יהדות

החילזון הנעלם

פרטים
קטגוריה: תורה ומדע
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:38
נכתב על ידי Super User
כניסות: 200

החילזון הנעלם

* הרבי מראדז'ין זצ"ל והגרי"א הרצוג זצ"ל מצאו, לדעתם, את החילזון והתכלת. מדוע, אם כן, אנו לא משתמשים בצבעים הקסומים שהם גילו? * בפרשת השבוע אנו קוראים על הציצית והתכלת ואנו נחקור כעת אחר הצבע הנעלם, דעותיהם של מוצאי התכלת והסיבות מדוע כולנו לא הולכים עם ציציות עם חוטי תכלת, עד לביאת המשיח * הרב שמואל ברוך גנוט*

החלזונות שהו ב... ים המלח

אנו פוגשים אותם מידי פעם, את אותם היהודים שבחוטי ציציותיהם המתבדרות אנו רואים חוט אחד כפול שתיים, הצבוע בצבע כחול- תכלת. רובם משתייך למגזר הדתי לאומי או לחסידי ראדז'ין או מקבוצות מסוימות מברסלב, ועוד קהילות קדושות ויקרות. חוטי התכלת הינם מצווה מדאורייתא, מצווה מפורשת בתורה, אותה אנו קוראים בסוף פרשת השבוע שלנו, פרשת שלח. אם כן, מדוע כמעט ולא תמצאו יהודים "משלנו" הלובשים ציצית עם פתיל תכלת? להיכן נעלמה לה התכלת הכה- מיוחדת הזאת, שהיוותה בעבר הרחוק חלק אינטגרלי ממצוות הציצית? 

חז"ל הקדושים אמרו לנו שאת צבע התכלת צובעים מדמו של החילזון ורק ממנו ניתן להנפיק את צבע התכלת הכשר לציצית. רבותינו הסבירו לנו שמראה גופו של החילזון דומה לצבע הים ולתכול הרקיע (וציצית הרי נועדה לזכרון הקב"ה, שכן אמרו חכמים שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד- ספר היראים). חז"ל מעידים שהחילזון דומה לדג, הרמב"ם קורא לו בשם "דג" ורש"י מכנה אותו בשם "תולעת". בדברי הראשונים מצאנו שישנם שכינוהו בשם צדף או חילזון, כמו החילזון הנראה בימינו (בהם שיחקו הילדים כשעוד היו שדות פורחים עם פרחי חצב צהובים וחלזונות...). המדרש מספר שיש לחילזון נרתיק בו אוצר ושומר הוא את דמו המלכותי, וככל שהחילזון גדל, כך הנרתיק והדם שבתוכו, גדל עמו. האם לחילזון יש עצמות וגידים? יש על כך מחלוקת בין מפרשי הירושלמי. הר"ן כותב שגופו של החילזון אטום ואין לו בכלל איברים. 

כאשר חילקו את ארץ ישראל לכל השבטים, זכה זבולון באזור הימים והנהרות שבארצנו הקדושה. הגמרא מספרת שזבולון הגיע לפני הקב"ה והתרעם על חלקו של בני שבטו: "לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. לאחיי נתת ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!". השיב לו הקב"ה: "כולם צריכים לך על ידי חילזון". הקב"ה הבטיח לזבולון שכולם יצטרכו את החלזונות, שיצאו מתוך אדמותיו או מתוך הים שלו (יש על כך מחלוקת האם החילזון יצא מהאדמה או מהים). ואל דאגה, אמר ה' יתברך לזבולון, כל מי שייקח ממך את אוצרותיך מבלי לשלם, לא ירוויח מאומה מעסקיו. וכך היה. לדברי הגמרא בשבת, מצאו חלזונות רבים בין צור לחיפה, והראשונים כתבו שהחלזונות שהו בים המלח. ורגע, אם חיפשתם חלזונות בים המלח ולא מצאתם אותו כעת, הרי שלדעת הרדב"ז תוכלו למצוא אותו עד היום הזה בים סוף ("ואפשר שעד היום הוא מצוי, אלא שאין מכירים אותו"). 

