יהדות

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 09:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 255

הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א

מחבר ספרי האיצטגנינות באספקלריית התורה, עוד אבשלום חי, ושאר ספרים

לשעבר ר"מ בישיבת הגר"א בחיפה

בית וגן- ירושלים

כתרה של תורה

המדרש תנחומא (פרשת נח) כותב כך: "יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות, ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבעל פה וגילה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים". ומהו "לא תמצא בארץ החיים"? וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ואמרו חז"ל: לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא על פני הדברים, וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך, שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

 התורה שבעל פה, עליה אנו מוסרים כל כך את נפשנו וכל מהותינו, נדמית בהתחלה לחושך. היא גם "לא תימצא בארץ החיים", כי לומדיה חייבים למסור את כל ישותם בעבורה. אפשר ללמוד, וחייבים ללמוד, גמרא במשך שעתיים ביום ולהתעסק בעוד דברים רבים במשך היממה, אך כך לא נוכל לקנותה בקנין נצח ולזכות לאורה המופלא.

לומדי התורה שבעל פה מחויבים "להחשיך את עולמם הגשמי", להתנתק מכל הסובב ולחוש שחוץ מלימוד התורה אין להם בעולמם מאומה, וכדברי הגמרא במגילה (יח, ב): "אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי "ועפעפיך יישרו נגדך"? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו (משלי כ"ג) "התעיף עיניך בו ואיננו".

כשהלומד מעיף מבט אחד החוצה ומתעסק בדברים אחרים, התורה שבעל פה נעלמת ממנו, לא נרכשת כדבעי. אי אפשר לקנותה באמת "אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא רק במי שממית עצמו עליה", כלשון הזהב של התנחומא.

התורה שבעל פה אינה חכמה שכלתנית בעלמא, אותה ניתן לרכוש בלימוד של מספר שעות יומיות, אלא תורה אלוקית, אש שחורה על גבי אש לבנה (במדב"ר פרשת נשא), "כי המכתב לאלוקים", וחכמה אלוקית עמוקה שכזאת צריך ללמוד על ידי התמסרות וביטול כל הענינים שמחוץ לעסק התורה.

ובהמשך דברי התנחומא (שם) מובא שפרשה ראשונה של קריאת שמע נאמרה על לימוד התורה שבעל פה, בעוד שפרשת "והיה אם שמוע" נאמרה על לימוד התורה שבכתב. והנה בפרשה שניה נאמר "בכל לבבכם ובכל נפשכם", אך בפרשה ראשונה, העוסקת בלימוד התורה שבעל פה, אנו אומרים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ומהו "בכל מאודך"? דרשו חז"ל (ברכות נד, א) שתי דרשות: בכל ממונך, ובכל מידה ומידה שמודד לך.

כי לימוד התורה שבעל פה, בשונה מלימוד התורה שבכתב, אותה לומדים גם אומות העולם, מחייב הקרבה ומסירת כל הממון שלנו. לומדי התורה מוסרים את כלכלתם וכלכלת בני ביתם ומשקיעים את כל כולם בלימוד התורה עם מעט ממון ופרנסה, הרבה פחות ממשכורת שכר המינימום הנהוגה במשק. וכן, לומדי התורה שבעל פה צריכים למסור את כל המידה והמידה, את כל קשיי החיים, המצוקות והרגשות. כי רק כך, בהתמסרות מוחלטת, צריכים ללמוד תורה שבעל פה.

ואלו דבריו המופלאים של בעל דברי העקידה בפרשת שלח (שער עז), הכותב: "כי באמת המסתיר פניו ממותרות העולם זוכה ועומד לפניו יתעלה תמיד, אמנם המטפל בהם יטרד מלפניו בלי ספק".

וכל צורב מכיר היטב את דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שמיטה ויובל, וזה לשונו : "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

&&&&&

ראיתי לנכון להביא בפניכם פירוש נפלא ומיוחד במינו, מדברי המלבי"ם על תהילים בפרק כ"ג, על המזמור "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר". המלבי"ם פורש לפנינו את משנתו, לפיו בפרק זה קיפל דוד המלך את תוכן כל חייו, השקפת עולמו, התייחסותו לעיקר ורצונו לברוח מן הטפל, כשהעיקר הם חיי הרוח, לימוד התורה, ההתבודדות וההתחברות אל בורא העולם. 

