- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 02 יוני 2022 15:28
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 825
החשק ללימוד תלוי באמא
מתכוננים לקבלת התורה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מספר מחותני הרה"ג רבי חנוך דרורי שליט"א: "כשהוקמה ישיבת 'חמד' לצעירים על ידי בן דודו של אבי זצ"ל, יבחלט"א הגר"מ דרורי, נכנסתי ללמוד בישיבה. ראש הישיבה אמר בשיחת פתיחת הישיבה שבס"ד ייבחרו כמה בחורים שילמדו היטב כל זמן אלול וזמן חורף והם ייבחנו על תלמודם אצל אחד מגדולי הדור. לא חשבתי שאני אהיה אחד מהנבחנים, אך לאחר השיחה, כשראש הישיבה עבר לידי, הוא נעצר לרגע לידי ואמר: "יש לי תחושה שאתה תהיה אחד מהנבחנים". הוא הצית בי את התשוקה להתמיד, ללמוד טוב ולדעת. אולי אפילו להיות מהבחורים שייבחנו אצל גדולי ישראל.
"בחורי השיעור כתבו בכל יום את השיעור היומי בקלסר מסודר. אך אני לא הצלחתי לרשום את השיעורים. רציתי שגם לי יהיה קלסר גדוש בשיעורים. ביקשתי מראש הישיבה שישאיל לי את מחברתו האישית, כדי שאעתיק את השיעורים לקלסר משלי. ראש הישיבה הסכים וכך ישבתי, בשעות מאוחרות בלילה, וכתבתי. אמי הפצירה בי ללכת לישון ולא לי היתה ברירה. הלכתי לישון, מדוכדך על שלא הספקתי לכתוב מספיק. בבוקר חיכתה לי הפתעה. אמא העתיקה לי לקלסר עוד כמה עמודים, מתוך מחברתו של ראש הישיבה. מאז חזר הדבר ונשנה. אני מעתיק שני עמודים ואמא מעתיקה ארבעה עמודים. אני מעתיק עוד כמה ואמא- ממשיכה ומעתיקה עוד עמודים, בכתב ידה המיוחד, כשהיא דואגת גם ללימודי וגם לשעות- השינה שלי. בסוף החורף נבחרו 4 בחורים להיבחן אצל מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל. אני הייתי אחד מהם.
"אמא ע"ה נפטרה בדמי ימיה. מותירה אותנו, יתומים צעירים וכואבים. אמא השאירה לי קלסר שלם של שיעורים על בבא קמא, כתוב בדם ליבה. קלסר שהתמלא בשעות מאוחרות באישון ליל. קלסר של אהבת תורה".
&&&
נדמה כי עיקר חג מתן תורה סובב סביב הלימוד המיוחד והרצוף שלנו, האנשים, בליל שבועות. אך בל נשכח גם את האשה והילדים שלנו. הם חלק מרכזי בקבלת התורה. הקב"ה בחר באנשים ובנשים, בילדים ובילדות, בכולנו. לנשות ישראל, בפרט לאמהות, ישנו תפקיד מרכזי בהנחלת התורה, טעמה ומתיקותה, לדורות הבאים.
ישנו חיוב הלכתי, 'אל תיטוש', לשמר את המנהגים וההליכות המיוחדים שינקנו בבית הורינו. ציווי זה נכתב בספר משלי כ"אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". האבא מתווה את הדרך, "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ". אך האמא, שמטבע הדברים נמצאת עם הילדים מסביב לשעון, מעניקה את הרגש, המתיקות, התחושות. ואלו מוגדרים כ'תורה', תורת אמך.
לפני שנים ערכתי חוברת זיכרון של אנקדוטות ממסכת חייה של המחנכת מרת מרים גומבו ע"ה, שחינכה אלפי בנות ב'בית יעקב רמת אהרן'. והנה קטע קטן מהחוברת: "כל הסובבים לרבנית מרים ע"ה חשו ש"כי טוב סחרה מכל תורה" ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כפשוטו ממש. כך חשו כל בני ביתנו, הילדים והצאצאים וכל אלו שהגיעו אלינו מידי פעם בפעם. היא החדירה את התחושות הללו כל ימות השנה ובפרט בחג מתן תורה. ליד מקומו של כל אחד ואחת מהילדים הניחה שקית ממתקים גדולה, גדושת מיני מתיקה טעימים וערבים לחיך, באומרה: "ילדים יקרים, אתם אוהבים ממתקים, נכון?! מה יותר טעים?! הממתקים או התורה הקדושה?!"...
"ואז הייתה מרקידה את כל הילדים, יחד עם ספרי קודש. וכך כל חג מתן תורה היה סביב התורה, מתוך שמחה ורוב אושר, עד שכל הנוכחים, ילדים ומבוגרים, הרגישו והפנימו שהתורה הקדושה היא משוש נפשנו, כי הם חיינו ואורך ימינו"...
והנה קטע נוסף מהחוברת: "בשעת הדלקת הנרות הייתה מתפללת, מבקשת ובוכה, לזכות ולגדל בנים ובני בנים חכמם ונבונים, אוהבי ה' ויראי אלוקים בה' דבקים. בנות המשפחה סיפרו שהיה כה קשה לה להתנתק מספר התחינות והבקשות, ממנו הייתה מעתירה בתפילה ושופכת את צקון לחשה לאחר הדלקת הנרות. כשהייתה אומרת את הבקשות הנאמרות לפני הקידוש, הייתה מניחה את ספר הזמירות מול עיניה ומבקשת וכשהייתה מסירה את ספר הזמירות מעיניה, היו הדפים ספוגים מדמעות. בכל שבת קודש, למרות כל עיסוקיה הרבים באירוח משפחותיהן של בנינו ובנותינו שיחיו, התפילה בביהכנ"ס והביקור בבית אביה הגדול (המחנך הנודע הצדיק רבי משה טורק זצ"ל- שב"ג), הייתה אומרת את כל ספר התהילים, בתפילה לזכות לבנים ובני בנים תלמידי חכמים וצדיקים"....
