חגים ומועדים וימים מיוחדים
המלך!!! - מאת הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: ראש השנה
- פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:33
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 496
המלך !!!
* מהי, בעצם, עבודת ראש השנה? על מה בדיוק עלינו לחשוב, להפנים ולשנן לעצמנו בראש השנה? * מדוע אנו מנגנים מנגינות קצובות וקצביות בראש השנה, מדוע מוחאים כפיים בברסלב ומדוע הגאון מוילנא שמח שמחה גדולה בשעת התקיעות * פחד ואימה או דווקא שמחה וקורת רוח? ראש השנה מתוק מדבש או בכי חסר מעצורים? * הרב שמואל ברוך גנוט כותב לנו על תפקידנו בראש השנה, על "הסיבוב החדש של המלוכה" ועל "מהדורת 5771 של בריאת העולם", במאמר מקיף וממצה על "עבודת ראש השנה" * ועל מי ועל מה לא מתפללים בראש השנה? (על עצמנו) *
שומעים כל כך הרבה על ראש השנה, מדברים על יומיים אלו בכל חודש אלול ובעצם כל השנה, וכאשר מגיע ראש השנה אנו עומדים מעט נבוכים, לא יודעים בדיוק מהי עבודת הלב של היום, במה עלינו להשקיע, על מה צריך לחשוב ומה זה, בעצם, ראש השנה.
ננסה בס"ד לסדר את המחשבות ולהגדיר "ראש השנה" מהו, ומה אנחנו אמורים להרגיש ולעשות, בתחושה ובלב, ביומיים קדושים ונעלים אלו. הדברים כולם מבוססים על אדני חז"ל והקדמונים, חכמי ההלכה, המחשבה והמוסר .
ראשית לכל דבר ועניין היא העבודה המעשית, "רביעית הדם" שלנו. מצוות היום של ראש השנה היא לשמוע קול שופר ולכוון לצאת בשמיעה זו מצוות עשה מן התורה של תקיעת שופר. מצוות עשה של תקיעת שופר היא מרכז ראש השנה, נקודה. זוהי חובת היום. הנשים, אע"פ שפטורות הן ממצוות עשה זו שהזמן גרמא, קיבלו על עצמן לשמוע התקיעות ולמנהג הרמ"א הן אף מברכות על תקיעתן.
בנוסף למצוות תקיעת השופר, אנו מתפללים בראש השנה בכובד ראש ובכוונה עצומה, בכל הכוחות, הגוף, והנפש יחדיו. לאחר תפילת ערבית של ליל ראש השנה אנו מקיימים את ה"מנהגא דגמרא", המנהגים המובאים בגמרא בשתי מקומות, במסכת כריתות ובמסכת הוריות, לאכול רוביא, כרתי וסלקא, תמר וקרא, בהם אנו רומזים ומבקשים סימנים טובים לשנה טובה וסילוק וכילוי שונאינו ומקטרגינו. הקדמונים הוסיפו על מנהגי האכילה של חז"ל את אכילת התפוח- בדבש ("שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה") אכילת הרימון ("נרבה זכויות כרימון"), אכילת ראש של דג או כבש ("שנהיה לראש ולא לזנב") ועוד כהנה. הפוסקים, והובאו במשנה ברורה, כתבו שלא לאכול בראש השנה דברים חמוצים ומרים ופסקו הם ש"פשוט שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור לכעוס, כדי שיהיה לסימן טוב, רק שיהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים". המהרי"ל, כפי שכתב הרמ"א, כתב שישנם המדקדקים שלא לאכול בימי ראש השנה אגוזים, כי "אגוז" בגימטריא "חט(א)", ובירושלמי מובא, וגם ברמ"א להלכה ולמעשה, ש"נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה" כי "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה". כשאנו ישנים ביום זה, גם מזלנו ישן. וכתבו הפוסקים ש"והולך בטל כישן דמי". זוהי העבודה המעשית בפועל של ימי ראש השנה, יחד עם ה"תשליך" ואמירת ספר התהילים, הזהירות מחטאים ביום זה והצורך להיות שמחים וטובי לב, מתוך "גילו ברעדה" ופחד הדין, ויתר מנהגי ישראל וענייניהם- ומהי עבודת הנשמה והלב, המחשבה והמוח?
