חגים ומועדים וימים מיוחדים
"מועד" של ריחוק/ הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: צומות ותעניות
- פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:46
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 615
"מועד" של ריחוק/ הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א
--- תשעה באב, 11:30 בצהריים. הציבור יושב עדיין על הרצפה, מנסה למתוח את העצמות היבשות והפה ממלמל, במצח מקומט ובפנים נפולות, את מילות ספר הקינות. פה ושם מתאמנים יושבי הספסל האחרון על מנגינת "אלי ציון ועריה", המפיחה רוח חיים של ממש בקרב הציבור המנגן את הקינה המצמררת במנגינת נכאים. ואז שטוֹת להם במפתיע, לא במתכוון חלילה, מחשבות, בחינת "רצוא ושוב", כלשון ה"תניא" זי"ע, על הצימר הרחוק בצפון, "בין הזמנים" שמתחיל בערב ועל ה- 240 ₪ שצריך לשלם לקייטנה של הילד.
מנסים להזיז לצד את המחשבות ולהמשיך לקרוא בשטף, עם קצב החזן, את המילים הקשות של כותבי הקינות, על חורבן וגלות, זקנים ונערים, כהן ונביא, וורמיזא ושפירא וקדושיהם, אך הלב נסתם. נפתח אך במעט, מעט ייגע, מסתאב. עוד חצי שעה כבר חצות, עוד מספר שעות יוצאים ל"שלהי דקייטא". חורבן? ודאי וודאי, ה' ירחם עלינו ועל נפשותינו האומללות.אך נו טוב. שמענו שהנוף הפראי באזור הצפון, שם נמצא הצימר, מיוחד במינו.
גדולינו המשילו את תחושות הלא- תחושות שלנו כרחוב שנסתם לנשימה, בעקבות תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה מרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו ואלו שנאלצו לעבור בכל זאת, עושים זאת. בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין. סמוך ונראה לבור הביוב יושבים להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסועדים את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים.
-הכיצד?
הפועלים הערביים, הנפגשים כבר 30 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין- סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם.
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות.
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו צריך להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים להשתכשך כנסיכי הכתר בבריכת הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן.
רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא- הוד, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה- מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו העצובה?
הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה". המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", איתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי זה. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הק' מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים לכאורה, של זהב, עץ ואבן, וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, כביכול, עוד מקום איתנו כאן!
--- "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה, עלי שור ח"ב שער שלישי).
משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה בשפע, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים? עולם כמנהגו נוהג, כלכלה, שלום ובטחון? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!" אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק. אני רוצה אותך- אך רחוק... וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?!
**********
ויחד עם זאת, תשעה באב נחשב למועד, "קרא עלי מועד". מסיבה זו לא אומרים "תחנון" בתשעה באב. חג היום לנו, מועד.
---מועד? תשעה באב? היתכן?!
חשבתי שאולי הביאור בדבר הוא כזה: כאשר אדם שונא ומתעב מישהו, בהכרח שהוא קשור אליו. שום אדם בעולם לא שנא מישהו שלא הכיר או שהוא אינו קשור אליו. האם יש לנו שנאה לבני שבט הזולו או ליושבי הכפרים בגואטמלה, בהודו או בטיבט? לא. מפני שאנו "לא סופרים אותם" בכלל. האהבה העמוקה והשנאה העמוקה, שניהם יחדיו, מוכיחים על קשר עמוק מאד בין השונא לשנוי עליו. – אתה מתעב אותו ושונא אותו? משמע אתה מרגיש אותו, חי אותו ו... מתרחק ממנו. השנאה, כך יודעים חכמי הנפש, היא סממן של אהבה עמוקה. וכשהקב"ה מראה את ריחוקו מאיתנו, משמע אנחנו קיימים אצלו. אנחנו חשובים דיינו מבחינתו בכדי לתעב אותנו ואת מעשינו. אנחנו עמו וצאן מרעיתו, קרובים מאד מאד, כך שניתן כעת להתרחק מאיתנו, ובס"ד, עם בוא משיח צדקנו, ניתן יהיה להתקרב אלינו. אנחנו קיימים, יען אנחנו קיימים....
וממילא, "מועד של ריחוק" גם הוא "מועד".
אם נחשוב על כך יותר, נחוש "חורבן" אחר, חודש אב אחר, "בין הזמנים" אחר, וגם "אלול" אחר.
ובא לציון גואל.