- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:24
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1142
יובל שנים של מסירות נפש
דרך ארוכה עשתה ישיבת כסא רחמים מאז ימי בראשיתה בתוניסיה, עד העברתה לארץ ישראל, ועד להיותה כיום אחת מספינות הדגל של עולם הישיבות הספרדי. סיכום לרגל יובל שנים לישיבה, כולל סיפורים מפתיעים מתולדותיה
מאות בחורי החמד הממלאים היום את היכלותיה של ישיבת כסא רחמים בצהלת לימוד, יתקשו אולי להאמין, אבל הישיבה שהניבה דורות של תלמידי חכמים מופלגים, לא צמחה מאליה. למרבה הפלא, הכל החל בחדר פשוט וארון מכונת תפירה ששימש כתחליף לשלחן אשר סביבו חמשה בחורים בלבד! הישיבה נסגרה בנסיבות טראגיות של רצח מייסד הישיבה הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל והי"ד, ושוב נפתחה בארץ עם עשרה בחורים, שהיוו את הגרעין הטוב לאילן רב הפארות המפאר כיום את עולם התורה הספרדי.
כעת, במלאת חמשה עשורים לייסוד הישיבה, זהו ציון דרך חשוב ומשמעותי כדי לעצור מעט ולספר את סיפורה של הישיבה המסוּבב מיומה הראשון בסייעתא דשמיא והשגחה פרטית מופלאה. אודות כך המליץ ראש הישיבה מרן הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א: "ממש נתקיים בישיבתנו תכב"ץ "אל מלך יושב על (ישיבת) כסא רחמים, ומתנהג (אִתה) בחסידות".
התלמיד הראשון
בשונה ממקרים אחרים, הקמת ישיבת כסא רחמים, יצאה לפועל דווקא בזכות תושייתו של בחור שעתיד להיות בן הישיבה, בשם רבי אליהו ענקרי שליט"א (לימים במסיבת בוגרים, הוכתר בתואר "התלמיד הראשון של הישיבה"). הלה שהיה תלמיד מובהק של רבי מצליח, ומסור היה לרבו בלב ונפש, גמר אומר בנפשו להיות שותף לכל פעולותיו. ידע אותו תלמיד את הפוטנציאל הרב והחוש הפדגוגי הטמון ברבו, והחליט לעשות מעשה, להקים לו ישיבה.
תחילה תר בזריזות אחר מקום שיתאים לצרכי ישיבה, עד שמצא דירה נאה ומרווחת בת ששה חדרים גדולים. גם לתשלום דאג אותו תלמיד מסור ונמרץ. הוא דיבר עם אמו הצדקנית על גודל מעלת ייסוד מקום תורה, והיא נאותה בחפץ לב לתרום מכספה ולהשתתף במחצית השכירות לשנה.
עתה נותר לגייס את המחצית השנייה של דמי השכירות - מאה דינרים נוספים. חשב רבי מצליח על פתרון, והחליט להיפגש לצורך כך עם רבי שמואל עידאן זצ"ל, ועם עוד שניים מתלמידיו שלמדו אצלו בישיבת "חברת התלמוד", הלא הם: רבי משה חדד ורבי אברהם כהן הי"ו. רבי מצליח שיתפם בהתפתחות העניינים, וסיפר להם כי מחצית מהסכום כבר נתרם. "אם תשיגו מאה דינרים כהלוואה", בישר להם "אוכל כבר לפתוח ישיבה!".
רבי שמואל, שאהבת התורה ולומדיה, זרמה תדיר בעורקיו, קפץ על המציאה. הוא הבין היטב את חשיבות העניין, והיה זריז ונשכר. עוד באותו יום, השיג באורח פלא את הכסף הדרוש. רבי מצליח מצדו לא המתין רגע, מיד נגש וחתם חוזה לשנה, וישיבת "כסא רחמים" יצאה לדרך!
מהיכן הצליח רבי שמואל לגייס את מאת הדינרים?
