חגים ומועדים וימים מיוחדים

הילד שהשפיע על נורדאו

נאומו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון חדור היה באהבת ארץ ישראל תנ"כית. הנאום לא התאים לרקע החילוני ממנו בא. ילד קטן שחונך לאהבת ארץ ישראל שורשית, הוא שהשפיע על נאומו הציוני, ועיצב את סגנונו. וכך מספר פרופ' אברהם שמואל יהודה : 

בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבזל, נאם נורדאו בגרמניה נאום ארוך, בו שלב כמוטו את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החנוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו:

את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. 
אדם שאינני יודע את שמו, 
אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים. 

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז.
נכנסה אלי אשה מהגרת מפולין, שביס לראשה, 
וילד כבן 8 או 10 חוור פנים, חולה מזה שלשה שבועות. 
הומלץ בפניה להביא אותו אלי. 
אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. 
הוא בקושי מדבר צרפתית. 
ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. 
היא אומרת-- הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב"חדר". זה בית ספר ליהודים. 
ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! 
פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, 
מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? 
והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, 
אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. 

ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? 
ואז השתנה הילד, אורו עיניו. 
ביידיש -- שאני הבנתי מהגרמנית שלי -- 
אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. 

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, 
מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 
"אל נא תקברני במצרים". 
יש מערת המכפלה. 
אברהם יצחק שרה רבקה 
שם קברתי את לאה. 
ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. 

"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען
בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה 
ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". 

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, 
הוא מספר לו על קבר רחל? 

אומר רש"י – וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10 – ומביא דברי חז"ל – 
שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר -- 
אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. 
אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, 
למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. 
אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. 
קברתי אותה בדרך. 

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. 
רבונו של עולם רצה כך. 
הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר 
עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, 
לחורבן בית ראשון, 
ואז היא תצא מקברה
ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. 
רחל מבכה על בניה. 
וא-לקים יענה לה – 
"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, 
כי יש שכר לפעולתך ויש 
תקוה לאחריתך, 
ושבו בנים לגבולם
". 

אני, מספר ד"ר מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי. 
הסבותי את פני לחלון, 
כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: 
מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? 
אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, 
אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. 
ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, 
והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, 
כאילו תמול שלשום, 
הכל חי לנגד עיניו! 
מחיתי את לחיי לפני שהסבותי את פני אליהם. 
ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, 
שחיים כל כך את עברם, 
הם גם יחיו עם עתיד מזהיר. 

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל". מיד נעניתי. 

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם"!