חגים ומועדים וימים מיוחדים
פתאום יבוא
- פרטים
- קטגוריה: פסח
- פורסם ברביעי, 23 ספטמבר 2020 21:01
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 592
פתאום יבוא
----------הרב ש.ב. גנוט
השעה 3:30 בצהריים, השמש המצרית קופחת במלוא עוזה, מחממת את עבדיו של פרעה הרשע. אוריה בן ה-68 נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם, בעודו מערבב בקופסת העץ שלפניו את הטיט הנוקשה. מידי פעם בפעם מנסר קול השוט של הנוגש המצרי את חלל האויר ולאחריו נשמעת גניחה קורעת לב, מפלחת חדרי בטן, יוצאת מפיו של אחד היהודים, שניסה להרפות לרגע את שריריו הכואבים ולעזוב את עבודתו הקשה והמפרכת. הנוגשים לא חדלו מהשגחתם הקפדנית, למרות השרב הכבד. המצרים סעדו את ליבם לפני כשעה בארוחת צהרים דשנה, הכוללת בשר וקישואים, אבטיחים ובצלים עסיסיים וחריפים, וכעת יש להם כח, הרבה חשק ומסירות, כדי להכות את נכדיו וניניו של יעקב אבינו, עבדי פרעה ב-209 השנים האחרונות. אוריה ראה את הנוגש המצרי מתקרב לעברו, הוא חנק אנחה נוספת, שאיימה להתפרץ מגרונו, ושב לעבודת עירבוב והכנת הטיט בכל כוחותיו, בכוחות הדלים שעוד נותרו בקרבו. במרחק של שני צעדים עמלו בניו, שמעון בן ה-23 וישובב בן ה-14, על איסוף ערימת קש וגבבא, כשהנוגש "שלהם" מצליף בגבם ללא רחם. אבא אוריה ידע שישובב הנער לא אכל ולא שתה ביממה האחרונה. אך מה יוכל לעשות? האם ישנו עדיין דבר מה שניתן לעשות, כדי להציל את בני משפחתו, אשתו וילדיו, מהגורל האכזר המלווה אותם ואת אבותיהם, במשך מאתיים ותשע השנים האחרונות?!
באישון ליל, לאחר יום עבודה מפרך, מעלות השחר ועד צאת הנשמה, עזבו הנוגשים את השדה, מותירים אחריהם יהודים כואבים ודווים. המסורים שבבני החבורה שכחו את עצמם, רעבונם ועייפותם הבלתי-נגמרת, והם עברו מאחד לאחד, משקים במעט מים את הפצועים, מנגבים אגלי זיעה ומנסים לחבוש את הצלקות ופצעי החבורות, שהותירו הנוגשים על בשרם החי של עם ישראל. "עוד מעט יפציע השחר", לחש אוריה לשפרה רעייתו, "יוכבד ושרה צריכים לאכול דבר-מה, לפני שיקומו לעוד יום מפרך של עמל כפיים. תשתדלי להשיג פת לחם לישובב. היום הוא עבד קשה מאד ואינני יודע כמה זמן יחזיק הוא מעמד, תחת פרגולו של הנוגש החייתי שעומד לידו". שפרה התרוממה ממקומה, מנסה להסתיר את כאביה, תרה אחר דבר מאכל אכיל, טרף לילדיה, עבדיו של פרעה ואימפריית מצרים האימתנית.
אריה ובנו שמעון ישבו זה לצד זה, מנסים להתחמם באֶשה של מגילת הקלף, אותה קיבלו בירושה מאבותיהם. בכל לילה, לפני שנפלו שדודים על משכבם הרעוע, הגו הם וחבריהם במגילות הקלף, אותם כתבו אבות האומה בדם ליבם. מגילות אלו, כפי שמספר המדרש, נכתבו על ידי אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק ויעקב. תורתם של ראשונים. לאחר כחצי שעת לימוד ועיון גלל שמעון את המגילה שבידו ובעינים זולגות דמעות שאל את אביו אוריה, "מה יהיה הסוף?"
"טוב שעוד יש לך דמעות לבכות", צחק אוריה צחוק חלול. "לי כבר מזמן הסתיימו הדמעות. מאתיים ותשע שנים אנחנו יושבים כאן, אני ואתה, סבא ואבא של סבא, ומנסים להקים את בניני המצרים. לפני מספר דורות שלט כאן סבא של סבא שלי, יוסף הצדיק, שהוביל את מצרים לשיגשוג כלכלי שלא נודע כמותו. אך מאז הכל היסטוריה ואין שום דבר מפתיע באופק, ככל הנראה. נכון, יעקב אבינו הבטיח לנו שנצא ממצרים ביד רמה, ואפילו ניקח את כל רכושה של מצרים איתנו"...
"ניקח את הכסף והזהב של מצרים?" פרץ שמעון בצחוק, שהתחלף במהירות הבזק לבכי חסר מעצורים. "כסף וזהב? מי חושב על בכלל?! תן לי את חיי וחיי אחי ואחיותי וזה מספיק לי, די והותר. אנחנו לא צריכים כעת כסף וזהב. מה שחסר לנו הוא רק חצי שעה של מנוחה נוספת ונוגש פחות אכזרי ויותר מתחשב...
אוריה הביט בבנו ותפס את ידיו המגויידות בידי בנו המצולקות. "תשמע טוב, שמעון בני היקר. כאשר סבא אברהם, עליו השלום, אמר להקדוש ברוך הוא "במה אדע כי אירשנה", כשהקב"ה הבטיח לו את ארץ ישראל, נענש אברהם אבינו ואנו נאלצנו לרדת מצרימה ולהשתעבד לפרעה הרשע, ימח שמו ושם זכרו לנצח נצחים. נכדו, יעקב אבינו עליו השלום, מסר ליוסף הצדיק את פקודת הגאולה והבטיח לנו שביום אחד, בסתם יום של חול רגיל, יגיע אדם מאיתנו, מתוכינו, שיאמר "פקוד פקדתי אתכם" ואז נצא ממצרים".
