ורוממתנו!

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בשלישי, 23 מאי 2023 19:12

נכתב על ידי Super User

כניסות: 426

וְרוֹמַמְתָּנוּ!!

לקראת יום מתן תורתנו

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

התאריך: שלהי חודש ניסן האחרון, "בין הזמנים" שלפני זמן הקיץ. השעה: קרוב לחצות ליל. המקום: ספסל מול מעגן סירות היאכטות היוקרתיות, המשקיף על שורת בניני פאר יקרים מאד, ליד המרינה בהרצליה. אני יושב על הספסל, לנוח כמה דקות מהליכה ארוכה באזור הים.

חילוני מבוגר יחסית חולף על פני, מסיים כנראה את ריצתו היומית. ניכר שהוא מתגורר באחד מבניני היוקרה הסמוכים, בהם כל דירה עולה מיליונים רבים, רבים מאד. על צווארו מגבת לבנה והוא עובר לידי ומסנן: "גם לפה אתם מגיעים?"...

שמאלן פריבלג גדוש בשנאה ומשטמה לכל דבר שבקדושה. כנראה עשיר מופלג, אם יש לו מספיק כסף לרכוש דירה בבנייני היוקרה שממול. עניתי מה שעניתי והשיחה התפתחה לה, מוכיחה עד כמה תהום פעורה בינינו. השיחה עצמה לא קשורה לכאן, אולי נכתוב עליה בהזדמנות, כי היו בה כמה וכמה תובנות. ואז שאלתי אותו: "כמה זמן מהחיים שלך אתה משועמם? כמה זמן יש לך שאין לך באמת מה לעשות איתו ואתה פשוט שורף אותו? יש לך בעצם, תכלית אמיתית לחיים שלך, מעבר לכל מיני הנאות רגעיות שחולפות מהר מאד?"...

"ואתה?", הוא השיב לי, כמו שיהודי עונה, בשאלה, "אין לך זמנים שאתה משועמם?".

"אולי כשהייתי ילד היו לי רגעים משעממים, אבל מאז שהתבגרתי אין לי אפילו רגע אחד בחיים שהשתעממתי בו", עניתי. "תמיד, אבל תמיד, יש לי משהו מלא סיפוק ואושר לעסוק בו. חבל, ממש חבל, שאין לי 30 שעות ביממה".

יום חמישי שעבר, השעה 10:00 בבוקר, אני יושב ליד סטנדר בישיבת קול תורה בירושלים. על הסטנדר מונח חוברת "שיעורי עיון" על נדרים מאחד הר"מים בישיבה, וכל כולי פקעת של התרגשות.

היכל הישיבה מלא עד אפס מקום ומאות צורבים צעירים מתלהטים אחריה, דנים, מתווכחים, נסערים. "נדר בלשון שבועה", "ידות", "כינוי נדרים". בתשנ"ה למדתי כאן, ממש כאן, פסחים וכתובות. בתשנ"ו למדנו בבא קמא. בתשנ"ז למדנו קידושין ונדרים.

"אתם רואים את המקום הזה משמאל? ארבע שורות אחרי ה"מזרח"?", אני מספר בגעגועים לתלמידיי שלי, שהגיעו מהישיבה לצעירים באלעד ל'קול תורה' וכעת הם חלק בלתי נפרד מה"נדרים" המופלא הזה. "כאן ישבתי בסדר א'! ובדיוק מצד ימין, שם ממול, למדתי בסדר ב' ובסדר ג'! כאן ישב המשגיח הגה"צ ר' גדליה זצוק"ל בכל סדר מוסר, ואני ישבתי בסוף הספסל שלו! וכאן, בדיוק כאן, ישב הגר"א ארלנגר זצוק"ל בכל תפילת מנחה ואני לידו... אני הייתי האחראי לארגן לו בכל יום סידור, סטנדר וכיסא"...

היכל הישיבה גדוש מפה לפה. הבחורים מתווכחים ומסתערים על הסוגיא, שזה עתה, מתחילת "זמן קיץ", נפתחה לפניהם. ראש הישיבה מתפלפל עם שני צורבים צעירים במשך כעשרים וחמש דקות. מימין ומשמאל נשמעים הרמי"ם מתדיינים עם צעירי הצאן שלנו על אותם סוגיות שאנו עצמנו למדנו ממש כאן לפני כחצי יובל שנים. למדו אותם אלפי שנים לפנינו ובס"ד גם ילמדו אותם אלפי שנים אחרינו.

ואני יודע, לא רק מרגיש, ממש יודע, שכל אותם בני תשחורת צעירים, שניגשים כעת לראשונה להבין את ההבדל בין "כינויים" ו"ידות", לא ישתעממו לעולם.

--- "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלתא תילתא. אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח, ב).

--- "רב נחמן משדר גוזאי. אמר: אי לאו תורה, כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא" (קידושין לג, א).

עולם שלם שבחוץ משסה בנו צרורות של דימויים אנטישמיים, שכמו נלקחו מהתקופה שטרום השואה הנוראה. מסע מתוזמן ומתוזמר של השמאל בישראל, מגייס את כל חילותיו במסע דה-לגיטימציה אדיר, עם תקציבי עתק, כדי להוכיח שאנו, לומדי התורה הקדושה, הם מקור ויסוד כל חלאי החברה הישראלית, ובפרט הכלכלה הצולעת שלה.

בימים אלו אנו מוקעים בראש כל חוצות, במסע הכפשות מזעזע, שרק ממחיש לנו, בצבעים חיים ונועזים, את קיום דברי חז"ל הקדושים, המבשרים לנו, בשלהי מסכת סוטה, שרבבות לומדי ה"דף היומי" סיימו בחדוה זה עתה, את בואו של משיח צדקנו: "חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, האמת תהיה נעדרת, נערים לפני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים... פני הדור כפני הכלב... ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

פני הדור כפני הכלב. נובחים, שוצפים, קוצפים, ואנו?

