- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:29
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 3160
עקיבא, לך ללמוד תורה
יהודית שיקמן
רואה אני בך
צניעות מבורכה
אם אך תלך ללמוד
הן אז תגדל מאד
עזוב מרעה הצאן
בחשק וברצון
עקיבא, עקיבא
לך ללמוד תורה
עקיבא עקיבא עקיבא
לך ללמוד תורה
למען התורה
על עושר אוותר
אעזוב ארמון פאר
אגור באוהל דל
אגור באוהל דל
ולא אומר חבל
העיקר עקיבא
שבתורה תגדל
עקיבא עקיבא עקיבא
לך ללמוד תורה
כדבריך אעשה
לא ארעה עוד גדי ושה
באהבה ובחשק רב
אתחיל ללמוד עכשיו
אעזוב צאן ומקנה
ללמוד תורה אפנה
אבנים שחקו המים
אלמד ואשתנה
עקיבא עקיבא עקיבא
הולך ללמוד תורה
שמע בקול אשתו
יצא הוא מביתו
תריסר שנים למד
ועוד תריסר שקד
בעוני ומחסור
בחורף ובקור
עד שרבי עקיבא
היה לגדול הדור
רבי עקיבא רבי עקיבא רבי עקיבא
היה לגדול הדור
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:29
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 849
הרב שמואל ברוך גנוט
אלעד
לימוד תורה בעמידה ועמידה בקריאת התורה
מגילה כא, א: הקורא את המגילה עומד ויושב וכו', תנא משא"כ בתורה. מנהני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא "ואתה פה עמד עמדי". ואמר ר"א אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה. ואמר ר"א מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע, שנאמר "ואתה פה עמד עמדי". ת"ר מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה.
והנה קי"ל בשו"ע ורמ"א (ר"ס קמא) ש"צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור. וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא", והיינו דאע"פ שמימות ר"ג בטל ענין העמידה, מ"מ בקריאת התורה חייבים הקורא והעולה לעמוד.
וצ"ב, שאם דין עמידה לא התבטל לענין קריאה"ת, כיון שהיא קריאה שיש לה סוף ובפרק זמן מועט שכזה אפשר לעמוד, א"כ אמאי הציבור אינם צריכים לעמוד בשעת קריאה"ת, והרי לענין עמידת הציבור בשעת קריאה"ת, כתב השו"ע (סו"ס קמו): "א"צ לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה", והרמ"א כתב: "ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם".
ונראה שבעוד שדין קריאה"ת בעמידה ודין לימוד הרב והתלמיד בשווה, נילף מ"ואתה פה עמוד עמדי", הרי שדין עמידה בכל לימוד תורה לא נלמד מפסוק זה, ואף מובא בגמ' גבי זה הפסוק ד"ואנכי עמדתי בהר". ובפשטות דין עמידה בקריאה"ת היא רק להקורא, הנחשב כמקבל התורה מסיני, ולא ליתר השומעים, שאינם נחשבים כמקבלי התורה מסיני, ורק שהמהר"ם החמיר והוסיף שראוי גם לציבור לעמוד, [וכמש"כ הב"ח ע"ד המהר"ם כך: "אכן נראה דלאו מדינא היה נוהג כך אלא כיון דצריך כל אדם להעלות על דעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני וכן כתב בספר הזוהר ומביאו ב"י ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב "אנכי עומד בין יי' וביניכם", לכך הגון וראוי שיהו עומדין בשעה שקורא בס"ת אבל בין גברא לגברא פשיטא דאין צריך עמידה אף לנוהגין לעמוד בשעה קריאה אבל מדינא אין צריך לעמוד אלא הקורא ובשעת קריאה"]. ודין זה לא התבטל, גם לאחר שירדה חולשה לעולם מימות ר"ג.
ואולם הפוסקים (ר"ס קמ"א) הביאו לגבי דין עמידה בקריאה"ת את ד' הירושלמי (שם פ"ד ה"א):"ר"ש בר"י עאל לכנישתא חד ברנש קאים מתרגם סמיך לעמודא, אמר ליה אסור לך, כשם שניתנה באימה ויראה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה" ומכאן שסמיכה כישיבה בנדו"ד. והלבוש (ר"ס קמא) כתב: "והקורא בתורה צריך לקרות מעומד, וכן החזן המקרא אותו עומד עמו, מדאמר ליה הקב"ה למשה "ואתה פה עמוד עמדי", משמע אפילו השי"ת המקרא למשה היה עומד כביכול, וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותם, ואמרינן (ירושלמי מגילה פ"ד ה"א) כשם שנתנו באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה". והנה אם העמידה ואי הסמיכה היא מפאת חיוב האימה הנצרך בה, א"כ מדוע ביטלו את דין העמידה בכל לימוד תורה, והרי אמרי' באבות (פ"ו מ"ה) דממ"ח קניני תורה הוא לימודה באימה ויראה, ופרש"י באבות דהוא מדכתיב "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב". וא"ת דביטלוהו, אזי שיבטלוהו גם לענין עמידה בקריאה"ת.
והנה האחרונים הקשו לדעת הרמב"ם, מ"ש קריאה"ת מקריאת המגילה, כיון שבשניהם כתב שצריך עמידה לכתחילה ואילו בדיעבד בשניהם יוצאים י"ח בישיבה. (ועי' טו"א, ולענין סמיכה כתבתי דנפ"מ ביניהם לענין סמיכה, דבקריאה"ת לא מהני ובקריאת המגילה מהני, ושו"מ כן בפרמ"ג סי' קמ"א, וכ' נפ"מ נוספת דבקריאת המגילה מועלת מחילת הציבור), והשפת אמת כתב על שאלה זו כך: "י"ל דבתורה אפי' ביחיד מעומד דוקא. ול"מ קודם ימי ר"ג, רק אפי' אח"כ אפשר דרק לימוד בקביעות התירו מיושב, משום עת לעשות וחולשא דאינשי. אבל לקרות בס"ת לפי שעה, אפי' ביחיד העמידו על דין תורה דדוקא מעומד כנ"ל ומיושב שפיר שיטת הרמב"ם", עכ"ל. ולדבריו ייקשה אמאי הציבור אינם צריכים לכו"ע לעמוד בשעת קריאה"ת, כיון דהיא קריאה לפי שעה, וצ"ע.
ואמנם בד' המאירי יל"ע האם סבר שגם בקריאה"ת גופא שייכא ביטול תקנת העמידה, אחר שירדה חולשה, דכ' וז"ל: " התורה אין קריאתה אלא בעמידה, דרך סמך הביאוה מן המקרא, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי". בתלמוד המערב התבאר שלא הישיבה בלבד נאסרה בזה, אלא אף הסמיכה על העמוד. ושם העידו על חכ"א שראה במתרגם אחד שהיה נסמך על העמוד וקורא ואמר לו אסור לך כשם שנתנה באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ומכאן סמכו קצת חכמים למחות על החזן ועל הקורא שלא לסמוך על הלוח שספר תורה עליו. אלא שאפשר לסמוך על מה שאמרו בסוגיא זו משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם", עכ"ל. ומדבריו אנו למדים שקרא ד"ואתה פה" אינו אלא אסמכתא, וכן שאסור לסמוך בשעת קריאה"ת, אך גם בזה יש לסמוך על הא דירדה חולשה לעולם. ואמנם המאירי מביא זאת בלשון "אפשר לסמוך", ומשמע שאינו לכתחילה כמו ישיבה בשעת לימוד התורה אחר זמן ר"ג, וצ"ת.
ב) הרמב"ם לא הזכיר שקריאת התורה בעמידה, ורק כתב (תפילה יב, יא) כך: " ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד באימה וביראה". וכ' ההג"מ בשם הרמ"ך והכס"מ דכ"ש הקורא עצמו. והדבר צ"ב אמאי השמיט הרמב"ם דין זה בקורא והביאו רק במתורגמן, ועי' זכרון שמואל (סי' לג) וישועות דוד ועלי אור (מגילה כ"א) ועו"ס.
והנראה בזה דהנה הרמב"ם (שם ה"י) כתב: " מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים". והיינו דתרגום המתורגמן אינו להוציא הרבים י"ח קריאה, אלא עניינו לתועלת הבנת הדברים.
