חגים ומועדים וימים מיוחדים
על מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" / הרב ש. ב. גנוט
- פרטים
- קטגוריה: חודש אלול
- פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:32
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 993
לא מפחדים מאף אחד/ הרב שב"ג
במשך חודש וחצי אנו אומרים בכל בוקר וערב (בתפילת מנחה או בתפילת ערבית, תלוי לאיזה עדה ומנהג אנחנו שייכים) את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי". מה, בעצם, אנחנו אומרים?
המלבי"ם מסביר שתוכנו של הפרק עוסק בכך שהשגחת הקב"ה נמשכת אחר דבקותינו בה', ומי שדבוק בו ית"ש- הקב"ה ישמור עליו מכל הפגעים ולכן אין צורך לפחד ולירא משום דבר רע, כל עוד אנו דבוקים בהקב"ה. דוד המלך ע"ה מבקש שה' יסיר מעליו את כל המניעות להשגת משאלה זו.
רבי אברהם בן הגר"א מוילנא מביא את הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ומסביר שמצווה נמשלה לנר, תורה נמשלה לאור והמידות הטובות נותנות דרך בחיים, דרך נכונה. לדבריו הקדושים, שלושה עניינים אלו בשלושת הביטויים "אורי", "ישעי" ו"מעוז חיי": "אורי" היא התורה, "ישעי" אלו המצוות, המושיעות את היהודי מפורענויות ומיצרו הרע, כדברי חז"ל במסכת סוטה (כא, א). ו"מעוז חיי" הכוונה להליכה בדרכי ה', בדרכי מוסר ומידות טובות, הנותנות לאדם דרך וכיוון בחיים והמאפשרות לו לחוש ולדעת באיזו דרך הוא צועד. "ה' אורי"- הקב"ה מושיעני במלחמת היצר ע"י קיום המצוות, בהן אני דבוק, וממילא: "ממי אירא?!". אינני ירא מהיצר הגלוי, מהתאוות הגלויות ומהמידות הרעות והברורות מאד ברעתם. "ה' מעוז חיי: הקב"ה הוא מבצר וחוסן חיי, על ידי ההליכה בדרכיו של ה', וממילא: "ממי אפחד?!" אינני פוחד אף מיצרים סמויים וחבויים, אותם ה"נגיעות" הדקות, הסובבות את האדם בכחש.
על הפסוק שבמזמור זה "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני" מרמז ר"א בן הגר"א שהכוונה לראש השנה ("שמע ה' קולי"- "הקול קול יעקב", המתגבר על השטן בקול השופר) וליום כיפור ("אקרא"- כדרשת חז"ל בראש השנה (יח, א) ש"קראוהו בהיותו קרוב" זהו יום הכיפורים). ועל זה נאמר "וחנני וענני", שעל יום הכיפורים נאמר "וחנותי את אשר אחון"- למרות שאיננו הגונים, "ורחמתי את אשר ארחם"- אפילו שאיננו זכאים וכדאיים לחסד ה' ולברכותיו. והלוואי שנזכה!!
בשמים החליטו לבטל את אמירת "לדוד"
* לאחר שרבי אליהו "בעל שם" התעסק עם... השטן, גזרו בשמים לבטל את אמירת "לדוד ה' אורי" בחודש אלול * הרה"ג הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א מביא את מקורותיהם, דבריהם ומחלוקתם של גדולי התורה וצדיקי הדורות, האם לומר בחודש אלול ועד שמחת תורה את מזמור "לדוד ה' אורי" * האם "סגולה לביטול כל המזיקים ולצאת זכאי בדין", או תפילה שנוסדה בספר "חמדת הימים"? מדוע ה"מטה אפרים" וה"משנה ברורה" פסקו לומר "לדוד ה' אורי וישעי", ואילו הגר"א מוילנא וה"דברי חיים" מצאנז לא אמרוה?- על כך ועוד, תקראו במאמר המרתק שלפניכם *
יום שישי ראשון של חודש אלול. התפילה אינה, כמובן, אותה תפילה כמו ביום שישי בסתם יום של חול. שהרי אלול כעת, ואלול הרי הוא אלול, ואין צורך להסביר מהו אלול. החזן מסלסל בקולו ובעל התוקע (תלוי לפי המנהגים השונים) נעמד נכחו ותוקע בשופר. קול השופר הולך וחזק ובסיום ה"תקיעה שברים תרועה תקיעה" פוצח כל הקהל באמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", במנגינה ערבה, בנחת רוח ובכוונה רבה. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", מתחננים- מתחנחנים כולם בלהט, בכמיהה, ברגש ובבקשה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"...
