פסח פה סח פה נקי
- פרטים
- קטגוריה: פסח
- פורסם בראשון, 28 מרס 2021 18:22
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1632
הכנה לפסח.
כל טוב
הרב ישראל אשלג
פסח כשר ושמח
|
פתאום יבוא
----------הרב ש.ב. גנוט
השעה 3:30 בצהריים, השמש המצרית קופחת במלוא עוזה, מחממת את עבדיו של פרעה הרשע. אוריה בן ה-68 נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם, בעודו מערבב בקופסת העץ שלפניו את הטיט הנוקשה. מידי פעם בפעם מנסר קול השוט של הנוגש המצרי את חלל האויר ולאחריו נשמעת גניחה קורעת לב, מפלחת חדרי בטן, יוצאת מפיו של אחד היהודים, שניסה להרפות לרגע את שריריו הכואבים ולעזוב את עבודתו הקשה והמפרכת. הנוגשים לא חדלו מהשגחתם הקפדנית, למרות השרב הכבד. המצרים סעדו את ליבם לפני כשעה בארוחת צהרים דשנה, הכוללת בשר וקישואים, אבטיחים ובצלים עסיסיים וחריפים, וכעת יש להם כח, הרבה חשק ומסירות, כדי להכות את נכדיו וניניו של יעקב אבינו, עבדי פרעה ב-209 השנים האחרונות. אוריה ראה את הנוגש המצרי מתקרב לעברו, הוא חנק אנחה נוספת, שאיימה להתפרץ מגרונו, ושב לעבודת עירבוב והכנת הטיט בכל כוחותיו, בכוחות הדלים שעוד נותרו בקרבו. במרחק של שני צעדים עמלו בניו, שמעון בן ה-23 וישובב בן ה-14, על איסוף ערימת קש וגבבא, כשהנוגש "שלהם" מצליף בגבם ללא רחם. אבא אוריה ידע שישובב הנער לא אכל ולא שתה ביממה האחרונה. אך מה יוכל לעשות? האם ישנו עדיין דבר מה שניתן לעשות, כדי להציל את בני משפחתו, אשתו וילדיו, מהגורל האכזר המלווה אותם ואת אבותיהם, במשך מאתיים ותשע השנים האחרונות?!
באישון ליל, לאחר יום עבודה מפרך, מעלות השחר ועד צאת הנשמה, עזבו הנוגשים את השדה, מותירים אחריהם יהודים כואבים ודווים. המסורים שבבני החבורה שכחו את עצמם, רעבונם ועייפותם הבלתי-נגמרת, והם עברו מאחד לאחד, משקים במעט מים את הפצועים, מנגבים אגלי זיעה ומנסים לחבוש את הצלקות ופצעי החבורות, שהותירו הנוגשים על בשרם החי של עם ישראל. "עוד מעט יפציע השחר", לחש אוריה לשפרה רעייתו, "יוכבד ושרה צריכים לאכול דבר-מה, לפני שיקומו לעוד יום מפרך של עמל כפיים. תשתדלי להשיג פת לחם לישובב. היום הוא עבד קשה מאד ואינני יודע כמה זמן יחזיק הוא מעמד, תחת פרגולו של הנוגש החייתי שעומד לידו". שפרה התרוממה ממקומה, מנסה להסתיר את כאביה, תרה אחר דבר מאכל אכיל, טרף לילדיה, עבדיו של פרעה ואימפריית מצרים האימתנית.
אריה ובנו שמעון ישבו זה לצד זה, מנסים להתחמם באֶשה של מגילת הקלף, אותה קיבלו בירושה מאבותיהם. בכל לילה, לפני שנפלו שדודים על משכבם הרעוע, הגו הם וחבריהם במגילות הקלף, אותם כתבו אבות האומה בדם ליבם. מגילות אלו, כפי שמספר המדרש, נכתבו על ידי אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק ויעקב. תורתם של ראשונים. לאחר כחצי שעת לימוד ועיון גלל שמעון את המגילה שבידו ובעינים זולגות דמעות שאל את אביו אוריה, "מה יהיה הסוף?"