והנה הבאר שבע (סוטה מא) ייסד דלא אמרינן שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב, אלא דוקא להוציא אחרים על ידי חובתן של מצות קריאה. ונראה דהרמב"ם רצה לנטות מדברים אלו וע"כ הדגיש לנו שדין עמידה שייכת במתורגמן, דהא אם היה מביא דין זה רק בדין הקורא בתורה, סד"א דהיא הלכה בקריאה שמטרתה להוציא הרבים ידי חובתם, אך לא בכל ת"ת או קריאה, וקמ"ל דגם במתורגמן צריך לעמוד, אף שאינו מוציא הרבים י"ח, ושפיר איכא כ"ש להקורא בתורה עצמו.
ואגב אבוא העיר"ה דהנה בשו"ע (סו"ס קמה) ד"האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו". וצ"ב לפי"ז אמאי לא ביטלו גם את תקנת קריאת התרגום שבשנים מקרא ואחד תרגום, כיון שאין אנו מבינים אותו, והרי ב' התקנות נלמדו מהא דמגילה (ג, א) ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר "ויקראו בספר" זה מקרא, "מפורש" זה תרגום, וצ"ע.
ושמא י"ל דהנה הגר"א ז"ל בביאורו כתב: "האידנא כו'. שגם בימי חכמי הגמ' היו מקומות שלא נהגו לתרגם כמש"ש כ"ג ב' ל"ש אלא במקום כו' תוס' שם ד"ה לא כו' ובירושלמי והביאו הרא"ש שם והטור א"ר מן מה דאנן חמיין דרבנן נפקי לתעניתא ולא מתרגמי הדא אמרה שאין התרגום מעכב", עכ"ל. נמצא שתקנת חז"ל לקרוא שמו"ת היא חובה גמורה, ולכן לא איכפ"ל שכיום לא מבינים התרגום. אך תקנת המתורגמן לא היתה תקנה כללית ואכן היו מקומות שאף בשעת התקנה לא תירגמו, ולכן כשבטלה סיבת התקנה, שוב נחשבים כל המקומות כאותן מקומות שלא תירגמו בהם מעולם.
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:28
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 398
הרב שמואל ברוך גנוט
גדר סמיכה כישיבה
א) השואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' עה) כתב כך: "שמעתי מפה קדוש אבי זקני הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש ז"ל שהקשה להרב הקדוש החסיד מוה' רצ"ה מזידטשוב במה דמבואר בשו"ע סי' כ"ח סי"א בהג"ה דשל יד מיושב ושל ראש מעומד לפ"ז היאך הי' יכולים הכהנים להניח תפילין של יד בעזרה הא קי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואיך הי' מניחים בישיבה ושתק לו ודפח"ח ובאמת שאין לומר דקודם שהי' בעזרה הי' מניחין תפילין דזה אינו דאם כן ל"ש דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהא כבר הניחם ועיקר הפטור והאיסור הוא רק בשל יד וקושיתו עצומה", עכ"ל.
(ואף דבערכין ג' ב' איתא הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. פשיטא! כהנים איצטריך ליה, סד"א: הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך, כל דאיתיה במצוה דיד איתיה במצוה דראש, והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו, קמ"ל דלא מעכבי אהדדי, כדתנן: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, עכ"ד הש"ס. מ"מ השו"מ נחית לד' הגמ' הללו ועסק בם, עי"ש, וכוונתו היא כנראה מאי ס"ד דהש"ס דכהנים מניחים תש"י בעזרה. ושוב שמחתי לראות שגאון ישראל האדר"ת ז"ל בס' אלה יעמדו (ערך הנחת תפילין) ביאר כן את קושיית זקנו דהשואל ומשיב).
ב) והנראה בזה, דהנה מצינו מחד שסמיכה כישיבה ומאידך סמיכה כעמידה, ונראה דהביאור בזה הוא שכאשר ישנו דין של עמידה, א"כ כשסומך סוף סוף אינו עומד וסמיכה חשיבא כישיבה. אך כשישנו דין שלא לישב, אזי כשסומך סו"ס אינו יושב וסמיכה חשובה כעמידה.
ג) ונראה לברר שכן ס"ל לרבנן קמאי. דהנה איתא במגילה (כא, א): " הקורא את המגילה עומד ויושב וכו', תנא: מה שאין כן בתורה. מנהני מילי, אמר רבי אבהו דאמר קרא "ואתה פה עמד עמדי", ואמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה". ועי"ש בהמשך ד' הש"ס. ובירושלמי (שם פ"ד ה"א) איתא: " רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה ויראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה". ובזבחים י"ט א' נחלקו בדין צורת קידוש ידים ורגלים, ואמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו, ופירש רש"י עמידה מן הצד כגון זו שאינה בלא סיוע, לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן. וכתבו התוספות (ד"ה עמידה): "ונראה שקורין בתורה שלא לסמוך, משום דאמרינן בפרק הקורא את המגילה עומד דבתורה בעי עמידה, ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך". וכ"ה ברא"ש שם, וכ"פ הטושו"ע ר"ס קמא מד' הירושלמי והתוס' הללו.
ויש להבין אמאי הוצרך הירושלמי לטעמא דבעי' אימה ויראה בשעת קריאת התורה כנתינתה מסיני ולא הסתפקו בפסוק של "ואתה פה עמוד עימדי", אשר ממנו רואים בבירור שתורה נקראת ונלמדת בעמידה, וכד' הבבלי במגילה שם.
והנראה דלמשנ"ת יובן היטב, דאמנם מלשון עמידה הנאמר בפסוק, לא ברירא לן האם אית ביה דין עמידה ממש, או שעניינו הוא כבוד שלא ללמוד בישיבה דוקא ולכן צריך לעמוד, ואם היה כן, ניתן היה לסמוך בשעת הקריאה. ולכן בירר הירושלמי והדגיש שדין העמידה בקריאה"ת נובע מחובת האימה והיראה הנצרכת בשעת קריאת התורה, ולזה ל"מ רק שלא לישב, אלא צריך לעמוד בדוקא, ולכן נקיט דסמיכה לא מהני.
ד) והנה בפרשת ויגש, נאמר:"ויעמדהו לפני פרעה" (ז, ו), וכתב בפירוש בעל הטורים דלפי שהיה יעקב זקן היו צריכין לסמכו ולהעמידו לפני פרעה. ואעתיק בזאת את דברי מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בספרו משאת המלך: "יש להעיר והרי זקנו אברהם היה זקן ממנו כשהלך לעקידה, ולא הוצרך לעזר ולסיוע בשחיטת יצחק. ונראה דהרי יעקב התפלל שלא ימותו שיהא חולי קודם, וכפי הנראה זה הכל מתפילתו של יעקב שמגיל מסוים הכוחות הולכים ותשים, ולפני תפילת יעקב היה הזקן ככוחו אז כוחו עתה, ורק מתפלת יעקב נתחדש ענין זה של זקנה, עכ"ל מו"ר זצ"ל, אשר כל דבריו משמחי לב ונפש.
ואמנם ע"פ משנ"ת נראה לבאר הדבר באופן אחר, דהנה גבי שחיטה מצינו דבעינן לשחוט בעמידה, כדאיתא בפרמ"ג ובבאר היטב יו"ד סי' כד בשם כנסת הגדולה, ולכן לא נסמך אברהם. אך מכבודו של פרעה הוא שהעומדים לפני כסא ישיבתו לא ישבו כמותו, וכשסומכים שפיר איכא כבוד, דהמלך יושב והאחרים אינם יושבים, ולכן סמך יעקב.
ה) ונראה דיסוד נפלא זה יתרץ היטב את קושיית זקנו דהשואל ומשיב. דהנה איתא בירושלמי (פסחים פ"ה ה"י, וכן ביומא פ"ג ה"ב ובסוטה פ"ז ה"ז): תני רבי חייה לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואמר רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש אפילו למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו, עכ"ל הירושלמי. ועי' תוס' זבחים י"ט ד"ה וליתב וסוטה מ' ד"ה והאמר. ונמצא דסמיכה מותרת למלך בעזרה, והיינו כנראה משום שהאיסור הוא לא לשבת בעזרה, וכשסומך סו"ס אינו יושב. ונראה דבנדו"ד דתפילין הוא להיפך, שהענין הוא שלא לעמוד בשעת הנחת תפילין של יד, ונמצא שכאשר היו סומכים, סו"ס לא עומדים, ושפיר יכלו הכהנים להניח תפילין בסמיכה, שלגבי הנחת תש"י נחשב שלא עמד. ובאשל אברהם (בוטשאטש) כתב שאפשר להניח תש"י בסמיכה, בכה"ג דאם יפול הדבר הנסמך יפול, דהוי כישיבה.