אנחנו לומדים תורה.

אם יתן איש כל הון ביתו באהבת תורתנו, בוז יבוזו לו. אין לנו זמן לעסוק בהבלי ההשמצות וב"קול המונה של רומי". עולם שלם מונח לפנינו. איך אפשר להשתעמם, לכלות את הזמן לריק, כש"נדרים" לפנינו, בבא בתרא, בבא קמא, חולין וגיטין, קידושין ויבמות. ו"ירושלמי", מה יהיה עליו?! ומה עם "חושן משפט", ו"אבן העזר"?!

אנחנו באמת חיים בעולם שונה לחלוטין, בשני קווים מקבילים. "מקשים העולם", כותבים לנו המהרש"א והמהר"ם, ורבינו החזו"א זיע"א מסביר שאכן כן, ה"עולם" שמקשים קושיות שכאלה, הוא העולם האמיתי. ישנו עולם אחד, עולם של תורה ומצוות. הם יכולים לנוד לפי שבשבת פוליטית זו או אחרת ולהניע את אמות הסיפים שלהם בקריאות וזעקות אנטישמיות כאלו או אחרות, אבל אנחנו? אנחנו, באמת ובתמים, עסוקים כל הזמן בסדר יום מלא וגדוש משלנו. עשיר, מאושר, חף מכל שיעמום וריקנות, מלא עד גדותיו בסיפוק וברצון לעוד ועוד.

דווקא בימים בהם משסים את כולם בנו, יוצאים לרחובות תל -אביב להפגין נגדנו ולנסות להקטין את קומתנו, זה הזמן להגביה עוף, לעצור לרגע ולהרגיש את האמת האבסולוטית. "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". אין מתאים יותר לשמוח, לשוש ולעלוז, מיום מתן תורתנו, על כך שאנשים מאושרים אנחנו, חדורי תכלית ומלאי סיפוק. נכון, אנחנו צריכים קמח ופרנסה, אנחנו צריכים להשתדל במה שצריך, לעסוק באותה קללה שנתקלל בה אדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם", אך מעבר למה שנצרך, הרי יש לנו סדר יום מלא וגדוש של עשייה אין סופית, כזאת שלעולם לא תשאיר אותנו ריקים ומשועממים. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, הלכה ואגדה, פרד"ס, אוצרות בלתי נגמרים של אדירי דעה וענקי רוח שאנו רק רוצים לגמוע, להכיר ולדעת. למי יש זמן לשטויות?!

אין כאן שום קלישאות או סיסמאות, זאת האמת הפשוטה. אנחנו המאושרים בתבל. אנחנו עסוקים בדבר הנעלה והנאצל ביותר עלי אדמות. יש לנו מטרה מאוד ברורה ב- 120 שנות חיינו ואנו שועטים קדימה למענה. תמיד ישנם נפילות וניסיונות, קשיים ומהמורות, אבל הדרך ברורה. והדרך הזאת, בה אנו מחנכים בה את בנינו ובנותינו, היא מקור האושר הסיפוק וההנאה שלנו.

בתוכי תוכנו אנו נדים לכם, אחינו התועים, הטועים, ברחמנות. מצפים ומתפללים שיטעמו, טעמו וראו כי טוב ה'. ובינתיים? כל עוד לא הצטרפתם, לדאבון ליבנו, לא נותר לנו אלא להתענג על ה' בעצמנו, להרגיש, באמת ובתמים, את ה"כמה יוסף איכא בשוקא", ולשמוח שבזכות האי יומא, יום קבלת התורה הקדושה, אנחנו נמצאים בצד הנכון.

יש לנו עוד דרך ארוכה וקשה. אנו רצופי ניסיונות, עליות ומורדות, קשיים וחבטות. אנחנו עדיין לא מושלמים, אבל גם אנחנו, כבר כעת, מרגישים את ה"ורוממתנו".

שיחה של מרן ראש הישיבה הרב שלום כהן זצ"ל בישיבת כרם יוסף

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 01 ספטמבר 2022 08:29

נכתב על ידי Super User

כניסות: 317

שיחה של מרן ראש הישיבה הרב שלום כהן זצ"ל בישיבת "כרם יוסף"

מתוך עלון "אשכול יוסף"

וחיי בעלי חכמה בלא תורה כמיתה חשובין

ברשות הרבנים, קהל קדוש, קהל דבני תורה. הגמ' בסנהדרין דף צ"ט ע"ב אומרת, אדם לעמל יולד. יכול לעמל מלאכה, הרי כתוב "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. יכול לעמל שיחה, הא כתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". שמע מינה לעמל תורה. אמר רבא, כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. פירש רש"י: כלומר כל הגופין לעמל נבראו. אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. הגמ' מסתפקת על איזה עמל נאמר, האם לעמל מלאכה, אומרת הגמרא לא! האדם יש לו פה, אם יש לו פה, אז לעמל פה נברא. אם לעמל פה, אז אולי לעמל שיחה. ת"ל "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה",לעמלה של תורה. אמר רבא, אשריו מי שזוכה.