אין ספק שמזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא מזמור תהילים המתאים ביותר לימים אלו, ימי הרחמים והסליחות. ניסינו לתהות ולבדוק אחר מקור אמירתו וגילינו ים של דעות, שיטות ומנהגים, וכן, גם סיפורים מעניינים הקשורים בו.
ההבטחה: להכניע את המקטרגים
מנין הגיע המנהג לומר את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בחודש אלול ועד שמחת תורה?
ה"מטה אפרים", ספר ההלכה היסודי והחשוב על מנהגי ימי הרחמים והסליחות, כותב כך: "נוהגים במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים, לומר בכל יום, אחר גמר התפילה, מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאמרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". בפירוש ובתוספת "אלף למטה", המצורף ל"מטה אפרים", מסביר שיסוד מנהג אמירת המזמור הוא על פי דברי חכמינו במדרש שוחר טוב ש"אורי" זהו ראש השנה ו"וישעי" זהו יום הכיפורים, ובהמשך נאמר "כי יצפנני בסוכה"- הרומז לחג הסוכות. ב"סידור האר"י", שחיבר רבי שבתאי מראשקוב נאמר לומר את המזמור הזה עד לאחר שמחת תורה, וכתב שיש להיזהר לאומרו ערב ובוקר, מראש חודש אלול ועד לאחר שמחת תורה, ואז מובטח שהאומרו יוציא את שנותיו וימיו בטוב ויכניע את כל המקטרגים וייצא זכאי בדין. המנהג נפסק להלכה ב"משנה ברורה" (סימן תקפא), הכותב ש"נוהגין במדינותינו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור "לדוד ה' אורי" בוקר וערב, ואנו נוהגים לאומרו עד שמיני עצרת ועד בכלל". ה"משנה ברורה" מסביר מתי אומרים אותו בימים שיש בהם תפילת מוסף, כיצד אומרים "קדיש" לאחריו ומתי מקדימים לאמירתו את ה"שיר של יום", והוא כותב זאת בשם "אחרונים". המנהג מובא גם בקיצור שולחן ערוך ובספרי הלכה נוספים. ישנם המסבירים כי אנו אומרים אותו בחודש אלול משום שנאמר בו 'לולא האמנתי לראות', 'לולא' הם אותיות 'אלול'.
הספרדים אומרים כל השנה
מידידי הרה"ג ר' יהושע בחר שליט"א שמעתי, שברוב קהילות ועדות בני המזרח לא אומרים מזמור זה החל מר"ח אלול, למעט מספר קהילות מקהילות צפון אפריקה ומרוקו, כאשר ישנם ספרדים האומרים אותו בכל ימות השנה בסיום התפילה, ולא רק בחודשי אלול- תשרי. כנראה מקור מנהגם, לאומרו כל השנה, נובע מסגולת אמירת המזמור בכל ימות השנה, המועילות למספר דברים ועניינים, כפי המובא בספר "ימלט נפשו" (סימן ה') ובספר "סנסן ליאיר" (סימן י"א), המוסיפים ש"העיקר לאומרו בנחת, בכוונה שלמה, ולא כמצוות אנשים מלומדה". כנראה גם שמקור מנהג חלק מהספרדים לאומרו בכל ימות השנה, נובע מדברי הגאון החיד"א ז"ל, בספרו "מורה באצבע", שכתב: "מנהג טוב לומר "לדוד ה' אורי וישעי" אחר כל תפילה, אף בכל ימות השנה, ובפרט מראש חודש אלול ועד הושענה רבה".
תלמידי הבעל שם טוב לא אמרו
בצאנז וביתר החסידויות המסונפות לשורשיה לא אומרים בחודש אלול "לדוד ה' אורי". אביו של הרבי הנוכחי מקאליב, הרבי מראזלא הגה"צ רבי פנחס חיים טויב זצ"ל הסביר (במכתב שנדפס בסידור "לב שמח") שבצאנז לא אמרו את המזמור, כי גם החוזה הקדוש מלובלין זצ"ל ותלמידיו "היהודי הקדוש" והרה"ק מדז'יטשוב והרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זצ"ל לא אמרוהו. לדבריו, מכיוון שמקור אמירת המזמור הובא בספר "חמדת הימים", שישנם עוררים על מחברו, לא נהגו לאומרו. הרב מראזלא זצ"ל סיפר שכאשר פגש את הרבי מפאריסוב בעיירת הנופש והמרפא היפהפייה קארלסבארד, אמר לו הרבי מפאריסוב זצ"ל שמקובל בידו, איש מפי איש, שזקנו "היהודי הקדוש" לא אמר "לדוד ה' אורי" מפני ששמע מרבו "החוזה מלובלין" שמנהג זה יסודו בספר "חמדת הימים", והוסיף מעצמו שאילו כל הגדולים והצדיקים הנוהגים לאמרו, היו יודעים שמקורו בספר "חמדת הימים", לא היו אומרים אותו בחודש אלול. רק מכיוון שהם ראו שהמנהג הודפס בסידורו של רבי שבתי וסברו שמקורו מהאר"י הקדוש ז"ל, לכן אמרוהו.