&&&
(גם) חג מתן תורה הוא הזמן שאנו זקוקים לתפילותיהן הנרגשות של נשותינו היקרות, היודעות להתפלל, לבכות ולהתרגש, כדי שנזכה לילדים וילדות טובים בעיני ה' יתברך. חג מתן תורה הוא זמן נפלא לאמהות, להוסיף נדבך באהבת התורה והמצוות של צאצאינו.
שנים רבות לאחר פטירתה של אמו ע"ה, הביאו לרבנו ה'חפץ חיים' זצוק"ל את ספר התהילים הישן שלה. קבלו בדמעות והעתיר עליו נשיקות, ואמר: "היודעים אתם כמה דמעות שפכה אמי עליה השלום על ספר תהלים זה? בכל בוקר היתה קוראת בו, ובוכה שבנה יהיה יהודי טוב ונאמן,ירא שמים ותלמיד חכם!".
ופעם, לעת זקנותה, נשאלה אמו של ה'חפץ חיים' זיע"א, במה זכתה לבן שיאיר עיני ישראל בצדקתו ובחיבוריו הקדושים. אמרה שאינה יודעת, מתנת חינם היא.
הפצירו בה, והיא בשלה. רק דבר אחד סיפרה, שלפני חתונתה מסרה לה אמה את ספר התהלים, באמרה: "בכל עת מצוא תעתירי בו לפני בורא עולם, שתזכי לגדל את צאצאיך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". "וכך עשיתי", אמרה...
הרבנית קופשיץ ע"ה גידלה משפחה שלמה של גאונים ומרביצי תורה. כל בניה וחתניה (אחד מהם הוא מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל) ידועים בעולם התורה וההלכה. במשך שבוע אחד התגוררו משפחת קופשיץ יחד עם מרן החזון איש זיע"א והרבנית קופשיץ פנתה אל מרן החזון איש ונפשה בשאלתה: "ברכני נא". "במה תחפצי להתברך?"- ביקש מרן ה"חזון איש" לברר. "שילדי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד".
אמר לה ה"חזון איש" : "שיבינו את הלימוד הריני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק"...
ציר בית משפחת קופשיץ כולו סבב סביב התורה ואהבתה. באחד הימים דיווח ראש הישיבה על אחד הבנים שהוא מתרשל קצת בלימודיו. מיד השתררה אוירת אבל בבית. האמא הורידה את תכשיטיה מעליה, ולא ענדה אותם עוד. האב לא אכל באותו יום וישב בתענית, ושפך ליבו בתפילה ובתחנונים שהבחור יחזור ללימודו. לא היה מושג לשמוע בשורה כזאת ולהמשיך את החיים כרגיל. גלגל החיים נעצר, וכולם נתעטפו בצער. הבחור עצמו, בראותו את צערם הגדול של הוריו, חזר לתלמודו ולא התרשל עוד. וכשהגיע ילד הביתה, ובידו פתק מהמלמד המבשר על התקדמותו בלימודים או על שאלה הגונה שהקשה, היתה פורצת שמחה בבית כולו. כולם, האב והאם, האחים והאחיות, היו שרויים בחדווה ובשמחה על הבשורה הטובה.
אי אפשר לרמות את הילדים. הם יודעים מצוין ממה אבא ואמא שמחים באמת וממה פחות. והנה הזדמנות מצויינת ופשוטה להחדיר בלבבות הילדים והילדות שלנו עד כמה אנחנו שמחים עם התורה וכמה אנו מאושרים שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. נקנה להם המון ממתקים ונחלק אותם בעינים נוצצות, כי היום חג מתן תורה ואנחנו אוהבים את התורה. נשמח ונרקוד איתם ונראה להם באמת, מתוך הלב, כמה מיוחד, כמה אושר היה, לשבת לילה שלם וללמוד תורה. הכל נקלט ונרשם, מקוטלג בנפשות הצאצאים, לא נמחק לנצח.
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 26 מאי 2022 15:09
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 568
"אַהֲבָתִי לַיְּשִׁיבוֹת אַהֲבַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ,
וְכִמְעַט שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאֲנִי מְשֻׁחָד לְבֶן תּוֹרָה.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת כֻּלָּם שֶׁיִּלְמְדוּ תּוֹרָה הַרְבֵּה,
וְיַקְדִּישׁוּ עַצְמָם לַתּוֹרָה".
"אָנָּא מִכֶּם, שֶׁיַּקְדִּישׁוּ מִתּוֹרַתְכֶם לִזְכוּתִי,
כִּי אֲנִי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת חַיַּי,
אָנָּא לִמְדוּ לְמַעֲנִי,
הִתְפַּלְּלוּ לְעִלּוּי נִשְׁמָתִי,
בְּנֵי הַיְּשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה
שֶׁיַּקְדִּישׁוּ זְמַן לְלִמּוּד עֲבוּר נְשָׁמָה כֹּה אוֹהֶבֶת -
אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וְדוֹרְשֶׁיהָ."