אביי שאל את רב שמואל בר רב יהודה: "תכלת זו, איך אתם צובעים אותה?!", השיב לו רב שמואל בר רב יהודה: "אנו מביאים דם חילזון וסממנים ושמים אותם בדוד ומרתיחים אותו. לוקחים מעט צבע בקליפת ביצה, ובודקים אותו בגיזת צמר, וזורקים את אותה ביצה ושורפים את הצמר". שיטת צביעה זו דומה מאד לשיטת הצביעה עליה הצביעו חכמי יוון ורומא. אריסטו ופליניוס הזקן תיארו את תהליך הצביעה של דם החילזון, בכך שמוציאים את ווריד השבלול ומוסיפים לו מלח. מחממים אותו בדוד עופרת, ביחס של 50 ליטר צבע לכל 6 גלוני מים, ובחום בינוני ותמידי, על ידי צינור המובא מתנור במרחק מה. פעולה זו גורמת להשלת חלקי הבשר הקשורים לווריד. לאחר תשעה ימים מסננים את מימי הדוד ולוקחים צמר שטוף ונקי וטובלים אותו בתמיסה שיצאה ממנו להפליא. גם בימינו ניסו חוקרים לשחזר את אותה השיטה והם הצליחו להפיק ממנו צמר צבוע כחול ויפה. 

לא פשוט בכלל לחבר את הצבע של החילזון אל הצמר. ד"ר ברוך סטרמן, המתמחה בתחום, מסביר, בבטאון אחת מעמותות 'התכלת' הפועלות בארץ, שתכונת העמידות של הצבע מהווה מכשול בדרך לצביעת הצמר, אך כאשר הצבע נקלט, הוא נהיה צבע עמיד ביותר וכמעט שום דבר אינו מפריע לצבע להישאר בצמר וקשה להפרידו. בימי קדם "חיברו" את הצבע לצמר באמצעות תהליך תסיסה, כשבשרו של החילזון וחלקי הצבע שבו חוממו וכל אש קטנה במשך מספר ימים. החיידקים החיים על בשר החילזון היו מתסיסים את הצבע ו"מחזרים" אותו. הצבע נמס במים ואז הצמר יכול לקלוט אותו וגם הקשרים הכימיים שהיו בו נחלשו עד כדי כך, שחשיפה לשמש סילקה את גוון הארגמן ממולקולות הצבע שהיו בשבלול ונשאר בו רק צבע כחול ויפהפה, שהוא התכלת. 

חז"ל הקדושים הסבירו לנו, שנהגו לצוד את החילזון ולפצוע אותו מיד, להוציא את דמו עוד בחייו של השבלול, כדי שתהיה מראית צבעו צלולה יותר, כי הדם החי טוב מדם של מת. רבא האמורא אמר בגמרא שיהודי שפוצע חילזון בשבת קודש, אינו חייב על "נטילת נשמה", כי אדרבה, פוצעי החילזון התכוונו לשמור את החילזון בחיים בשעת הוצאת דמו, כי דם של חילזון מת פחות מוצלח מדם של חילזון חי. ד"ר ברוך סטרמן, שחקר את הנושא, מסביר את דברי חז"ל בכך, שהחילזון צובר את התרכובות, ההופכות לצבע התכלת, בתוך בלוטה, הנמצאת במערכת העיכול של החילזון. "כדי שהתרכובות יהפכו לצבע יש צורך בשני מרכיבים נוספים", מסביר ד"ר סטרמן, "אנזים הנקרא פורפורייז, שגם הוא מצוי בתוך השבלול וגם האוויר. אנזים זה נקרב די מהר אחרי מותו של החילזון ולכן צריך להוציא את הצבע ולחשפו לאוויר כל עוד השבלול חי, או סמוך מאד למותו. לכן אמרו חכמים, שאין בפציעתו של החילזון משום חיוב נטילת נשמה בשבת, כי הריגת השבלול תגרום לקלקולו של תהליך הצביעה".

להיכן נעלמו החלזונות?

