חגים ומועדים וימים מיוחדים
שיכורים ולא מיין - הרב ש. ב. גנוט
- פרטים
- קטגוריה: פורים
- פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:21
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 607
שיכורים ולא מיין
* כניסה לבית היין המופלא של שיכורי תורה וחסידות * הרב ש.ב. גנוט *
מוצאי פורים דפרזים. ההסעות מבני ברק לישיבה הגיעו סוף סוף, לאחר שבני ברק כולה היתה שרויה בפקק צוואר אחד גדול ובלתי נגמר. האוטובוס, שמומן על ידי הת"ת הישיבתי (לכל בחור שמתכוון לאסוף כסף למחרת ברחבי ירושלים), היה מלא וגדוש בקולות צוהלים, בפרצופי מספר "צדיקים" רציניים ובגיהוקי שיכורים. פה ושם התפרצו שניים- שלושה בחורים שתויים בשירה אדירה, מעורבת בשברי "מסילת ישרים", כותרות מעיתוני התקופה ו"נ נח נחמן מאומן". ניסיתי להתגבר על המהומה ולחשוב קצת בראש צלול. ראשי היה כבד עלי מליל השימורים הקודם של 'פורים דפרזים', הדי התזמורת וסבב ההתרמות הבלתי נגמר בבתי בוגרי הישיבה בבני ברק. לקחתי כדור "אקמול" לפני שנסעתי לירושלים ורציתי לנמנם קצת, אך לשווא.
"שמואל ברוך! שמעת על החידוש של ה"מנחת חינוך" על מחיית עמלק בנשים?", נשמעה זעקה לצידי. יענקי (שם בדוי), חבר ב"ועד" שלי, התיישב לידי, מדיף ריח צחנה של יין חצי- מתוק.
"שמעתי. אתה מתכוון לנושא של "נשים לאו בנות מלחמה". הלא כן?"
"אהה! בדיוק! פצצה עולמית! אז נכון שה"מנחת חינוך" מדבר שטויות?"
"שטויות???" אני בהלם, מתחיל להבין שיענקי שתוי לחלוטין. הוא תופס אותי בזרועי בצורה כואבת ומתחיל לדרוש ולדרוש ולדרוש. הבחורצ'יק מחה כפיים, געה כמו פרה באחו, התיישב על רצפת האוטובוס, צרח ו... דיבר רק בלימוד. "כלה מחופתה", חיוב נשים במחיית שבעה עממין, דאגה לספק לחם ומזון לפי הרדב"ז ו"מלחמת מצווה". ניסיתי להפסיק אותו, להתווכח קצת, אך הוא המשיך לצרוח בגרון ניחר. הפקק בכביש ירושלים- תל אביב התארך והתארך, האוטובוס כולו היה אפוף ריח צחנה ויין, צווחות ושירה, "וורטים" וצחוק מתגלגל ויענקי השיכור ממשיך בשלו, "חיוב נשים במצוות מחיית עמלק".
כשהאוטובוס נעצר ברחוב הפסגה 32, מול "פולדא" קרוב לכביש, הקיא יענקי את קרבו וכרעיו. בתוככי הקיא המחריד הוא המשיך לתפוס בדש חולצתי ולצרוח ש"אתה מבלבל ת'מוח שזה דין ב"איבוד זרע עמלק" ולא ב"איבוד אומת עמלק".
לא נעים לספר, לא נעים לכתוב, לא נעים לפרסם. אך היתה זאת שלולית הקיא הקסומה ביותר שראיתי בחיי.
*************
פורים התשנ"ו. מאות בני הישיבה עולצים ושמחים בחדר האוכל של הישיבה, לקול צלילי התזמורת. פורים דירושלים מביא לישיבה, מטבע הדברים, בחורים בני ברקים ויתר חוגגי "פורים דפרזים", שכבר מגיעים למסיבת הפורים שתויים בעליל, מבושמים למחצה, לשליש או לרביע. והשמחה כדת, אין אונס. בפרט כשכל שיכור עושה "מה בראש שלו"...