ו) והנה כתב הרמב"ם (מגילה ב, ז) לגבי קריאת המגילה, ש"קראה עומד או יושב יצא ואפילו בצבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור". ואם ההגדרה לצורך בעמידה בקריאת המגילה הוא רק משום כבוד הציבור, יתכן שניתן לקרותה בסמיכה, כיון שיתכן שהענין הוא שאין זה כבוד שהקורא במגילה יישב כמו כולם. אך אם עומד ע"י סמיכה, מכבד הוא בכך את הציבור ודיו. ואמנם בקריאת התורה ישנו דין לעמוד, כצורת נתינתה מסיני, דנילף מקרא ד"ואתה פה עמוד עמדי", וכנ"ל במגילה (כא, א), ואף לסמוך עצמו לכותל אסור אא"כ הוא בעל בשר, וכן הקורא צריך לעמוד עם בעל הקורא, וכהטושו"ע ר"ס קמא ע"פ הירושלמי הנ"ל. ואם ישנו דין עמידה, אזי כשסומך סו"ס אינו עומד. ובזה כבר מובא בשם הגרמ"ד סולוביצ'יק שליט"א כמשנ"ת, עי' בס' מאורי המועדים גבי קריאת המגילה (פורים, עמוד רו ואילך). והגרמ"ד שליט"א אף הפליא לדייק כן בד' הרמב"ם דכתב גבי קריאת המגילה "אבל לא יקרא בציבור יושב", הרי דעיקר בזה הוא שלא יהיה יושב, ולא שצריך לעמוד, עי"ש וכמשנ"ת בס"ד.
ואמנם האם דין עמידה בקריאת התורה ענינה משום כבוד התורה וצורת לימודה או שהוא דין רק בכבוד הציבור, לכאו' מד' הבבלי במגילה שם נראה כמש"כ, דהוא מדין כבוד התורה וצורת לימודה, וכדנילף מקרא הנ"ל. ואולם הירושלמי (שם) מספק"ל בזה כך: "זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים. אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה, אין תימר מפני כבוד הרבים אפילו בינו לבין עצמו. מפני כבודה הוא עומד אם אומר את כן אף הוא מתעצל ואינו קורא".
וראיתי שהגאון האדר"ת בסוף ספרו זכר למקדש (פ"ה אות ד) פשיטא ליה "שכל עיקר קריאה בספר תורה מעומד בציבור הוא מפני כבוד הציבור כמ"ש במגילה כ"א א' ", ואולם להנ"ל אי"ז ברור דכן היא דעת הבבלי, וגם הירושלמי עצמו נקיט בהמשך דבריו דבעינן עמידה מפני שהתורה ניתנה באימה ויראה, ומוכח דהעמידה היא מצורת מסירת התורה ולא מפני כבוד הציבור. ושמחתי למצוא כמש"כ בבאר שבע בסוטה (מא, א), ע"ד הש"ס שם גבי פרשת הקהל שהמלך עומד ומקבל וקורא יושב, וכתב הבאר שבע: "תימה היאך רשאי לקרות יושב, דהא בריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב יצא תנא משא"כ בתורה, ויליף ליה מקרא שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב, דאמר קרא "ואתה פה עמוד עמדי", ואפילו עמידה על ידי סמיכה אסור, כדאיתא שם בירושלמי ר"ש ב"ר יצחק אעאל לכנישתא חזא לחד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא, אמר ליה אסור לך כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו'. ולפי מאי דקאמר בירושלמי דהטעם שאסור לקרות בתורה מיושב אינו מפני כבוד התורה, דא"כ אף הוא מתעצל ואינו קורא אלא מפני כבוד הצבור, אתי שפיר, מפני שי"ל דכבוד המלך גדול יותר מכבוד הצבור, אבל בגמרא דידן בשמעתין דמשני מצוה שאני, ומהא דתנן בפרק עגלה ערופה (סוטה מט, א) ומייתי לה בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כא, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, משמע בהדיא שהטעם שצריך לקרות בתורה מעומד הוא מפני כבוד התורה. וכן משמע מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו', והא ודאי דכבוד תורה גדול יותר מכבוד המלך, וא"כ היאך עבר בקום ועשה לקרות בתורה מיושב נגד הדין, עכ"ל קושייתו, וכדברינו בס"ד.
ז) שבועות ל' א': ת"ר "ועמדו שני האנשים" מצוה לבעלי דינין שיעמדו. אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין, איזהו אסור, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך וכו', ושם ע"ב: אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה, דכתיב "ועמדו שני האנשים". אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב "וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם". ל"א מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו, וכתיב בהו "ועמדו שני האנשים".
ופסק השו"ע (חו"מ סי' יז): "ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים; ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים. ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה. בד"א, בשעת משא ומתן; (דהטענות) אבל בשעת גמר דין, שניהם בעמידה, לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב; והעדים, לכתחלה, לעולם בעמידה". וכתב הרמ"א: "ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה". וכתב הסמ"ע: "עיין לקמן סח"ס כ"ח דכתב המחבר לענין דיינים שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות, דסמיכה כזו נקראת ישיבה, ושניהם מתשובת ריב"ש סימן רס"ו, ע"ש [קש"כ]. ונ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת, דאסור למיעבד הכי, דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא". ואמנם הב"ח חלק עליו וכתב כך: "גרסינן בריש פרק שבועת העדות (ל, ב) דיתיב כמאן דשרי מסאניה ופרש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו'. שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה דלגבי קימה שיעמוד הדיין מקמי תלמיד חכם חשובה עמידה, ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה חשובה ישיבה ויוצא בה ידי שניהם, וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן רס"ו דעמידה על ידי סמיכה שפיר קרויה ישיבה, וה"ה דקרויה עמידה לעניין זה. ובפרק הקורא את המגלה עומד או יושב (מגילה כא א) רמו קראי אהדדי, כתיב "ואשב בהר" וכתיב "ואנכי עמדתי בהר", ומשני התם רבי חנינא לא עומד ולא יושב אלא שוחה כלומר וקרינן ביה עמידה, כיון שאינו יושב ממש ובפ"ק דשבת (ה, א) והא עומד קתני בשוחה והוא הדין בעמידה על ידי סמיכה. מכאן יש ללמוד כיון דקרינא ביה תרווייהו עמידה וישיבה, א"כ בעמידה בסמיכה נמי היכא שהדיין נסמך על העמוד וגם העדים נסמכים על העמוד קרינן ליה לגבי דיין ישיבה ולגבי עדים עמידה ושפיר דמי. והא דקי"ל בפ"ב דזבחים (יט, ב) גבי קידוש ידים ורגלים דעמידה ע"י סמיכה לא הוי עמידה, התם "לעמוד ולשרת" כתיב ודאורייתא בעינן שתהא עמידה ממש בלא סמיכה. אבל הכא דלא בעינן עמידה אלא מדרבנן, אף על ידי סמיכה קרויה עמידה, וה"ה דקרויה נמי ישיבה דומיא דשחייה". וכ' הב"ח דדבריו הם דלא כהסמ"ע.
והנה בפשטות דין עמידת העדים ובעה"ד ודין ישיבת הדיינים עניינו כבוד הבי"ד למול העדים ובעלי הדין, ולפי"ז מובן שכהדיינים יושבים ואילו העדים אינם יושבים אלא סומכים, דהבי"ד מתכבד בכך, וכן להיפך, כשהעדים או בעה"ד עומדים והבי"ד סומכים, מתכבדים הבי"ד בכך. וע"ז טען הסמ"ע דאם הדיינים והבעלי דינים או העדים סומכים יחדיו, אזי אין בכך שום כבוד לדיינים, כאשר שווים המה במצבם, וזה ע"פ הדברים שנתבארו לעיל בגדר סמיכה. אולם הב"ח רוח אחרת היתה עמו, שלדעתו סמיכה נחשבת בעצמותה כישיבה וכעמידה גם יחד (או כד' הגר"א בביאורו שסמיכה אינה כישיבה ואינה כעמידה, עי"ש), ולכן בדינים דרבנן מועלת הסמיכה גם לאלו שצריכים לעמוד וגם לאלו שצריכים לשבת, כיון דסו"ס גבי הדיינים סמיכה ל"ח לעמידה וע"כ לא נחשב שעמדו ומנגד סמיכה אינה כישיבה ולכן לא נחשב שהעדים והבעלי דין עמדו. ובדינים דאורייתא שצריך עמידה, סמיכה אינה נחשבת לעמידה. ועי' במג"א וש"פ ר"ס קמא ובשד"ח ערך עמידה.