אם נתרגם את מה שכת' בגמרא קצת בצורה אחרת, אומר המהרש"א, הרי יש משנה מפורשת תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה. וגם יש פסוק בתורה, "בזעת אפיך תאכל לחם". לכן חשבה הגמ' שמה שכת' אדם לעמל יולד, הכוונה לעמל מלאכה, יש בזה גם בזעת אפיך תאכל לחם, תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. אז אולי לקיים את מ"ע הזו של המלאכה. אומרת הגמ' לא, יש לך פה. אם יש לך פה, אז אתה צריך לעמל פה. עמל פה, בסדר, אז הוא ישתמש בפה שלו. סתם ישב וידבר כל היום. או ימכור אבטיחים ויעמוד ויצעק כל היום ליד העגלה שלו. לא, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. פירוש הדבר, הגמ' כאן מדברת מה הן הדרגות של האדם, ולמה הוא צריך להגיע. כמו שאמרתי לפי המהרש"א, האדם יכול להביא לך ראיות, יאמר אני מקיים מצות עשה מן התורה "בזעת אפיך תאכל לחם", משנה מפורשת "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" אז תן לי לעשות מלאכה. אומרת לו הגמ', אבל אתה יש לך פה. מה פירוש הדברים, במה איפה הדרגה שלך, זה אתה יודע?

הרי אתה יודע שיש דומם, צומח, חי, מדבר. "חי" זה בהמה, לא מדברת, אבל היא חיה כמוך, ואתה חי כמוה, אבל לך יש פה. אז אתה רק מדבר. ואם אתה הולך לקיים את "בזעת אפיך תאכל לחם", תדע לך שאתה בדרגת בהמה. אבל אתה יש לך פה ואז אתה מדבר, ואם אתה מדבר, אז אתה צריך לקיים את מה שצריך בפה. בסדר, בפה, בפה. בזעת אפיך תאכל לחם, אני אקיים את זה בפה. יש הרבה שטויות, יש הרבה לדבר, הרבה להפיץ דברים. הנה אני משתמש בפה. ואני משתמש בזה, יוצא לי פרנסה טובה. אומרים לו אבל תשמע, נכון שיש לך פה, אבל בפה שלך אתה לא עושה בו כלום, הפה לא נועד לזה. אבל אתה בפה שלך צריך לעשות את הדבר היותר גדול שאפשר לעשות בו. חבל לבזבז אותו לשטויות והבלים. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

אומר המהרש"א ששמע רמז, אדם לעמל יולד, "לעמל" - ראשי תיבות "לומד על מנת ללמד". זה העמל האמיתי, ועל זה אמר רבא, אשריו לאדם שידע את ערכו יודע את דרגתו, לא כבהמה, לא כסתם פטפטן שאין לו מה לעשות, מפטפט כל מיני שטויות. אע"פ שיש לו מזה פרנסה, אבל אתה מנצל את הדרגה העליונה שלך. בפה, במדבר שיש בך, אתה מנצל אותו ברמה הכי גבוהה. כאשר אתה מנצל את זה ברמה הכי גבוהה, זהו הגעת לרצונו ית', וזהו מה שאתה צריך לעשות.

התורה אומרת "ויהי האדם לנפש חיה" ויפח באפיו נשמת חיים, אומר התרגום – לרוח ממללא. אומר רבינו בחיי, אתה רוצה להיות באמת ממללא, קיים בעצמך מאמר הפס' (קהלת ז') "החכמה תחיה בעליה". תעסוק בחכמה. אם אתה עוסק בחכמה, זהו החיים של הרוח ממללא שלך.

הגמ' בתענית אומרת, אדם שאין לו כח להתענות, קשה לו להתענות, כשהוא מתענה אז הוא נחלש מאד, אין לו כח לתפקד. אמר ר' יוסי אסור לו לאדם כזה להתענות, שנא' "ויהי האדם לנפש חיה", מה זה ויהי האדם לנפש חיה? נפש שנתתי בך החיה. לפי פשט הגמ' הכוונה היא החיה, תאכל ותשתה שיהיה לך כח. זה מה שמביאה הגמ'. אומר המהרש"א, שלא תחשוב שמה שדרש כאן ר' יוסי על אוכל, נפש שנתתי לך החיה, אל תחשוב שר' יוסי חולק על כל הדרשות שנדרשו במדרש רבה. עיין במדרש רבה מה נכתב על הפס' הזה. שמה נכתב ויהי האדם לנפש חיה, כמו שאומר התרגום רוח ממללא, כמו שאומר רבינו בחיי, החכמה תחיה בעליה, אתה רוצה להחיות אותה, החיה אותה בחכמה. אם אתה מחיה אותה בחכמה, אז אתה באמת נותן חיים לנשמה שלה.

מורי ורבותי, האדם יכול להחיות את נפשו בכמה דברים. יכול להחיות נפשו כמו הבהמה ללכת לעשות מלאכה כל היום בשביל לאכול ולשתות. אז אתה מחיה לא את הנפש הממללא שלך, אתה מחיה את הנפש הבהמית שלך. זהו התפקיד שלך בעולם?! אתה רוצה להחיות את הנפש הממללא שלך, יש במה להחיות אותה. והחכמה תחיה בעליה. תשב תלמד את החכמה.

אנחנו לא יודעים בכלל מה זה החכמה תחיה בעליה. ישנה הלכה תלמיד שגלה, רבו גולה עמו. בן ישיבה, הרג נפש בשוגג, עליו לגלות, ללכת לעיר מקלט. רבו גולה עמו, למה שנא' "ונס אל אחת מן ההרים האלה וחי" הוא צריך לחיות, הוא תלמיד חכם. אם לא תתןלו מי שיגיד לו שמה שיעורים, מי שלא ילמד אותו שמה, אתה ממית אותו. הרי מקלט זה בשביל חיים שלו ולא למיתה שלו. וכך נפסק להלכה ברמב"ם בהל' רוצח. רבו גולה עמו. הרב גולה לאיפה שהתלמיד ונותן לו שם שעורים, מלמד אותו, שאם לא כן, אז הוא מת. האם אנחנו מבינים את זה, כשאנחנו באמת מתפרדים מחכמת התורה, שאנחנו מתים. עושים חיים, אומרים. מה זה עושים חיים, עושים מתים, תגיד. אם אדם לא מרגיש שבאמת כשהוא ניתק מן התורה, ניתק מן החכמה, מנתק את השכל שלו ממחשבה עמוקה, לדברים רוחניים גדולים, שידע שהוא מת. ואם הוא לא מרגיש את זה, אז הוא בכלל לא הגיע לדרגה כזו. אז הוא מחיה את נפשו, הוא ג"כ מחיה, את איזה נפש הוא מחיה, את הבהמית שלו. ואנחנו מצווים להחיות את הרוח הממללא שלנו.