הטבחים בישיבה עמלו והכינו כיבוד עשיר כיד המלך. הכל הונח בשולחן צדדי, שבמרכזו ניצבה עוגת קצפת ורודה עם דובדבנים. העוגה היתה ענקית וכל מספר דקות הגיע בחור אחר, חתך לעצמו נתח מהעוגה, בירך ואכל לתאבון.
במהלך הלילה נעמד לו שיכור אחד (שנקרא לו נחום, לצורך העניין). עטוף בטלית, על סטנדר. הסטנדר והשיכור שעליו ניצבו סמוך ונראה לשולחן הכיבוד ונחום, עטוף כאמור בטלית, החל לומר "קדיש דרבנן" בקול גדול ומסתלסל. במהלך ה"קדיש" הארוך והמוזר הניף נחום את רגלו ו... תחב את נעלו בתוך עוגת הקצפת הוורודה. העוגה נהרסה כליל.
"מזיק!" צעקתי לו מלמטה, מתחת הסטנדר, הטלית וה"קדיש דרבנן".
ונחום השיכור, "אלטֶער בּוֹחֶר" חשוב לכשעצמו, התפכח בשניה אחת מיינו. הוא הביט בי הלום רעם, הוריד את הרגל מהעוגה הדביקה שהפכה לעיסה כואבת, והחל לדון בקולי קולות האם הוא חייב לשלם על העוגה, כמה הוא חייב בדיוק ולמי הוא חייב. האם העוגה שייכת לישיבה, ולמי בכלל שייך רכוש הישיבה, או שאולי העוגה שייכת ל800 בחורים ביחד, ואז אין לו "חיוב השבה", כי לכל בחור יש בעוגה "פחות משווה פרוטה"...
ובצד השני ניצב לו הכהן הגדול מאחיו, מרן הגרב"ש דויטש שליט"א, ושאל בזחיחות פורימית מתוקה "איפה מוזכר יין בש"ס?" -והשיכורים החלו לענות, והציטוטים נערמו בזה אחר זה, בקול תרועה רמה.
---כי אלו הם השיכורים שלנו
***********
בראדין התקבצו בני הישיבה, סביב הכהן הגדול רבנו הסבא קדישא בעל "חפץ חיים" זי"ע. המשתה נערך כדת, השירה פרצה לגבהי רום וכולם הביטו בחרדת אלוקים ברבנו רבי ישראל מאיר הכהן, שנהרה היתה שפוכה על פניו הקדושות. ואז קם שיכור אחד מבני הישיבה, שיכור כלוט, עליו כתב הרמב"ם ב"פירוש המשניות" במסכת נזיר שפטור הוא מכל המצוות, ו... תפס את ה"חפץ חיים" בזקנו.
כולם הזדעזעו ורעדו מפחד. אוי לאותה בושה וכלימה, אויה לבזיון התורה של הדור כולו. שיכור, בחור מבני הישיבה דראדין, פשוט יושב ליד ה"חפץ חיים" ומושך בזקנו של הסבא קדישא. ניסו להזיזו, ניסו להודפו בכח גדול, אך לשווא. השיכור לא נע ולא זז, ממשיך לאחוז בזקנו של ה"חפץ חיים".
ו"החפץ חיים" פונה אליו בנחת רוח ומבקשו שיעזוב את זקנו, אך הבחור מוכן לכך רק בתנאי אחד: "אני עוזב לרבי את הזקן, רק אם הרבי יבטיח לי שאשב עימו במחיצתו בעולם הבא!"...