בריאת העולם במהדורה חדשה
ראש השנה הוא היום הראשון בשנה החדשה. ביום זה ברא מלך העולם את העולם (או שביום זה עלתה במחשבה לפניו לברוא את העולם, לפי הסובר שבניסן נברא העולם- ראש השנה י"א א). אך בריאת העולם לכשעצמה עדיין אינה עושה את מי שברא אותה ל"מלך". הוא יכול להיות בעל- הבריאה ושליטה. ביכולתו לקבוע, להחליט ליצור ולקנות הכל, לחרוץ גורלות ולשנות הכל כרצונו, אך ל'מלך' זה עדיין לא 'מספיק' . וזאת מדוע?
החזן מתחיל את יום עבודת ראש השנה בהכרזה בת מילה אחת, המביאה לידי ביטוי והמסבירה בדיוק את מהות עבודתנו בימי ראש השנה.
----------"המלך"!!!
בראש השנה מתחיל הקב"ה בכל שנה "סיבוב מלוכה" חדש. הרמח"ל מסביר כי בכל ראש השנה כאילו נברא העולם שוב במהדורה חדשה, מהדורת התשע"א, בלבד. 6000 "מהדורות" של עולם ישנם באמתחתו של הקב"ה ובראש השנה הקרוב תצא מהדורה חדשה, מהדורת ה' אלפים תשע"א. כל ברואי העולם עומדים בסך ומקבלים ביום זה, יום "הנפקת מהדורת העולם", תפקידים חדשים, המותאמים להם ורק להם באופן אישי, למהלך השנה הקרובה. אך בעוד שבבריאת העולם, לפני 5771 שנה, נברא העולם בחסד ומבלי שיקדמו אליה זכויות מעשי בני האדם, הרי שהבריאה של ראש השנה התשע"א תיקבע על פי מימוש התפקידים שקיבלנו לעשות בראש השנה הקודם.
בשעה שהמלך, מלכו של עולם, מתחיל שוב "סיבוב מלוכה חדש" בן שנה, יושב הוא על כסא דין ובורר אחד לאחד, אחת לאחת, את כל בריותיו בכל רחבי הממלכה. עם תחילת מחזור המלוכה החדש צריך לדעת ולהחליט מי חשוב לכתר המלוכה ומי מפריע למלך, לנסיכי הכתר, לעיר המלוכה ולמדינה כולה. ישנם כאלו שמילאו את התפקיד שהטיל עליהם המלך בראש השנה שעבר וישנם שמילאו אותו רק למחצה, לשליש או לרביע. כעת יושב לו המלך על כסא המשפט שלו, מביט בספר הזכרונות, בו נרשם איפה היינו ומה עשינו במהלך השנה החולפת, והוא כותב וחותם, סופר ומונה, זוכר הכל ויודע הכל, ומחליט. מחליט האם אברהם או משה, חיים מנחם ודוד או רוני, שולמית ושרית, עדינה ולאה ושירלי, ג'ורג' או עבדול, יאנג וריצ'ארד, זכאים לקבל תפקיד כזה או אחר לשנת המלוכה הקרובה, איזה תקציב יהיה טוב לתפקידם החדש, מה גודל המשרד לו הם יצטרכו, האם תפקידם דורש סביבה משפחתית חמימה או שמא דווקא כדאי להקשות עליהם קצת, או הרבה, במחלות שפעת וחום, באוברדרפט גדול, בלחצי חברה ומשפחה, ידידים או משרה.
לא רק במלכותו של הקב"ה עושים כך. כך עושים כל מלכי עולם (שתפקידם וצורת תפקודם נשכח מאיתנו בעידן של ביטול המלוכה והמעבר לשלטון דמוקרטי). הגר"ח פרידלנדר מצביע על כך כי למשל מצאנו אצל פרעה, שיום הולדתו נחשב אצלו ליום חידוש המלוכה. ומה הוא עשה באותו יום? פרעה בחן ביום חידוש המלוכה את כל עבדיו, לפי אמת- המידה של מילוי תפקידם והאם כדאי או אפשר, איך ומתי, להטיל עליהם תפקיד חדש בשנת המלוכה הבאה, או האם אין להם זכות קיום לנוכח כשלונם במילוי תפקידם הממלכתי. לפי מבט ממלכתי זה נראה היה, לפחות בעיניו של פרעה המלך, חטאו של שר האופים כפשע כבד, כי אחריותו כמשרת הישיר של המלך היא כבדה, ועל רקע זה גם ההזנחה בניפוי הקמח על ידי אחד מפועליו רובצת בחומרה על האחראי הישיר כלפי המלך. לכן ביום מכריע זה, של חידוש "סיבוב המלוכה", גזר המלך גזר דין מוות על שר האופים. לעומתו, סבר פרעה ששר המשקים אינו אשם בכך שזבוב התעופף לו מהאי- שם ונפל בדיוק בתוך כוס המלך. פרעה התבונן, בחן את יכולותיו של שר המשקים וקיום המטלות שהוטלו עליו בעבר. הוא ראה ששר המשקים פעל יפה, ולכן השיבו המלך למשרתו.