אם דורות על גבי דורות השתמשו היהודים בחלזונות וידעו להפיק מהם את צבע התכלת, הרי שבתקופה הרומאית העתיקה החלו בני המלוכה הרומאים לשמור בקנאות את החלזונות לעצמם. בני המלכות הרומאים שמו את עיניהם על צבע התכלת היפה והמיוחד והם השתמשו בו רק לעצמם. הצבע ההלכתי הפך למונופול ממשלתי והמשטרה הרומאית עצרה שני שליחים יהודים מארץ ישראל, שהבריחו בלי רשות הממלכה, תכלת לבני הקהילה היהודית בבבל, כפי שמספרת לנו הגמרא בסנהדרין (יב,א). בשנת 500 לספירת הנוצרים השיגו היהודים עדיין תכלת, כמובא בגמרא (מנחות מג,א), אך לאחר מכן, באיזו שהיא תקופה, חדלו לייצר תכלת מחלזונות. הרב הראשי הגרא"י הרצוג זצ"ל, שעסק רבות בנושא התכלת וניסה לפרסם חלזון 'משלו', שיער לפי חשבונותיו הוא ש"בתי החרושת לתכלת" נהרסו בשעת הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירת הנוצרים (לפני 1373 שנה). לדעת רבנו הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל, נעלמה התכלת בסוף המאה ה-5 לספה"נ ויש כאלו שטוענים דווקא שעד נפילת העיר קונסטנטינופוליס בידי המוסלמים עדיין היה אפשר להשיג חלזונות וצבע תכלת. 

לאחר שהחילזון ובתי החרושת ליצור צבע התכלת שבו נכחדו מהעולם, נשכח אט אט מהו החילזון והתכלת. כבר במדרש תנחומא בפרשתנו אמרו חז"ל שהתכלת נגנזה ונעלמה ולכן היו גדולי תורה שסברו שאנו מנועים מלהשתמש בתכלת, גם אם נמצא אותה, כי הרי חז"ל כתבו שהתכלת נגנזה. אך גדולי תורה אחרים, כמו הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל (בעל "לוח ארץ ישראל" ועשרות ספרים נוספים), טענו שהפשט בדברי המדרש הוא, שהתכלת נכחדה ונעלמה אט אט, ולא שנגנזה בבת אחת, וגם שהמדרש לא התכוון לומר שאסור להשתמש בתכלת, אם נמצא אותה היכן- שהוא.

האדמו"ר מראדז'ין זצ"ל: "מצאתי את החילזון!"

במשך מאות מאות שנים לא השתמשו בעם ישראל בצבע התכלת, מחוסר מידע על החילזון. עד שקם לו הגאון רבי גרשון חנוך ליינר זצ"ל, האדמו"ר מראדז'ין, שטען שמצא את החילזון ההלכתי שלנו. לדעתו, החילזון הוא דג הדיונון, דג הדיו. הרבי מראדז'ין הוכיח את משנתו באין ספור טיעונים, הפרושים על פני שלושת ספריו "פתיל תכלת", "עין התכלת" ו"שפוני טמוני חול". הרבי סבר שכל הסימנים המופיעים במדרשים ובדברי חכמינו תואמים לדג הדיו והוא החל לצבוע אלפי ציציות בצבע הדיונון, כאשר חסידיו וגם יהודים רבים אחרים מצטרפים לרעיון החדש ומתחילים ללבוש ציציות וטליתות, צבועים בצבע דג הדיו. כעבור תקופה עבד הגרי"א הרצוג על עבודת דוקטורט, שעסקה בחילזון ובתכלת והוא טען, בהוכחות משלו, שהדיונון של הראדיז'נער אינו החילזון האמיתי. לדבריו של הרב הרצוג החילזון הוא שבלול בשם מורק טרונקולוס (Murextrunculus), הנקרא בעברית הארגמון קהה קוצים. הפקת הצבע משבלול זה נתגלתה ע"י זואולוג צרפתי,אנרי לאקייז דותיאיירז, בשנת 1857. אך הרב הרצוג התאכזב ממנו בגלל שהצבע שנתקבל היה ארגמן ולא הכחול- אינדיגו הנדרש לתכלת. 

בעיה זו שהרב הרצוג נתקל בה, באה על פתרונה על ידי תגלית מקרית של פרופ' אוטו אלסנר ממכון שנקר ברמת גן. הוא גילה, שהנוזל המוצא מבלוטת השבלול, ההופך לצבע הארגמן אחרי שהוא נחשף לאוויר, הופך לכחול אינדיגו בהיר כשר הינו נחשף לאור השמש בשעת הצביעה. רבים ממאות היהודים המטילים תכלת בציציותיהם כיום, צובעים את פתילי התכלת בצבע שמופק משבלול המורקס טרונקולוס (חוץ מחסידי ראדז'ין ועוד יהודים, הממלאים אחרי דברי האדמו"ר שהדיונון הוא החילזון האמיתי). 