סוד זה, לא ידענו, אלמלא רשמו רבי שמואל לעצמו ביומנו האישי, שם הוא מספר כי קופת רמב"ה (רבי מאיר בעל הנס), מופקדת היתה בידי רבי אברהם הכהן הנזכר שהשתתף בפגישה, וכתוצאה מהמתחים בין ישראל לתוניס, היו קשיים גדולים בהעברת כספי הקופה לארץ ישראל למוסדות "מאיר בת עין". הציע אפוא רבי שמואל כי בינתיים ילוו מהקופה מאה דינרים לשכירת הדירה, וכך עשו. לימים, משהוטב מצבה הכלכלי של הישיבה, הושב הכסף לרבי שמואל, שמיהר להשיבו לקופת רמב"ה.
כך, בשעה טובה ומוצלחת, בחודש כסלו התשכ"ג, נפתחה הישיבה אשר נקרא שמה בישראל - "ישיבת כסא רחמים".
ביקור פתע
עם חמשה תלמידים בלבד, פתח הגאון האיש מצליח את הישיבה. חבלי הפתיחה לא היו קלים. את צעדיה הראשונים החלה הישיבה בחוסר ריהוט וללא שום תקציב ממוסדות הקהילה. אך כל זה לא הרתיע את מייסדה מלהמשיך בעבודת הקודש. מלווה בביטחון חזק בקדוש ברוך הוא שימלא את כל מחסורם של התלמידים, נשא על שכמו את עול החזקת הישיבה. אמון היה על מאמר חכמינו ז"ל "הבא ליטהר מסייעין בידו", ואכן בנסי נסים ובסייעתא דשמיא מופלאה, התפתחה הישיבה והתקדמה בצעדי ענק, כאשר ברכה מיוחדת שורה בכספי הישיבה.
בנוסף לכל הקשיים הכלכליים, עמד בפני רבי מצליח קושי אחר. על פי החוק היבש, נאסר לפתוח מקום לימודים ללא רישיון ממשלתי ממשרד החינוך והתרבות בתוניס, אלא אם כן מוסדות הקהילה יקבלו את הישיבה תחת חסותם, ואז היא תיקרא "בית מדרש עצמאי מוכר". אלא שבהנהלת מוסדות הקהילה, לא אבו לאשר זאת. הגיש רבי מצליח בקשה למשרד החינוך, אך היא בוששה לבוא. אגב, באותם זמנים קיימים היו מתחים בין ישראל לתוניס, וכדי שלא יחשדו כי המקום קשור למדינת ישראל, ציין רבי מצליח כמעט בכל סעיף, שמדובר בלימוד "תוניסאי", וכן הדיבור "עברי נוסח תונסי", "חיבור וכתב ספרדי תונסי", וכן הלאה. הבקשה נשלחה בתפלה כי יגיע האישור המיוחל ולא ייערמו קשיים.
בינתיים, עד לקבלת האישור, לא נמנע רבי מצליח מללמד בישיבה, למרות החוק. והנה יום אחד, כאשר סיים רבי מצליח את שיעורו, וכולם סגרו את הספרים והניחו אותם בערימה בצד, בדיוק אז, נכנסו לישיבה שוטרים חמורי סבר. "אנו מבינים שזה בית ספר, היכן הרישיון?" שאל אחד מהם. "הגשנו בקשה לאישור חוקי", הגיב רבי מצליח בשלוה מופגנת, "התלמידים מחכים עד שנקבל את האישור ואז נתחיל ללמוד...". השוטרים החליפו מבטים ובלי לומר מלה נוספת עזבו את המקום. ורבי מצליח, הרים עיניו ונשא תודה לאלוקיו, והמשיך בלימודים כרגיל מתוך ביטחון מלא בה.
לבסוף, עלה בידו בסייעתא דשמיא להשיג רישיון, בתור בית מדרש גבוה פרטי לתלמוד, מה שלא זכה לכך שום מוסד יהודי בתוניס. ואז הראה לכל, את דברי רז"ל במדרש רבה (פרשת נשא פי"ב אות י"א): "בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, אין הקב"ה מקפח שכרו".
לאט לאט התפתחה הישיבה, התרבו ספסליה ותלמידיה, עד שהגיע מספר התלמידים לכארבעים. רוב הבחורים הגיעו במסירות נפש מדרום תוניסיה, והיו חוזרים לביתם פעם בששה חודשים (!) - בפסח ובראש השנה, וזאת ללא טלפונים, וכמובן בלי פקסים, רק עם מכתבים המגיעים ליעדם לפחות אחר שבוע ימים!