מצוואתו של הרה"ג שמחה הכהן קוק זצ"ל
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם ברביעי, 10 מרס 2021 20:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 794
דע לפני מי אתה עמל
נקודה למחשבה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
הרה"ג רבי אוריאל זלזניק שליט"א עסוק שנים רבות ברישום והכוונת בחורים לישיבות הגדולות. במסגרת תפקידו, הוא משוחח רבות עם בחורים צעירים. כך הוא מספר: "לפני מספר שנים נפגשתי עם בן ישיבה העומד לעלות לישיבה גדולה. בכל מהלך השיחה שב הבחור והעלה ש"אצלנו בישיבה הולכים כולם לישיבות עם מעמד גבוה", "אני רוצה ישיבה יוקרתית", "שם לא יהיה לי כבוד", "המעמד חשוב", וכן הלאה. מבין ריסי עיניו ניכר היה בבירור שהבחור רוצה ללכת לישיבה רק כדי ליצור לעצמו שם, מעמד ויוקרה".
"לאחר שיחה ארוכה איתו", מספר הרב זלזניק, "אמרתי לו בצער שישנם סיכויים גדולים מאד שהוא יהיה מסכן"...
"למה מסכן?", תהה הבחור והרב זלזניק הסביר לו: "כיום אתה לומד בישיבה לצעירים, עם עוד 30-40 בחורים בשיעור. מעמדך איתן ויציב וזה מה שעושה אותך מאושר. לשם כך אתה רוצה ללמוד בישיבה גדולה הנודעת לשם ולתהילה. אבל ב'בית התורה' (שם בדוי של ישיבה, כמובן) תלמד עם עוד 150 בחורים בשיעור. אם תלך לישיבה פלונית, תלמד עם 200 בחורים בשיעור. מגיעים לשם אריות צעירים, מכל עולם הישיבות הקטנות. לפתע תצא מהחממה הקטנה שלך ותצטרך להתמודד מול מאות כפירי אריות. מי אמר לך שהמעמד העכשווי שלך מובטח, מול טובי הבחורים מכל רחבי הארץ? ואז יחלפו כמה שנים. אם יהיה לך מעמד יוקרתי- תרגיש טוב. אם לא- תהיה מסכן. ואז תתחתן, ושוב פעם תצטרך להתמודד עם המעמד והיוקרה שלך. אם תגיע לכולל ענק, כמו בישיבת מיר למשל, הרי היישר תיבלע בתוככי מאות מאות אברכים גדולי תורה. גם אם תלמד בכולל קטן מספרית, מי ערב לך שמעמדך יישמר? הרי לכוללים מגיעים אברכים מכל עולם הישיבות, המורכב מעילויים, בעלי כשרונות גדולים, מתמידים עצומים, תלמידי חכמים מיוחדים. מה יהיה עם המעמד שלך, הא?!".
והבחור הנבון שאל: "אז מה עלי לעשות?"
"לשנות את אורח החשיבה שלך באופן מוחלט", השיב לו הרב זלזניק, "לא הולכים ללמוד בישיבה בשביל מעמד, כבוד או שם. "רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודבר אחד בתורה אל תשתכח ממך. דע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל בריתך" (אבות דר"נ פי"ז).
&&&&&
אלפי בחורים צעירים עומדים כעת באזור הדמדומים שבין התתי"ם לישיבות הקטנות ובין הישיבות הקטנות לישיבות הגדולות. ההורים עסוקים בשאלה הרת הגורל, היכן בנם היקר ילמד בישיבה הקטנה או בישיבה הגדולה. גם בחורי החמד שלנו בעצמם מביעים את רצונותיהם בענין, בחינת "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".
מעמד, שם, יוקרה וכבוד הם נושאים המסייעים מאד לבחור צעיר לכבוש את ההר. מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל אמר לי פעם: "מידת הכבוד היא מידה מגונה, אבל בדורינו צריך לעבוד עליה בגיל שבעים... עד אז, הכבוד עוזר לאדם ללמוד ולהתעלות עוד ועוד". בעולם עדין ומרומם כמו היכלי התורה, אין כניסה נפשית לכל תחלואי העולם החיצוני. לא נמצא בבית המדרש תאוות שפלות או כיעור של 'עולם הזה'. אבל הרגשים דקיקים של מעמד, שם וכבוד, יכולים בהחלט לסייע לבן תשחורת צעיר לקבל תנופה בלימוד, בהתנהגות, ברכישת נכבדות ובעלייה בהרבה מובנים. ייאמר לזכותינו שגם בחור צעיר משלנו, שעדיין לא הגיע לדרגת לימוד תורה "לשמה", אינו שואף לקבל דרך עלייתו בישיבה הנאות כמו הנאות העולם הזה, תאוות או כסף. מקסימום- הוא יכול לשאוף למעמד או להכרה ביכולותיו הלימודיות. אם זה מסייע לו גדול, הרי אמרו חז"ל (פסחים נ, ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
אבל כולנו מבינים שלא זה העיקר. לא לשם כך עולה בחור לישיבה קטנה או לישיבה גדולה.
אלא מאי? אותו מלאך הנמצא בקרבנו, ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו" (קדושין ל, ב), היצר הרע, מומחה גדול הוא בעירפול, במסכי עשן סמיכים. היצר מומחה גדול בעירפול חושים ובהטיית הלב שלנו מהדברים החשובים באמת אל הדברים החשובים פחות. היצר הרע, ה"מתגבר על האדם בכל יום ומבקש המיתו", לא יכול לבחור לנו ולבנינו מסלולי למידה אקדמיים או כאלו שנועדו לצבור כסף, למשל. אך הוא בהחלט מנסה לתת לנו תחושה שהטפל הוא העיקר.