לדעת העוסקים בתחום (וישנם הרבה 'משוגעים לדבר'), בים התיכון ישנם שלשה מינים ממשפחת הארגמונים הבאים בחשבון כחלזון שעליו דיברו חכמינו: הארגמון קהה-קוצים (טרנקולריאופסיס טרנקולוס). או ארגמון חד-קוצים (מורקס ברנדריס) או ארגמונית אדומת-הפה (צ'ייס היימסטומה). הצבען העיקרי בשניים האחרונים הוא דיברומואינדיגוטין, כלומר מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום. הגוון המתקבל בבלוטה לאחר החשיפה לשמש הוא אדום-סגול עז. בארגמון קהה-הקוצים יש בנוסף לצבען הנ"ל גם אינדיגו (גוון כחול), והתערובת יוצרת סגול מתון יותר. כדי להגיע לגוון כחול "טהור", על הצבע לעבור תהליך בו הברומים מתפרקים, ואז נשאר אינדיגו "טהור". לכן תהליך זה הוא קל יותר בצבע הארגמון קהה-הקוצים, שבו מלכתחילה יש אחוז מסוים של אינדיגו. בבתי הצביעה בצור ובצידון, קונכיות חדי-הקוצים ואדומות-הפה נמצאו מעורבים יחד, כאשר קונכיות קהי-הקוצים היו בערמה לחוד.

לפני מספר שנים החל הרב אליהו טבגר בירושלים לצבוע ציציות בארגמון קהה-קוצים לשם ציצית, והחלו הוא ועוד אנשים אחדים ללבוש ציצית עם תכלת. בשנים האחרונות החלו במכירת התכלת בכמויות גדולות יותר, כאשר בכל פרשת שלח מופצים בבתי הכנסיות שלל חוברות על כל מיני סוגים של תכלת...

אז מדוע לא תכלת?

לא רק היום ישנה התנגדות עזה בקרב גדולי הדור ללבישת התכלת. כבר האדמו"ר מראדז'ין עצמו נתקל בהתנגדותו של רבנו הגדול בעל ה"בית הלוי" זצ"ל. הראדז'ינער שלח את דבריו לרבי יושע בער זצ"ל וה"בית הלוי" שלל בכל תוקף את ההשתמשות בצבע התכלת שלו. מה בדיוק טען ה"בית הלוי"? השו"ת המקורי של ה"בית הלוי" בעניין אבד בצוק העיתים ויש לנו על כך שתי גרסאות חשובות. בהקדמה לספרו 'עין התכלת' מביא הראדז'ינר שה'בית הלוי' טען לו שהרי הדג שהוא דיבר עליו היחה ידוע כל השנים, ואם בכל זאת אף אחד לא השתמש בו לצביעת התכלת, אם כן הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי דג זה וצבעו איננו החלזון והתכלת, למרות שיש בדג זה את כל הסימנים שסימנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות, לא יועילו הראיות נגד הקבלה והמסורה.רק אחרי שיתברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה. 
לפי גירסה אחרת, שנשמעה ממשפחתו של ה'בית הלוי', אזי שכשחידש האדמו"ר מראדזין את ענין התכלת, ענה לו הגאון בעל בית הלוי, שמאחר שנפסקה המסורה בדבר זיהוי החלזון, שהרי זה כמה דורות שאין אנו יודעים מהו דג החלזון, אם כן, גם אם נצליח לשחזר ידיעה זו ע"י הוכחות טכניות מדעיות ומופתים ברורים, מכל מקום לא תוכל ידיעה זו להיכנס עוד בכלל המסורה, ואל לנו לפסוק בדבר לפי ידיעה מדעית בלי מסורה הלכתית. לכן אנו גם לא נחמיר וניקח את הצבע הזה בתור 'חומרא', כי לא עושים דברים נגד המסורת התורנית שלנו, נקודה. 