וכן גבי תפילת שמונה עשרה, עי' ברכות ל' א', שמצינו שאסור לסמוך, ששם אין ענין שלא לשבת, אלא ישנו ענין לעמוד לפני הקב"ה, וסמיכה אינה מועלת. (אם כי הלשון הוא "עומד לפני המלך", ולעיל גבי פרעה התבאר שסמיכה לפני המלך חשובה עמידה. ויש לחלק בין עמידה קמיה מלך בשר ודם לעמידה קמיה שכינה).
והנה נביא כמה דינים ומצוות שעומדים בהם ויש לדון בהם האם סמיכה מועלת בהם (וכ"ז מקופיא כמובן ולא להלכה ולא למעשה): עבודת הכהנים במקדש בעמידה, כבזבחים ט"ו ע"ב ואילך, וברכת כהנים בעמידה ונילף בסוטה ל"ח א' מגזה"כ ד"אלה יעמדו" או דהוי כעבודת המקדש שמשרתין בעמידה, ושם לכאו' סמיכה לא תועיל, כיון דאית ביה דין עמידה. ובתו"כ מצורע פ"ג איתא שטהרת המצורע צריכה עמידה, דכתיב "והעמיד הכהן", ושם ודאי לא מועלת סמיכה.
בשבועות ל"ח א', שבועה מעומד, תלמיד חכם - מיושב. והאדר"ת (בס' אלה יעמדו) כתב דנראה הטעם מפני שעיקר השבועה היתה בשם ה' ולכן הוצרכו לעמוד מפני קדושת השם. ואולם בעניותי לא הבינותי, דא"כ אמאי ת"ח אינו צריך לעמוד. ואכן בתוהרא"ש (שבועות שם( כתב דשבועה בעמידה דהוי כגמר דין.
ובשו"ע חו"מ כ"ח ו': צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד; ואם העד ת"ח, מושיבין אותו.
ובסעיף ז': צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות.
ובסעיף כ"ו: אם קבלו עדים מעומד, מה שעשו עשוי. ואם היו נסמכים על העמוד, אפילו לכתחלה מותר, דסמיכה כישיבה. ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים, עכ"ל. וכתב הסמ"ע: "ואם היו נסמכים על העמוד כו'. ובסימן י"ז סעיף א' כתב מור"ם בהג"ה דעמידה ע"י סמיכה כזה, הו"ל עמידה לענין עדים ובע"ד שצריכים לעמוד. וכתבתי שם סק"ו דהיינו טעמא, כיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא אזלינן בתרווייהו לקולא. גם כתבתי שם דנראה, אם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדים או הבעלי דינים נסמכין, וגם הדיינים הפוסקים אותו הדין נסמכין, דאינו מותר לכתחילה, דממ"נ אי מחשב ישיבה גבי דיינים לא מחשב עמידה לגבי עדים".
וחז"ל הסמיכו הפסוק "החל חרמש בקמה" ודרשו "אל תקרי בקמה אלא בקומה", ועל כן הסמיכו כן להרבה מ______
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:24
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 366
יובל שנים של מסירות נפש
דרך ארוכה עשתה ישיבת כסא רחמים מאז ימי בראשיתה בתוניסיה, עד העברתה לארץ ישראל, ועד להיותה כיום אחת מספינות הדגל של עולם הישיבות הספרדי. סיכום לרגל יובל שנים לישיבה, כולל סיפורים מפתיעים מתולדותיה
מאות בחורי החמד הממלאים היום את היכלותיה של ישיבת כסא רחמים בצהלת לימוד, יתקשו אולי להאמין, אבל הישיבה שהניבה דורות של תלמידי חכמים מופלגים, לא צמחה מאליה. למרבה הפלא, הכל החל בחדר פשוט וארון מכונת תפירה ששימש כתחליף לשלחן אשר סביבו חמשה בחורים בלבד! הישיבה נסגרה בנסיבות טראגיות של רצח מייסד הישיבה הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל והי"ד, ושוב נפתחה בארץ עם עשרה בחורים, שהיוו את הגרעין הטוב לאילן רב הפארות המפאר כיום את עולם התורה הספרדי.
כעת, במלאת חמשה עשורים לייסוד הישיבה, זהו ציון דרך חשוב ומשמעותי כדי לעצור מעט ולספר את סיפורה של הישיבה המסוּבב מיומה הראשון בסייעתא דשמיא והשגחה פרטית מופלאה. אודות כך המליץ ראש הישיבה מרן הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א: "ממש נתקיים בישיבתנו תכב"ץ "אל מלך יושב על (ישיבת) כסא רחמים, ומתנהג (אִתה) בחסידות".
התלמיד הראשון
בשונה ממקרים אחרים, הקמת ישיבת כסא רחמים, יצאה לפועל דווקא בזכות תושייתו של בחור שעתיד להיות בן הישיבה, בשם רבי אליהו ענקרי שליט"א (לימים במסיבת בוגרים, הוכתר בתואר "התלמיד הראשון של הישיבה"). הלה שהיה תלמיד מובהק של רבי מצליח, ומסור היה לרבו בלב ונפש, גמר אומר בנפשו להיות שותף לכל פעולותיו. ידע אותו תלמיד את הפוטנציאל הרב והחוש הפדגוגי הטמון ברבו, והחליט לעשות מעשה, להקים לו ישיבה.
תחילה תר בזריזות אחר מקום שיתאים לצרכי ישיבה, עד שמצא דירה נאה ומרווחת בת ששה חדרים גדולים. גם לתשלום דאג אותו תלמיד מסור ונמרץ. הוא דיבר עם אמו הצדקנית על גודל מעלת ייסוד מקום תורה, והיא נאותה בחפץ לב לתרום מכספה ולהשתתף במחצית השכירות לשנה.
עתה נותר לגייס את המחצית השנייה של דמי השכירות - מאה דינרים נוספים. חשב רבי מצליח על פתרון, והחליט להיפגש לצורך כך עם רבי שמואל עידאן זצ"ל, ועם עוד שניים מתלמידיו שלמדו אצלו בישיבת "חברת התלמוד", הלא הם: רבי משה חדד ורבי אברהם כהן הי"ו. רבי מצליח שיתפם בהתפתחות העניינים, וסיפר להם כי מחצית מהסכום כבר נתרם. "אם תשיגו מאה דינרים כהלוואה", בישר להם "אוכל כבר לפתוח ישיבה!".
רבי שמואל, שאהבת התורה ולומדיה, זרמה תדיר בעורקיו, קפץ על המציאה. הוא הבין היטב את חשיבות העניין, והיה זריז ונשכר. עוד באותו יום, השיג באורח פלא את הכסף הדרוש. רבי מצליח מצדו לא המתין רגע, מיד נגש וחתם חוזה לשנה, וישיבת "כסא רחמים" יצאה לדרך!
מהיכן הצליח רבי שמואל לגייס את מאת הדינרים?
סוד זה, לא ידענו, אלמלא רשמו רבי שמואל לעצמו ביומנו האישי, שם הוא מספר כי קופת רמב"ה (רבי מאיר בעל הנס), מופקדת היתה בידי רבי אברהם הכהן הנזכר שהשתתף בפגישה, וכתוצאה מהמתחים בין ישראל לתוניס, היו קשיים גדולים בהעברת כספי הקופה לארץ ישראל למוסדות "מאיר בת עין". הציע אפוא רבי שמואל כי בינתיים ילוו מהקופה מאה דינרים לשכירת הדירה, וכך עשו. לימים, משהוטב מצבה הכלכלי של הישיבה, הושב הכסף לרבי שמואל, שמיהר להשיבו לקופת רמב"ה.
כך, בשעה טובה ומוצלחת, בחודש כסלו התשכ"ג, נפתחה הישיבה אשר נקרא שמה בישראל - "ישיבת כסא רחמים".