כולנו, גם צעירים ובוודאי ההורים המנוסים והמיושבים שלהם, יודעים בשכלנו מה חשוב באמת ומה פחות חשוב. אך כדי שלא ניתן לתחושות ולמאווים חיצוניים לערפל אותנו, כדאי פשוט לשבת ולהתבונן, עדיף עם דף ועט, ולרשום:
מה אנו מחפשים בישיבה באמת? מקום בו ניתן לגדול בתורה בצורה הטובה ביותר לנו עצמנו. מקום בו ניתן לגדול בתפילה, ביראת שמים, בבין אדם לחברו, בעלייה אמיתית ובעיצוב היותינו בני תורה, בדרך להיותינו תלמידי חכמים עובדי השי"ת. מקום עם חברים טובים וראויים, כאלו הרחוקים מהרחוב ומדוחיו. מקום נינוח ונעים בו נוכל לעסוק בתורה בלי לחצים והסחות דעת מיותרות. אלו הדברים המרכזיים. ישנם עוד מכלול שלם של שיקולים, כמו סגנון הלימוד, הבדלי ההתאמה בין בחור לבחור מבחינת העיסוק העיוני או הבקיאותי, הדגש על לימוד המוסר ושינויי הגישות בין ישיבה לישיבה בסגנון וההדגשים הלימודיים, המוסריים והחברתיים, הקשר עם הצוות, עם ראשי הישיבה, הרמי"ם והמשגיחים (ישנם בחורים שחייבים ללכת רק לישיבה בה הצוות עומד על גבם היטב ומעורה מאד בחייהם. אחרים אינם זקוקים לכך כמו אויר לנשימה, ואדרבה, הם זקוקים יותר לצמיחה אישית), האם התחרות תביא לתנופה לימודית ורוחנית או שמא תחרות ולחץ לימודי עלולים לעצור את הבחור ממעופו. האם התחרות בישיבה פלונית היא תחרות בריאה, בחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה", או שהיא עלולה להביא לריסוק נפשי של אלו המתקשים לעמוד בה. המרחק הגאוגרפי מהבית, (ישנם בחורים שטוב להם להתרחק מבחינה גאוגרפית. לאחרים זה פחות טוב. ישנם שצריכים את הממוצע, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי), סגנון המשפחות ששולחות את בניהם לישיבה, התנאים הגשמיים, האוכל וחדרי הפנימיה. האם טוב לבן שלי ישיבה שיש בה משטר קפדני ללא עיגולי פינות (דבר בהחלט מצוין לאלו שמתאימים לכך) או שדווקא טוב לו מקום שיעגל לו לעיתים פינות ויאפשר לו לצמוח בדרך מרופדת יותר, ועוד הרבה נושאים מעוררי מחשבה וטעונים בדיקה, כל אחד לפי אופיו ורמתו, הלימודית וגם הרוחנית.
וכן, כעת, אחרי שהתאמנו לבחור את כל המכלול הרחב הזה, צריך גם לשקול נושאים של מעמד, שם וכבוד. אך לא בעירפול חושים של "מה תגיד סבתא" או "מה יאמרו בבית הכנסת", אלא האם באמת הבחור יצמח יותר טוב בתורה ובעבודת ה', בגלל הדחיפה החיצונית הזאת, של "אני לומד בישיבה חשובה. אז אני צריך להיות טוב יותר".
למרות שגליון "קטיפה" מיועד לנשים, מומלץ גם לאבות לקרוא את מדורו הקבוע ומשובב הלב של הרב ארלבוים, "ישיבע בוחר", כדי להבין שעולמו של הבחור עשיר ורב תהפוכות, התמודדויות, נסיונות וקשיים. מדובר בכל העתיד של הבנים שלנו. לשם כך נצרכת הכרעה רצינית, יסודיות ונטולת פניות, בדרך אל האושר הנכסף, העמדתו כתלמיד חכם אמיתי וירא אלוקים.
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:08
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 556
סביב ה'חפץ חיים' לא דחפו
נקודה למחשבה (פורסם ביתד נאמן)
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
לפני כחודש הגיע אחד ממרביצי התורה הנודעים בדרום אל ביתם של קרובי משפחתו, כדי לראות את הסרטון שהתגלה, בו נראים גדולי ישראל נכנסים אל הכנסיה הגדולה. ראש הישיבה אינו מחזיק מחשב בביתו ולכן ביקש מקרוביו, שברשותם מחשב לצרכי עבודתם, לבוא ולראות במו עיניו את רבנו ה'חפץ חיים' זי"ע.
ראש הישיבה נכנס עם חתנו, גיסי שיחי', לבית קרוביהם, ובעל הבית הציע 'להרגיש בבית', להוריד את הכובע והפראק ולשבת נינוח. אך ראש הישיבה סירב. "אני הולך כעת לראות, לראשונה בחיי, את החפץ חיים.... חושבני שצריך לשבת עם כובע וחליפה"...
ההתרגשות היתה גדולה. הנה רבנו בעל המשנה ברורה, הכהן הגדול מאחיו, צועד לו, והנה עוד ועוד גדולי תורה וחסידות נכנסים בזה אחר זה. מרביץ התורה החל לדמוע, וכשסיים, ביקש (כמו כולנו...) לחזות שוב בפני הקודש, ולאחר מכן העיר הוא את תשומת לב הסובבים ש"החפץ חיים, וגם הרבי מצ'ורטקוב, נכנסו, ואף אחד לא דחף סביבם"....
האם רק בדור האחרון חשים הצעירים כבוד רב לגדולי ישראל, ולכן אנו רואים מחזות של דחיפות והתגודדויות סביב גדולינו? בודאי שלא. הרי כולנו יודעים שכל הדור שלפני השואה חרד למצוא פיו של החפץ חיים. כל יהודי שראה, ולו פעם אחת בחייו, את גדולי דור העבר, סיפר על כך בהתפעמות כל חייו, מדגיש כל פרט ותנועה. אם כן, מדוע גדול הדור, שכל העולם היהודי חרד מפניו, יכול היה להיכנס לועידה אגודאית, בקול דממה דמה? כיצד נסיך בית רוז'ין, שניהל בית מלכות מפוארת כמו צ'ורטקוב, עם כל גינוני ההדר של בית רוז'ין, נכנס לכנסיה הגדולה בניחותא, כמעט לבדו?