על הפסוק בנצבים – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע". אומר הספורנו, מה זה חיים, מה זה טוב. חיים זה חיי נצח, חיי עד. טוב – זה טוב זמני, חיי שעה. את המוות – המוות הנצחי, מוות לעד. ואת הרע – יש רע שהוא רק זמני, רע לשעתו. תדע לך, יש חיים נצחיים ויש טוב, יש מוות נצחי ויש רע לשעתו. והתורה מאריכה אח"כ ואומרת – ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך וכו". חוזר הספורנו ואומר ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, חיים נצחיים, מוות נצחי. ואני מצווה אותך ובחרת בחיים. כשאומרים ובחרת בחיים, בחיים הנצחיים. לא בחיים של חיי שעה. אם אתה בוחר בחיים של חיי שעה, את הטוב הזה, לא, זה לא חיים בכלל, זה חיי שעה. מוסיף הספורנו ואומר על הפס' "למען תחיה אתה וזרעך, על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך", האדמה זה עוה"ז, זה חיי שעה. אם אתה בוחר בחיים באמת, בחיים הנצחיים, אז אני מקווה שאתה תגיע לחיות על האדמה בשביל החיים הנצחיים. האדמה אמנם זה הטוב, זה החיי שעה, אבל אתה צריך לכוון את עצמך, להשתמש בטוב. מהו הטוב? החיי שעה? בשביל החיים הנצחיים. אם לא כך, בשביל מה אתה חי, בשביל חיי שעה?! אם אנחנו באמת רוצים להבין מה זה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" מה זה אנחנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים" אנחנו מבקשים הרבה חיים. איזה חיים אנחנו צריכים לבקש? בחיים שאתה חפץ, בחיים שאתה אמרת לנו לבחור בחיים, בחיים הנצחיים. להיות דבקים בה', ולהיות חיים כולכם היום. מה זה להיות דבקים בה', ולהיות חיים כולכם היום? חיים הנצחיים.

בפסיקתא כתוב שאצל הצדיקים אין הבדל בין כשהם חיים, בין כשהם מתים. הכל הם חיים. ההבדל ביניהם, שניטל מהם הדיבור. מת חי, זה אותו דבר, גם כשהוא מת הוא חי. זהו מה שאנחנו צריכים לדעת.

מסכן האדם. הקב"ה ברא אותו עם כל מיני נטיות, והנטיות האלו הן הכרחיות. הנטיות לאכילה ושתיה ולכל מיני חיי הבהמה, ואותה נפש שיש באדם היא מכוונת אותו, אבל היא שרץ נפש חיה. ואם האדם חושב שאת הנשמה הזו התורה אמרה לו להחיות אותו, אז בסוף הוא יהיה בהמה בחיים, יהיה בהמה במותו. רשעים בחייהם קרויים מתים. אומר התנחומא בסוף וזאת הברכה, על הפס' "הן קרבו ימיך למות". אומר, מה זה "ימיך למות" הימים מתים? אומר כן. אצל הצדיקים זה רק הימים מתים, לא הם מתים. אצל הרשעים, הם עצמם מתים. למה הרשעים מתים, אומר הרשע קם בבקר, רואה אור, לא משבח את הקב"ה "יוצר אור ובורא חשך" בא לאכול משהו, הוא לא שרץ נפש חיה. ואם האדם חושב שאת הנשמה הזו התורה אמרה לו להחיות אותו, אז בסוף הוא יהיה בהמה בחיים, יהיה בהמה במותו.

רשעים בחייהם קרויים מתים. אומר התנחומא בסוף וזאת הברכה, על הפס' "הן קרבו ימיך למות". אומר, מה זה "ימיך למות" הימים מתים? אומר כן. אצל הצדיקים זה רק הימים מתים, לא הם מתים. אצל הרשעים, הם עצמם מתים. למה הרשעים מתים, הרשע קם בבקר, רואה אור, לא משבח את הקב"ה "יוצר אור ובורא חשך" בא לאכול משהו, הוא לא מברך. אז הוא מת. מה יש לו בחיים האלו, כלום. הוא לא חי חיים רוחניים, הוא לא יודע מי עשה את זה, מי יצר את זה. זהו הרשע. למה יש רשע, מפני שהוא לא מבין בכלל למה הוא נמצא בעולם הזה. הוא בהמה והחיים שלו בהמה, וגם בחייו הוא נקרא מת. אבל, בניהו בן יהוידע, בן איש חי, רב פעלים. אומרת הגמ' בברכות דף י"ח, איש חי רב פעלים, כן, הוא חי. אפילו כשהוא מת הוא חי. למה היה חי, הרי עד היום מי שהולך ומשתטח על קברו מתפתח בחכמה. הרי אמרו שהבן איש חי בא לצפת במיוחד בשביל להשתטח על קברו של בניהו בן יהוידע. הרי בשביל זה הוא חיבר את כל הספרים שלו על שם הפס' בניהו בן יהוידע איש חי. זהו איש חי.