ידידי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר שליט"א מעיר את עינינו ומסביר שישנם גדולי תורה, ובהם היעב"ץ זצ"ל, שסברו שאת הספר "חמדת הימים" כתב משיח השקר נתן העזתי. לדבריו, ישנו פולמוס נרחב בספרות התורנית על מקור הספר ומהיכן שאב מחברו את הדברים הכתובים בו, שרובם הינם דברי קבלה מוסמכים. "באשכנז לא אמרו "לדוד" בתקופות קדומות והמזמור לא נדפס בסידור זאלצבך, שהיה הסידור הנפוץ בזמנם, כמו סידור "תפילת כל פה" בימינו. אך מכיוון שהחל מ"סידור רעדלהיים" כבר הודפס לומר "לדוד", נהגו לאומרו בהרבה מקהילות אשכנז", מסביר לנו הרב מאיר, המוסיף שהיו קהילות באשכנז בהם רק יחידים אמרו "לדוד", אך לא כל הקהל יחדיו.
בשמים גזרו שהמזמור שתיקן רבי אליהו- יתבטל
בספר "נזר הקודש" מסופר, כי מקור אמירת מזמור "לדוד ה' אורי", וגם מקור אמירת "כגוונא" בליל שבת קודש, בין "קבלת שבת" למעריב, הנאמר בקהילות החסידים, הוא מאבי זקנו של רבנו ה"חכם צבי", רבי אליהו בעל- שם, שנודע בבריאת הגולם שלו (שעל בריאתו העיד נכדו ה"חכם צבי" בתשובותיו). מסופר שם שבאחד מימי אלול נכנס הגה"צ רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל לצאנז, לבית מדרשו של הרה"ק רבי אריה ליבוש זצ"ל ותהה מדוע לא אומרים את מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום התפילה, והוא עצמו השיב למתפללים מדוע לא אומרים אותו, בסיפור מופלא שסיפר הבעש"ט, וכך היה המעשה: הפריץ באחת מהעיירות שבסביבתו של רבי אליהו "בעל- שם" היה חשוך ילדים. הוא וזוגתו דרשו ברופאים, אך לשווא. הרופאים הודיעו לפריץ ולפריצה בצער שלא יהיו להם ילדים, נקודה. קרא הפריץ לראשי היהודים ורבניהם והודיע להם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא יתפללו עליו וייוולד להם ילד, יגרש הוא אותם מארצם. רבי אליהו בעל- שם ריחם על היהודים העומדים בפני גירוש והבטיח לפריץ שבעוד שנה יחבקו בן זכר. הבעש"ט הק', שסיפר לתלמידיו את הסיפור, סיפר שרבי אליהו בעל- שם ניסה לפעול למען לידת בן הפריץ "בצד הקדושה", אך לא הצליח. עד שלבסוף, פעל "על ידי השטן בעצמו" והילד נולד לפריץ ואשתו. וסיים הבעל שם טוב: "אל תחשבו שרבי אליהו קיבל שישים "פולסא דנורא". רק רצו לאבד ממנו בשמים "נפש רוח ונשמה". אך היות שמסר את נפשו למען כלל ישראל, גזרו בשמים שיתבטלו שתי תפילות שתיקן, והם "לדוד ה' אורי" בחודש אלול ו"כגוונא" בערב שבת".
וסיים רבי שמעון זעליחובר: "מקובל בידי שהרבי רבי אלימלך מליזענסק לא היה אומר בליל שבת "כגוונא", אך היה אומר "לדוד" בחודש אלול, ואילו רבי נפתלי מראפשיץ היה אומר "כגוונא", אך לא היה אומר "לדוד". גם בילקוט "אוהב ישראל" מובא שהמגיד ממעזריטש הורה לחלק מתלמידיו לומר "כגוונא" ולא לומר "לדוד", ולחלק ציווה לומר "לדוד" בחודשי אלול- תשרי, אך לא לומר בליל שבת "כגוונא".