"משמת רבי עקיבא, בטל כבוד תורה" (סוטה מט, א).
ופירש רש"י: "בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה".
יתכן שהדורות הקודמים הבינו יותר שכבוד התורה הוא עצם עסק התורה, דרישת גוילי אותיותיה וכל קוץ וקוץ שבה, בדביקות בתכנים שגדולי התורה העבירו והיצמדות לתורתם והליכותיהם. כל יהודי רוצה לחוש קשור ושייך אל גדולי התורה, אך בדורות בהם הפנימיות הייתה המרכז, חשו שייכים לגדולי התורה בעצם ההשתוקקות לקבל מהם, לשמוע ולהפנים את מסריהם ולנהוג על פי הוראותיהם ופסקיהם. אך בדורינו, דור כה חיצוני, חשים שייכות בעיסוקים צדדיים שסביב לגדולינו, בתמונות ומצלמות, שכל נער צעיר אוחז בהם, בדחיפות סביב רכביהם וברצון לעמוד קרוב לידם, פיזית, ככל האפשר.
אלפי צעירים רצו להרגיש קרוב למרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל. ותחושתם היתה שאם יתקרבו הם ככל היותר למיטתו, הרי כך יתקרבו יותר אליו בנפשם, וחלקם עשה, ועושה זאת, גם על חשבון השני. כולנו עמדנו לא מכבר בעצרת ה'התקבצו' המופלאה בבני ברק, לפני הבחירות, וכולנו ראינו בני תשחורת שהיו חייבים להגיע קרוב ככל האפשר לאזור שמול במת הכבוד, גם במחיר של רמיסת האחרים ודחיפות. ראינו צעירים שמבטם ותנועותיהם אמרו שהם חייבים להתקרב, לעמוד מול, כי אחרת יחסר להם דבר מה בנשמתם.
והאמת היא שאי אפשר לזלזל ברצון הפנימי הזה של הצעירים להרגיש קרובים אל גדולי התורה. בעוד שבעולם כולו מתכתשים אוהדי כדורגל סביב המגרש והמשטרה חייבת לאבטח את אלילי הזמר מהסתערות המונים, הרי שצעירנו מתגודדים באהבה גדולה סביב אנשים רמי מעלה, שאין להם בעולמם אלא תורה וטהרה. גם כשמדובר ברגש וקשר חיצוני, עדיין יש בכך טעם לשבח, שצעירי הצאן החביבים שלנו רוצים להתרגש סביב ענקי רוח. ואולם כדאי לתעל את התחושות הללו לדברים מועילים יותר, כאלו שיקשרו באמת בין הצעירים לנושאי ארון ה'.
את בני הצעירים, הלומדים בישיבות קטנות, המרצתי לשגר מכתבי שאלות אל מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ולגדולי תורה נוספים. רוצים קשר וקירבה? אדרבה, על קושיה פלונית שוחחתי עם ראש ישיבה בירושלים, שפגשתיו בכותל המערבי, על הרמב"ם בעד זומם, שלמדנו בתחילת זמן קיץ, שאלתי את מרביץ התורה מהישיבה הסמוכה, ואת השאלה על האיסור לעבור לפני המתפלל שאלתי כמה מורי הלכה נכבדים, וגם כתבתי לעצמי את הדברים, לבל אשכחם.
מרן רבינו בעל החזו"א זצוק"ל כתב מכתבים רבים לבני תורה צעירים. כרכי 'מכתבים ומאמרים' ו'קריינא דאגרתא' גדושים במאות מכתבים לבני ישיבה. ולהבחל"ח, גם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מקדיש במשך עשרות שנים, מספר שעות בכל יום (!), כדי להשיב על מכתבי שאלותיהם של אלפי צורבים. חלק מהשאלות הללו כבר כתובים במפורש ב'משנה ברורה', חלק הינם שאלות שלא שואלים אנשים מבוגרים, שלמדו והתייגעו שנים בתורה. אך מרן שליט"א משיב לכולם, מקדיש את זמנו הכה יקר. זמן שהיה בו כדי להוסיף לעולם התורה עוד כמה וכמה כרכים של 'דרך אמונה', והכל כדי לעודד את הצעירים, לקרבם אל התורה וההלכה, לחנכם לשאול ולשמוע. ישנם כה הרבה תלמידי חכמים מופלגים, בעיון ובבקיאות, בידיעת ההלכה, במוסר ודעת, שהצעירים יכולים לשאוב מהם ולרוות את עולמם בעושר רוחני אמיתי. אם כן, מדוע להתקרב דרך דחיפה או מצלמה, כשאפשר להתקרב דרך קושיה או תירוץ, פסק הלכה או שמיעת שיעור?!
ישנם אברכים ובחורים שהצטלמו ליד הגר"ש ואזנר, וישנם אברכים ובחורים ששאלו שאלות וקיבלו תשובות מהגר"ש ואזנר. גם אלו שנדחפו להצטלם או לראות, בחייו ולאחר פטירתו, יודעים שאלו שזוכרים את ה'שבט הלוי' בקשר לימודי תורני, הם אלו שקשורים באמת.
וכן, ניתן לספק את יצר הסקרנות וההתרחשות הנערית הטבעית הזאת גם להרחבת אופקים בקשר הזה, הכה נדרש עם גדולי התורה. גם לבן עליה שלומד בישיבתו או בבית מדרשו שלו, ישנם זמנים, כמו ב'בין הזמנים', לפעמים בין הסדרים, בהם יכול הוא לגלות עולמות חדשים במקומות אחרים של תורה. להתקרב, לשאול ולשמוע ראשי ישיבות, להתייעץ עם גדולי מוסר ומחשבה, לשאול גדולי תורה מחוגים אחרים ולספוג גם מעט דרכים נוספות בעבודת ה', וכפי ששמעתי מאחד מגדולינו: "צריך אינטליגנציה ורחבות אופקים גם בתורה, לא רק בדברים בטלים"...
