יהדות

להסתכל תמיד על הכוס המלאה!!!!!

פרטים
קטגוריה: תלמוד תורה
פורסם בחמישי, 25 יולי 2024 18:27
נכתב על ידי Super User
כניסות: 182

להסתכל תמיד על הכוס המלאה!!!!!

הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

בשבוע שעבר הגעתי לנחם את בני משפחת מלריך, על פטירת אמם ע"ה. האמא ע"ה נפטרה בשיבה טובה ובצלילות הדעת, בגיל 99, לאחר שעברה את תופת השואה האיומה. גם בעלה רבי אריה יהודה זצ"ל עבר מסכת של מסירות נפש עצומה לשמירת התורה והמצוות בתוככי החורבן, המחנות והתופת, כשאת קורותיו באותם ימי אפילה הוציא לאור בספרו 'נר הבדלה', (הספר שנכתב בטוב טעם על ידי חתנו, הגאון רבי מנחם מנדל מאיר שליט"א). ומדוע נקרא הספר בשם זה?- כי לפני שעלה לרכבת המוות, נתנה לו אמו הי"ד נר הבדלה קטן ולחשה לו: "אתה יהודי ותזכור תמיד להישאר יהודי".

ב'שבעה' חילקו מספר דפים מראיון שערכה נכדתה עם הסבתא, מרת איטה מלריך ע"ה, לצורך 'עבודת שורשים' כיתתית. הנה מספר קטעים מדפי הראיון הלבבי עם הסבתא: "תמיד אמרנו: רבונו של עולם, אתה נתת לנו את החיים. הייתה סלקציה הכי גדולה לבנות שהגיעו מסלובקיה וכל אחת הייתה צריכה להראות הידיים והרגליים כדי לראות אם אנחנו בריאות בשביל העבודה. האצבע שביד שלי היתה נפוחה מאד והיה שם חור גדול, אך חייל האס. אס. לא ראה וכך נותרתי בין החיים. השם תמיד שמר עלי והוציא אותי מהאש, כי זה לא היה דרך הטבע. השם רצה שכך וכך בנות מסולבקיה צריכות להישאר בחיים ואני ביניהן... בן אדם לא רואה את הניסים, אבל כל מה שהוא עובר בחיים הם ניסים. חושבים שזה צריך להיות כך, אבל שום דבר לא מובן מאליו, הכל מרבונו של עולם".

הנכדה שואלת את הסבתא: "היו רגעים שנראו לרעתך ולבסוף הרגשת שהם היו לטובתך?" והסבתא משיבה בפשטות: "תמיד ראיתי שזה לטובתי"...

הנכדה ממשיכה לשאול על הקשיים, היתמות, היסורים והתופת, והסבתא עונה, לכל אורך 'עבודת השורשים', ש"תמיד היינו עליזים", "הכל ניסים", "הכל לטובה". היא מספרת לנכדתה בהתלהבות איזה נס גדול עשה איתה הקב"ה, שהיא זכתה לעבוד במחנה ההשמדה בעבודה קלה של מיון וסידור בגדים. "היתה חסרה לה אחת למיון הבגדים ולקחו אותי, לעבודה כל כך קלה. תופסים לך את היד לעבודה המועדפת, בלי שם, בלי פרוטקציה. רק פרוטקציה מרבונו של עולם"...

והיא מסיימת ונותנת לקח טוב לנכדתה, במילים פשוטות של אידישע מאמע: "בשואה הייתי לבד. הייתי צעירה בלי אף אחד וזהו זה. השם עזר לנו שהשאיר אותנו בחיים, ועזר לנו להתקדם בכל דבר. אבל יש אנשים שהסתכלו תמיד על השחור. אז חיו עם השחור הזה. אבל מי שהתבונן, ראה להכיר טובה בכל דבר, בכל רגע. זה לא סתם סיפור שקוראים מהספר. חיים את זה"...