"טוב שעוד יש לך דמעות לבכות", צחק אוריה צחוק חלול. "לי כבר מזמן הסתיימו הדמעות. מאתיים ותשע שנים אנחנו יושבים כאן, אני ואתה, סבא ואבא של סבא, ומנסים להקים את בניני המצרים. לפני מספר דורות שלט כאן סבא של סבא שלי, יוסף הצדיק, שהוביל את מצרים לשיגשוג כלכלי שלא נודע כמותו. אך מאז הכל היסטוריה ואין שום דבר מפתיע באופק, ככל הנראה. נכון, יעקב אבינו הבטיח לנו שנצא ממצרים ביד רמה, ואפילו ניקח את כל רכושה של מצרים איתנו"...
"ניקח את הכסף והזהב של מצרים?" פרץ שמעון בצחוק, שהתחלף במהירות הבזק לבכי חסר מעצורים. "כסף וזהב? מי חושב על בכלל?! תן לי את חיי וחיי אחי ואחיותי וזה מספיק לי, די והותר. אנחנו לא צריכים כעת כסף וזהב. מה שחסר לנו הוא רק חצי שעה של מנוחה נוספת ונוגש פחות אכזרי ויותר מתחשב...
אוריה הביט בבנו ותפס את ידיו המגויידות בידי בנו המצולקות. "תשמע טוב, שמעון בני היקר. כאשר סבא אברהם, עליו השלום, אמר להקדוש ברוך הוא "במה אדע כי אירשנה", כשהקב"ה הבטיח לו את ארץ ישראל, נענש אברהם אבינו ואנו נאלצנו לרדת מצרימה ולהשתעבד לפרעה הרשע, ימח שמו ושם זכרו לנצח נצחים. נכדו, יעקב אבינו עליו השלום, מסר ליוסף הצדיק את פקודת הגאולה והבטיח לנו שביום אחד, בסתם יום של חול רגיל, יגיע אדם מאיתנו, מתוכינו, שיאמר "פקוד פקדתי אתכם" ואז נצא ממצרים".
"נצא ממצרים? ממש נעזוב את מצרים?", קפץ שמעון כנשוך נחש. "הרי אין אפשרות כזאת בעולם!! טובי המכשפים של פרעה ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, וכישפו בכשופים גדולים ואיומים את סביבות ארץ מצרים. איש לא יכול לעזוב את מצרים. כל עבד שינסה לברוח מכאן, נהרג מיד במקום על ידי צרורות הכישופים המוצלחים של החרטומים, ואתה מדבר איתי, אבא יקר, על יציאה אמיתית מארץ מצרים?!
"ככה הבטיחו לנו אבותינו", אמר אוריה, "כך אמר לי אבי זכרונו לברכה לפני שהנוגש הרג אותו למוות. כך מקובלנו מאבותינו!!"...
"את האמת? גם אני שמעתי על הענין של הגאולה מידידי הטובים באזור השדה. שם באזורי הפירמידות ההולכות ונבנות, ליד פיתום ורעמסס, מדברים בחשאי על כך שביום אחד יופיע לו גואל ומושיע מתוכינו, נכד של אברהם, יצחק ויעקב, והוא ישכנע, בכל דרך שהיא, את פרעה ועבדיו ואת כל יושבי מצרים, לשחרר אותנו, לקחת את כולנו, אותך ואותי, את אמא ואת שפרה ויוכבד וישובב ובכר ופוני, אל ארץ ישראל, הארץ שאלוקים יתברך הבטיח לאבותינו. אבל כפי שזה נראה כעת, גם אם נאמין שכך יהיה באמונה שלמה, מסתבר שזה יקרה עוד הרבה הרבה זמן, אולי הנכדים שלנו, אולי הנינים, יזכו להגיע לרגע המיוחד הזה, אבא, זה נראה לך משהו שאנחנו, אתה ואני נזכה לראות?"
אוריה סגר את עיניו, ליטף מבלי משים את הפצע שלא הגליד ממכת הנוגש בשבוע שעבר, ולחש: "אי אפשר לדעת, יתכן שהנינים שלנו יזכו לזה. יתכן שהנכדים שלנו ואולי אפילו אנחנו, אולי אפילו עוד שנתיים, אולי עוד שנה וחצי, אולי בעצם עוד שנה. אולי, אתה יודע מה? שמעון? אולי אפילו מחר בבוקר!"