החרו החזיקו בהתנגדות רוב מניין ובנין של גדולי הדורות, ולכן עד היום לא תמצאו הרבה ציציות עם תכלת בריכוזי הציבור החרדי. וכל זאת מדוע? אנסה להסביר במילים שלי, במילים פשוטות, את עמדת גדולי ישראל בעניין. 

לכאורה, אלו שצובעים את הציציות שלהם באחת מהשערות של צבעי התכלת טוענים נכון. הם אומרים שתכלת היא מצווה מן התורה, חלק בלתי נפרד ממצוות ציצית. אם כן, מה אכפת לנו לנסות? אם לא יועיל- לא יזיק, ואולי זה גם "ספק דאורייתא לחומרא"? מה, בעצם, אכפת לנו לשים חוטי תכלת בציציות שלנו? 

יש כאן שלוש תשובות יסודיות מאד, חשובות וברורות, וטובות הן להבהרת ההשקפה התורתית שלנו בהרבה עניינים:

אי אפשר לקבוע את ההלכה לפי דמיון מציאותי, כזה האומר שאם חז"ל נתנו 10 סימנים לתכלת ולחילזון, אז אם מצאנו 10 סימנים דומים בחילזון לפוני או אלמוני, אזי הבה ונשתמש בו. כל דבר שאין לנו מסורת ברורה עליו, דור אחרי דור, במשך שנים, לא נוכל לקבוע עליו שזהו החילזון עליו דיברה התורה, כי קודם כל, נוכל להתבלבל ולבלבל, להמציא ולטעות, מאד לטעות. 

נדמיין לעצמנו מדינה מסוימת בעולם, שאנשיה למדו את הפסוקים ואת הגמרות על צורתו של האתרוג. הם לא יודעים מהו אתרוג, אך הם יודעים שהוא "פרי הדר", טעם עצו ופריו שווה, הוא גדל באילן 2-3 שנים וכשחונטים את פירותיו אזי פירותיו הגדולים של שנה שעברה עדיין קיימים על העץ. כל הסימנים הללו הם סימני האתרוג, כמובא בגמרא, וכעת, תנסו להחליט על פי הסימנים האלו מהו אתרוג. אם לא תהיה לכם מסורת מאבא וסבא מהו אתרוג, אין סיבה שלא תיקחו לימון או תפוז במקום אתרוג... יש להם, ולעוד כמה מפירות ההדר, את אותם סימפטומים שהגמרא הצביעה עליהם, כמי שמאפיינים אתרוג. אז אם היינו סומכים רק על סימני חז"ל ולא על המסורת, היינו מגיעים ליום טוב ראשון של סוכות עם תפוז או קלמנטינה, במקום עם אתרוג...

סיבה שניה היא, שאם היינו, למשל, סומכים על השערותיו של כ"ק האדמו"ר מראדז'ין זצ"ל וכל עם ישראל היה נוהג כמותו וצובע את ציציותיו בתכלת שעל פי שיטתו, מה היה קורה אם היינו משתכנעים, כעבור שנים, שדוקא החילזון שמצא הגרי"א הרצוג זצ"ל הוא הוא החילזון האמיתי? היינו צריכים לשנות את חוטי התכלת לצבע אחר, לצבעו של הרב הרצוג, כמובן. ומה היה קורה אם היינו משתכנעים שהסימנים של חז"ל תואמים יותר לסימנים שנמצאו בעשרים השנים האחרונות והחילזון הארגמון קהה הקוצים או הארגמון החד קוצים הוא החילזון הנכון? היינו צריכים שוב לשנות את הצבעים שבטליתות. וכן הלאה והלאה, שהרי בכל תקופה טענו וטוענים מומחים אחרים שסימני התכלת שלהם הם הנכונים, וכל אחד מדמה יפה מאד את סימני חז,ל לדג/חלזון/שבלול שהוא גילה, וכולנו, גדולינו וחכמינו, רבנן ותלמידיהון, היו צריכים לחדול מצביעה אחת ולעבור לצבע אחר, וכדי בזיון וקצף...