"המלך" הוא בעצמו "המשפט"
הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בספרו "שפתי חיים" והגר"ש וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" מצביעים יחדיו, כשני נביאים המתנבאים בסגנון אחד, על דבריו המופלאים של האבודרהם. אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים, בברכת "השיבה שופטינו": "המלך המשפט". לכאורה, בעברית תקנית, היה עלינו לומר "מלך המשפט" ולא "המלך המשפט". הלא כן? ומסביר האבודרהם בשם הראב"ד, כי הכוונה ש"המלך שהוא עצם המשפט".
משפט הקב"ה אינו משהו שולי או צדדי בהוכחת מלכותו. אלא הוא הוא המלוכה עצמה. המשפט של ראש השנה לא נועד לשפוט אותנו על חטאי השנה החולפת. כלל וכלל לא! משפט ראש השנה נועד לבטא את המשך מלכות ה' בעולם, את "פתיחת סיבוב המלוכה החדש", הכולל חלוקת תפקידים חדשה, משאבים ותקציבים, חיזוקים ואפשרויות, כל אחד לפי המיטב והמירב שהצליח להשיג ב"סיבוב המלוכה הקודם", של שנה שעברה. ומה מוטל עלינו בראש השנה? להמליך את הקב"ה עלינו. והכיצד? בתפילה, בדיבור, במחשבה ובלב, בהחלטה נחושה על הלהבא ובחרטה על העתיד.
מכירים בסמכותו של ה"בוס"
לאחר המילים הגבוהות, נפשט אותם בעברית צחה ומדוברת. נעצום עיניים לרגע ונראה אסיפת עובדים במפעל ליצור ברגים, אסיפת מורות בבית הספר, אסיפת שרי המלוכה בטרקלינו האישי של המלך או אסיפת חירום במשרד מנהל חברת "יהלומי הבורסה". כל אחד מאיתנו יכול לעצום את עיניו ולדמיין את הסיטואציה העדיפה והקרובה אליו, מחיי היום- יום שלו, בעבודה או בבית הספר, במשרד או בכולל, ובכל מקום שהוא, בו מתכנסת לה אסיפה בכדי לייעל את המערכת, לבדוק אותה ולראות כיצד ניתן לשפר אותה, מה חסר בתפקוד שלנו וכיצד אנו יכולים לתפקד טוב יותר.
ראשית, על כל משתתף באסיפת הייעול לדעת, לחוש ולהרגיש בשביל מה הוא הגיע לכאן, לעבודה הזאת, בכלל. זוהי נקודת הפתיחה בכל דבר ועניין. אברך כולל צריך לדעת ולחוש שהוא הגיע לכולל בכדי ללמוד. מורה ור"מ צריכים לדעת כי הגיעו לישיבה בשביל ללמד בחורים ולקדם אותם. מזכירה צריכה לדעת שהיא מגיעה למשרדה בכל בוקר בכדי לטפל בכל נושא הנכלל תחת הכותרת "מזכירות" וברוקר בבורסה צריך לדעת ולהרגיש ששכרו אותו לעבודה בשביל למכור כמה שיותר מניות במחירים טובים. אם העובדים הנ"ל מגיעים למקום עבודתם בשביל לפטפט/ לאכול/ לחייך/ לשיר/ להשתעמם וכו' וכו', הרי שהדלת היא זאת שצריכה להראות להם את פניה, והכוונה לצד החיצוני של דלת היציאה...