המשך הסיפור המרטיט אינו נוגע לענייננו (הסוף היה, אגב, שה"חפץ חיים" הסכים לבסוף להבטיח לו שהוא יישב עימו במחיצתו בעולם הבא, בתנאי שיעזוב את זקנו ובתנאי שיבטיח לו דבר אחד, שלא ידבר לשון הרע מכאן ואילך, עד יום מותו. הבחור השיכור לא הסכים להתחייב לא לדבר יותר לשון הרע ובראדין אמרו שאותו בחור אמנם צמח וגדל לתלמיד חכם גדול וצדיק, אך עם ה"חפץ חיים" הוא לא ישב, ככל הנראה, בגן העדן...). מה שחשוב לנו הוא להפנים כיצד נראו השיכורים בישיבות הקדושות. שיכור כלוט, שמעיז למרוט לרבן של כל בני הגולה את הזקן, אך מה חשוב לו כעת? לשבת עם ה"חפץ חיים" בעולם העליון!
**********
מאז ש"קם רבה ושחטיה לרב זירא" (מגילה ז, ב) בגלל השכרות ביין, ראינו בישיבות ובהיכלי התורה והחסידות מראות שמימיים ממש, שעלו מכבשונם של שיכורי- התורה. בעוד שהסקרים מצביעים על כך ש-70% מבני הנוער הישראלי מתבוססים במדמנת האלכוהול בכל סופשבוע, ונראים בהתאם, שוחים בגלי אלימות ונסיעה פרועה וקטלנית בכבישי הארץ. הרי שהשיכורים החד- שנתיים שלנו מגלים טפחיים של סודות מתוקים, המוכיחים כי לא פסה לה פנימיות ממחוזותינו.
*********
כמעט בכל מוצאי שושן פורים אנו עולים ירושלימה, יחד עם ידיד טוב ותלמיד- חכם, כדי למלא מצברים אצל רבי צבי מאיר.
רבי צבי מאיר מצוי בשנים האחרונות במוצאי פורים דמוקפין בת"ת ויז'ניץ' בשיכון חב"ד, בין השעות שבתחילת הלילה ועד כמעט הנץ החמה. אנו מתעדכנים מהמונים, המתגודדים באזור, האם ר' צבי מאייר כבר הגיע וקופצים בינתיים לנשום את סוף ה"טיש" בבעלזא (המסתיים מוקדם יחסית) וממשיכים ל"טיש" התוסס- מאד בראחמסטריווקא, שם מחלק הרבי שליט"א ברכות כיד המלך, כשרוחו מבודחת עליו, ויש אומרים שהרבי לגם כמה וכמה לגימות הגונות.
ראחמסטריווקא עמוסה באלפי חוגגים והרבי מדבר ומדבר, טופח על הקודקודים ומבקש- מברך על "תפילת שחרית לפחות שעתיים, תפילת מנחה לפחות שעה, תפילת מעריב גם כן לפחות שעה"... הרבי מדבר בקול רם על תפילה ארוכה ורצינית בהשתפכות הנפש, על יראת שמים וחסידות, וקדושה, וטהרה, והכל בחיוך גדול, כובש לבבות.
משם אנו עוברים לקאליב, לשמוע את ה"סולו קאקאש" הנודע בקול הזמיר של הרבי הקשיש, אוד מוצל מאש, שמעשן סיגריה לכבוד פורים עד האמצע, ומוסר אותה לבחור צעיר מאושר, שזכה לקבל את הסיגריה של הרעבע.
ממול כבר הגיע רבי צבי מאייר ואנחנו נכנסים. כבר מאוחר, השיחה כבר החלה והחושך המאפיין אופף את הכל. עלטה כמעט גמורה, המופרעת באורותיהם של מכשירים סלולריים (כשרים). רבי צבי מאיר יושב על במה מוגבהה, ליד גדרות ומחסומים, ומדבר בחום רב. רבי צבי מאיר סולד נוראות מה"רעביסטווע" והוא מפרסם, בכל פורים ופורים , מכתב נרגש וארוך, בו מתחנן הוא לציבור הגדול והענק שלא לנהוג בו "מנהג אדמורו"ת ורעביסיטווע", ושחס וחלילה חס ושלום לא יחשדוהו חלילה בכגון דא... רבי צבי מאייר מקפיד לקרוא לאלפי תלמידיו בשם ה"חברים", והוא מבקש מכל "החברים" שלא להרגיש פגועים חלילה, אם במקרה לא רקדו איתם במעגלים (המתחילים ב- 3בלילה בערך), כי "לא התכוונו לפגוע באיש, ואנחנו רוקדים עם מי שעומד לידינו באותו הרגע, בלי קפידות ובלי חשבונות". רבי צבי מאיר שליט"א, שאלעד גם היא יונקת ממנו אור תורה וחיזוק, על ידי הארגון הקדוש "אש קודש" המקומי, מבקש במכתבו את סליחת "החברים" על שבעקבות הדחיפות והדוחק נאלץ לעלות על במה ולא לשבת עם "החברים", אך שלא תטעו חס ושלום, אין זה "מטעמי רעביסטווע'"...