"נצא ממצרים? ממש נעזוב את מצרים?", קפץ שמעון כנשוך נחש. "הרי אין אפשרות כזאת בעולם!! טובי המכשפים של פרעה ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, וכישפו בכשופים גדולים ואיומים את סביבות ארץ מצרים. איש לא יכול לעזוב את מצרים. כל עבד שינסה לברוח מכאן, נהרג מיד במקום על ידי צרורות הכישופים המוצלחים של החרטומים, ואתה מדבר איתי, אבא יקר, על יציאה אמיתית מארץ מצרים?!
"ככה הבטיחו לנו אבותינו", אמר אוריה, "כך אמר לי אבי זכרונו לברכה לפני שהנוגש הרג אותו למוות. כך מקובלנו מאבותינו!!"...
"את האמת? גם אני שמעתי על הענין של הגאולה מידידי הטובים באזור השדה. שם באזורי הפירמידות ההולכות ונבנות, ליד פיתום ורעמסס, מדברים בחשאי על כך שביום אחד יופיע לו גואל ומושיע מתוכינו, נכד של אברהם, יצחק ויעקב, והוא ישכנע, בכל דרך שהיא, את פרעה ועבדיו ואת כל יושבי מצרים, לשחרר אותנו, לקחת את כולנו, אותך ואותי, את אמא ואת שפרה ויוכבד וישובב ובכר ופוני, אל ארץ ישראל, הארץ שאלוקים יתברך הבטיח לאבותינו. אבל כפי שזה נראה כעת, גם אם נאמין שכך יהיה באמונה שלמה, מסתבר שזה יקרה עוד הרבה הרבה זמן, אולי הנכדים שלנו, אולי הנינים, יזכו להגיע לרגע המיוחד הזה, אבא, זה נראה לך משהו שאנחנו, אתה ואני נזכה לראות?"
אוריה סגר את עיניו, ליטף מבלי משים את הפצע שלא הגליד ממכת הנוגש בשבוע שעבר, ולחש: "אי אפשר לדעת, יתכן שהנינים שלנו יזכו לזה. יתכן שהנכדים שלנו ואולי אפילו אנחנו, אולי אפילו עוד שנתיים, אולי עוד שנה וחצי, אולי בעצם עוד שנה. אולי, אתה יודע מה? שמעון? אולי אפילו מחר בבוקר!"
"מחר בבוקר?", צחק שמעון את צחוקו החלול, שהתערבב במהירות בדמעותיו המלוחות. "אתה חושב שאולי יהיה משהו כזה מחר בבוקר? מחר בבוקר?".. הוא המשיך לבכות, לבכות ולצחוק עד ששניהם נרדמו. עוד שלוש שעות יקרקרו התרנגולות והם יקומו להם לעוד יום עבודה מפרך, נורא וכואב. מה יהיה? מה יהיה הסוף?
* * *
שעתיים וחצי לאחר שאוריה ושמעון התעוררו משנתם והחלו לעבוד בשדה, תחת השמש הקופחת ופרגולי הנוגשים, נעמדו משה ואהרון ליד ארמונו של פרעה. מכאן ואילך החל כדור השלג להתגלגל במהירות. פרעה מסרב ומשה מטיל את מכת דם. פרעה מתעקש ומליוני צפרדעים עלו על אדמת מצרים, היישר מהנילוס. כינים, ערוב ודבר, מכה אחר מכה, ובני ישראל מפסיקים לעבוד, כדברי חז"ל, בכל אותה השנה. לאחר שנה בדיוק מאותה שיחה לילית ואוריה ושמעון, שפרה ויוכבד, פוני וישובב ובכר, נוטלים שקיק מטלטלים דלה, מעמיסים בצק-מצות על גבם ויוצאים ממצרים. אוריה מחייך חיוך גדול אל בנו שמעון ולוחש לו:"בני אהובי אז יכול להיות שמחר, פשוט מחר, יבוא הגואל ונצא ממצרים ?! ושמעון? שמעון מביט בעיניו הגדולות והמיוסרות של אבא וצוחק, צוחק ובוכה, צוחק ובוכה....
***
כמעט אלפיים שנה אנחנו מחכים למחר הזה, לבוקר המחרת, בו נקום לשחר ועידן חדש, לימות המשיח.
במצרים המתינו 210 שנים לבשורת הגאולה. הם הרגישו בדיוק כמונו. וכן, היה להם קשה ומר הרבה יותר. והם חיכו, והאמינו באמונה תמימה. ואז, בסתם יום רגיל של חול, יום פשוט, לכאורה עוד יום שגרתי בממלכת מצרים והעבודה המפרכת, התגלה ה' אלוקינו לפני משה רבינו ע"ה, דיבר אליו מתוך הסנה ופקד עליו להיות שלוחו, להוציא את עם ישראל ממצרים. איש לא ידע כיצד יתרחש הדבר בדרך הטבע, אך הוא התרחש, בצורה ניסית מופלאה.
כך, בדיוק נמרץ, יכול המשיח להגיע אלינו כבר היום, בדיוק ברגע שאתם קוראים את המאמר הזה. הוא יכול להגיע עוד היום, אולי מחר, אולי מחרתיים ואולי בעוד שנתיים. אין שום סיבה בעולם שתעצור אותו להגיע היום ועכשו, אם הקב"ה יתברך החליט שזהו הרגע. ואנחנו? אנחנו רק צריכים להאמין באמונה תמה ושלמה ולחכות לו, בכל יום שיבוא.