יהדות

האברך- נסיך הכתר היהודי

 

האברך- נסיך הכתר היהודי

&&& הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א &&&

 

סמוך ליום היארצייט של מרן הגרמ"י לפקוביץ' זצוק"ל, סיפר לי הרב הגאון רבי אהרן לפידות סלר שליט"א, ראש כולל בישיבת אברכים 'מדרש אליהו', סיפור נפלא. "רבי מיכל יהודה נהג ללמוד מידי פעם בפוניבז' ב'בין הזמנים'. גם אני למדתי בישיבה, ובאחד הימים הגיעה קבוצת בחורים ממוסד מסוים, שבאו ללמוד ולהתרשם. שוחחתי איתם בלימוד ועל אופי הישיבה ואורחותיה והגרמ"י סימן לי להתקרב אליו. "אהרן, נכון, אני כבר לא הר"מ שלך בישיבה- קטנה, אך בכל זאת אתן לך עצה. אל תתעסק איתם", אמר.

"מדוע?", שאלתי ור' מיכל יהודה השיב: "נערים אלו התחנכו תחת השאלה 'מה אעשה שאהיה גדול', האם אהיה מדען, רופא בכיר, עורך דין מצליח או סוחר ממולח. הם לומדים כדי להגיע לתכלס' מסוים כשיהיו גדולים. גם אם כעת הם יעברו ללמוד בישיבה, עדיין תקנן בהם התחושה והרצון לדעת מה התכלס' שלהם בעתיד. הם ילמדו כדי לקבל משרה רבנית, לכהן כראש ישיבה, להיבחר לדיינות, להיות רב קהילה וכדומה. אבל אתה למדת בתשב"ר, ובחיידר חינכו אותך שלומדים תורה כדי ללמוד תורה, כל החיים. לא כדי להגיע למטרה נוספת מלבד עצם הלימוד"...

הרב סלר סיפר בהזדמנות לרבנו מרן הגרא"מ שך זצ"ל את סיפור המעשה ומרן זי"ע התפעל והתרגש. "כמה פיקחות והבנה עמוקה יש לרבי מיכל יהודה!", אמר.

&&&&

השעה היא שתי דקות לתשע בבוקר והאוטובוסים המיועדים להסעת אברכים עוצרים מול היכלי הכוללים. האברכים יוצאים ונכנסים אל האולם הריק וממלאים אותו במהירות. בצד ניצב לו אברך חביב ורושם את דף ה'שמירת סדרים'. כעבור דקות בודדות נשמע קול התורה ברמה, מתנגן, מסתלסל, עולה מעלה מעלה, וקודשא בריך הוא אומר לפמליה של מעלה: "חזו חזו בני חביבי דמשתכחין בצרה דילהון ועסקין בחדוותא דילי".

ישנם שני חלקים בעסק התורה, ללמוד וגם ללמד. כל לומד תורה צריך לשאוף להוציא את תורתו לאחרים וללמדה, אך חלק ה'ללמוד' הוא אוצר בלום בפני עצמו, עליו העולם עומד והיא המצוה הגדולה ביותר מכל המצוות. כך אנו משננים בכל בוקר, לאחר ברכות התורה, את דברי המשנה בתחילת מסכת פאה, "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם".

חז"ל האריכו למעניתם בגודל זכותו ושכרו של לומדי התורה וספרים עבי כרס התחברו במרוצת הדורות על מעלת עסק התורה. מלבד עצם הלימוד ישנה מצוה מהתורה של "ושננתם", עליה כתב רבנו הגרי"ס זי"ע שכוללת היא את החובה לרכוש בקיאות בכל חלקי התורה לעומקה, וכתב המהרש"א (חולין ט, א) שתלמיד חכם צריך להיות בקי בכל הדינים וההלכות שבתורה. יהודי שיכול היה להשיג ידיעות בכל חלקי התורה ולא השיגם, מחמת עצלותו ואדישותו- כותב הגר"ז זצ"ל בשו"ע הרב- ישוב הוא לעולם הזה שוב ושוב בגילגול, עד שישלים את כל חלק התורה שנשמתו אמורה להגיע אליה. אמנם אדוננו הגר"א ז"ל כותב (משלי טז, כו) שכל יהודי יכול להשיג השגות וידיעות שונות בתורה, כל אחד לפי רום נשמתו, אך את החלק בתורה שיכול הוא לדעת, חייב הוא לדעת.