והאבן הזאת
ביום בו פרצה מלחמת "ששת הימים", יום כ"ו באייר התשכ"ז, גבר זעם ההמון המוסלמי הנבער על היהודים בכל ארצות אפריקה הערביות. גם בעיר הבירה פרצו פרעות והתפרעויות לחרדת היהודים. בשעות אחר הצהריים, התנפל ההמון הזועם על חנויות יהודים. פרצו לבתי כנסיות, הציתו אותם, קרעו ספרי תורה וזרקום לרצפה. רק בחסדי שמים לא היו פגיעות בנפש.
בהתפרץ גדוד הפורעים לרחוב בו שכנה ישיבת "כסא רחמים", הבחינו מיד בשלט הישיבה המהודר העשוי שיש מבהיק. גברה בהם חמתם עד להשחית, והם התנפלו בחמת זעם על אבן השיש לעקרה ולעשות בה שמות. בגרזנים ואלות היכו בה וחבטו ללא רחם תוך צעקות חרפות וקריאות גנאי... באורח פלא, האבן עמדה כצוק איתן, והם לא הצליחו להזיזה ממקומה. למעט כמה שריטות חדות שהותירו בה רושם, לא עלתה מזימתם בידם!
רבי מצליח ובניו, עמדו כל העת מתוחים ונסערים בביתם שממול הישיבה, וצפו במתחולל מבעד לסדק החלון. הם עקבו בדאגה בנעשה, והתרגשו כל כך לראות שחוסן שמימי מיוחד היה לה, לאבן, שעמדה בפני כל החבטות ולא נכנעה.
או אז פתח רבי מצליח את פיו ואמר בקול נרגש: בגמרא (יומא ל"ח ע"א) מסופר כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריה של מצרים (לבית המקדש), בחזרתו עמד עליו נחשול של ים לטבעו (=להטביעו), נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וחבקה ואמר להם, הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה. כיוון שהגיעו לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאת מתחת לדופני הספינה... לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו לשל זהב חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. "ובכן בניי היקרים", סיים רבי מצליח את דבריו "כעת שנעשו נסים באבן הזאת, בישיבה שנפתח בארץ ישראל איה"ב, נקבע את האבן הזאת!".
ואכן, אלפי קילומטרים עברה האבן הזו בנסיעה דרך הים, והגיעה בשלמותה לארץ ישראל. אך למרבה האבסורד, דווקא כאן בארץ היא נשברה... כרצונו הטהור של רבי מצליח, היא נקבעה אחרי תיקון והדבקה בקומה רביעית בישיבה, במסגרת מהודרת, כשמתחתיה במסגרת נפרדת מובא הסיפור הנזכר. מזכרת ניצחון הרוח את החומר וסמל למציאות החיה של "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". מספר שנים לאחר מכן, ביקר בבניין הישיבה שר החקלאות לשעבר מר אהרון אוזן הי"ו, ובין היתר סופר סיפורה הייחודי של אבן זו אשר עמדה מול פורעים רשעים בגאון, אך בבואה ארצה נשברה והוצרכו להדביקה... נענה השר בתגובה: "וכי לא כך נאמר: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. האויבים מסביב לא יוכלו לשבור אותנו בס"ד, אבל ח"ו מהרסייך ומחריביך ממך יצאו".
ובכן, אחר שראו הפורעים שלא עלה בידם לנתץ את האבן, עלו לקומת הישיבה. הבחורים שהרגישו בהם, סגרו את שני השערים שהיו שער לפנים משער, וחסמו את הכניסה בשולחנות ומטות. לצערנו, הצליחו הפורעים לפרוץ את השער החיצוני. הרב ברכיה דיעי הי"ו מבוגרי הישיבה (כיום גר בגרבא) מספר שכאשר נפרץ השער החיצוני, והיה כבר חשש שיפרצו גם את השער הפנימי, נכנסו כל התלמידים להיכל בית המדרש, נעמדו מול ארון הקדש ופתחו בתפלה וזעקה לריבון העולמים שיציל את נפשם. אחד התלמידים זעק: "רבש"ע! אני בן יחיד לאבי ובאתי עד לכאן ללמוד תורה, ואם יהרגוני, לא יהיה המשך להורי! אנא ה!". באותו רגע ממש, עזבו הפורעים את המקום והלכו. למחרת, סיפר שכן ערבי שהוא אמר להם "מה אתם עושים כאן? בעבר היה כאן מוסד יהודי, כעת זה בית של ערבים...". שמעו והלכו.