לאחר שהפנמנו היטב לשם מה הגענו לג'וב הזה, עלינו לדעת מיהו הבוס. האם אנחנו הם אלו שאמורים לנהל את העניינים, או שישנה היררכיה מסודרת של קבלת החלטות. מה הם הסמכויות שלנו, למי יש סמכויות גבוהות יותר מאיתנו, מה מותר ומה אסור לנו לעשות בעבודתנו ומי, בעצם, קובע לנו מה ואיך לעשות.
בראש השנה, בשעה שאנו עומדים בתפילה וגם במשך כל היומיים הללו כולם, בכל רגע פנוי למחשבה, אנו צריכים לשנן לעצמנו, לתוככי לבבנו, כי אל הג'וב הזה, התפקיד בן 120 השנים עלי אדמות, נבחרנו בכדי למלא את רצון המלך, לקיים ולשמור על תרי"ג מצוותיו, להידבק בדרכיו ולחנך את ילדינו גם הם במתכונת זו. אנו עומדים בתפילה ומכריזים, בקול רם או בשקט, אל העולם החיצון ובעיקר אל עצמנו: "אתה, הקב"ה, המלך שלנו. אתה הוא מלך העולם. אתה הוא המלך השולט בכל מכל כל ואתה הוא השליט הבלעדי שלנו בעצמנו, של גופנו ונשמתנו, של מחשבותינו ושל מאוויינו, של הורינו ושל ילדינו, ושל כולם, בעצם".
ומה אומרת השליטה והמלוכה הזאת, מבחינתנו? "שאנחנו נעשה את רצונך בלבב שלם, נקבל על עצמנו את מלכותך המוחלטת, האבסולוטית, ונעשה את הכל בכדי למלא את התפקיד החדש שאתה מתכוון להטיל עלינו בשנה החדשה".
המלכה בשלבים
סדרי ההכרה ב"בוס" שלנו, במלך שלנו, במלך העולם כולו, באים בשלבים, האופפים את כל סדרי התפילה בימי ראש השנה. אנו ממליכים את הקב"ה עלינו שלב אחר שלב.
בתחילת תפילת מעריב של ליל ראש השנה אנו פוצחים בתיאור מעשי הבריאה של האלוקים, אשר "בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים, מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו", וכן הלאה והלאה. כשאנו מסיימים לחוש ולהבחין במלכותו של מלכנו על הבריאה וסדריה, עולה ומתפרצת לה מקרבנו הקריאה- הבקשה: "א-ל חי וקיים! תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד!" כפי שאנו הבחנו וגילינו את מלכותך על הטבע בבריאה כולה, כך אנא, מלכנו, מלוך נא גם אלינו, לתמיד!
בהמשך התפילה אנו משננים לעצמנו בהתפעלות כי המלך שלנו אינו סתם כך מלך עריץ ומרושע, חלילה. אלא מלך האוהב אותנו באופן אישי, מלך החפץ בטובתנו ובשמחתנו, מלך שהעניק לנו אהבה אין קץ, עולם קסום ומתנה מקסימה ויקרה, הטובה שבמתנותיו, "תורה ומצוות, חוקים ומשפטים אותנו לימדת". ולכן, אבא יקר, מלך נאמן ואהוב, בגלל כל הטוב והשפע האין- סופי הזה, "על כן, ה' אלוקינו, בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך". מלכנו! אנו רוצים את ספר החוקים שלך!
לא רוצים לבלוט!
בהמשך, בקריאת "שמע ישראל", אנו מתייצבים כולנו כאומה אחת. האומה הישראלית כולה ניצבת בגאון ומכריזה "יחי המלך". אנו לא באים כיחידים וכאחדים. אנו ממליכים את מלכנו יחדיו, כולם ביחד, ומודיעים לכל העולם כולו כי "ה' אלוקינו ה' אחד!".
כאשר אדם רוצה לייחד את עצמו, הוא משתדל להתבלט ולהוכיח שהוא שונה מהאחרים. אך כאשר אנו לא רוצים לייחד את עצמנו אלא את מלכנו, אנו לא "סופרים" בכלל את עצמנו, אנו מתאחדים כולנו תחת הרצון היחיד, להמליך את מלכנו. וכך, בשאיפה אחת של המלכת הקב"ה, מתאחדים כולנו תחת ההכרזה היהודית בת האלמוות: "שמע ישראל! ה' אלוקינו! ה' אחד!".