ואילו כל תענוגי עולם הזה, כולל שלטון מלכותו, נחשב על ידו כחלק ממנו עליו להימנע ולוותר עליו. 

המלבי"ם מסביר את המילים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" בכך שדוד המלך אמר: בנערותי הייתי רועה צאן, הולך במדבר, מתבודד לי לבדי, רק אני והקב"ה. חיבור מופלא זה עם הקב"ה, כשהוא ואני לבדנו – "לא אחסר". לא חסר לי דבר בכל תקופה זו, תקופת העונג והאושר בחיי. 

"בנאות דשא ירביצני" - הם אלו היו הימים המובחרים בחיי, בעודי מתבודד עם קוני ית"ש, מזמר לפניו על הגיון בכינור כנעים זמירות ישראל, עוד בטרם הוטל עלי תפקיד וכתר המלוכה, להפרידו מן הדבקות עם ד'. וגם בהיותו מלך קרא לעצמו עני ודל, כי הזמנים הללו, בהם היה עני ודל, היו בעצם עולמו האמיתי ופסגת אישיותו. 

וכשעלה ברצון הבורא יתברך להוציאו מחיי ההתבודדות ולהעלותו על כס המלוכה, כדי שירעה את צאן ישראל, סיבב מסבב כל הסיבות וגרם לו להתגלגל בגילגולים ותלאות שונים ומשונים, עד הגיעו למלוכה. המלבי"ם הביא לכך משל נמרץ מתלאותיו של בן המלך, שרצה להתרחק מארמון המלוכה ולחיות כנזיר, הפרוש מעסקי העולם הזה, כאשר אביו המלך פעל בשום שכל וגרם לו, באמצעות מספר פעולות שפעל בהם, להשיבו אל חיקו ולשוב אל ארמונו, יעוי"ש. 

"נפשי ישובב" - הקב"ה עשה אותי שובב ופראי, כדי שע"י זה – "ינחני במעגלי צדק", וכל זה היה למען שמו יתברך, לרוממות השכינה ולקידוש שם שמים.

"גם כי אלך בגיא צלמות" - הרדיפות והצרות שאפפוני, רדיפותיו של שאול המלך, מרד בני אבשלום, מלחמותי עם הפלישתים וכו', "לא אירא רע" - לא פחדתי מעולם, כי ידעתי "כי אתה עימדי", כשתמיד חשתי ש"שבטך ומשענתך המה ינחמוני". מצד אחד הוצב לו השבט, כדי להכות את כל אשר בא לפגוע בי, ומצד שני ניצב המקל, ששימש לי כמשענת, כשהקב"ה היה משענתי, בבטחוני בו.

"תערוך לפני שולחן"- הקב"ה ערך לפני שולחן כמלך וכבר איני צריך לאכול עוד על הקרקע כשה, כפי שאכלתי בהיותי רועה צאן. דבר זה עשה ה' "נגד צוררי", בראותם שמלכותי שלמה היא, ברחבות ורווחה. ובנוסף, "דישנת בשמן ראשי" – שהקב"ה משחני בשמן המשחה למלך על ישראל, ומילא את "כוסי רויה", כך שהפסקתי לשתות מים, כדרך רועי הצאן, והנני שותה רק יין מלכות רב, כדרך המלכים.

ודוד המלך מסיים את הפרק באומרו "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים". וכך, במילים מיוחדות אלו, מסיים המלבי"ם את דבריו, וז"ל: " עתה יאמר הנזיר החסיד לאביו שבשמים, דע שכל מה שעשית להוציאני מחיי הפרישות והנזירות אל המלוכה היה בעל כרחי, ואני איני רוצה בשולחנם של מלכים, וגם עתה "טוב וחסד ירדפוני", שאני אברח תמיד מן הטוב והחסד הזה והם רודפי אחרי שלא בטובתי, וזה יהיה "כל ימי חיי"- כי גם אני בוחר יותר לשבת בבית ה' לאורך ימים, לכן הגם שהביאתני עד המלוכה אשב תמיד בבית ה' ואחיה חיי הנזירות, והטוב והחסד יהיה כדבר הרודף אותי בעל כרחי, וגם יאמר כי מעתה רואה שמה שרדפו אותו אויביו כל ימי חייו היה אך טוב וחסד, כי ע"י הרדיפות האלה הגיע למלוכה, ובכ"ז ישב בבית ה' לאורך ימים ולא יעזוב עבודתו ויראתו", עכ"ל הזהב.