שמונה שנים שגשגה הישיבה, וגידלה בחורים לתפארה, עד ליום המר והנמהר - יום שני א"ך בטבת תשל"א. כשהישיבה בשיא פריחתה, נקטע לפתע הכל באבחת שלשה כדורי אקדח. מחבל ערבי שפל יָּרָה בגאון הקדוש מייסד הישיבה בחזרתו מתפלת הנץ, והוא נפל מתבוסס בדמו. הי"ד. שלשת היריות, קטעו חיים עתירי מעש של אחרון הגאונים בתוניסיה, אך בו זמנית סימנו נקודת מפנה היסטורית, שגררה בעקבותיה את צמיחתה של הישיבה בארץ ישראל עם פירות ופירי פירות.
מתוניס ועד בני ברק
בני האיש מצליח זצוק"ל הגיעו ארצה, כשהם שבורים ורצוצים מהירצחו של אביהם הקדוש, ומסגירתה של הישיבה בתוניס בעקבות כך. אם סבר השטן כי שלש יריותיו של הערבי הארור, יעצרו את הכל, הרי שטעה בגדול. הסתלקותו של האב הנערץ, לא עצרה את המשך מורשתו, אדרבה. אש אהבת התורה שֶׁיָּקְדָה בקרבו של מייסד הישיבה, וחדרה עמוק בלב בניו הגדולים שליט"א, המשיכה לבעור ביתר שאת. מהרגע שהניחו רגליהם על אדמת הקודש, המשימה היחידה שעמדה מול עיניהם היתה: חידוש ישיבת "כסא רחמים" בארץ ישראל!
וכך, אחר מספר חודשים בהם זכו לחונן את עפר ארצנו הקדושה, תקעו הרבנים שליט"א יתד בארץ הקודש, וייסדו כאן את הישיבה מחדש בראש חודש אלול תשל"א, מתוך מטרה אחת לשם שמים: להמשיך מורשת אבות, בדרך הלימוד והעתקת השמועה המסורה בידינו מאבותינו ורבותינו גאוני ספרד לדורותיהם מימי הראשונים והגאונים.
נס בתוך המעטפה
בורא עולם ברחמיו, לא שכח את מקום התורה הקטן שעוד יגדל בעזרת ה, ושלח ישועות פלאיות. על אחד מהם מספר לנו הגאון רבי צמח מאזוז שליט"א (מנהלה הרוחני של הישיבה): "כששכנה הישיבה ברחוב הרצל 50 בבני ברק, המקום היה דחוק מאוד, ורצינו מאוד למצוא מקום מרווח יותר. בשנת התשל"ה הוצע לנו הבניין ברחוב הרב שר 14. פנינו לעו"ד שטיפל בבנין, וביקשנו שישכיר לנו ב"דמי מפתח". הוא בתמורה ביקש 25,000 לירות דמי מפתח ושכר חודשי בסך 2,000 לירות, וגם שכל השיפוץ יהיה על חשבוננו. למרות שאיני בעל עסקים והייתי צעיר מאוד, האיר ה את עיני ועניתי לו: "יש לי הצעה אחרת, במקום 25,000 לירות נשלם 50,000 לירות, והשכירות החודשית תהיה רק 1,000 לירות". הצעתי התקבלה, הוא הכין חוזה, חתמנו בשעה טובה ומסרנו שני שיקים בסך 25,000, אחד במזומן, והשני לחודש הבא. לשיק השני לא היה לנו כיסוי, וכל החודש הייתי מודאג: מאין יבוא עזרי?