ביקור פתע
עם חמשה תלמידים בלבד, פתח הגאון האיש מצליח את הישיבה. חבלי הפתיחה לא היו קלים. את צעדיה הראשונים החלה הישיבה בחוסר ריהוט וללא שום תקציב ממוסדות הקהילה. אך כל זה לא הרתיע את מייסדה מלהמשיך בעבודת הקודש. מלווה בביטחון חזק בקדוש ברוך הוא שימלא את כל מחסורם של התלמידים, נשא על שכמו את עול החזקת הישיבה. אמון היה על מאמר חכמינו ז"ל "הבא ליטהר מסייעין בידו", ואכן בנסי נסים ובסייעתא דשמיא מופלאה, התפתחה הישיבה והתקדמה בצעדי ענק, כאשר ברכה מיוחדת שורה בכספי הישיבה.
בנוסף לכל הקשיים הכלכליים, עמד בפני רבי מצליח קושי אחר. על פי החוק היבש, נאסר לפתוח מקום לימודים ללא רישיון ממשלתי ממשרד החינוך והתרבות בתוניס, אלא אם כן מוסדות הקהילה יקבלו את הישיבה תחת חסותם, ואז היא תיקרא "בית מדרש עצמאי מוכר". אלא שבהנהלת מוסדות הקהילה, לא אבו לאשר זאת. הגיש רבי מצליח בקשה למשרד החינוך, אך היא בוששה לבוא. אגב, באותם זמנים קיימים היו מתחים בין ישראל לתוניס, וכדי שלא יחשדו כי המקום קשור למדינת ישראל, ציין רבי מצליח כמעט בכל סעיף, שמדובר בלימוד "תוניסאי", וכן הדיבור "עברי נוסח תונסי", "חיבור וכתב ספרדי תונסי", וכן הלאה. הבקשה נשלחה בתפלה כי יגיע האישור המיוחל ולא ייערמו קשיים.
בינתיים, עד לקבלת האישור, לא נמנע רבי מצליח מללמד בישיבה, למרות החוק. והנה יום אחד, כאשר סיים רבי מצליח את שיעורו, וכולם סגרו את הספרים והניחו אותם בערימה בצד, בדיוק אז, נכנסו לישיבה שוטרים חמורי סבר. "אנו מבינים שזה בית ספר, היכן הרישיון?" שאל אחד מהם. "הגשנו בקשה לאישור חוקי", הגיב רבי מצליח בשלוה מופגנת, "התלמידים מחכים עד שנקבל את האישור ואז נתחיל ללמוד...". השוטרים החליפו מבטים ובלי לומר מלה נוספת עזבו את המקום. ורבי מצליח, הרים עיניו ונשא תודה לאלוקיו, והמשיך בלימודים כרגיל מתוך ביטחון מלא בה.
לבסוף, עלה בידו בסייעתא דשמיא להשיג רישיון, בתור בית מדרש גבוה פרטי לתלמוד, מה שלא זכה לכך שום מוסד יהודי בתוניס. ואז הראה לכל, את דברי רז"ל במדרש רבה (פרשת נשא פי"ב אות י"א): "בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, אין הקב"ה מקפח שכרו".
לאט לאט התפתחה הישיבה, התרבו ספסליה ותלמידיה, עד שהגיע מספר התלמידים לכארבעים. רוב הבחורים הגיעו במסירות נפש מדרום תוניסיה, והיו חוזרים לביתם פעם בששה חודשים (!) - בפסח ובראש השנה, וזאת ללא טלפונים, וכמובן בלי פקסים, רק עם מכתבים המגיעים ליעדם לפחות אחר שבוע ימים!
והאבן הזאת
ביום בו פרצה מלחמת "ששת הימים", יום כ"ו באייר התשכ"ז, גבר זעם ההמון המוסלמי הנבער על היהודים בכל ארצות אפריקה הערביות. גם בעיר הבירה פרצו פרעות והתפרעויות לחרדת היהודים. בשעות אחר הצהריים, התנפל ההמון הזועם על חנויות יהודים. פרצו לבתי כנסיות, הציתו אותם, קרעו ספרי תורה וזרקום לרצפה. רק בחסדי שמים לא היו פגיעות בנפש.
בהתפרץ גדוד הפורעים לרחוב בו שכנה ישיבת "כסא רחמים", הבחינו מיד בשלט הישיבה המהודר העשוי שיש מבהיק. גברה בהם חמתם עד להשחית, והם התנפלו בחמת זעם על אבן השיש לעקרה ולעשות בה שמות. בגרזנים ואלות היכו בה וחבטו ללא רחם תוך צעקות חרפות וקריאות גנאי... באורח פלא, האבן עמדה כצוק איתן, והם לא הצליחו להזיזה ממקומה. למעט כמה שריטות חדות שהותירו בה רושם, לא עלתה מזימתם בידם!
רבי מצליח ובניו, עמדו כל העת מתוחים ונסערים בביתם שממול הישיבה, וצפו במתחולל מבעד לסדק החלון. הם עקבו בדאגה בנעשה, והתרגשו כל כך לראות שחוסן שמימי מיוחד היה לה, לאבן, שעמדה בפני כל החבטות ולא נכנעה.
או אז פתח רבי מצליח את פיו ואמר בקול נרגש: בגמרא (יומא ל"ח ע"א) מסופר כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריה של מצרים (לבית המקדש), בחזרתו עמד עליו נחשול של ים לטבעו (=להטביעו), נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וחבקה ואמר להם, הטילוני עמה. מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה. כיוון שהגיעו לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאת מתחת לדופני הספינה... לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו לשל זהב חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. "ובכן בניי היקרים", סיים רבי מצליח את דבריו "כעת שנעשו נסים באבן הזאת, בישיבה שנפתח בארץ ישראל איה"ב, נקבע את האבן הזאת!".
ואכן, אלפי קילומטרים עברה האבן הזו בנסיעה דרך הים, והגיעה בשלמותה לארץ ישראל. אך למרבה האבסורד, דווקא כאן בארץ היא נשברה... כרצונו הטהור של רבי מצליח, היא נקבעה אחרי תיקון והדבקה בקומה רביעית בישיבה, במסגרת מהודרת, כשמתחתיה במסגרת נפרדת מובא הסיפור הנזכר. מזכרת ניצחון הרוח את החומר וסמל למציאות החיה של "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". מספר שנים לאחר מכן, ביקר בבניין הישיבה שר החקלאות לשעבר מר אהרון אוזן הי"ו, ובין היתר סופר סיפורה הייחודי של אבן זו אשר עמדה מול פורעים רשעים בגאון, אך בבואה ארצה נשברה והוצרכו להדביקה... נענה השר בתגובה: "וכי לא כך נאמר: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. האויבים מסביב לא יוכלו לשבור אותנו בס"ד, אבל ח"ו מהרסייך ומחריביך ממך יצאו".
ובכן, אחר שראו הפורעים שלא עלה בידם לנתץ את האבן, עלו לקומת הישיבה. הבחורים שהרגישו בהם, סגרו את שני השערים שהיו שער לפנים משער, וחסמו את הכניסה בשולחנות ומטות. לצערנו, הצליחו הפורעים לפרוץ את השער החיצוני. הרב ברכיה דיעי הי"ו מבוגרי הישיבה (כיום גר בגרבא) מספר שכאשר נפרץ השער החיצוני, והיה כבר חשש שיפרצו גם את השער הפנימי, נכנסו כל התלמידים להיכל בית המדרש, נעמדו מול ארון הקדש ופתחו בתפלה וזעקה לריבון העולמים שיציל את נפשם. אחד התלמידים זעק: "רבש"ע! אני בן יחיד לאבי ובאתי עד לכאן ללמוד תורה, ואם יהרגוני, לא יהיה המשך להורי! אנא ה!". באותו רגע ממש, עזבו הפורעים את המקום והלכו. למחרת, סיפר שכן ערבי שהוא אמר להם "מה אתם עושים כאן? בעבר היה כאן מוסד יהודי, כעת זה בית של ערבים...". שמעו והלכו.
שמונה שנים שגשגה הישיבה, וגידלה בחורים לתפארה, עד ליום המר והנמהר - יום שני א"ך בטבת תשל"א. כשהישיבה בשיא פריחתה, נקטע לפתע הכל באבחת שלשה כדורי אקדח. מחבל ערבי שפל יָּרָה בגאון הקדוש מייסד הישיבה בחזרתו מתפלת הנץ, והוא נפל מתבוסס בדמו. הי"ד. שלשת היריות, קטעו חיים עתירי מעש של אחרון הגאונים בתוניסיה, אך בו זמנית סימנו נקודת מפנה היסטורית, שגררה בעקבותיה את צמיחתה של הישיבה בארץ ישראל עם פירות ופירי פירות.