אבל אם אנחנו נלך להחיות את הנפש הבהמית שלנו, אז אנחנו בהמות. ומי שקורא לעצמו חי, שידע שהוא בדרגת בהמה, הוא בדיוק כמו הבהמה. בן תורה שבאמת רוצה להיות בן תורה, הוא צריך לדעת במה לבחור. כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. אשריו מי שזוכה להיות כולו טרחן מדאורייתא. אבל מי שהוא טרחן מדבר אחר, זהו כמו שאמרנו קודם, זה לעמל מלאכה. אבל הרי כתוב, מה אתה רוצה, בסדר, תעשה מלאכה, אבל לא כל היום תאכל את המלאכה. אתה חושב שכמה שתעבוד יותר תרוויח יותר? מזונך קצוב לך, וע"פ זה הקב"ה יתן לך. בזעת אפיך תאכל לחם. אומרים הפוסקים נכון, מספיק השתדלות קלה. יש הרבה חולקים ואומרים אל תעשה שום השתדלות. אבל גם אלה שאומרים השתדלות, אבל לא "הוי רץ" לא שאתה צריך לרוץ אחרי זה.

זהו התפקיד שלנו, זהו תפקיד של בן תורה, ואם הבן תורה שם לב ורואה מה הם השאיפות שלו, אם רואה שהבן תורה השאיפות שלו הן מתי תהיה לי דירה, מתי תהיה לי מכונית, מתי יהיה לי ככה, מתי יהיה לי ככה – בסוף תראה מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות וכו' וכו' ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אבל אתה צריך לסמוך על הקב"ה, אפילו אם הקב"ה גזר שצריך לעשות איזו השתדלות של פרנסה, צריך להתפלל לקב"ה שאפילו על השתדלות מועטה ישלח את הברכה. הקב"ה מנסה אותנו בנסיונות קשים, ה' ירחם עלינו. אבותינו עם כל הנסיונות ועם כל הקשיים, גדלו ונעשו גדולים ועצומים בחכמה.

מילה אחרונה. אומר הספורנו – ובחרת בחיים, בחיי עד, הוא תמיד משתמש במלה הזו כמה פעמים "בעיון ובמעשה" אני מבקש ממך, שתרצה את החיים הנצחיים. אך היום יש לנו הרבה עבודה קלה, אתה רוצה הלכות של ט' באב? יש בעיתון מלמעלה עד למטה, בוא תלמד. מחר יגידו לך הל' חדש אלול, הל' כפור, אז כך אני אדע את כל ההלכות. הם חושבים שעושים טובה. אני צריך ללמוד משם הלכות? תן לי ללמוד גמרא. מישהו יודע היום כל הלכה מאיפה המקור שלה?!

 כל הקיצורים זה בשביל בעלי בתים, לא לבני תורה. בן תורה תשב ותלמד. כך אומר הבית יוסף, את השו"ע חיברתי בשביל בעלי בתים. אם לא תלמד את הבית יוסף, לא תלמד את הגמ', את המקור, אסור לך לפסוק הלכה. היום, אשריו מי שיודע שו"ע. אשריו. אם אתה יכול ללמוד יותר טוב. תשקיע את הראש שלך יותר. גם בתורה יש מושגים איזה תורה. יש תורה של עמל, אדם לעמל יולד. ואם לא לומד בעמל, לא יגעת, ומצאת, אל תאמין.

רבותי תדעו לכם, אנחנו המרכבה של הקב"ה. בכל דור ודור יש להקב"ה את המרכבה שלו, הקב"ה בחר בנו בכל בני התורה. שלא נבייש את המרכבה של הקב"ה. הקב"ה שוכן איפה שיש תורה. זהו המרכבה שלו. יה"ר שכל אדם ואדם יתעורר, שהקב"ה יאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר, שכולנו נזכה להיכתב לחיים טובים ולשלום, בכל אתר ואתר, אכי"ר.

אוהב שלום - פרקי הוד ממרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן זצ"ל

הבקשה של אפרת רז

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 07 יולי 2022 08:09

נכתב על ידי Super User

כניסות: 249

מספר העיתונאי ידידיה מאיר, בטור שלו בעיתון בשבע:

יש לומד דף יומי מתמיד ומסור אחד שלא זוכה לצערנו לסיים את מסכת יבמות היום, אבל לא בגלל שהיא מסובכת. את הדברים הבאים שלחה לי השבוע אפרת רז, אלמנתו של לוחם הימ"מ נעם רז הי"ד שנהרג לפני כחודשיים בקרב בג'נין:

"כמה מילים לסיום מסכת יבמות ולאלה שהתקשו לסיים אותה. נעם תמיד למד תורה. כילד, בבית הספר, בחברותא עם סבא, בישיבה התיכונית והגבוהה. אבל אז הגיע שירות צפוף בצבא, בלבנון וביחידה. הוא עבר לשיעורים אצל רבנים בלילות ובימי שישי. וכשהלו"ז נהיה עמוס יותר וכבר הגיעו הילדים, הטיטולים, הקניות, הכלים, ובמקביל התרבו הפעילויות ביחידה והלילות הלבנים, נעם מצא פתרון גאוני: הדף היומי. או כמו שהוא קרא לזה: המרדף היומי...

הוא השתדל תמיד לאחוז איפה שכולם. ביחידה וגם ביישוב שלנו קידה התרגלו לראותו רכון על הגמרא. נשאר בסיום התפילה ולפעמים מגיע לפניה. בבית, בפינה הקבועה, בתוך הרעש וההמולה, צולל פנימה, מרוכז כל כולו בגמרא. וכשהיה לו"ז צפוף יותר של אימונים או פעילויות ועבר עליו יום בלי הדף היומי, נעם השתדל להשלים בשבתות את כל הדפים שהחסיר. קם לוותיקין, ומנצל את הזמן עד לקידוש המשפחתי ללימוד.