"והנה, יומיים קודם פירעון השיק, פגש אותי הצדיק הצנוע מר פרץ חורי זצ"ל מאשקלון, מסר בידי מעטפה, ואמר לי "יש כאן קצת כסף לישיבה", והלך. פתחתי את המעטפה ולתדהמתי מצאתי בה למעלה מעשרים אלף דולר, שזה היה מספיק לכסוי השיק, ולהתחלת השיפוצים, הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו! כשהשטרות מפוזרות על השולחן, צפה מול עיני, דמותו המאירה של אבינו הגדול, כאילו מבטיחה: "אני אתכם לאורך כל הדרך!". תוך ימים אחדים נחתמה העסקה עם בעל הבניין, והישיבה שכרה את המקום בדמי מפתח והחלה בשיפוצים. בחודש אלול תשל"ה עברה הישיבה לבניין המחודש ללמוד תורה מתוך הרחבה.
הנדיב האלמוני
הרב צמח ממשיך ומספר על הנסים ועל הנפלאות: "כמעט עשר שנים חלפו מיום הקמת הישיבה בארץ, ו...שוב הבניין שעברנו אליו ברחוב הרב שר צר היה מהכיל. ישיבת צוות מצומצמת נערכה ובה הביע את דעתו, חבר ההנהלה, ר רחמים קבלן שפעל רבות למען התפתחות הישיבה, כי אין לשקוט על השמרים, וחייבים לחפש מגרש ולבנות בניין! בעינינו, נראה הדבר כמו חלום רחוק ובלתי ניתן להשגה, שהרי מדובר בסכומי עתק שלא ניתן לגייס עם כל הרצון הטוב. אך ר רחמים קבלן לא אמר נואש. מאחר והמגרשים בבני ברק יקרים מאוד, פנה לחפש מגרש בפאתי העיר בגבול רמת גן, וה סייע בידו! מגרש גדול של חצי דונם נמצא במחיר זול יחסית.
"בינתיים, לא ידענו מהיכן נביא את הסכום העצום של רכישת המגרש. יום בהיר אחד, במשרד הישיבה הקטן מצלצל הטלפון. מעבר לקו היה פקיד מבנק מזרחי, שסיפר לתדהמתנו כי חשבון הישיבה זוּכּה בתרומה אלמונית בסך מאה אלף פרנקים שוויצרים!
"תקופה קצרה אחר כך, דפק יהודי פשוט על דלת ביתי כשהוא מזדהה כמר כהן. האיש היה ענייני: "אני הוא תורם הכסף לבניה, ברצוני לראות את מגרש הישיבה!". נסיעה של רבע שעה במונית הובילה אותנו אל המגרש שהיה באזור שומם יחסית ומלא עשבים גדולים. כל האזור של שיכון ו לא היה אז מיושב. תוך כדי דברים, אמר מר כהן כי הוא עומד על כך שבימים הקרובים תערוך הישיבה את קניית חומרי הבניין, ולא ישאירו את הכסף בבנק עד לקבלת הרישיונות. הדבר היה לפלא בעינינו, מדוע הוא מתעקש על כך?! כדאי להמתין בסבלנות ולחכות לאישורי העירייה, ואז לבצע את הרכישה בנחת... אך כדי לכבד את רצונו של התורם הוזמנו החומרים לבניית חלק גדול מהישיבה.
"איני יודע, אולי היה זה אליהו הנביא, שהרי כנבואה היתה בפיו. תקופה קצרה חלפה והיוקר האמיר מאוד באופן שחומרי הבניין הכפילו ואף שילשו את מחירם! למפרע הֵבַנּוּ כי מישהו אחר מנהל את הישיבה מלמעלה והוא מושך בחוטים לטובת התורה הקדושה!
"בסיומה של הפגישה עם מר כהן הלא מוכר, שאלתי אותו: מה כבודו דורש תמורת התרומה הנכבדה? אולי בית מדרש על שמו.... התורם נענע בראשו לאות סירוב. ואני לא הרפיתי: אז רק אם אפשר לקבל את מספר הטלפון או הכתובת שלך כדי להזמינך לחנוכת הבית.... האיש סובב את פניו והפטיר: לא צריך!. מי זה היה? היכן הוא היום? איך הגיע לישיבה? שאלות שנותרו ללא תשובות!".
"בישיבה" מסכם הרב צמח שליט"א "קרו וקורים ב"ה הרבה נסים. השגחה פרטית היא לחם חוקנו יום יום, עד כדי כך שלא מתרגשים מהנסים. צריך רק לפקוח עיניים ולראות".