זוהי השקפת העולם הנדרשת מכל יהודי, ובפרט מבני תורה ובני עליה. ההסתכלות הנכונה היא שהטוב והחסד הגשמי המורעפים עליהם דבר יום ביומו, עדיפים פחות ופחות מחיי דלות, עוני, דוחק ושפלות, המביאים ללימוד תורה מתוך הדחק ויצירת קשר עמוק בין האדם לקונו.

בן תורה אמיתי אינו חפץ בחיי עושר וכבוד, אלא בחיים של תורה מתוך הדחק, וכפי המסופר על הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, שלאחר שחלם על משכבו שיתעשר, ערך 'הטבת חלום'.  נכון, בימינו אנו, דור השפע , הנוחות והמותרות, מתקשים לדבר על מעלת לומדי התורה מתוך צער ודחק, אך זוהי האמת, וכמאמר חז"ל (חגיגה ט, ב) "אמר שמואל ואי תימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כערקא סומקא לסוסיא חיורא".

על הפסוק בישעיהו (מ, י, הנקרא בהפטרת נחמו) "ה' בחזק יבוא, וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו", כותב הילקוט שמעוני כך: "כשנשתברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו תורה מתוך צער ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדוחק, ומתוך שאין להם מזונות ובשביל אותו הצער שמצטערין, עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר "הנה ה' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו", עכ"ל.

והם הם דברי התנחומא, בהם פתחנו את דברינו: "וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא על התורה שבע"פ, שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" (שמות לד)", עכ"ל.

--- כך, ורק כך, זוכים לכתרה של תורה!

&&&&&

בנוסף לעמל התורה מתוך הדחק, עלינו לבקש ולהתפלל ממי שהחכמה שלו, לבקש בתחנונים מהקב"ה לסייעתא דשמיא, וכדברי הגמרא (נדה ע, ב): "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

האוה"ח הקדוש (דברים ג, כג) הביא ארבע תנאים, הנצרכים לקבלת התפילה : 

א.      שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו (משלי יח, כג) "תחנונים ידבר רש".

ב.      שיבקש ממקור הרחמים.

ג.       זמן התפילה - כדרך אומרו (תהלים סט, יד) "ואני תפילתי לך ד' עת רצון".

ד.       שתהיה תפילתו מפורשת, ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ז, כד) בההוא גוי וישראל וכו" וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו".

המדרש מספר על אדם שהלך בדרך קשה ומלאת חתחתים והוא נקע את רגלו. אמר: הלוואי והיה לי חמור. תפילתו התקבלה. במקום עבר רומאי תקיף, שאתונו המליטה עייר חמורים. ציווה הרומאי על אותו אדם לישא את חמורו על כתפיו, וכך תפילתו התקבלה, הוא קיבל חמור. אך החמור שקיבל לא סייע לו בדרכו, אלא רק הפריע והציק לו. מכאן למדים חז"ל שעל האדם לפרש את תפילתו בפרוטרוט ובבירור, כפי שאותו אדם הוצרך להתפלל שיזכה לקבל חמור כדי לרכב עליו. 

יהודי השופך את צקון לחשו לפני שומע תפילה ית"ש ומתפלל לפי תנאים אלו, זוכה לכתרה של תורה. בן עליה זה יכול להעפיל מעלה מעלה ולהגיע  לדרגה המרוממת, עליה כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק יג הי"א), כך: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים.  הרי דוד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז, ה)", עכ"ל.

--- כה יעזרנו ה' יתברך, נותן התורה ברוך הוא וברוך שמו, שנזכה לכתרה ואורה של תורה!!