הרב שמואל ברוך גנוט

 

 

 

א) השואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' עה) כתב כך: "שמעתי מפה קדוש אבי זקני הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש ז"ל שהקשה להרב הקדוש החסיד מוה' רצ"ה מזידטשוב במה דמבואר בשו"ע  סי' כ"ח סי"א בהג"ה דשל יד מיושב ושל ראש מעומד לפ"ז היאך הי' יכולים הכהנים להניח תפילין של יד בעזרה הא קי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואיך הי' מניחים בישיבה ושתק לו ודפח"ח ובאמת שאין לומר דקודם שהי' בעזרה הי' מניחין תפילין דזה אינו דאם כן ל"ש דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהא כבר הניחם ועיקר הפטור והאיסור הוא רק בשל יד וקושיתו עצומה", עכ"ל. 

(ואף דבערכין ג' ב' איתא הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. פשיטא! כהנים איצטריך ליה, סד"א: הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך, כל דאיתיה במצוה דיד איתיה במצוה דראש, והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו, קמ"ל דלא מעכבי אהדדי, כדתנן: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, עכ"ד הש"ס. מ"מ השו"מ נחית לד' הגמ' הללו ועסק בם, עי"ש, וכוונתו היא כנראה מאי ס"ד דהש"ס דכהנים מניחים תש"י בעזרה. ושוב שמחתי לראות שגאון ישראל האדר"ת ז"ל בס' אלה יעמדו (ערך הנחת תפילין) ביאר כן את קושיית זקנו דהשואל ומשיב).

 

ב) והנראה בזה, דהנה מצינו מחד שסמיכה כישיבה ומאידך סמיכה כעמידה, ונראה דהביאור בזה הוא שכאשר ישנו דין של עמידה, א"כ כשסומך סוף סוף אינו עומד וסמיכה חשיבא כישיבה. אך כשישנו דין שלא לישב, אזי כשסומך סו"ס אינו יושב וסמיכה חשובה כעמידה. 

 

ג) ונראה לברר שכן ס"ל לרבנן קמאי. דהנה איתא במגילה (כא, א): " הקורא את המגילה עומד ויושב וכו', תנא: מה שאין כן בתורה. מנהני מילי, אמר רבי אבהו דאמר קרא "ואתה פה עמד עמדי", ואמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה". ועי"ש בהמשך ד' הש"ס. ובירושלמי (שם פ"ד ה"א) איתא: " רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה ויראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה". ובזבחים י"ט א' נחלקו בדין צורת קידוש ידים ורגלים, ואמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו, ופירש רש"י עמידה מן הצד כגון זו שאינה בלא סיוע, לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן. וכתבו התוספות (ד"ה עמידה): "ונראה שקורין בתורה שלא לסמוך, משום דאמרינן בפרק הקורא את המגילה עומד דבתורה בעי עמידה, ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך". וכ"ה ברא"ש שם, וכ"פ הטושו"ע ר"ס קמא מד' הירושלמי והתוס' הללו. 

 

ויש להבין אמאי הוצרך הירושלמי לטעמא דבעי' אימה ויראה בשעת קריאת התורה כנתינתה מסיני ולא הסתפקו בפסוק של "ואתה פה עמוד עימדי", אשר ממנו רואים בבירור שתורה נקראת ונלמדת בעמידה, וכד' הבבלי במגילה שם. 

 

והנראה דלמשנ"ת יובן היטב, דאמנם מלשון עמידה הנאמר בפסוק, לא ברירא לן האם אית ביה דין עמידה ממש, או שעניינו הוא כבוד שלא ללמוד בישיבה דוקא ולכן צריך לעמוד, ואם היה כן, ניתן היה לסמוך בשעת הקריאה. ולכן בירר הירושלמי והדגיש שדין העמידה בקריאה"ת נובע מחובת האימה והיראה הנצרכת בשעת קריאת התורה, ולזה ל"מ רק שלא לישב, אלא צריך לעמוד בדוקא, ולכן נקיט דסמיכה לא מהני.

 

ד) והנה בפרשת ויגש, נאמר:"ויעמדהו לפני פרעה" (ז, ו), וכתב בפירוש בעל הטורים דלפי שהיה יעקב זקן היו צריכין לסמכו ולהעמידו לפני פרעה. ואעתיק בזאת את דברי מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בספרו משאת המלך: "יש להעיר והרי זקנו אברהם היה זקן ממנו כשהלך לעקידה, ולא הוצרך לעזר ולסיוע בשחיטת יצחק. ונראה דהרי יעקב התפלל שלא ימותו שיהא חולי קודם, וכפי הנראה זה הכל מתפילתו של יעקב שמגיל מסוים הכוחות הולכים ותשים, ולפני תפילת יעקב היה הזקן ככוחו אז כוחו עתה, ורק מתפלת יעקב נתחדש ענין זה של זקנה, עכ"ל מו"ר זצ"ל, אשר כל דבריו משמחי לב ונפש. 