--- אי אפשר לזלזל ברצון העמוק להתקרב אל אילנא דחיי. צריך רק לתעל אותו כהלכה.
(פורסם ביתד נאמן)
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:03
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 574
ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א * *
פורסם בעיתון יתד נאמן ומפורסם כאן ברשות הכותב
כבר מספר לילות שאתה מתהפך על משכבך, בני אהובי, מתקשה להירדם מרוב התרגשות. האמת היא שגם אני וגם אמא מתקשים לעצור את פרץ ההתרגשות שלנו. היום יהיה האות הזה. היום הינך נכנס לראשונה אל בית היין, אל כור היוצר של האדם השלם, אל מקום משכן לתורה, ליראה, לתפילה ולמוסר. אל הישיבה הקדושה.
אינך הבן היחיד שלנו שיצעד מחר לישיבה. אך זה כלל לא משנה. כי כל בן שלנו שנכנס לבית היין הוא יום של חג.
"מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם" (יומא כח). והנה אתה, בן תשחורת צעיר, מצטרף באהבה להמשיך את הרציפות הזאת, שהחלה משֵם ועבר, סבא אברהם, בנו יצחק, נכדו יעקב ובניו. דורות דורות של יושבי אהל. והנה גם אתה, בני יקירי, מצטרף ללגיון המלך בו שירתו אביך וסבך, סבך וסב סבך, ולמעלה בקודש. אתה נכנס לישיבה!
את הישיבה עזבתי לפני שנים לא מעטות, עם נישואי. אך תמיד תמיד אהיה בוגר הישיבה בה למדתי. סבא שלך כבר לא לומד בישיבת פוניבז' 37 שנה וסבך השני עזב את ישיבת 'כפר חסידים' לפני מספר שנים דומה, ובכל זאת אנחנו תמיד נישאר שם, בישיבה. עשרות שנות לימוד בכולל, בהרבצת תורה לתלמידים, לא יעמעמו לאף אחד את הגעגועים לישיבה, את הרמי"ם והמשגיחים, השיעורים, החברותות, הסדרים, השיחות, סדר המוסר, השבתות, החברותות של 'בין הסדרים', החברים, ואפילו את ההווי הישיבתי המאוחד והמלכד. וכן, אפילו את החדר וחדר האוכל של הישיבה לא שוכחים לעולם...
מה מושך יהודים בני שבעים או שישים להתרפק בערגה על שנות לימודם בישיבה? הרי הם למדו בישיבה 5-6 שנים בלבד, מי פחות ומי יותר. הם עברו מאז כברת דרך ארוכה, בת עשרות שנים. הם למדו מאז עשרות שנים בכולל, מסרו שיעורים, חיברו ספרים, גידלו משפחות, ניהלו עולם ומלואו, ובכל זאת- הישיבה מהווה תמיד מקור כח והשראה. מה יש בה, בישיבה?
ישיבה היא יסוד בית היוצר של היהודי. היא מקום בו מגדלים אנשים. בישיבה יושבים ולומדים, לומדים ולומדים. מקבלים שכל של תורה, זוכים לקרבת אלוקים, ללא דאגות פרנסה ועול בית וילדים. ישיבה היא גם מלשון 'ישוב הדעת'. בישיבה מיישבים את הלב והדעת, מעצבים את העולם הרוחני הפרטי שלנו. כאן בונים את הבסיס לכל ההמשך. כאן בונים את ההווה וגם את העתיד, של בן הישיבה עצמו וגם של ביתו וילדיו. וכששותלים עץ, צריך ליישר אותו, לקבוע את צורת עמידתו, פיתוליו ואורחותיו, כי כיצד שנקבע את צורת עמידתו, כך יעמוד הוא לעד.
כשקיבלת עליך עול מצוות קיבלת מתנות ספרים. רבים רשמו לך בהקדשה האישית ש'תצמח ותגדל לאילן רב פארות'. והנה, בני היקר, נוטע אתה היום את עץ החיים שלך, את אילנך, שיגדל בס"ד לאילן רב פארות.
לא, לא תמיד קל ללמוד תורה כל החיים, להקדיש את כל ימינו ללימוד תורה ללא הפוגה. הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, כדברי הגמרא בברכות (לה, ב). אך הנה אתה, בני מחמדי, נכנס כעת לישיבה מתוך מטרה נחושה, ללמוד עד סוף החיים, עד זיבולא בתרייתא.
חז"ל נתנו לנו סימנים לדור עקבתא דמשיחא, בו חכמת סופרים תסרח והיוקר יאמיר. הממשלה הנוכחית מנסה בכל דרך אפשרית להצר את צעדי הלומדים. הישיבות הקדושות, כוללי אברכים ומוסדות תורה רבים נמצאים במצוקה כלכלית קשה. אפילו צעירים בגילך יודעים שלא קל לכלכל משפחה ברוכת ילדים במילגת הכולל הזעומה. אך הנה, אתה רוצה ללמוד תורה כל החיים. הנה רוצה אתה, בכל נפשך ולבבך, רק דבר אחד, "שבתי בבית ד' כל ימי חיי". ללמוד בישיבה ובכולל כמו אבא, כמו סבא. להסתפק במועט, לכלכל משפחה בצימצום ובפשטות, ללא מותרות מיותרות. להביט מסביב ולראות אחרים שקועים במנעמי העולם- הזה, חיים ביתר נוחות את הרגע, ולהרגיש ששום דבר מזה לא שווה למול דף גמרא משכר, רשב"א ו'קצות', עוד מסכת ועוד מסכת, עוד סימן בטור-שולחן ערוך. עוד תורה ועוד תורה!
