חגים ומועדים וימים מיוחדים

 

לילה שני של פסח. בביתו של רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין זי"ע, בעל ערוך השולחן, ערוך כבר השולחן ל"סדר". הכל מתכוננים לחוות בפעם השניה ברציפות את הלילה הקדוש.
 

והנה נשמעת נקישה על הדלת. אישה מגיעה לשאול שאלה. שפתיה רועדות והיא כולה מתוחה. אם הרב יפסוק לאיסור, יהא עליה להשליך לאשפה את כל התבשילים שבישלה לסעודת הסדר.

ולא רק הם: כל המטבח, כל מה שהכינו לפסח - יהפוך להיות, ויותר  נכון, הוא כבר היה קודם לכן, חמץ גמור.

בביתו של הרב תכונה קדחתנית לקראת הסדר, והרב עומד ומאזין לפרטי השאלה. אך אינו עונה מיד.

הוא נוטל נר, שהרי בחג מותר להדליק ולטלטל נרות, נכנס אל חדר בית הדין, וניגש אל ספריו.

האישה עומדת וממתינה. חולפת דקה ועוד דקה, עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות וגם יותר. כולם מצפים לפתיחת ה"סדר", ואחד הנכדים נכנס לקרוא לסבא. 

הגאון עסוק בעיון בספרים שונים. "תיכף אני בא. עוד מעט", הוא משיב.

עוד זמן מה עובר עד שהרב נכנס הביתה. השולחן מצפה בחגיגיות ובהדר, כולם מחכים רק לסבא, הרב הגדול.

פניו של הגאון מאירות בעת שהוא אומר לאישה: "כשר. את יכולה ללכת הביתה לערוך את ה'סדר', אבל היזהרי לבל יקרו שוב מקרים עם שאלות כאלה".

לאחר שהאישה יצאה, פנה רבי יחיאל מיכל לבני ביתו והסביר להם: "איך יכולתי לשבת אל ה'סדר' כל עוד שלא ידעתי שהאישה יכולה לשוב הביתה ולערוך עם בני משפחתה את ה'סדר' שלה?!"

לפיכך עמל הרב, חיפש ותר למצוא דרך להתיר את השאלה של האשה, שלא תושבת שמחת היום טוב, אך הזהיר אותה, כמובן, שלהבא תזהר במעשיה....