פלא. בלי שיעור קבוע, בלי חברותא (בגלל הלו"ז ביחידה שמשתנה תדיר), נעם רק מחפש את פרק הזמן הפנוי היומי. איפה הוא יכול במרוץ היומי להכניס את הדף, להתרכז, להתעמק, לרדת לשורש הסוגיה, לגעת במה שרוצה לומר לנו הגמרא, לנשום נשמה. כך, במסירות נפש. מסירות נפש עוד בחייו. ה(מר)דף היומי היה לתענוג יומי. תענוג של ניצחון הרוח על החומר, של לגעת בנצח – ולנַצח.

בחודשים האחרונים נעם הי"ד למד את מסכת יבמות, אף על פי שהיא לא פשוטה. כמה שיכול, לא ויתר. למד, ולא זכה לסיים. אבל אנחנו כן יכולים. יכולים להמשיך אותו, יכולים להמשיך את אורו, את מנגינת הלימוד, מנגינת חייו. ויהיה הלימוד לעילוי נשמתו של נעם דב בן ישעיהו".

הַבְּחִירָה שֶׁלִּי/ רֵעוּתָא

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם ברביעי, 29 יוני 2022 10:40

נכתב על ידי Super User

כניסות: 267

הַבְּחִירָה שֶׁלִּי/ רֵעוּתָא

תּוֹרָה אַהֲבַת לִבִּי,
שֶׁזֶּה מִכְּבָר,
בְּרֵאשִׁית סִיוָן
חָגַגְנוּ אֶת קַבָּלָתֵךְ.
מַתְּנָתֵךְ
מַתְּנַת תּוֹרָה,

בְּכָל יוֹם בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה
כָּאַבְתִּי אֶת כְּאֵבֵךְ.
כְּאֵב מְדִינַת הַתּוֹרָה
הַיְּחִידָה.
אֵיךְ נִסּוּ לְפוֹרֵר אֶת הַשְׁפָּעָתֵךְ,
עַל זֶהוּת הַמְּדִינָה.
דָּחֲקוּ אוֹתָךְ
לְסוֹף רְשִׁימַת סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת,
וְהֶעְדִּיפוּ אֶת כֻּלָּם עַל פָּנֶיךָ.

אוּלַי שָׁכְחוּ
שֶׁזּוֹ אַתְּ שֶׁאַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת,
בְּהֵעָדֵר מְדִינָה
הֶחֱזַקְתְּ אֶת הָעָם וְהַשָּׂפָה
וְהֵשַׁבְתְּ בע"ה בָּנִים לִגְבוּלָם.
כִּי תּוֹרָה עַם וְאֶרֶץ חַד הֵם.
אֵיךְ רָמְסוּ אֶת כְּבוֹדֵךְ
בְּטַעֲנוֹת לְאַחְדוּת כָּזָב
צִמְצְמוּ תַּלְמוּדֵךְ פָּגְעוּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
(אַךְ בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן קֵרְבוּ אֶת בָּנֶיךָ).

יוֹם יוֹם בִּתְפִלּוֹתַי
וּמוּל הָאוֹר הַזַּךְ שֶׁל נֵרוֹת הַשַּׁבָּת
תָּבַעְתִּי עֶלְבּוֹנְךָ,חֶרְפָּתְךָ.
וּבָרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה
קום יָקוּם מֵחָדָשׁ כַּלָּבִיא כְּבוֹדֵךְ.
בִּנְפִילַת הַמֶּמְשָׁלָה
וּתְקוּמַת חֲדָשָׁה
שֶׁכֶּתֶר הַתּוֹרָה יָנוּחַ לְרֹאשָׁהּ.

וַאֲנִי תְּפִלָּה
שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים
שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ עוֹד שְׁעוֹנִים מְעוֹרְרִים.
שֶׁנָּבִין שֶׁרַק זוֹ מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
וְשֶׁבַּקַּלְפִּי בע"ה תַּעֲבֹר הַבְּחִירָה
דֶּרֶךְ הַפִילְטֶר שֶׁל הַתּוֹרָה.

שו"ת לעולם הישיבות

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 16 יוני 2022 20:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 320

שו"ת עם הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט, ר"מ בשיעור ג' בישיבה לצעירים 'משאת המלך' באלעד בעיצומן של ימי הרישום לישיבות הגדולות

הורים חוששים לשלוח את בנם לישיבה בינונית בלימוד, מחשש שהבינוניות קשורה גם לבינוניות ביראת שמים. מה עליהם לעשות?

הרב גנוט: אני כופר בעצם השאלה. ייתכן שהמציאות בימים עברו היתה שהישיבות שנועדו לבחורים בינוניים בכשרונותיהם וביכולותיהם, היו גם 'בינוניים' במושגים רוחניים. אך כיום ישנם ישיבות רבות, ממש הרבה ישיבות, שהדרישות וההשגים הלימודיים אינם גבוהים, אך הרמה הרוחנית הנדרשת מהם, וכך הם גם התוצאות בשטח, גבוהה במיוחד. אני יכול למנות שמות של ישיבות רבות כאלה.