מתוניס ועד בני ברק
בני האיש מצליח זצוק"ל הגיעו ארצה, כשהם שבורים ורצוצים מהירצחו של אביהם הקדוש, ומסגירתה של הישיבה בתוניס בעקבות כך. אם סבר השטן כי שלש יריותיו של הערבי הארור, יעצרו את הכל, הרי שטעה בגדול. הסתלקותו של האב הנערץ, לא עצרה את המשך מורשתו, אדרבה. אש אהבת התורה שֶׁיָּקְדָה בקרבו של מייסד הישיבה, וחדרה עמוק בלב בניו הגדולים שליט"א, המשיכה לבעור ביתר שאת. מהרגע שהניחו רגליהם על אדמת הקודש, המשימה היחידה שעמדה מול עיניהם היתה: חידוש ישיבת "כסא רחמים" בארץ ישראל!
וכך, אחר מספר חודשים בהם זכו לחונן את עפר ארצנו הקדושה, תקעו הרבנים שליט"א יתד בארץ הקודש, וייסדו כאן את הישיבה מחדש בראש חודש אלול תשל"א, מתוך מטרה אחת לשם שמים: להמשיך מורשת אבות, בדרך הלימוד והעתקת השמועה המסורה בידינו מאבותינו ורבותינו גאוני ספרד לדורותיהם מימי הראשונים והגאונים.
נס בתוך המעטפה
בורא עולם ברחמיו, לא שכח את מקום התורה הקטן שעוד יגדל בעזרת ה, ושלח ישועות פלאיות. על אחד מהם מספר לנו הגאון רבי צמח מאזוז שליט"א (מנהלה הרוחני של הישיבה): "כששכנה הישיבה ברחוב הרצל 50 בבני ברק, המקום היה דחוק מאוד, ורצינו מאוד למצוא מקום מרווח יותר. בשנת התשל"ה הוצע לנו הבניין ברחוב הרב שר 14. פנינו לעו"ד שטיפל בבנין, וביקשנו שישכיר לנו ב"דמי מפתח". הוא בתמורה ביקש 25,000 לירות דמי מפתח ושכר חודשי בסך 2,000 לירות, וגם שכל השיפוץ יהיה על חשבוננו. למרות שאיני בעל עסקים והייתי צעיר מאוד, האיר ה את עיני ועניתי לו: "יש לי הצעה אחרת, במקום 25,000 לירות נשלם 50,000 לירות, והשכירות החודשית תהיה רק 1,000 לירות". הצעתי התקבלה, הוא הכין חוזה, חתמנו בשעה טובה ומסרנו שני שיקים בסך 25,000, אחד במזומן, והשני לחודש הבא. לשיק השני לא היה לנו כיסוי, וכל החודש הייתי מודאג: מאין יבוא עזרי?
"והנה, יומיים קודם פירעון השיק, פגש אותי הצדיק הצנוע מר פרץ חורי זצ"ל מאשקלון, מסר בידי מעטפה, ואמר לי "יש כאן קצת כסף לישיבה", והלך. פתחתי את המעטפה ולתדהמתי מצאתי בה למעלה מעשרים אלף דולר, שזה היה מספיק לכסוי השיק, ולהתחלת השיפוצים, הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו! כשהשטרות מפוזרות על השולחן, צפה מול עיני, דמותו המאירה של אבינו הגדול, כאילו מבטיחה: "אני אתכם לאורך כל הדרך!". תוך ימים אחדים נחתמה העסקה עם בעל הבניין, והישיבה שכרה את המקום בדמי מפתח והחלה בשיפוצים. בחודש אלול תשל"ה עברה הישיבה לבניין המחודש ללמוד תורה מתוך הרחבה.
הנדיב האלמוני
הרב צמח ממשיך ומספר על הנסים ועל הנפלאות: "כמעט עשר שנים חלפו מיום הקמת הישיבה בארץ, ו...שוב הבניין שעברנו אליו ברחוב הרב שר צר היה מהכיל. ישיבת צוות מצומצמת נערכה ובה הביע את דעתו, חבר ההנהלה, ר רחמים קבלן שפעל רבות למען התפתחות הישיבה, כי אין לשקוט על השמרים, וחייבים לחפש מגרש ולבנות בניין! בעינינו, נראה הדבר כמו חלום רחוק ובלתי ניתן להשגה, שהרי מדובר בסכומי עתק שלא ניתן לגייס עם כל הרצון הטוב. אך ר רחמים קבלן לא אמר נואש. מאחר והמגרשים בבני ברק יקרים מאוד, פנה לחפש מגרש בפאתי העיר בגבול רמת גן, וה סייע בידו! מגרש גדול של חצי דונם נמצא במחיר זול יחסית.
"בינתיים, לא ידענו מהיכן נביא את הסכום העצום של רכישת המגרש. יום בהיר אחד, במשרד הישיבה הקטן מצלצל הטלפון. מעבר לקו היה פקיד מבנק מזרחי, שסיפר לתדהמתנו כי חשבון הישיבה זוּכּה בתרומה אלמונית בסך מאה אלף פרנקים שוויצרים!
"תקופה קצרה אחר כך, דפק יהודי פשוט על דלת ביתי כשהוא מזדהה כמר כהן. האיש היה ענייני: "אני הוא תורם הכסף לבניה, ברצוני לראות את מגרש הישיבה!". נסיעה של רבע שעה במונית הובילה אותנו אל המגרש שהיה באזור שומם יחסית ומלא עשבים גדולים. כל האזור של שיכון ו לא היה אז מיושב. תוך כדי דברים, אמר מר כהן כי הוא עומד על כך שבימים הקרובים תערוך הישיבה את קניית חומרי הבניין, ולא ישאירו את הכסף בבנק עד לקבלת הרישיונות. הדבר היה לפלא בעינינו, מדוע הוא מתעקש על כך?! כדאי להמתין בסבלנות ולחכות לאישורי העירייה, ואז לבצע את הרכישה בנחת... אך כדי לכבד את רצונו של התורם הוזמנו החומרים לבניית חלק גדול מהישיבה.
"איני יודע, אולי היה זה אליהו הנביא, שהרי כנבואה היתה בפיו. תקופה קצרה חלפה והיוקר האמיר מאוד באופן שחומרי הבניין הכפילו ואף שילשו את מחירם! למפרע הֵבַנּוּ כי מישהו אחר מנהל את הישיבה מלמעלה והוא מושך בחוטים לטובת התורה הקדושה!
"בסיומה של הפגישה עם מר כהן הלא מוכר, שאלתי אותו: מה כבודו דורש תמורת התרומה הנכבדה? אולי בית מדרש על שמו.... התורם נענע בראשו לאות סירוב. ואני לא הרפיתי: אז רק אם אפשר לקבל את מספר הטלפון או הכתובת שלך כדי להזמינך לחנוכת הבית.... האיש סובב את פניו והפטיר: לא צריך!. מי זה היה? היכן הוא היום? איך הגיע לישיבה? שאלות שנותרו ללא תשובות!".
"בישיבה" מסכם הרב צמח שליט"א "קרו וקורים ב"ה הרבה נסים. השגחה פרטית היא לחם חוקנו יום יום, עד כדי כך שלא מתרגשים מהנסים. צריך רק לפקוח עיניים ולראות".