אתמול כרכנו את מסכת 'בבא מציעא' עם כל המפרשים, שלך ושל אחיך. הכנת את הקלסר והדפדפת, בה תכתוב בס"ד את שיעורי הר"מ, ואולי, אם ירצה ד', גם את הערותיך והארותיך האישיים. צרפתי לך גם פנקס קטן, והצעתי לך לרשום בו 'קבלות' אישיות, פרטיות, כאלו שיהיו רק שלך, לבניין עולמך הפרטי. לא לכל אחד מתאים לכתוב 'פנקס קבלות' שכזה. אך אתה ניחונת בכשרון כתיבה ואתה כותב ומסכם, מסדר לעצמך דרך הכתב את הסוגיות. אם כן, כדאי לך, יקירי, לחשב ולחשבן גם את בניינך הרוחני דרך עט ופנקס.
שנותיך בישיבה הקטנה נועדו לקליטת והפנמת שיעורי מוריך ורבותיך. אלו השנים בהם תלמד כיצד להכין וללמוד לבדך דף גמרא, לדעת לקרוא טוב רש"י ולהבין כל 'כלומר' ברש"י, להבין מדוע רש"י נטה מפירוש התוספות ומדוע תוספות פירשו אחרת מרש"י. לרדת לעומק ה'ואם תאמר' ולהבין מדוע 'ואם תאמר' בתוספות אינו כמו 'תימה' של תוספות. לרכוש ידיעות בסיסיות בבנין התורה שבעל פה שלך ולהבין כיצד בונים סוגיה, ממסד עד טפחות. מה שואלים ומה לא, כיצד לומדים ראשונים, איך מדקדקים ובמה מדייקים. איזה ספרים חשובים למרכז הסוגיה, מה נחשבת קושיה ומהו תירוץ טוב. בישיבה הקטנה תקנה קנין נצח בחלקים מ'נשים -נזיקין', חלק מ'מועד' ורכוש רוחני רב בלמדנות, העמקה, ידיעה והבנה.
בישיבה הקטנה, אהובי בן ה-13, תלמד על צורתו של היהודי ועל מעלתו ואורחו של בן תורה. תבין אמונה ובטחון, תפילה, השתוקקות לתשובה, יראה ומידות טובות ותרומיות. תכיר את ספרי המוסר והיראה וכשנשוחח עוד עשרים- שלושים שנה ותגיד בעל פה, כמעט מבלי משים, יסודות ומהלכים בסוגיות הש"ס מראשונים ומאחרונים, קטעי 'מסילת ישרים', 'שערי תשובה' או את דברי הרמב"ן הנודעים בפרשת בא, תזכור ששמעת אותם לראשונה כעת, בישיבה-קטנה.
---- היום אתה, בני מחמדי, הולך לישיבה, ואין לך מושג, קמצוץ של מושג, עד כמה מקנא אני בך קנאה עזה.
ברוך הבא, בני. עם הצטרפותך אל הישיבה הקד', היכלו הענוג של הקב"ה, נותן התורה!!!
- פרטים
-
קטגוריה: תלמוד תורה
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:09
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 604
עשות ספרים אין קץ
הרב ש. ב. גנוט שליט"א
השבוע מציינים בישראל את "שבוע הספר העברי", ולהבדיל, גם את "שבוע הספר התורני". בעוד שרוב רוכשי 'הספרות העברית' מתמקדים ברכישת ספרי בישול, הרי שכל נער חרדי, החל מבר המצוה שלו ועוד קודם לכן, מתהדר בארון ספרים תורני פרטי, עמוס לעייפה בספרים, בהם יהגה במהלך השנים וירכוש לעצמו עוד ועוד ספרים כלבבו.
מפיצי הספרים בעלי השם, המבינים הגדולים בתחום ההפצה, אומרים שוב ושוב בשנים האחרונות כי שוק הספרים התורני רווי ואין כמעט סיכוי להדפיס ספר 'רב מכר'. לדבריהם, "חבל על עצי היערות, מהם מדפיסים ספרים, אותם מאכסנים לאחר מכן במחסנים שכוחים". מפיצי הספרים מספרים שבכל חודש ממוצע מדפיסים עמלי התורה כמאה ספרים חדשים (!!), שאינם מצליחים, ברובם הגדול, למכור ספרים רבים.
---אך האמת היא, תלמידי חכמים יקרים, עלינו לכתוב עוד ועוד ספרים!!
מפיצי הספרים צודקים, כאשר ההסתכלות שלהם ממוקדת אך ורק בהפצת ספרים. אך האמת היא שכדאי מאד להוציא ספרים, והרבה.
כאשר מחבר הספר רוצה להתעשר מספרו, לרכוש דירה לילדיו ממכירת הספרים, אכן לא כדאי ליטול את הסיכון הכרוך בכך, כאשר שוק הספרים כיום עמוס באלפי ספרים חדשים, ומי ערב שדוקא הספר שלנו, הוא זה שיימכר באלפי עותקים. אך כאשר מחבר ספר רוצה להדפיס ספר כדי להתרומם, לעשות "שטייגען" ולצמוח לממדים של תלמיד חכם ו"מחבר ספר", כדאי לו עד מאד לכתוב, לעיין, לחדש, לדון, להתעמק, לאסוף ולאגור ידע, לכתוב, למחוק, להגיה, לעבור שוב ושוב ולהדפיס ספר.