שלושים שנה אחרי "חמדת הימים"
אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא סבר שאין לומר שום מזמור בציבור, שאינו מעיקר התפילה. מסיבה זו ההולכים בדרך הגר"א ז"ל לא אומרים "לדוד" באלול- תשרי. כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל מסביר (בשו"ת דברי יציב) כי סבו זקנו ה"דברי חיים" זצ"ל לא אמר "לדוד", מפני שהוא לא אמר שום מזמור או פרק שאינו מוזכר בגמרא, בשולחן ערוך ובכתבי האריז"ל. הגה"ק מצאנז זצ"ל מסביר שגם כך, בתפילה הרגילה והמסורה לנו מאנשי כנסת הגדולה ומבעלי הפסק והקבלה, אנו לא מכוונים דיינו, ואם כן אין סיבה להוסיף עוד מזמורים. ואלו דבריו של הגאון מצאנז: "ולזה עתה אשר בעוה"ר כשל כח הסבל וכל תפילותינו רק משפה ולחוץ, וכבר אמר רבינו קדש הקדשים רמ"ל מסאסוב, שאלמלא לא חטאתי אלא מה שאני מברך מאה ברכות בכל יום די, ומה יענו איזובי קיר, האיך לא נבוש ולא נכלם להזכיר שמו הגדול והנורא ומחשבותינו בהבלי הבלים. וזה כוונת רבן של ישראל בענותנותו הקדושה, שרק ההכרח לא יגונה מה שמוזכר בשולחן ערוך ובכתבים אין ברירה ומההכרח לומר כמו כל קיום המצות, אבל מה שאפשר לפטור ממנה- יותר טוב לכגון דידן שאין כדאין, כמו שאומרים [קודם התפלה] במי אנכי שאזכה, ואי אפשר לנו לדמות לקדושים עליונים אשר תקנו באמירתם ותפלתם בזווגי מידות הקדושות והבן.
וא"כ אם התנא האלקי הדברי חיים אמר כן, מה נוכל אנחנו יתושים לענות אחריו?! ויותר נאה לנו לקבוע שיעור קטן בשולחן ערוך לידע המעשה אשר יעשון ושלא להכשל ח"ו, ולהתבונן בהלכות תשובה, כדי שנדע על כל פנים ערך עצמינו. ולזה אצל אאמו"ר הגה"ק זללה"ה לא אמרוה, וכן בכל בתי מדרשות שנהרו אחרי מנהגי בעל דברי חיים זללה"ה, כי יותר לפנינו לכוון ולהוסיף אפילו רק אותן רגעים של המזמור לתפלה של שמ"ע, ולכוון בברכת אבות שמעכב בדיעבד על פי דיני הש"ס, וטוב מעט בכוונה".
ומסיים ה'דברי יציב': "אך אם אצליכם אנשים המכוונים באמת ולבם נכון להשי"ת ורוצים לאמור המזמור מי יעכב על ידם לומר מזמור תהלים לכבד להשי"ת ולבקש ממנו, אך לקביעות ולחיוב נאמר דברינו שאנשים כמוני די לי בזה שאוכל לכוון בקריאת שמע וברכותיה ותפלה חיובית".
הגאון רבי פנחס אברהם מיירעס שליט"א, רבה של העיר האג בהולנד ומחבר שו"ת "דברי פנחס" מספר שבשינווא ובעוד מקומות אמרוהו רק לאחר שכל התפילה הסתיימה, כדי שלא להראות שהמזמור נאמר כחלק מהתפילה. הוא כותב שבספר "דברי יוסף" אסף שיטות רבות בעניין ושם הוא הוכיח שמקור המנהג לומר "לדוד" הודפס עוד לפני הדפסת ספר "חמדת הימים", וכבר הובא בספר "שם טוב קטן" שחיבר רבי בינוש מקארטשין, שהדפיס את "כוונות האריז"ל" בזולצבאך בשנת תס"א, כאשר "חמדת הימים" הודפס באיזמיר רק שלושים שנה לאחר מכן, בשנת תצ"א. הוא מונה עוד רשימת מקורות חשובה, בהם אוזכר המנהג עוד הרבה לפני הדפסת "חמדת הימים". הרב מהאג מביא שבהגהות סידור "שערי רחמים" (של רבי חיים הכהן, תלמידו של רבנו רבי חיים ויטאל זי"ע) וגם ב"שערי תפילה" של מהר"י רקח, הזכירו את אמירת "לדוד" והאריכו במעלת אמירתו, ושכך מובא גם בסידורו של רבי יעקב קאפיל ובסידור בעל התניא. ולדבריו, אם מקור אמירת "לדוד" מוזכר בכל כך הרבה מספרי גדולים וצדיקים, (ועוד לא הבאנו חצי מהרשימה, בהם מוזכר אמירת "לדוד"), אזי בוודאי שיש לאומרו, וכל קהילה וקהילה תנהג כפי הנהוג בה מימים עברו, (ואנו הרי פוסקים כמו המשנה ברורה, שכתב לומר את המזמור בוקר וערב). העיקר שיתקבלו כל תפילותינו ובקשותינו לרצון לפני אדון כל, יתבטלו המקטרגים ונזכה לשנה טובה ומתוקה.