 

ואמנם ע"פ משנ"ת נראה לבאר הדבר באופן אחר, דהנה גבי שחיטה מצינו דבעינן לשחוט בעמידה, כדאיתא בפרמ"ג ובבאר היטב יו"ד סי' כד בשם כנסת הגדולה, ולכן לא נסמך אברהם. אך מכבודו של פרעה הוא שהעומדים לפני כסא ישיבתו לא ישבו כמותו, וכשסומכים שפיר איכא כבוד, דהמלך יושב והאחרים אינם יושבים, ולכן סמך יעקב.

 

ה) ונראה דיסוד נפלא זה יתרץ היטב את קושיית זקנו דהשואל ומשיב. דהנה איתא בירושלמי (פסחים פ"ה ה"י, וכן ביומא פ"ג ה"ב ובסוטה פ"ז ה"ז): תני רבי חייה לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואמר רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש אפילו למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. תיפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו, עכ"ל הירושלמי. ועי' תוס' זבחים י"ט ד"ה וליתב וסוטה מ' ד"ה והאמר. ונמצא דסמיכה מותרת למלך בעזרה, והיינו כנראה משום שהאיסור הוא לא לשבת בעזרה, וכשסומך סו"ס אינו יושב. ונראה דבנדו"ד דתפילין הוא להיפך, שהענין הוא שלא לעמוד בשעת הנחת תפילין של יד, ונמצא שכאשר היו סומכים, סו"ס לא עומדים, ושפיר יכלו הכהנים להניח תפילין בסמיכה, שלגבי הנחת תש"י נחשב שלא עמד. ובאשל אברהם (בוטשאטש) כתב שאפשר להניח תש"י בסמיכה, בכה"ג דאם יפול הדבר הנסמך יפול, דהוי כישיבה.

 

ו) והנה כתב הרמב"ם (מגילה ב, ז) לגבי קריאת המגילה, ש"קראה עומד או יושב יצא ואפילו בצבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור". ואם ההגדרה לצורך בעמידה בקריאת המגילה הוא רק משום כבוד הציבור, יתכן שניתן לקרותה בסמיכה, כיון שיתכן שהענין הוא שאין זה כבוד שהקורא במגילה יישב כמו כולם. אך אם עומד ע"י סמיכה, מכבד הוא בכך את הציבור ודיו. ואמנם בקריאת התורה ישנו דין לעמוד, כצורת נתינתה מסיני, דנילף מקרא ד"ואתה פה עמוד עמדי", וכנ"ל במגילה (כא, א), ואף לסמוך עצמו לכותל אסור אא"כ הוא בעל בשר, וכן הקורא צריך לעמוד עם בעל הקורא, וכהטושו"ע ר"ס קמא ע"פ הירושלמי הנ"ל. ואם ישנו דין עמידה, אזי כשסומך סו"ס אינו עומד. ובזה כבר מובא בשם הגרמ"ד סולוביצ'יק שליט"א כמשנ"ת, עי' בס' מאורי המועדים גבי קריאת המגילה (פורים, עמוד רו ואילך). והגרמ"ד שליט"א אף הפליא לדייק כן בד' הרמב"ם דכתב גבי קריאת המגילה "אבל לא יקרא בציבור יושב", הרי דעיקר בזה הוא שלא יהיה יושב, ולא שצריך לעמוד, עי"ש וכמשנ"ת בס"ד.

 

ואמנם האם דין עמידה בקריאת התורה ענינה משום כבוד התורה וצורת לימודה או שהוא דין רק בכבוד הציבור, לכאו' מד' הבבלי במגילה שם נראה כמש"כ, דהוא מדין כבוד התורה וצורת לימודה, וכדנילף מקרא הנ"ל. ואולם הירושלמי (שם) מספק"ל בזה כך: "זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים. אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה, אין תימר מפני כבוד הרבים אפילו בינו לבין עצמו. מפני כבודה הוא עומד אם אומר את כן אף הוא מתעצל ואינו קורא". 