"מחר בבוקר?", צחק שמעון את צחוקו החלול, שהתערבב במהירות בדמעותיו המלוחות. "אתה חושב שאולי יהיה משהו כזה מחר בבוקר? מחר בבוקר?".. הוא המשיך לבכות, לבכות ולצחוק עד ששניהם נרדמו. עוד שלוש שעות יקרקרו התרנגולות והם יקומו להם לעוד יום עבודה מפרך, נורא וכואב. מה יהיה? מה יהיה הסוף?
* * *
שעתיים וחצי לאחר שאוריה ושמעון התעוררו משנתם והחלו לעבוד בשדה, תחת השמש הקופחת ופרגולי הנוגשים, נעמדו משה ואהרון ליד ארמונו של פרעה. מכאן ואילך החל כדור השלג להתגלגל במהירות. פרעה מסרב ומשה מטיל את מכת דם. פרעה מתעקש ומליוני צפרדעים עלו על אדמת מצרים, היישר מהנילוס. כינים, ערוב ודבר, מכה אחר מכה, ובני ישראל מפסיקים לעבוד, כדברי חז"ל, בכל אותה השנה. לאחר שנה בדיוק מאותה שיחה לילית ואוריה ושמעון, שפרה ויוכבד, פוני וישובב ובכר, נוטלים שקיק מטלטלים דלה, מעמיסים בצק-מצות על גבם ויוצאים ממצרים. אוריה מחייך חיוך גדול אל בנו שמעון ולוחש לו:"בני אהובי אז יכול להיות שמחר, פשוט מחר, יבוא הגואל ונצא ממצרים ?! ושמעון? שמעון מביט בעיניו הגדולות והמיוסרות של אבא וצוחק, צוחק ובוכה, צוחק ובוכה....
***
כמעט אלפיים שנה אנחנו מחכים למחר הזה, לבוקר המחרת, בו נקום לשחר ועידן חדש, לימות המשיח.
במצרים המתינו 210 שנים לבשורת הגאולה. הם הרגישו בדיוק כמונו. וכן, היה להם קשה ומר הרבה יותר. והם חיכו, והאמינו באמונה תמימה. ואז, בסתם יום רגיל של חול, יום פשוט, לכאורה עוד יום שגרתי בממלכת מצרים והעבודה המפרכת, התגלה ה' אלוקינו לפני משה רבינו ע"ה, דיבר אליו מתוך הסנה ופקד עליו להיות שלוחו, להוציא את עם ישראל ממצרים. איש לא ידע כיצד יתרחש הדבר בדרך הטבע, אך הוא התרחש, בצורה ניסית מופלאה.
כך, בדיוק נמרץ, יכול המשיח להגיע אלינו כבר היום, בדיוק ברגע שאתם קוראים את המאמר הזה. הוא יכול להגיע עוד היום, אולי מחר, אולי מחרתיים ואולי בעוד שנתיים. אין שום סיבה בעולם שתעצור אותו להגיע היום ועכשו, אם הקב"ה יתברך החליט שזהו הרגע. ואנחנו? אנחנו רק צריכים להאמין באמונה תמה ושלמה ולחכות לו, בכל יום שיבוא.
צווארך בחרוזים.
מאת: אהובה קליין ©
נראו הניצנים בארצנו
הנה מה טוב חלקנו
כנסת ישראל מרוממת
אביב גאולים חוגגת.
עטורה עדיי זהב
את דודה תאהב
חוברת עבותות אהבה
אל המלך - יומם ולילה.
צווארה עטור חרוזים
לראשה כתר רמזים
משמיעה קולה לאלוקים
זוכרת לו חסדי נעורים.
מככבת בשיר השירים
מסיירת בגנים ובכרמים
באפה ניחוחות שושנים
מור ולבונה וריח בשמים.
הערה: השיר בהשראת – שיר השירים.
קערת סדר מוזהבת.
שיר מאת: אהובה קליין©
ליל סדר שמח חגיגי
שולחן ערוך באופן מופתי
מפה הדורה פרחונית
מרוממת ססגונית ואביבית.