כולנו הרי הכרנו את יוצאי השואה, הסבים והסבתות שלנו. רובם כבר לא נמצאים עמנו, ואלו שזכו- ממשיכים להקרין עלינו הוד קדומים של שמחה יהודית, אמונה יוקדת והרבה ערלכקייט.

סבא וסבתא שלי זכרונם לברכה לבית גנוט עברו את מלוא כוס התרעלה, מותירים אחריהם את בני משפחתם במשרפות אושוויץ. אך ביתם היה בית שמח וצוהל, מלא במצהלות ילדים, נכדים ונינים, סיפורי צדיקים וסיפורי השגחה ואמונה, תורה ותפילה ויראת שמים פשוטה ועמוקה. סבא שלי, רבי משה דוד מאיר יבלחט"א, הוא מהשרידים האחרונים של תופת 'תאומי מנגלה'. לא ניתן לתאר במילים את מכסת ייסורי הגלות שיהודי כזה עבר, ורוחו תמיד איתנה, חדורה באמונה. מעולם, גם באושוויץ, לא הפסיד תפילה בציבור. חדור תמיד בשמחה ואמונה, קדושה ויראת שמים.

הם חיו איתנו, ראינו אותם. את חלקם אנו רואים גם כעת, עד מאה ועשרים. ומה איתנו? כל קושי מוציא אותנו מדעתנו. אנו מגדלים דור צעיר שדרכו מרופדת בשושנים, ובכל זאת, כל קושי נדמה לנו, להם, כהר גדול ואימתני. מה קרה? מהיכן היא רוח הפסימיות ולהיכן נאבדה רוח האופטימיות?

עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה' (פרשת פנחס).

"עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, מַקִּישׁ עוֹלַת תָּמִיד לְעוֹלַת הַר סִינַי. מָה עוֹלַת הַר סִינַי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אַף עוֹלַת תָּמִיד לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מַקִּישׁ עוֹלַת תָּמִיד לְעוֹלַת הַר סִינַי, מָה עוֹלַת הַר סִינַי טְעוּנָהּ נְסָכִים אַף עוֹלַת הַתָּמִיד תִּטְעֹן נְסָכִים" (ספרי פרשת פינחס פיסקא קמג).

הגרי"צ סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' מסביר שרמז הכתוב בזה שצריך להקריב את קרבן התמיד, הנקרב בכל יום, באותה כוונה, השתוקקות והתרגשות בה הוקרבה עולת התמיד בהר סיני, שהיה הקרבן הראשון שהקריבו ישראל במדבר. מטבע הדברים, ההרגל מחליש את כח ההרגש, הוא מסביר. כל דבר הרגיל והקבוע תמיד מפיג במידת מה את ההרגש. לכן בא הכתוב לזרזנו שבכל יום כשיקריבו את קרבן התמיד, יקריבוהו באותה הכוונה שהיתה אז בהר סיני. לכן חזר הכתוב והדגיש "עֹלַת תָּמִיד", אף שתמידית היא, עשו אותה כמו "הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי", ואז תהיה "לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה' ", ותתקבל לרצון לפני השי"ת.

אדם שנולד על הר האוורסט אינו מרגיש בעוצמה האדירה של מיקומו. אך מי שטרח והעפיל לגובה ההר, עלה במשך תקופה ארוכה בהתאמצות עצומה והגיע לפסגה, עומד נפעם אל מול המחזה. אנו שנולדנו בתוככי חבית הדבש, לא חשנו מחסור לפרוסת לחם, גדלנו בטבעיות בעולמה של תורה ומסלול לימודינו הטבעי החל בחיידר, עבר לישיבה קטנה, ישיבה גדולה ומשם לכולל, לא מרגישים את העוצמה שבכל הטוב הזה, הרוחני והגשמי, המקיף אותנו. אך כל אותם יהודים שחיו בין גויים, איבדו את משפחתם, רעבו ללחם וחיו בגיא צלמוות, מאושרים בכל רגע מהשפע האלוקי האופף אותם כעת. הם ראו את הרוע בלובן עיניהם וחוו אותו על בשרם, והנה כעת מוקפים הם בבנים ובנות, נכדים, נינים ובני נינים, כולם אוהבי ה' יראי אלוקים. הם לא נותנים לכח ההרגל להקהות את ההרגש הבסיסי להכיר טובה ולהודות על כל נשימה ונשימה בארץ ישראל, להודות ולהלל על כל השפע והטוב, על עוד נכד שעולה ללמוד בישיבה ועל עוד נכדה שהקימה בית של תורה.