 

וראיתי שהגאון האדר"ת בסוף ספרו זכר למקדש (פ"ה אות ד) פשיטא ליה "שכל עיקר קריאה בספר תורה מעומד בציבור הוא מפני כבוד הציבור כמ"ש במגילה כ"א א' ", ואולם להנ"ל אי"ז ברור דכן היא דעת הבבלי, וגם הירושלמי עצמו נקיט בהמשך דבריו דבעינן עמידה מפני שהתורה ניתנה באימה ויראה, ומוכח דהעמידה היא מצורת מסירת התורה ולא מפני כבוד הציבור. ושמחתי למצוא כמש"כ בבאר שבע בסוטה (מא, א), ע"ד הש"ס שם גבי פרשת הקהל שהמלך עומד ומקבל וקורא יושב, וכתב הבאר שבע: "תימה היאך רשאי לקרות יושב, דהא בריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב יצא תנא משא"כ בתורה, ויליף ליה מקרא שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב, דאמר קרא "ואתה פה עמוד עמדי", ואפילו עמידה על ידי סמיכה אסור, כדאיתא שם בירושלמי ר"ש ב"ר יצחק אעאל לכנישתא חזא לחד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא, אמר ליה אסור לך כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו'. ולפי מאי דקאמר בירושלמי דהטעם שאסור לקרות בתורה מיושב אינו מפני כבוד התורה, דא"כ אף הוא מתעצל ואינו קורא אלא מפני כבוד הצבור, אתי שפיר, מפני שי"ל דכבוד המלך גדול יותר מכבוד הצבור, אבל בגמרא דידן בשמעתין דמשני מצוה שאני, ומהא דתנן בפרק עגלה ערופה (סוטה מט, א) ומייתי לה בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כא, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, משמע בהדיא שהטעם שצריך לקרות בתורה מעומד הוא מפני כבוד התורה. וכן משמע מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו', והא ודאי דכבוד תורה גדול יותר מכבוד המלך, וא"כ היאך עבר בקום ועשה לקרות בתורה מיושב נגד הדין, עכ"ל קושייתו, וכדברינו בס"ד.

ז) שבועות ל' א': ת"ר "ועמדו שני האנשים" מצוה לבעלי דינין שיעמדו. אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין, איזהו אסור, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך וכו', ושם ע"ב: אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה, דכתיב "ועמדו שני האנשים". אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב "וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם". ל"א מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו, וכתיב בהו "ועמדו שני האנשים". 

ופסק השו"ע (חו"מ סי' יז): "ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים; ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים.  ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה. בד"א, בשעת משא ומתן; (דהטענות) אבל בשעת גמר דין, שניהם בעמידה, לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב; והעדים, לכתחלה, לעולם בעמידה". וכתב הרמ"א: "ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה". וכתב הסמ"ע: "עיין לקמן סח"ס כ"ח דכתב המחבר לענין דיינים שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות, דסמיכה כזו נקראת ישיבה, ושניהם מתשובת ריב"ש סימן רס"ו, ע"ש [קש"כ]. ונ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת, דאסור למיעבד הכי, דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא". ואמנם הב"ח חלק עליו וכתב כך: "גרסינן בריש פרק שבועת העדות (ל, ב) דיתיב כמאן דשרי מסאניה ופרש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו'. שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה דלגבי קימה שיעמוד הדיין מקמי תלמיד חכם חשובה עמידה, ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה חשובה ישיבה ויוצא בה ידי שניהם, וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן רס"ו דעמידה על ידי סמיכה שפיר קרויה ישיבה, וה"ה דקרויה עמידה לעניין זה. ובפרק הקורא את המגלה עומד או יושב (מגילה כא א) רמו קראי אהדדי, כתיב "ואשב בהר" וכתיב "ואנכי עמדתי בהר", ומשני התם רבי חנינא לא עומד ולא יושב אלא שוחה כלומר וקרינן ביה עמידה, כיון שאינו יושב ממש ובפ"ק דשבת (ה, א) והא עומד קתני בשוחה והוא הדין בעמידה על ידי סמיכה. מכאן יש ללמוד כיון דקרינא ביה תרווייהו עמידה וישיבה, א"כ בעמידה בסמיכה נמי היכא שהדיין נסמך על העמוד וגם העדים נסמכים על העמוד קרינן ליה לגבי דיין ישיבה ולגבי עדים עמידה ושפיר דמי. והא דקי"ל בפ"ב דזבחים (יט, ב) גבי קידוש ידים ורגלים דעמידה ע"י סמיכה לא הוי עמידה, התם "לעמוד ולשרת" כתיב  ודאורייתא בעינן שתהא עמידה ממש בלא סמיכה. אבל הכא דלא בעינן עמידה אלא מדרבנן, אף על ידי סמיכה קרויה עמידה, וה"ה דקרויה נמי ישיבה דומיא דשחייה". וכ' הב"ח דדבריו הם דלא כהסמ"ע.