ישנם כיום ישיבות רבות שמגדלים מאות מאות בני ישיבות שאינם פסגת כשרונות העל, והם בני עלייה מיוחדים במינם. צריך רק לבחור אותם, בשום שכל, בבדיקה מדוקדקת ובהתאמה לבחור. בהחלט, ישנם ישיבות שגם נחשבות חלשות יותר ברמה הלימודית, בכשרון ובהתמדה, והם גם נחשבות למה שנקרא בעגה הישיבתית כישיבות 'פתוחות', אך ישנם ישיבות רבות, באמת רבות מאד, שלמרות הרמה הבינונית, אפילו חלשה, מבחינה לימודית, הרי שהם 'ישיבות שמורות'. יש בהם דגש גדול על יראת שמים, רוחניות גדולה. ללא שום שמץ של קשר למכשירי סלולרי מסוימים, עמידה עיקשת על אי נסיעה ב'טרמפים' ואוירה רצינית במיוחד. המציאות בשטח היא שההיצע הרחב של הישיבות כיום גרם לכך שבחור שאינו מנסה להיכנס דוקא לישיבות הנודעות כאיכותיות, תחרותיות ו'חזקות' במיוחד, יוכל למצוא ישיבה נינוחה ורגועה, עם המון יחס אישי מצוות הישיבה, יראת שמים גדולה ובחורים מתמידים.

לכן אני חוזר ואומר, בקול גדול: הסטיגמה, כאילו יש קשר הדוק בין ישיבה ברמה לימודית מסוימת לבין הרמה הרוחנית, אינה נכונה כלל וכלל. ואדרבה, אם הורה יהיה נבון דיו להבין שלא טוב לבנו ללמוד בישיבה תחרותית, עם מוחות מבריקים ו'מרפקים', והוא, בהתייעצות עם צוות הישיבה, ישלח את הבן לישיבה נינוחה יותר, הבן יכול לגדול ולצמוח הרבה יותר מאשר אם ילמד בישיבה תחרותית.

מה קורה במקרה שבחור לא מצא את מקומו בישיבה קטנה, אבל הוא כשרוני ויש לו פוטנציאל?

הרב גנוט: לכל יהודי יש פוטנציאל אדיר. הוא הרי בנו של הקב"ה. אבל הורים חכמים לא בוחרים ישיבה לבנם לפי פוטנציאל, אלא לפי מה שקרה איתו בשלש השנים האחרונות. הרי לא לחינם אמרו חכמים ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. כמובן שאם היו לו קשיים נקודתיים, בגלל סיבות ממש ספציפיות, שלכן הוא לא התרומם, ניחא. ניתן לחשוב שדווקא בישיבה הקטנה הוא לא הסתדר ולא המריא, אבל בישיבה גדולה המצב ישתנה. אך אם מדובר בישיבה קטנה טובה עם צוות טוב, ורק הבחור לא השקיע יותר מידי, או שהוא חלש עובדתית מבחינה לימודית, אז חייבים לשלוח אותו למקום שמתאים לו. לא סומכים על פוטנציאל עתידי, כי המציאות מוכיחה שברוב רובם של המקרים, הפוטנציאל נשאר בגדר פוטנציאל... כמובן שבאלול- חשון הוא ישקיע מאד, מדובר במקום לימודים חדש והוא ייכנס עם הרבה מרץ ושאיפות. אך השאלה היא מה יקרה אחרי חנוכה. ועוד יותר, בקיץ, אחרי שבועות...

לא קורה שצוות הישיבה טועה באבחנת הבחור והוא רוצה לשלוח אותו למקום שלדעת ההורים, הוא פחות טוב ממה שהבחור באמת ראוי לו?

הרב גנוט: טעויות קורות בכל מקום, אבל הם כמעט לא מתרחשות במקרה הזה. בדרך כלל, אלו שטועים- הם ההורים ולא צוות הישיבה. אם ההורים סבורים שמדובר במקרה טראגי, איום ונורא, בו דווקא הבן שלהם מופלה לרעה בשיטתיות בישיבה והצוות לא אוהב אותו, אזי באמת יש חשש גדול שמשהו כאן לא תקין. אבל הרי מדובר במקרה של אולי אחד לאלף. ביתר המקרים, הצוות אוהב את הבחורים, מכיר אותם, נמצא איתם במשך כמעט 3 שנים רצופות, משבע בבוקר עד תשע בערב, יום יום. מה האינטרס של הר"מ של מוישי או יענקי או שלוימי, לשלוח אותו דווקא לישיבה פחות טובה? הוא מרויח מזה משהו? בודאי שלא. המציאות היא שצוות הישיבה מכיר את הבחור לפרטי פרטים, את העלויות והמורדות, ההתמדה, התפילות, המבחנים, ההקשבה וההשתתפות בשיעורים. ההורים מכירים רק את מוישי שלהם, אבל הר"מ מכיר עוד 30 מוישילא'ך, והוא זה שיודע מה הרמה של מוישי ביחס לכל השיעור, כמה הוא חד בלימוד, איך הוא ירשים במבחן העיוני בישיבה הגדולה, ובעיקר, כמה הוא יצליח לתפקד בלימוד יחד עם עוד מאות בחורים, בסדרי לימוד ארוכים פי כמה מהסדרים הנהוגים בישיבות הקטנות. לרמי"ם יש נסיון רב, וכן, הם אלו שיצטרכו לתת דין וחשבון לאותה ישיבה בשנה הבאה, כשהם ינסו להכניס אליה בחורים נוספים. זהו בהחלט שיקול עצום. אם ר"מ לא ישלח בחורים מתאימים לאותה ישיבה- בשנה הבאה ייסגרו בפניו השערים. ההורים פטורים מכל שיקולי ושיקלולי המכלול. הם רואים רק את בנם בתמונה. ובמקרה הזה, אם יורשה לי, הגישה של צוות הישיבה הקטנה נכונה יותר ואוביקטיבית יותר.