רבי צבי מאיֶיר מדבר שעות. בוכה וצוחק, מחייך ונוזף, כואב ועולז. הוא מזכיר כל מספר דקות שלא לשכוח לקרוא קריאת שמע, לפני "חצות". כל מספר דקות ישנה תזכורת להמונים, הצובאים בכל שנה ושנה יותר ויותר על הפתחים, לקרוא קריאת שמע בדקדוק. בהמשך מתחילות הסליחות. מעמד נורא הוד של "סליחות למוצאי פורים", בבכיות ובדמע, בקולות וברקים, קבלת עול מלכות שמים ותשובה מאהבה באמת. לפני שנתיים נסובה השיחה על תורה ובשנה שעברה דיבר המשפיע הצדיק על 'נושא בעול עם חברו', שנרגיש את השני, שיהיה אכפת לנו ממנו.
ירושלים כולה חוגגת ועולזת, אורזת את שקיות הצלופנים ומנקה את שאריות הסעודה ומשלוחי- המנות, ואילו בת"ת ויז'ניץ' מתכנסים מאות יהודים, גועים בבכי פנימי ושבים בתשובה שלמה מאהבה רבה, אהבת עולם טהורה לריבונו של עולם.
ואז, אז מגיע לו שלב הברכות.
לרבי צבי מאיר עולים עשרות עשרות של "חברים" קרובים, רובם המוחלט שיכורים כלוט. שיכורים מתגוללים שם בכל פינה, בוכים ומתנדנדים, מקיאים (סליחה!...) ושוכבים על ספסלים. והשיכורים (וגם אלו שעדיין לא...) ניגשים לרבי צבי מאיֶיר ומבקשים ברכה. רבי צבי מאיֶיר צוחק ובוכה, מתפלל ומבקש, מרצין ומחייך בקול.
ומה מבקשים שיכורים, חוץ מ"זיווג הגון בקרוב"?
"לדעת ש"ס", "לדעת באמת ובעומק, בעיון ובבקיאות, תלמוד בבלי וגם תלמוד ירושלמי", "לדעת את כל התורה בפנימיות", "ללמוד תורה לשמה", "תורה לשמה", "תורה לשמה", "בבא קמא- בבא מציעא- יבמות- כתובות, וגם ליקוטי מוהר"ן"...
בקבוקי היין נשפכים כמים והשיכורים עוברים בסך. אילו לא ראיתי בכל שנה (עוד בגילגולי המקומות האחרים של "נחלת יעקב" של רבי צבי מאייר) לא האמנתי. בכיות של שיכורים על "תורה לשמה" ו"תלמוד בבלי- ירושלמי".
בחוץ יהום הסער ושיכורי רחוב יפו יעברו עוד עבירה פלילית כלשהי, שנקווה שלפחות קשורה היא רק לנהיגה במהירות מופרזת. הרחוב החילוני יגהק גיהוק של ריקנות פורימית חלולה, ובירושלים? בירושלים יבכו שיכורים על "חולין ויבמות, בבא קמא ובבא מציעא "לשמה", וגם "נועם אלימלך" ישר והפוך, באיכות ובכמות, וגם "ליקוטי מוהר"ן, "לשמה, לשמה, לשמה"...
--- שיכורים אנחנו, שיכורים מאהבת הקב"ה ובית יינו המופלא.