והנה בפשטות דין עמידת העדים ובעה"ד ודין ישיבת הדיינים עניינו כבוד הבי"ד למול העדים ובעלי הדין, ולפי"ז מובן שכהדיינים יושבים ואילו העדים אינם יושבים אלא סומכים, דהבי"ד מתכבד בכך, וכן להיפך, כשהעדים או בעה"ד עומדים והבי"ד סומכים, מתכבדים הבי"ד בכך. וע"ז טען הסמ"ע דאם הדיינים והבעלי דינים או העדים סומכים יחדיו, אזי אין בכך שום כבוד לדיינים, כאשר שווים המה במצבם,  וזה ע"פ הדברים שנתבארו לעיל בגדר סמיכה. אולם הב"ח רוח אחרת היתה עמו, שלדעתו סמיכה נחשבת בעצמותה כישיבה וכעמידה גם יחד (או כד' הגר"א בביאורו שסמיכה אינה כישיבה ואינה כעמידה, עי"ש), ולכן בדינים דרבנן מועלת הסמיכה גם לאלו שצריכים לעמוד וגם לאלו שצריכים לשבת, כיון דסו"ס גבי הדיינים סמיכה ל"ח לעמידה וע"כ לא נחשב שעמדו ומנגד סמיכה אינה כישיבה ולכן לא נחשב שהעדים והבעלי דין עמדו. ובדינים דאורייתא שצריך עמידה, סמיכה אינה נחשבת לעמידה. ועי' במג"א וש"פ ר"ס קמא ובשד"ח ערך עמידה.

 

 

 

וכן גבי תפילת שמונה עשרה, עי' ברכות ל' א', שמצינו שאסור לסמוך, ששם אין ענין שלא לשבת, אלא ישנו ענין לעמוד לפני הקב"ה, וסמיכה אינה מועלת. (אם כי הלשון הוא "עומד לפני המלך", ולעיל גבי פרעה התבאר שסמיכה לפני המלך חשובה עמידה. ויש לחלק בין עמידה קמיה מלך בשר ודם לעמידה קמיה שכינה).

והנה נביא כמה דינים ומצוות שעומדים בהם ויש לדון בהם האם סמיכה מועלת בהם (וכ"ז מקופיא כמובן ולא להלכה ולא למעשה): עבודת הכהנים במקדש בעמידה, כבזבחים ט"ו ע"ב ואילך, וברכת כהנים בעמידה ונילף בסוטה ל"ח א' מגזה"כ ד"אלה יעמדו" או דהוי כעבודת המקדש שמשרתין בעמידה, ושם לכאו' סמיכה לא תועיל, כיון דאית ביה דין עמידה. ובתו"כ מצורע פ"ג איתא שטהרת המצורע צריכה עמידה, דכתיב "והעמיד הכהן", ושם ודאי לא מועלת סמיכה.

בשבועות ל"ח א', שבועה מעומד, תלמיד חכם - מיושב. והאדר"ת (בס' אלה יעמדו) כתב דנראה הטעם מפני שעיקר השבועה היתה בשם ה' ולכן הוצרכו לעמוד מפני קדושת השם. ואולם בעניותי לא הבינותי, דא"כ אמאי ת"ח אינו צריך לעמוד. ואכן בתוהרא"ש (שבועות שם( כתב דשבועה בעמידה דהוי כגמר דין.

ובשו"ע חו"מ כ"ח ו': צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד; ואם העד ת"ח, מושיבין אותו.

 ובסעיף ז': צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות.

 ובסעיף כ"ו: אם קבלו עדים מעומד, מה שעשו עשוי.  ואם היו נסמכים על העמוד, אפילו לכתחלה מותר, דסמיכה כישיבה. ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים, עכ"ל. וכתב הסמ"ע: "ואם היו נסמכים על העמוד כו'. ובסימן י"ז סעיף א' כתב מור"ם בהג"ה דעמידה ע"י סמיכה כזה, הו"ל עמידה לענין עדים ובע"ד שצריכים לעמוד. וכתבתי שם סק"ו דהיינו טעמא, כיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא אזלינן בתרווייהו לקולא. גם כתבתי שם דנראה, אם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדים או הבעלי דינים נסמכין, וגם הדיינים הפוסקים אותו הדין נסמכין, דאינו מותר לכתחילה, דממ"נ אי מחשב ישיבה גבי דיינים לא מחשב עמידה לגבי עדים".

 וחז"ל הסמיכו הפסוק "החל חרמש בקמה" ודרשו "אל תקרי בקמה אלא בקומה", ועל כן הסמיכו כן להרבה מ______