--- ובכוללי האברכים ניתן להשיג ידיעות נכבדות, בעיון ובקיאות, בהרבה מאד חלקים בתורה הקדושה.

רבנן ותלמידהון בישיבות הקדושות מתמקדים בעיקר בחלקי נשים- נזיקין. מסכתות אלו הינם אבן הבסיס לרכישת כלים להבנת התורה, לקבלת מושגים למדניים וליניקת מתיקות התורה הקדושה. אך בכוללי האברכים רוכשים גם את חולין, ברכות ושבת, נדה ועירובין, זבחים ומנחות, חלה ושביעית. אברך שעמל בתורה שנים לומד לעומק מסכתות מכל מרחבי הש"ס, קונה עולמות באורח חיים ויורה דעה, חושן משפט ואבן העזר, והוא נהיה תלמיד חכם, בעל ידע והבנה ברוב חלקי התורה. נכון, לימוד הכולל לבדו אינו מספיק כדי לדעת את כל התורה כולה. אך אברך כולל צועד בדרך הנכונה לידיעת התורה.

ישנם לומדים שאינם חשים דיים את התחושה הזאת, ש"אשרינו מה טוב חלקנו" שרכשנו ידע מקיף בתורה. ישנם מספר סיבות לכך, אך במקרים רבים התחושה נובעת מ...חוסר חזרה ושינון על הנלמד. כשלומדים מסכת ולא חוזרים עליה, היא נשכחת, כמובן. על מסכתות שלמות עדיין מקובל לחזור שוב ושוב, אך פחות "מקובל" לחזור על הראשונים והאחרונים שלמדנו. והנה אברך מקדיש לעצמו חצי שעה ביום ללמוד 'דף היומי' מסכת נדרים. הוא מתיישב ליד הגמרא, מנגן בקול את הגמרא והר"ן, וממתין שכל ה"רֵייד", עליו עמל במשך "זמן" שלם לפני 4 שנים, יצוף מאליו, אך לא. הוא לא חזר, ושכח... ואז תחושת חמיצות עולה בלבבו. מה אני עושה כאן, אם אני שוכח הכל?!...

קודם כל, גם אם שכחת- הרי התייגעת ומסרת את כל ישותך ללימוד התורה, שכל מילה ומילה שלה, היא עשיית רצון ה' במובן הנעלה ביותר. וגם אם שכחת, עדיין לא מאוחר. תתחיל לחזור כעת, ולפתע תגלה שאינך נפגש ביסודות ובהבנות הללו לראשונה, אלא נפגש אתה בחברים ותיקים ומוכרים. נכון, היית צריך לנער מעט את אבק השכחה, אך הנה, כאן דיברנו כך וכאן למדנו כך...

לפעמים המסגרת היומיומית שוחקת. מסגרת היא דבר טוב בדרך כלל. קבוצת לומדים עסוקה באותו דף גמרא או באותו סימן בטור-שולחן ערוך, מדברים ומתווכחים, מלבנים את הנושא ומוסרים 'חבורה' לאלו שהתייגעו על אותה הסוגיה במהלך השבוע. אך לפעמים הלומד אינו מתחבר לנושאים ונפשו כמהה למסכת אחרת, לסגנון לימוד אחר. וכן, "אין אדם למד תורה אלא במקום שליבו חפץ" (ע"ז יט, א). אזי ניתן להחליף קבוצה או חברותא, לעבור למסלול לימוד שונה, ולגלות שהחשק והרצון לא התפוגג. היה רק צורך לשמן את המנוע הפנימי...

&&&&

מו"ר הגר"ח שינקר שליט"א, ראש ישיבת דרכי משה, היה אומר בשמו של מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל ש"כל אחד צריך חצי כפית כבוד בכל יום, כדי להצליח"...

ואכן, אנחנו כולנו, כל שלומי אמוני ישראל, צריכים להעניק את "חצי כפית הכבוד" לכל אברך שלומד תורה. להרגיש בתוכינו - וגם לשדר את התחושה הזאת החוצה, אל ילדינו ומשפחתנו, אל הסובבים אותנו ואל המעגלים הרחוקים יותר- שיהודי שמוסר את רוב שעות היממה שלו ללימוד התורה ורכישת ידיעותיה, הרי שאין נעלה ומרומם ממנו. כי זאת האמת לאמיתה, אברכי הכוללים עמלי התורה בטהרה- הם פסגת עולמנו.

(פורסם ביתד נאמן)