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:23
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 514
"ללמוד שולחן ערוך כל אחד יכול. דרך הוראה אפשר ללמוד רק על-ידי שימוש"
כך אומר הגאון רבי מרדכי זקבך, רב ואב"ד שטרסבורג לשעבר, בשיחה מיוחדת ל"הנעשה והנשמע". "כל רב חייב להמשיך ללמוד על-מנת ללמד. דרך הוראה לא לומדים בסמינרים, אפילו לא בישיבות ובכוללים. צריך שימוש אצל מורי הוראה מובהקים" "עלינו לנהוג בדרך ארץ. לכבד כל רב, אפילו אם ההכשר לא כל-כך מקובל עליך. ואם יש הערה, אפשר וצריך להגיד" על עבודתו בשטרסבורג: "אני כבר לא לוקח על עצמי פרויקטים חדשים, רק עוזר מעט בדברים הקיימים "כל זמן שיש שם יהודים, חייבים להיות שם רבנים. יש מחסור חמור ברבנים" שיחה ופרופיל
שלמה קוק, הנעשה והנשמע, אב תשס"ז
* בבקשה להתפלל לרפואת הרב מרדכי בן גיטל שליט"א בתוך שאר חולי ישראל *
בבית פשוט בארץ-הקודש, ברחוב נודע ביהודה במודיעין-עילית, יושב רב ואב"ד שטרסבורג עד לא מכבר, הגאון רבי מרדכי זקבך, ומצודתו פרוסה מעבר לים. זה כבר חמש שנים שהוא מתגורר בישראל, אבל אינו מסוגל להתנתק מהווי החיים בשטרסבורג. ליתר דיוק, הם, בני קהילתו ומעריציו, אינם מסוגלים להתנתק ממנו. אחת לכמה דקות, צלצול טלפון מפריע לשיחה הקולחת, והרב זקבך עובר לשיחה בצרפתית רהוטה. אפילו מי שאינם מכירים אותו בצרפת, יודעים כי הוא מתגורר כיום בקרית ספר. על חותמת הכשרות שלו כיום מופיע כיום הסימון "בהשגחת הרב מרדכי זקבך, ראב"ד שטרסבורג, כיום בקריית ספר". אם לא יכתוב "כיום בקריית ספר", אמנם לא יהיה זה שקר, ואף מדובר בפרט שולי. אך כזה הוא הרב זקבך: איש שלא יחרוג בכהוא זה מן האמת. "מבקשים ממני בצרפת להמשיך להיות פעיל, בעיקר בשחיטה", מספר הרב על פעילותו העכשווית בשטרסבורג. "היום אני כבר לא לוקח על עצמי פרויקטים חדשים, רק עוזר מעט בדברים הקיימים".
מדי כמה זמן אתם בשטרסבורג?
"אני נוסע בממוצע כל שלושה שבועות, כמובן בשיתוף-פעולה עם ממלא-מקומי הרב שמערלא".
24 שנים כיהן הרב זקבך כרב ואב"ד שטרסבורג שבצרפת. לפני כן, במשך 5 שנים, היה בקופנהגן בירת דנמרק, ומעט קודם-לכן החל את דרכו ברבנות במעבדת שעטנז בציריך.
שנים רבות 'כיהנתם' בשטרסבורג.
"24 שנים בשביל רב, זה לא הרבה..."
מדוע עזבתם?
"הגיע הזמן לעזוב, לכל דבר יש זמן... הילדים שלנו בארץ ישראל ב"ה. והאמת, גם בלי קשר לילדים רצינו לבוא לארץ ישראל. צריך לשאול שאלה הפוכה: איך מחזיקים כל-כך הרבה זמן בקהילה בחוץ-לארץ... זה קשה. מצד שני, כל זמן שיש שם יהודים, חייבים להיות שם רבנים. יש מחסור חמור ברבנים. כמדומני, באנגליה יש יותר, אבל ברוב הקהילות יש מחסור. אני נזכר בתקופה בה כיהנתי ברבנות בקופנהגן. אחרי שנתיים נכנסתי למורי ורבי מרן הסטייפלער זצ"ל. היתה שם קהילה חרדית והיו בעיות חינוך גדולות. הסטייפלער אמר לי: כדאי לך להישאר שם, כדי שאיזה יהודים לא ישכחו שהם יהודים, ולו רק למען המטרה הזו..."
הסכם מיוחד
הרב זקבך מגלה סעיף משמעותי בהסכם שחתם מול הקהילה בשטרסבורג, סעיף שיש בו מסר חד ונוקב לרבני הקהילות: שבעה שבועות חופשה מדי שנה. לשם מה התעקש הרב על הסעיף הזה?
"שבעה שבועות בשנה, הייתי נוסע לארץ או ללונדון, ל'שימוש' אצל מורי ורבי הרב חנוך (הייניך) פאדווע, אב"ד כדתיא בלונדון. כדי שאוכל להמשיך ב'שימוש' על אף המשרה. כך צריך להיות. כל רב חייב להמשיך ללמוד על-מנת ללמד. גדול שימושו יותר מלימודו. ללמוד כל אחד יכול, יש שולחן ערוך. אבל שימוש מורי הוראה מובהקים, אי אפשר ללמוד בשולחן ערוך. דרך הוראה לא לומדים לא בסמינרים, אפילו לא בישיבות ובכוללים. צריך שימוש אצל מורי הוראה מובהקים. "היה לי חדר שכור בלונדון, קרוב לבית-הדין. כל יום הייתי אצל הרב פאדווע. היה בא הקצב, היה בא הבעל-בית, היה בא הסוחר, כולם עם שאלות לרב פאדווע. הרב היה שואל אם הוא יכול לקרוא לרב צעיר לשמוע השאלה. לפעמים בא אדם עם שאלה פרטית, כמובן שאסור שמישהו ישמע את זה. אבל על-פי רוב היו שאלות שהיה אפשר שאשמע. כך ראיתי ולמדתי את השאלות ואת צורת הפסיקה. "בהזדמנות זו גם הייתי שואל שאלות שהיו לי. כמו למשל כל עוף שפסלתי, הייתי שומר את השאלה במקפיא אצלי בבית, וכשהייתי נוסע ללונדון הייתי מראה את זה לרב. כל יום חמישי הייתי נוכח באסיפת רבנים של כדתיא. היו דנים בכל-מיני שאלות בכשרות, בראשות רבי יוסף צבי הלוי דונר זצ"ל ויבדלחט"א הגאון רבי אלחנן הלפרין. זה היה ממש 'תשועה ברוב יועץ'. עוד בתקופת חז"ל, היו מתאספים כדי לברר שאלות. מצד אחד, לא לחרוג בכהוא זה מדעת-תורה, ומצד שני, לא להפסיד ממונם של ישראל שהרי דין פרוטה כדין מאה".
אתם מרגישים שהתקופה הזו, ב'כדתיא', העניקה לכם?
(מחייך) "ברור שזה נתן לנו, בלי זה לא הייתי יכול להיות רב באף מקום".
עבור הרב זקבך, זה כמו מובן מאליו.
היה לכם קשר עם קהילת חב"ד בשטרסבורג?
"היה לי קשר עם בית-ספר ליובאוויטש. זה בית- הספר היהודי הטוב ביותר שם, ושלחתי לשם את בנותיי ללמוד. נו, ואם הם רוצים בבית-הספר להגיד תהילים כל יום? שיגידו תהילים כל יום..."
אתם מכירים את הפעילות של 'מרכז רבני אירופה'?
"אני יודע שהם פעילים בבתי עלמין, בבתי דין, בגרויות. אפשר לראות את זה גם בעיתונים. יש להם שם טוב. יש לנו קשר תמידי עם הרב שמערלא ועם רבנים נוספים".
בשכנות עם הסטייפלער
הרב זקבך נולד בצרפת, לאביו, בוגר ישיבת טלז שבליטא, מהיחידים שעלו לפני 80 שנה מגרמניה לליטא. "אבא היה יצרן עוגיות", מספר הרב זקבך. "הוא השריש בנו אהבת תורה מגיל צעיר מאוד". הרב זקבך קם ממקומו לארון הספרים. כשהוא שב לשולחן הסלון, עיניו מאירות. בידיו, מחברת עתיקה משנת תרפ"ו. דפיה מתפוררים, עליהם כתב-יד מדהים. "אלו שיעורים וחבורות שאבא כתב על בבא-מציעא בישיבת טלז". בין המצוטטים במחברת הם החברותות של האב, הטלזע'ר ראש ישיבה, רבי שמחה וסרמן (בנו של הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד) ועוד. התפוח, מסתבר, לא נפל רחוק מהעץ.
"בסוף תשי"ד עלינו לארץ, הלכתי ללמוד בישיבת פוניבז'", מספר הרב. "התחתנתי בארץ בשנת השמיטה תשי"ט, גרנו בבני ברק, בסמוך לדירתו של מרן הסטייפלער, בעל הקהילות יעקב, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל. נכנסנו ויצאנו אצלו כמו שכנים. כל שמחה שהייתה לנו – ברית, בר מצוה ושלום זכר – הסטייפלער היה משתתף".