נכון, עיקר מחשבותינו ומאוויינו נתונים לתחושה ולתפילה, להחלטה ול"קבלה", שאנו ממליכים את המלך עלינו באופן אישי, רוצים לציית לו ומבטיחים למלא את תפקידנו השנה ביתר שאת. אך יחד עם זאת אנו כה אוהבים את מלכנו, עד כי אנו מבקשים ומתחננים שהעולם כולו יכיר במלכותו של ה'. אנו עומדים בתפילה ומבקשים ש"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה!".
ובשביל לחוש את תחושת המלוכה הזאת, עלינו לפחד מהמלך. לכן אנו מבקשים ממנו בתחילת תפילת שמונה עשרה של ראש השנה ש"ותן פחדך ה' אלוקינו". אנא אבא, תן לנו מתנה ששמה "פחד". כך, על ידי הפחד ממך נדע ונרגיש שאתה מלכנו ואנו עבדיך. אז אנא, תן לנו ולו מעט פחד ויראת הדר גאונך, כדי שנפחד ממך, וכך נמליך אותך עלינו.
ההמנון ומחיאות הכפיים של ברסלב
קראנו לא אחת את תיאורי המלכת מלכי אירופה. המליונים גדשו את הרחובות הסמוכים לכיכר הארמון. הדגלים קישטו כל עץ רענן, מאות מתופפים תופפו ומאות מחצרצים חצרצו. ואז, ברגע ההמלכה, נשמעה שאגת "יחי המלך" וטובי המנגנים, בשיתוף העם. פצחו יחדיו בשירת המנון המלוכה. סדרות שלמות של שירים וסימפוניות נשמעו בחלל והמלך הוכתר בשיר ובדמע, בתופים ובמחולות וגם ברגעי דומיה ושקט.
אם נשים לב ונפקח אוזניים ניווכח לחוש שכל תפילות ראש השנה ויום הכיפורים מורכבות משפע של סדר שיר ומנגינה. בברסלב מוחים כפיים בדבקות בעת אמירת "המלך" ובאומן, כשעשרות אלפים מוחאים כפיים יחדיו, זה נשמע המלכה אדירה ומופלאה, שאגתם של ההמונים, הקוראים בלב אחד: "יחי המלך".
בכל ריכוזי האשכנזים נפתח יום התפילה בראש השנה במנגינה אחת, שבסיומה קורא הכרוז- שליח הציבור- "המלך". בהמשך ממשיך הכרוז המלכותי וממשיך לומר את דברו, והקהל כולו עונה לו במנגינת המלכה קצבית, נרגשת וחדורת פחד מלוכה ויראת כבוד. כך ממשיכה לה כל התפילה, תחת מסדר ההמלכה השנתי, במנגינות קצובות ומדודות, בעליות בסולם הנגינה ובירידה אליה וממנה. כך ממליכים מלך בעולם כולו, כך ממליכים גם מלך בשמי שמים, "מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא".
שמחת הממלכה
ומתי בדיוק, בכל שלבי טכס ההמלכה, המתמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים של ראש השנה, אנו מכריזים את קריאת "יחי המלך"? מתי בדיוק, באיזו שעה, מניחים את הכתר על ראשו של המלך ואנו מקבלים על עצמנו באמת ובכל לב את מלכותו? מתי מתרחש לו הרגע המאושר הזה?
אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא היה שרוי בשעת תקיעות השופר בשמחה גדולה ובהתרוממות רוח, באומרו כי כעת, בשעת תקיעת השופר, אנו ממליכים את הקב"ה עלינו. שעת המלכתו של אבינו מלכנו הינה שעה נפלאה בעבורנו, רגע של התרוממות ושמחה מיוחדת. מי הוא מלכנו? הקב"ה! אבא שלנו! אנו מקבלים כעת את עול מלכותו ואנו שמחים על כך בשמחה רבה ועצומה!
כולם אומרים מיד אחרי התקיעות את הפסוקים הבאים: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון", "בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו". לא פסוקים של צער, לא פסוקים של בכי, חלחלה או מורא, אלא דווקא פסוקי שמחה וגיל, שנראה שנלקחו מפסוקי שמחת תורה. וזאת מדוע? כי אנו ממליכים שוב מחדש את מלכנו אהובנו!
