפרעות מיותרות. דבריו של רבי חיים מוולוז'ין מבוססים הם, לכאורה, על דברי חז"ל מפורשים, הקובעים ש"בדרך שאדם רוצה לילך- מוליכין אותו" (מכות י,ב), ואם אדם מכריז ומרגיש שזאת הדרך בה רוצה הוא ללכת, החל מה"מודה אני" שלו ועד ה"קריאת שמע שעל המיטה", יוליכוהו מהשמים בדרך זו.

האדם פוקח את עיניו ומה הוא מרגיש? את ה"אני", את עצמו. הוא תוהה לעצמו האם לא ישן מספיק, האם הוא עדיין עוד עייף ומה יקרה היום איתו. אז לא, אנו לא מקדישים את המילה הראשונה בה נפתח את היום ל"אני" שלנו, אלא דוקא להקב"ה. אנו פותחים את היום ב"מודה". האדם פותח את סדר יומו בהודאה להקב"ה, והוא מרגיש שזאת מציאותו והווייתו. לא "אני" אלא הקב"ה. לו אני מודה, עוד בטרם אני חושב על ה"אני"...

 

אבל מיד לאחר שאנו מזכירים את ה' יתברך ושלו אנו שייכים ולו אנו מודים, אנו מזכירים מיד אותנו עצמנו. "אני". כי כאשר אדם מתעסק במשהו חיצוני והוא אינו חלק מהתמונה, הוא מאבד את החשק בעבודה, ולכן אנו מכניסים את ה"אני" שלנו לתמונה. "מודה אני"- אני נמצא כאן, ואני שלך, ריבונו של עולם, ואני עומד "לפניך", לפני מלך מלכים המלכים הקב"ה.

ואנו ממשיכים: "מלך חי וקיים". הקב"ה אינו עובדה פילוסופית ערטילאית ומחשבתית. הקב"ה הוא "חי וקיים". אם רבי חיים קניבסקי שליט"א היה יושב כאן לפנינו, חי וקיים, היינו מתנהגים אחרת לחלוטין. אם, להבדיל, ניצב לפנינו שוטר בגודל טבעי, אנו מיד חוגרים את חגורת הבטיחות ומקפידים על כל כללי התנועה. והקב"ה? הוא משהו רחוק, מופשט, לא נמצא כאן... אז לא, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". מלכנו נמצא כאן לפנינו, חי וקיים, רואה הכל ויודע הכל, והוא קיים גם כשאנו לא חושבים עליו, גם כשאנו הולכים לישון או מנסים "להתעלם ממנו", והמלך החי והקיים החזיר לנו את הנשמה!

נוכל לנסות להחדיר בלבבנו מעט הרגש של תודה, אם האדם יחשוב שמאן-דהוא הציל אותו או את ילדו הקט מתחת לגלגלי מכונית. המכונית עמדה לדרוס אותו ובחלקיק השניה שלפני הפגיעה, רץ מישהו ומשך אותו לאחור. אין אפשרות בעולם לסיים את אמירת התודה לאותו מיטיב ומציל!

כשאדם קם בבוקר הוא צריך לחוש את המתנה של תחיית המתים. לא קל להרגיש זאת, אך לשם כך אנחנו יהודים. הלא כן?!

והשבת הנשמה אינה מחמת סדר וקיום העולם, אלא מתוך חמלה, רחמנות. אלא אם כן חושב האדם לעצמו, מה יהיה מחר? היום הקב"ה ריחם עלי, אך מה יהיה מחר? הרי כפי מה שאני מכיר את עצמי, את זכויותיי וחובותיי, לא מגיע לי מאומה חיים, ואף אם ניתנת לי מתנת חינם, אין זה אלא ליום אחד, ובלילה הבא ידונו אותי שוב ואזדקק לנס מיוחד נוסף, ועל כך מזכיר הוא לעצמו שלא, "רבה אמונתך", יש לי על מה לסמוך. אם קמתי היום בזכות חמלת ה' עלי, אני בוטח בו גם הלאה ונותן בו אימון רב.