הרב זקבך היה ממתפללי מניין הוותיקין החשוב והמצומצם, בראשות הסטייפלער, שהתקיים בבית-הכנסת 'לדרמן', בו היו מתפללים בקביעות גאוני עולם: ראש הישיבה הגאון רבי ראובן פיין זצ"ל (חותנו של הרב צבי וייספיש ), הגאון רבי שאול ברזם זצ"ל (חתנו של הסטייפלער), הגאון רבי שמער'ל גריינימן זצ"ל ויבדלחט"א הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א (בנו של הסטייפלער) והגאון רבי חיים גריינימן שליט"א.
הימים היו ימי תשי"ט. בני-ברק היתה שונה לגמרי מזו שאתם מכירים כיום. "בני ברק היתה שוממה", מספר הרב. "פעם בליל שבת הייתי צריך ללכת מהבית, באזור שיכון חזון איש, לאזור ויז'ניץ ופשוט אבדתי בדרך... כל הדרך לשיכון ויז'ניץ היתה חולות ופרדסים, מלבד כמה בתים באזור 'לדרמן'. לבתים הללו קראו 'שיכון חזון איש'. לדרמן בנה דירה לחזון איש, אבל לא זכה. החזון איש נפטר לפני שהספיק לעבור לשם".
מה אתם זוכרים מהסטייפלער זצ"ל?
"יש הרבה דברים שעשו עלינו רושם. אני זוכר בעיקר את הניגונים שלו. מהחלון שלנו ראו ושמעו אותו שר זמירות שבת".
באחד מימי הפורים, זכה הרב זקבך להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. "התפללנו במניין הקבוע עם הנץ. אחרי הנץ, עשינו את הברית ומיד לאחר-מכן הסעודה. זכינו וכל המתפללים החשובים נשארו לברית. אחרי הסעודה, ניגש אליי הסטייפלער ביוזמתו ואומר לי: תגיד לרבנית (היולדת) שהיא לא צריכה לטרוח להכין לי השנה משלוח מנות. יצאתם ידי חובה בסעודה... מעבר לגדלות התורנית, 'המידות' של הסטייפלער... לחשוב על כוחות של יולדת... חבל על דאבדין. אנחנו מכירים 'גדולים', ובשעת מעשה לא יודעים ללמוד מזה כמו שצריך, לנצל את זה... היום אני משתדל להיוועץ בהגאון האדיר רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, ואף יש לי התכתבויות עמו, מתקופת שהותי בדנמרק".
כשרות בעלת-שם
בחזרה לשטרסבורג. כשרותו של הרב זקבך נודעת לשם ולתהילה, כולל גם בתחומים הרגישים של שחיטה ויין. אני מזכיר לרב, כי בצרפת שגורה אמרה: כי כאשר רואים חותמת של הרב זקבך מוטבעת על מוצר, לא שואלים שואלות. הרב זקבך מחייך. "חבל, אנשים צריכים לשאול שאלות", הוא אומר. "יש רבנים נותני כשרות ששואלים אותם, איך אתה עושה זה וזה. והם עונים בכוחנות: אתה לא רוצה לסמוך עליי, אל תקנה. אני גלוי, אומר את האמת. רב שרוצה לבקר ולראות במפעל שאני נותן הכשר, אני מאפשר לו בשמחה. גם אם הוא מבקש עוד פעם ועוד פעם, ויש לו הערות. אפילו אם מדובר ברבנים צעירים ממני. וכשהם שואלים על היתר כזה או אחר, אני עונה: זה הרב אלישיב התיר לי, זה רב אחר. צריך לומד דברים ברורים. אני גם מרבה להתייעץ רבות עם רבנים נותני כשרות אחרים. רב חייב לדעת להקשיב וללמוד כל הזמן".
רק רבנים? ואם יבוא אברך וישאל אתכם שאלות על מפעל תחת כשרותכם?
"אם זה אברך שנתון בהלכה ולמד יורה דעה, אז בשמחה. אבל יהודי שבקושי יודע הלכה, איך אפשר להסביר לו...
"מצד שני", ממשיך הרב זקבך," מהדברים החשובים ביותר בכשרות, זה לדעת לשתוק. "בכל תחום, רב רואה וחווה דברים. לא צריך לספר. גם אם מתייעצים עמי על מוצר לייבוא ממפעל בכשרות אחרת שאני מכיר, אני לא נותן פרטים. אני רק אומר מה דעתי".
באים להתייעץ עמכם גם על מוצרים ומפעלים שאינם בכשרותכם?
"כן, מתקשרים אליי לא אחת ממפעלים בארץ ישראל לשאול על מפעלים בשטרסבורג שמנהלים עמם משא-ומתן לייבוא מוצר, שואלים אם הם בסדר. אני נכנס ובודק בהרבה מפעלים. פעם מישהו שאל אותי, איך הכשרות הזאת והזאת נותנים לך להיכנס בכל מקום שלהם? אמרתי לו, רק בגלל שהם יודעים שגם אם אמצא משהו לא ראוי, אגיד להם את ההערה כדי שילמדו, אבל בחוץ לא אפרט מה הבעיה. "ההערות שלנו עוזרות לפעמים. היה מפעל שרצה להזמין בשר מסוים מהארץ. באתי לבדוק. בבשר, כידוע, צריכים חותם בתוך חותם,וראיתי שהאריזות אינן חתומות כדין. שאלתי את המשגיח שם לפשר הדבר. הוא אמר: אנחנו לוחמים על זה כל הזמן, שהחתימות יהיו כמו שצריך, אבל לא הולך לנו. אולי אם אתם תבקשו, הם ידעו שאתם מכהנים ברבנות מחוץ לאזור, תעזרו לנו בזה. אני אומר: צריכים לעבוד כולם ביחד, בלא מחלוקת. צריך לנהוג בדרך ארץ, לכבד כל רב, אפילו אם ההכשר לא כל-כך מקובל עליך, ואם יש הערה, אפשר וצריך להגיד. הדרך הפשוטה והישרה היא הדרך הקלה ביותר".
"זה לא מילים"
אפשר להגדיר את הקושי הגדול ביותר בעולם הכשרות הפורח של ימינו?
"פעם, בזמן תחילת ממסד הרבנות הרשמי, העבודה של הרבנות הייתה לדאוג שיהיה בשר ומוצרים אחרים כשרים לקהילה, בפורמט קטן. קל לפקח על פורמט קטן. היום, הכל מפעלים ענקיים, והשיקולים הם שיקולים אחרים, כלכליים. אם הרב יחמיר יותר מדי, יגיד לו בעל המפעל, זה הפסד גדול. לא פעם אני נתקל בשאלות זהות של בעלי מפעלים: כבוד הרב לא מבין, כל הידור זה עוד שעת עבודה למאתיים איש. עושים לחץ על הרבנים המכשירים. פעם, המטרה הייתה להאכיל את יהודי הקהילה. לחם, בשר, מוצרים כשרים אחרים, היום זה נהיה לחץ של הרווח וההפסד הכלכלי. איך אמר לי סוחר אחד? אם תמשיך ככה להחמיר, אני יכול לסגור את המפעל. זה לא מילים. במקרים כאלו אני אומר שלום ומפסיק לעבוד עם המפעל".
באמת? נתקלתם במקרים מן הסוג הזה?
"היו מקרים חמורים יותר. בא אליי יהודי למשרד ושאל אם אני יכול לתת הכשר על ביסקוויטים באיזה מפעל של גויים במדינה באירופה. הוא שאל אותי מה התנאים. אמרתי לו: ראשית, אני צריך לבוא, לראות אם אפשר לתת הכשר או שזה יותר מדי מסובך. הוא שאל שוב מה התנאים. אמרתי לו אחרי שאבדוק, אוכל לראות אם מספיק שאשלח כל פעם משגיח מטעמי, או שאני צריך לבוא כל פעם בעצמי. הפעם הוא היה תכליתי ושאל: התכוונתי מה התנאים הכספיים. אמרתי לו, תלוי בקושי של הדבר. זה מרחק נסיעה ברכבת של 24 שעות. בפעם הרביעית, הוא שאל בזה הלשון: מה השורה התחתונה, כמה כסף כבוד הרב רוצה כדי לתת לי הכשר בלי לראות המפעל לעולם? אמרתי לו, אדוני הנכבד, הנה הדלת. הוא אמר לי, כבוד הרב, קשה יותר לדבר איתך מאשר עם שר בממשלה... העדפתי לא לענות לו... לצערנו, במצב של היום יכול להיות שהוא מצא מישהו. מסתמא יש רבנים שמוכנים לתת הכשר בלי לבדוק, רחמנא לצלן..."