"כותב הספר תלה, כביכול, שלט על מפתחו והכריז: "מחבר ספר אני", ומטבע הדברים כל הנהגתו והלך רוחו אחרים המה", כתב מנהלה הרוחני של ישיבת 'קול תורה', הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, בהסכמתו לספר על הלכות קטנים, שיצא לאור לפני כעשרים שנה. ספר אינו רק מוצר שנועד לקהל הרחב, אלא גם, אולי בעיקר, לכותב עצמו, לעצם אישיותו, ללבבו וגם לבני ביתו. יהודי שישב, שחידש, שעמל והתיגע, שבירר נושא מורכב, ארוך או קצר, והעלה אותו על הכתב, הרי הוא אדם אחר, מרומם יותר, נעלה יותר. אולי רבים אחרים גם יכולים לכתוב כמותו גם כן, אך בפועל הוא זה שעמל, ובירר, והתייגע, וכתב, והדפיס. הוא, הוא עצמו, רכש לעצמו קנין נצח של חיבור מושלם. אשריו ואשרי חלקו!
אחד מגדולי גאוני דורינו, זצ"ל, אמר לי פעם, בהומור עצמי עגום ומחוייך כאחד, שאת ספרו החדש הוא הדפיס ב-300 עותקים, "כדי שאם ישאלו אותי כמה עותקים נשארו לי, אענה: "רק שלש מאות"...
והנה אותו גאון וגדול בתורה זצ"ל לא חדל מלהוציא עוד ועוד ספרים, למרות המכירות הלא- גבוהות. ועולם התורה התעשר בספריו המופלאים, ספרי איכות למדניים, עמוקים ומיוחדים בעומק הסוגיות. וגם הוא עצמו, כך העיד הוא בפני, צמח והתגדל בבנין ה'שטייגען' שלו, גם דרך ספריו.
ובכל זאת, חוסר התעניינות הציבור לחיבור שנכתב והודפס בעמל ויזע, ובהרבה דמים-תרתי משמע, יכול להרפות את ידיו של מחבר הספר ולמנוע ממנו להמשיך הלאה. אך לא, על מחבר הספר לדעת מראש שמפיצי הספרים צודקים. שוק הספרים רווי וקשה כיום למכור ספר, גם אם הוא ספר איכותי ומצויין, שלפני 20-30 שנה היה נמכר פי כמה וכמה. הדירות קטנות ואין כבר מקומות בארונות הספרים. ישנם אלפי "מחברים" אחרים, טובים יותר וטובים פחות, וקשה 'לבוא בטענה' לציבור הרחב, שאינו מצליח לעמוד בקצב, למרות שהחיבור שלך באמת איכותי ומיוחד.
--- ובכל זאת, אין מצוה שאדם ידפיס כמויות אדירות של ספרים ויישאר איתם, כדי לחלקם כמתנות בר מצוה. לכן כדאי לרוב מחברי הספרים להדפיס מראש רק כמה מאות עותקים, ולשלוח את הדיסק של הספר ל"אוצר החכמה", ל"היברו בוקס" וליתר מאגרי הספרים התורניים. ב"יתד השבוע" פורסמה לפני שבועיים כתבה על מכשיר כיס שהגה יהודי מרכסים, בו אוכסנו עד כה אלפי ספרי קודש. בבתי כנסיות רבים בארץ ובחו"ל ובעמדות של 'קול הלשון' ועוד ארגוני הפצת תורה, מעמידים לרשות הלומדים עמדות ממוחשבות של מאגרי ספרים, וכל מחבר ספר יכול להעביר את ספרו ולהכניסו למאגר, לתועלתם העצומה של רבבות לומדים.
גם אם המחבר החשוב מכר לעת עתה רק שלש מאות ספרים מספרו החדש, בכל זאת יקראו וילמדו בספרו, מכאן ועד עולם, אלפי אלפי לומדים, כשתוכנות החיפוש המצוינות של מאגרי המידע התורניים הממוחשבים יפנו אותם, באופן אוטומטי, אל ספרו. אם יהודי בנתניה מחפש ב'תוכנת החיפוש' את המילים "מיגו להוציא", "חזי לאצטרופי" או "קנין חליפין", ואתה, המחבר הנכבד, כתבת על כך בספרך, הרי שמיד יזהה המאגר את ה"שטיקל-תורה" שלך ויגיש לפני המעיין הנתנייתי את חידושך. בעוד שבוע יחפש ר"מ מניו יורק ב"היברו בוקס" את הנושא "לולב צריך אגד" והוא יעלעל בספריה הממוחשבת, והנה הוא כבר צולל במעמקי דפי גליונותיך, מפלפל ומתווכח, מתלהב ומתעורר לחיים. ואתה, שנמצא כעת עם ילדיך הקטנים בגינה, כלל אינך יודע שברגע זה סייעת לתלמיד חכם או ליהודי שלומד תורה, להתעלות בזכותך בתורה הקדושה.
אז תכתוב, תכתוב ידידי היקר. תחדש, תברר נושא, בסוגיות הש"ס או בהלכה, בשו"ת או באגדה, בדרוש או בליקוט טוב על פרשיות התורה הקדושה. תתעלה, תהיה "מחבר ספר", ותמשיך הלאה והלאה. ואם וכאשר לא הצלחת להפיץ אלפי ספרים מספרך, אל יפול רוחך ואל תצטער מכך שמכרת בפועל רק 200-300 ספרים, כי בעוד שנה, כשיפגוש אותך יהודי באוטובוס ויספר לך שהוא למד את כל הספר שלך, מתחילה ועד סוף, וכעת הבן שלו לומד בספרך, אז תתרגש באמת ותחוש שכל המאמץ, גם המאמץ הטכני הנלווה להוצאת הספר, היה כדאי ...