ראש השנה הראשון של החוזרים מגלות בבל לירושלים. המונים נאספו כאיש אחד ברחוב שלפני "שער המים". עזרא הסופר קורא את דברי ספר התורה והעם כולו גואה בבכי חסר מעצורים, מכים על חטא על חטאיהם, על כך שעברו על דברי ספר התורה. ואז פונים אליהם נחמיה, עזרה הכהן הסופר והלווים "המבינים את העם", ואומרים להם: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו!- כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו! כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, א- יב).
"בראש השנה אין מאריכים בתפילה יותר מידי, שאין להתענות בו עד חצות כמו בשאר ימים טובים. ואין לבכות בראש השנה, כמבואר בספר עזרא "אל תבכו". והקפיד לנגן הקדיש שאחר מוסף, לכבוד יום טוב"... (מעשה רב, הנהגות הגאון מוילנא זללה"ה).
לפי דעת הגר"א, אין לבכות בראש השנה. ראש השנה הוא "יום טוב", יום של שמחה, בו אנו ממליכים את הקב"ה. נכון, האריז"ל קבע שצריך לבכות בראש השנה, ואדם שאינו בוכה בראש השנה הרי נשמתו פגומה. נכון, שגם תלמידי הגר"א לא קיבלו את דעת רבם בעניין זה ובכו גם בכו הם בראש השנה (כפי שכתב לי הגה"צ רבי שריה דבלצקי שליט"א). אך כבר הסביר את האי- סתירה שבדבר, בספר "אור חדש" להר"ש מלאצן זצ"ל, ואלו דבריו המתוקים: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הגר"א מיירי במי שהביא את עצמו לידי בכיה, כמו אלו החזנים שמשתדלים לעורר את העם לבכיה בשעה שאומרים בפיוט "ונתנה תוקף" וכדומה, וזה אינו נכון. אבל מי שבוכה בעצמו מרוב דביקותו בהקב"ה, זוהי ודאי מידה טובה!".
מצד אחד, פחד המשפט וחרדת הדין הנורא- הוא בסיס איתן בעבודת ימי ראש השנה. רק אנשים קטנטנים בשכלים ותינוקים בנשמתם אינם מפחדים בראש השנה, ביום בו מחליטים האם יחיו או ימותו, האם ילדיהם יחיו או ימותו וכיצד תיראה השנה שלהם בכל נושא ועניין. אך מנגד, מצד שני, אנו מאושרים ושמחים שאנו ממליכים ביום זה עלינו את אבא שלנו, את מלכו של עולם.
נפסק ב"שולחן ערוך" שבראש השנה עלינו לאכול דווקא דברים מתוקים. התקיעות צריכות לעבור עלינו בשמחה ועלינו ללבוש בגדים יפים וטובים. כי אכן כן, אנו ממליכים את מלכנו עלינו!
---ורגע, כיצד ניתן לשלב פחד ואימה מצד אחד ושמחה וגילה מצד שני?
אכן, כבר אמרו החכמים שרק יהודים מסוגלים לשלב בין שני הניגודים הללו. לשמוח מצד אחד, להיות בטוחים וסמוכים שאבינו מלכנו יוציא את דיננו לטובה ולברכה, אך גם לפחד, לרעוד מפחד, מצד שני. היצירה המופלאה הנקראת "יהודי" מסוגלת להצליח לשלב את שתי התחושות הסותרות- לכאורה יחדיו. נסו והיווכחו לראות...
לא נכנסים לפרטי- פרטים
בהיותי בחור צעיר לימים ניגשתי בערב ראש השנה אל המשגיח, הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א ושטחתי לפניו את התלבטויותי בדבר ה"קבלות" לשנה החדשה. כיצד להתמודד ואיזה מינון ראוי לקבל על עצמי לתקן את מעשי ולהתקדם בנושא פלוני ואלמוני. הביט בי המשגיח ופסק: "בראש השנה לא מקבלים "קבלות" על נושאים פרטיים! "קבלות" שכאלה מקומם ביום הכיפורים! בראש השנה אנו מקבלים על עצמנו קבלה כללית, להיות עבדי המלך. לעשות את רצונו, בדיוק איך שהוא רוצה מאיתנו! ראש השנה אינו יום של תשובה וחרטה על העבר, אלא יום של חיבור בינינו לבין מלך העולם!"