קערת פסח מוזהבת
במלוא תפארתה ניצבת
הכול נועצים בה עיניהם
מרעננים זיכרונות שורשיהם.
עתה ליל שימורים
מכל הסימנים טועמים
גדולת אלוקים מהללים
על ישועות נפלאות וניסים.
קערת סדר מוזהבת.
שיר מאת: אהובה קליין©
ליל סדר שמח חגיגי
שולחן ערוך באופן מופתי
מפה הדורה פרחונית
מרוממת ססגונית ואביבית.
קערת פסח מוזהבת
במלוא תפארתה ניצבת
הכול נועצים בה עיניהם
מרעננים זיכרונות שורשיהם.
עתה ליל שימורים
מכל הסימנים טועמים
גדולת אלוקים מהללים
על ישועות נפלאות וניסים.
קערת פסח/ שיר מאת: אהובה קליין ©
עת הזמיר נשמע בארצנו
ריח ניחוח משכר באפינו
ליל סדר ליל שימורים
חג משפחתי הכול מסובים.
שולחן מעוטר מפה צחורה
במרכזה זוהרת הקערה
מכובדת עתיקת יומין
מכילה בקדושתה חמישה מינים.
תעורר קושיות בזאטוטים
סקרנותם תגדוש שיאים
להם נענה בנועם ושיחה
נזכיר יציאת מצרים באמונה.
"מה נשתנה"-בשיר ורננה
חיוך מאיר כפני הלבנה
יחדיו נדון בניסים ונפלאות
כיצד אלוקים גאלנו מתלאות.
גם אלו המכורות לריח האקונומיקה, וגם אלו שכלל אינן מתחברות לעבודות הסדר והניקיון, כולנו מוצאות את עצמנו עובדות קשה בתקופה זו של השנה, ערב פסח. המאמץ הפיזי מוציא מאתנו לעתים כוחות שכלל לא ידענו על קיומם, או שאיננו נפגשות עמם ביום-יום. כוחות אלו יכולים להיות חיוביים, כאלה הקשורים לארגון, רמת אנרגיה, או יסודיות, אך גם כוחות שליליים כתסכול, קוצר רוח וכעס.
ואולם, האמת היא שעבודת הנקיונות וביעור החמץ היא גם זמן לניקוי וטהרה פנימית. השאור והחמץ מרמזים גם על יצר הרע (ברכות יז, א), וראוי להתפלל על ביעורו וביטולו. התפילה שלפנינו היא 'פתיחה' להמשך התבוננות ותפילה אישית של כל אחת ואחת. כדאי לכלול בתפילה זו את המרכיבים הבסיסיים: שבת, בקשה והודיה. יהי רצון שיתקבלו כל התפילות ברחמים.
"ריבונו של עולם, בעל הכוחות כולם, אתה הוא הנותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה מרבה.
חנני בטובך הגדול בכוחות גוף ונפש גדולים, לעמוד בכל המשימות העומדים בפני, בביעור החמץ שברשותי ובלבי. עזור לי לא ליפול, וחלילה לא לקרוס. סייעני להאמין שהמשימות אפשריות, ולא להיכנע לקולות מייאשים ומרפים. עזור לי להתגבר על העבדות, העצלות והעצבות המושכים אותי כלפי מטה, משוך אותי אליך באהבה ובשמחה גדולה.
תודה לך ה' יתברך על ההזדמנות הנפלאה הזו, בה אני זוכה לבער את החמץ, ומגלה בתוכי כוחות חדשים, רעננים ומפתיעים".
הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל
שאלה בדין ברכת בעה"ב על בדיקת החמץ, כלפי השליח
התקשיתי בעניותי בשאלה, ואמרתי: אפנה אל תלמידי החכמים, למען ילמדוני בינה ודעת, וכדלהלן:
כתב השו"ע (סי' תלב, ב): "בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעה"ב". והמג"א כתב: "משמע דאם בעה"ב אינו בודק, רק מצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך. וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק. ולא דמי למ"ש בסי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך, דשאני התם שהשומע שומע הברכה ויוצא בברכתו, אבל הכא למה יברך הבודק, כיון שאין המצוה עליו? וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך, וע' בטור יו"ד סי' רס"ה", עכ"ל. והדגול מרבבה, המקור חיים והיד אפרים, שהאריך טובא בד' המג"א, הקשו דלכאו' שאני מצות מילה, המוטלת על כל ישראל במקום שאין אב, ומשא"כ בדיקת חמץ, המוטלת רק על בעה"ב. (ואולי הדבר תלוי בנידון האם מצות מילה המוטלת על כל ישראל ומצות מילת האב, הם כב' חיובים נפרדים, או דהוי מצוה אחת, שלאב ישנה עדיפות וקדימה בה. דא"נ שלאב ישנה מצוה מיוחדת, שאינה קשורה למצוה הכללית של כל ישראל, אזי צדקו ד' המג"א, שאם במקום שהאב מינה את המוהל למול תחתיו, היה לכאו' על האב לברך, והחובה על המוהל למול את התינוק מהיותו א' מכלל ישראל, היא מצוה אחרת, שאינה קשורה לחיוב האב למול את בנו).
והמשנ"ב כתב: "על סמך ברכה וכו' - ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה: שבירך בעה"ב - ואם לא שמעו ברכתו לכתחלה אין לשלחם לבדוק, ומ"מ אם קשה לו לגמור הבדיקה בעצמו יכול לבקש לאחר שיסייענו ואותו אחר א"צ לברך שכל הבדיקה מצוה אחת היא וכבר בירך הבעה"ב עליה", עכ"ל. ומקורו מד' החק יעקב, שכתב: מבני ביתו אצלו, ויענו אמן על ברכתו, ואם אינן עומדין אצל ברכתו, משמעות הפוסקים דאין יכול לשלח אותם ולבדוק. ובעולת שבת תמה ע"ז וכ' וז"ל: ואם הוא כבר בירך, למה לא יעשה שליח לבדיקה, הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, עכ"ל. ובאמת שגג בזה, דאף שבעה"ב מותר לשלוח שלוחו, מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה, כמבואר באבהע"ז סי' ל"ה המקדש ע"י שליח מברך השליח. וכ"ת ה"נ יברך השליח, י"ל כיון דבירך הבעה"ב והוא רק חדא מצוה, אין לברך שני פעמים עליה. לכך יעמוד אצלו לצאת בברכתו של בעה"ב. וכן מבואר בטיו"ד דשומע ואינו מדבר מותר לשחוט אם שומע הברכה מאחר, אבל בלא"ה אסור לו לשחוט אפילו בתורת שליחות, ואם עבר ושחט ולא שמע הברכות יצא, דברכות אינן מעכבות, עכ"ל. וכן הביא הא"ר בשמו וכן הוא במקור חיים, יעוי"ש.
ולא הבנתי בעניותי, דהנה אין ספק שמצוה בעי ברכה, והשליח, הפועל לבדו את המצוה, יכול לברך במקום בעה"ב, וכהא דהמקדש אשה ע"י שליח, וכנ"ל (ועי' יד אפרים הנ"ל שהאריך בזה). אך גם אם נאמר כד' המג"א דהשליח קעביד מצוה, מ"מ הרי ברור שהמצוה מוטלת על בעה"ב, שזהו רשותו וחובת בדיקתו. והנה בעה"ב מברך ומתחיל בעצמו את הבדיקה (וכפי שהבאנו מהמשנ"ב, דבמקום שהבעה"ב כלל אינו בודק, מברך רק השליח. וכן הוא פשטות הדברים, שבעה"ב מתחיל לבדוק ושלוחיו ממשיכים בבדיקה), וא"כ מדוע ששלוחו לא ייצא בברכתו, והלא השליח מקיים את מצות בעה"ב, ושפיר תחול ברכת הבעה"ב על המשך מעשה המצוה שהתחיל בעה"ב. שהרי שלוחו כמותו ועושה את מצוותו, ובעה"ב כבר בירך על מצוה זו גופא. ואין לומר דמיירי כשבעה"ב כיון בפירוש לפטור בברכתו רק את החדר שבודק, דא"כ שהשליח יברך על השאר, כדין שליח הבודק בעצמו הכל.