איך יוצאים מהתקופה הזאת בלי צלקות לבחור? הוא נדחה שוב ושוב ולפעמים בסוף מרגיש שתקעו אותו בישיבה שלא רצה?

הרב גנוט: לא נעים לי לתקוף שוב ושוב את ההורים, אבל מהסתכלותי שלי, כר"מ בשיעור ג' בישיבה לצעירים, גם כאן ברוב המקרים, אלו שיוצרים את הצלקות לבחורים הם ההורים בעלי החלומות, אלו שמנותקים מהמציאות ומנסים בכח לדחוף את בנם לישיבה לא מתאימה. הורה חכם שסומך שצוות הישיבה רוצה את טובת בנו, מקבל את הצעת הישיבה ומסביר לבנו שהישיבה אותה הציעו לו היא ישיבה מצוינת, והוא יצמח ויגדל בה בס"ד לאילן רב פארות. ברוב המקרים צוות הישיבה עושה את הכל כדי שהבחור ייתקבל לאותה ישיבה שהם הציעו לו, ואם יש להם ספיקות האם הוא ייתקבל לשם, הם מודיעים את זה לבחור והוריו כבר מראש, מרפדים לו את הדרך ומציעים לו כבר בהחלה אופציה נוספת, אם וכאשר ההצעה הראשונה תיפול. אצלנו בישיבה, וכנראה בעוד הרבה ישיבות אחרות, לא נרשמו צלקות לאף בחור, כי פשוט הבהרנו לכל אחד מראש מה הם 2-3 האפשרויות העומדות לפניו, וכמה סיכויים יש בכל מקום. פרסנו בפני הבחורים את כל ה'דילים' והאפשרויות, המורכבויות והספיקות, ואיפשרנו לו לבחור מראש באיזה דרך הוא רוצה לנסות, בדרך הקשה אך הלא בטוחה, או בדרך הקלה והבטוחה. בחור שמבין מראש את התהליך, וכמה הוא לא אשם במה שייווצר בהמשך, לא יוצא מצולק. וכמובן, אנו טורחים לשנן לבחורים כל הזמן, כל הזמן, שהכל נגזר כבר בראש השנה, ושרבינו הגר"ח קניבסקי זצ"ל אמר (אמר לי אישית...) ש"לכל ישיבה שתלך- אם תלמד תצליח, ואם לא תלמד- לא תצליח"....

בחור לא יכול להרגיש נחות מכך שחבריו כן יכולים להתקבל לישיבה נחשבת והוא לא?

הרב גנוט: אם הקריטריון היחיד של קבלה לישיבות נחשבות הוא הכשרון, אז בהחלט כן, בחור מרגיש גרוע שהוא התאמץ ולמד שלש שנים, אך לבסוף אלו שמוכשרים ממנו התקבלו לישיבות טובות יותר ממנו. אך האמת היא שרק בישיבות בודדות ממש, פחות מאצבעות כף יד אחת, הנושא של הכשרון עומד בראש מעיניהם. כמעט כל הישיבות מעדיפות התמדה ושקידה על פני כשרון מבריק. כל הישיבות, ואני מדגיש: כל הישיבות, ללא יוצא מן הכלל, מחפשות בחורים 'מתפקדים'. כאלו שלומדים כל הזמן, מגיעים לתפילות, לא מאחרים ל'סדרים' ומסוגלים ללמוד 'סדרים' שלמים. בחור שאכן תיפקד כל שנות הישיבה הקטנה אך הוא חלש בכשרונותיו, באמת יכול לחוש פגוע ונחות. אך אל דאגה, הוא יעבור את החודש הקרוב, יילך לישיבה שמתאימה ליכולותיו הלימודיות ואז, יחד עם השטייגען וההתמדה שלו, הוא יכבוש את כותל המזרח של שיעורו החדש. ואלו שפשוט פיספסו, התעצלו, לא הגיעו כל כך לתפילות, לא למדו ברצינות כמו חבריהם. אליהם לבוא בטענות רק לעצמם. נוצר תאנה יאכל פריה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. המציאות טפחה על פניך? השמיים לא נפלו. כעת אפשר לפתוח דף חדש. החיים פרוסים לפניך. רק התחלת אותם, אז הבה ותכבוש את ההר. וכן, אם תתמיד ותשקיע- תמיד תוכל לעבור, עוד שנה- שנתיים, לישיבה טובה יותר.

האם כדאי להורים שסבורים שהבן יצליח במקום טוב יותר, לעקוף את צוות הישיבה ולנסות להכניס את הבן למקום בו הם רוצים?

הרב גנוט:  אם ההורים בטוחים שמדובר בישיבה מתאימה, אך בגלל אילוצים- לא הצליח בנם להתקבל לשם, אז בהחלט כדאי. למה לא? 

הצוות יכול לייעץ, אך אם יש לישיבה קשיים להכניס כמה בחורים לישיבה מצוינת, כי הישיבה הגדולה מציבה להם 'מכסה' ואילו האב יכול לפרוץ את מחסום ה'מכסה' ולהכניס את בנו, מה טוב. הישיבה לא תתנגד לכך.גם כשצוות הישיבה הקטנה סבורה שהבחור לא מתאים לאותה ישיבה גדולה. כאשר כולם יודעים שהבחור לא נכנס מטעמם לישיבה הגדולה, אלא בגלל שהוריו הכניסוהו לשם. אזי גם אם יהיו איתו בעיות בהמשך, של אי התאמה או תיפקוד לקוי, הישיבה הקטנה לא תפסיד מכך בעתיד. לא הם אלו שהכניסו אותו לשם. זה לא יפגע באמינותם.

(פורסם במגזין קטיפה.   סיון התשפ"ב)