הדבר הטוב והטעים ביותר בכל מנות המזון של סבתא של רעייתי, שתחיה בבריאות איתנה עד מאה ועשרים, היא.... ככר לחם. הסבתא שתחי' חייתה בילדותה בקור ובמצוק, במשך מספר שנים, בגלות סיביר הארורה. ככר לחם הייתה שם מצרך בל יראה ובל ימצא. כאן, בארץ ישראל, אפשר לאכול לחם כמה שרוצים. היש מאכל טעים מזה?!

אז צריך רק לפקוח עיניים ולא לגמור להודות ולהלל לרבש"ע ית"ש, להוקיר ולהכיר טובה על חיים ובריאות, קול מצהלות ילדי חיידר, חינוכם הטוב של בנות 'בית יעקב', קול התורה של רבבות תופסי ישיבה ויושבי אהלי תורה, שבזים ל'קול המונה של רומי' ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה, מסכת שבת ובבא מציעא, קצות החושן ור' חיים, רשב"א ורבי עקיבא איגר.

&&&&

השבוע ציין עולם התורה ובעיקר אלפי תלמידי ישיבת 'קול תורה' לדורותיהם, חצי יובל להסתלקות מו"ר הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצוק"ל, בעל 'משאת המלך'.

היה זה במפתן חדר הצילומים בבית החולים, כשבני המשפחה עומדים ומתפללים והגרש"מ זצ"ל שוכב בתוך החדר מתחת למכונה הגדולה האימתנית של הסי. טי. ונבדק.

אחרי שעה ארוכה ומתישה, הוא יוצא מהחדר וחיוך על פניו. ברגע זה נודע לו שרח”ל נגזרה עליו הגזירה. תוצאות הבדיקה הראו את הגרוע מכל, אך הוא שש ושמח. מתחת למכונת הסי. טי. עלה בדעתו ישוב לקושיה חמורה של רבי חיים מבריסק, שלימים הדפיסה בספרו. בני המשפחה שהיו המומים באותו יום חששו לשוחח איתו, והוא מעצמו מתקשר לאחד מבני המשפחה ומספר על… תירוץ לקושיית רבי עקיבא איגר שעלה כעת במחשבתו, כשהוא חוזר עליו עם כל ה’פרישקייט’ בלימוד שלו – ללא מילה אחת על הבשורה הקשה שהתבשר בה היום.

הגרש"מ זצ"ל הנחיל לתלמידיו לעסוק בדברי תורה כל הזמן. ללכת לישון ולצאת מהבית עם קושיא בראש. הוא היה אומר שתפקידנו לא ללמוד תורה רק מתוך לחץ של קיום מצוות עשה של תלמוד- תורה, אלא גם בגלל שללמוד ולדבר בלימוד- זה הדבר המאושר ביותר עלי אדמות. הגרש"מ תמיד היה אומר שלא ניקח איתנו לדרך קושיא שלא נצליח לתרצה, אלא אדרבה, שאלה שיש בה צדדים לכאן ולכאן, כזאת שתפרה ותעסיק את המחשבה שלנו. שתמיד נחשוב בלימוד, ושהלימוד יהיה הדבר המאושר ביותר שלנו.

וכשלא נותנים לכח ההרגל לשלוט עלינו, אלא תמיד מרגישים כמה מאושר ללמוד, להקשות ולתרץ, אפשר להרגיש באמת מאושרים כשתירצנו קושיא של רבי עקיבא איגר, גם אם התירוץ הגיע בשכיבה מתחת למכונת סי. טי.