והראיה שהביא החק יעקב מהא דהמקדש אשה והשוחט דבעי' ברכה, אינו ענין לנדו"ד, כי משם רק למדנו שמצוה צריכה ברכה, ואם המשלח לא מברך, מברך השליח. אך עדיין לא מובן מדוע ברכת המשלח עצמו לא תועיל להמשך המצוה שלו עצמו, הנעשית ע"י השליח. וצ"ע.
ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב נ"ח) כתב: "קי"ל שבמצוה הנעשית ע"י שליח, השליח מברך, כמו בשחיטה ומזוזה ומעקה וכדומה וכמבואר ברמב"ם פי"א מברכות הי"ג. ומשמע דהמשלח אינו יכול לברך, גם כשעומד בעה"ב אצלו בשעת עשיית המצוה אין המשלח מברך, וטעם הדבר נלענ"ד דכמו שכ' הב"י (סי' תל"ב) דלפיכך מברכין על ביעור חמץ ולא על בטול, מפני שביטול בלב סגי ולא תיקנו חכמים ברכה אלא על מעשה או דיבור, כמו"כ נמי אין המשלח מברך כיון שאינו עושה כלום, ולפיכך אם הוא עושה מקצת שפיר יכול לברך כמו בבדיקת חמץ שמתחיל לבדוק ומברך ומבקש מאחרים לגמור", עכתו"ד. וגם לפי דבריו הנפלאים של הגרשז"א זה אינו שייך לנדו"ד, מכיון שבעה"ב הרי מתחיל לבדוק בעצמו ושפיר עושה מעשה, עליה חלה ברכתו, וצ"ע כנ"ל. ואשמח לקבל את תשובת הקוראים, שיחכימו אותי בקוצר דעתי.
וגיסי יקירי רבי יצחק שוגרמן כתב בזה כך: הדבר תלוי לכאו' בגדרי שליחות, שאם הוי 'שליחות מעשה', היינו שהמעשה עצמו של השליח מתייחס למשלח, אזי צדקת בשאלתך, הואיל והמשלח 'ממשיך' לעשות המצוה בידי שליח. אך אם הוא 'שליחות חלות', היינו שתוצאת המעשה מתייחס למשלח אבל א"א לייחס אליו את המעשה עצמו, נמצא שמעשה השליח הוא נפרד ממעשה המשלח, ושני מעשים הם, ואיך תוכל להועיל ברכה ממעשה אחד אחד על המעשה האחר?!, עכ"ד. והנה הדיון שהעלה גיסי שיחי' בדבריו, האם השליח נחשב לעושה מעשה עצמי המתייחס למשלח, הוא שהוא ממש כגוף המשלח, כבר נמצא כן בס' לקח טוב (להגר"י ענגיל, סי' א), ושם דן ותלה ענין ברכת השליח בב' צדדים אלו. ואכתי צ"ע.
שאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שכתוב בשם האר"י הקדוש זצ"ל שכל מי שנזהר מחמץ, מובטח לו שלא יחטא כל השנה, והרי כולנו נזהרים ממשהו חמץ, עם כל החומרות וההידורים, והנה בכל זאת אנו חוטאים לעיתים.
והשיבני הגר"ח שליט"א: "כנראה כוונת האריז"ל לכך שלא נחטא במזיד"...
עוד שאלתיו דהנה כתב הבעל המאור שאין מברכין בז' ימי הפסח על אכילת מצה כמו שמברכים לישב בסוכה, מפני שאפשר להסתדר ז' ימים בלא מצה, אך א"א לחיות ז' ימים בלא לישון בסוכה.
וצ"ע שהרי מברכים על השחיטה, אע"פ שאפשר להסתדר ללא בשר.
והשיבני הגר"ח שליט"א: "כנראה תיקנו את עיקר הברכה על שחיטת בשר קדשים,שהוא חובה, ורק מזה תיקנו ברכה על כל שחיטת חולין".
ויתר השאלות והתשובות, אכתוב בהזדמנות.
א גוט מועד!!
שמואל ברוך גנוט