וסיבה שלישית היא, שלא קובעים הלכה לפי סימנים מדעיים ומציאותיים. רק במקומות שחז"ל הכריעו לנו לסמוך על דברים לפי מציאות ורפואה, מחקר ומדע, אנו סומכים עליהם. אך אם נתחיל לקבוע הלכות רק לפי השערות וסימנים, פרופסורים ומומחים, אזי שבהתחלה נעשה זאת בעניינים של חומרות, כמו בצבע התכלת, ולבסוף נצטרך לנהוג כך גם לקולא, בעובדות "מציאותיות" בהלכות טריפות, למשל. לכן עם ישראל מעדיף להמתין עד בוא משיח צדקנו ולא למהר ולצבוע את ציציותיו לפי השערותיהם, נבונות ונכונות ככל שיהיו, של רבנים ומומחים שונים.

וכמובן, נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד ינהג כפי דעת רבותיו ומורי דרכו. ובלבד שכולנו נכוון לשם שמים, לעשות נחת רוח לאבינו יוצרנו. ואל דאגה, בעזרת ה', כבר בקרוב, נזכה לעמוד בירושלים עיר קדשנו ולראות את משיח צדקנו מקבל לידיו את החילזון האמיתי, זה שהשתמשו בו לצביעת חוטי התכלת בזמן אבותינו בדורות שעברו. אמן ואמן!

(בהכנת המאמר נעזרתי רבות במאמריהם של הרב יהודה ראק, הרב ברל ויין, ד"ר ברוך סטרמן, וקובץ 'נושאים בפרק התכלת', ועוד. תודתי נתונה לרבי וידידי, הרה"ג רבי שלמה מילגרום שליט"א, על הסיוע הרב והנפלא בליבון העניינים. תשוח"ח!!). 

2 החלזונות של הרב 

הגרי"א הרצוג בעבודתו המחקרית בנושא הביא בהתחלה מכלול ראיות לזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים, וברוב עבודתו הוא אף התבסס על הזיהוי כהנחה פשוטה, אך בסופו של דבר דחה את החלזון הזה והכריע שחלזון ההינתינה הוא החלזון האמיתי. היו לו לכך שלש סיבות. הראשונה, והעיקרית שבהן, היא שצבע הקונכיה של ארגמון קהה-הקוצים הוא חום ולבן, דבר שלא תואם את תאור הגמרא "גופו דומה לים". החוקרים לאחריו בתחום טוענים שהרב הרצוג לא ידע שבבית גידולו הטבעי בים, יש על החלזון צמידה ביולוגית של יצורים וצמחים המכסים את קונכייתו וכן את הסלעים שסביב הקונכיה וכך מקנים לחלזון מראה כמראה סביבתו. כך מתפרש 'גופו דומה לים' בשני אופנים, 1. מצד הצבע, באותם אזורים בהם הסביבה היא כחולה; 2. מצד הדמיון הפיזי לקרקעית הים (המילה "ים" במקומות רבים היא כינוי לקרקעית דוקא).

בעיה שניה שהטרידה את הרה"ר הגרי"א הרצוג זצ"ל היתה שהצבע המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים היה סגול. מטעם זה סברו חוקרים רבים שהתכלת היתה בצבע סגול, שהרי היו בטוחים בזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים. בחז"ל ככלל ההשוואה היא של התכלת לצבע הרקיע והים, ולכן התקשה הרב הרצוג לקבל שהתכלת הוא סגול, דבר ששמש לו יסוד נוסף לדחיית הזיהוי. לפני כ20- שנה נמצא הפתרון, כאשר הצבע במצב המחוזר (מצב של אי-יציבות כימית אליו מביאים את הצבע כדי שיצור קשר עם המים, ודרכם אל הצמר) נחשף לשמש, הקרניים האולטרא-סגולות שבקרינת השמש גורמות לפירוק הברום מהמולקולה, וע"י כך נשאר אינדיגו טהור, שצבעו כחול, ואם כן, גם בעיה זו נפתרה, (לפחות לדעת חסידי הארגמון הקהה קוצני..). 

הקושי האחרון של הרב הרצוג בזיהויו של הארגמון כחלזון ההלכתי, היתה בכך שלדעתו הארגמון לא התאים לתיאור המופיע בגמ' "ועולה אחד לשבעים שנה". לדעת המתפלמסים איתו, יתכן שהכוונה בדברי הגמרא היא שעולה חלזון ברשתות דייגים, כלומר שהחלזון מגיע לפני המים רק באופן נדיר, אך אין זה אומר דבר על כמות החלזונות הנמצאים בקרקעית הים.