ראש השנה היו היומיים הראשונים של "עשרת ימי תשובה", אך לא מצאנו שום אזכור לתשובה, וידוי וחרטה בתפילות ראש השנה. לדעת הקדוש האריז"ל (ב"שער הכוונות) כלל לא מזכירים ב"אבינו מלכנו" את המילים "חטאנו לפניך". חטאים, כך פסק האריז"ל, אין מקומם בראש השנה. עליהם אנו מתחרטים ביום כיפור. לא כעת.
גישה זו, אותה שמעתי, בהפתעה גמורה, בגיל 16, מהגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, היא גישתם של חכמי התורה והמוסר לדורותיהם. "ראוי לימי התשובה שיתחילו בתשובה כללית של קבלת עול מלכות שמים בשמחה אמיתית" מסכם מורי המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל את פרקי "ראש השנה" שלו- "ואחריה תבוא התשובה הפרטית על החטאים, שהכפרה עליהם תהיה ביום הכיפורים".
הזוהר מלגלג על 'נביחות הב -הב'
ידועים דברי הזוהר הקדוש, המלגלג והמזלזל באותם יהודים העסוקים בתפילות ראש השנה ומבקשים על עצמם, פרנסתם ועיניהם הפרטיים. הזוהר הקדוש משווה אותם לכלבים, הנובחים "הב הב", והוא גוער בהם ומבקשם לשוב הביתה, אל המטרה האמיתית ולהתפלל בראש השנה על התכלס', על גילוי השכינה וריבוי כבוד שמים בעולם.
למרות שכולנו נידונים בראש השנה על חיים ומוות, בריאות ופרנסה, הרי שבכל נוסח תפילות שמונה עשרה של ראש השנה בכלל לא הוזכר שום אזכור לתפילה על חיים וכתיבה בספר החיים. רק בתקופה מאוחרת יותר, בזמן הגאונים, חידשו הם להזכיר בתפילת שמונה עשרה 4 בקשות קצרות של "זכרנו לחיים", "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים", "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה". תפילות שמונה עשרה הן כה ארוכות, אך אין בהם שום תפילה על החיים שלנו, כלום!!!
לפני 16 שנה אמר לי מורי המשגיח הישיש הגה"צ רבי גדליה אייזמן שליט"א, שציין במהלך שנה זו את יום הולדתו המאה, עד מאה ועשרים (לפחות...), כי "בישיבות נוהגים שלא להתפלל בכלל בראש השנה על החיים שלנו ועל הבקשות הפרטיות שלנו. בראש השנה מתפללים עבור כבוד המלוכה, כבוד שמים בעולם וכבודם של הכלל- ישראל". ור' גדליה הוסיף בחיוך גדול: "אם אתה רוצה להתפלל על שידוך טוב, אל תתפלל על כך בפירוש ואל תבקש בבירור על זה בראש השנה. רק כשאתה אומר "שים שלום טובה וברכה" ב"שמונה עשרה", תכוון ש"אין טוב אלא אשה"...
בראש השנה אנחנו לא עסוקים בכלל בעצמנו, בחיינו או בחיי ילדינו והורינו. בראש השנה אנו טרודים, חושבים, עסוקים ומתפללים אך ורק על המלך האהוב שלנו, מלכותו והתפתחותה, התפשטותה וכפייתה על פני היקום כולו.
וכך כותב הגה"צ רבי שלמה ברעדווא שליט"א בסוף פרק "יסוד תפילת ראש השנה" שבספרו "ימי רצון": "והנה אם נשאל את פיו של איש המון העם כמה ימים לפני ראש השנה על מה הוא דואג ולאיזה דבר הוא מקווה בראש הנה, רוב העולם ישיבו כי הם דואגים ומקווים לזכות לכתיבה ולחתימה טובה, חיים של בריאות ופרנסה טובה ונחת. אך עובד ה' באמת, אם נשאל את פיו על מה הוא דואג ומקווה לקראת ראש השנה, הוא ישיב: "יש לי עבודה גדולה וקשה מאד בראש השנה, לעבוד את מלך מלכי המלכים, להגיד לפניו מלכויות, זכרונות ושופרות בלב שלם, להתעורר לתשובה שלמה על ידי קול השופר ולהתפלל מעומק הלב שתתפשט ותתעלה כבוד מלכותו יתברך בכל העולם כולו, ואני דואג מאד שלא אחסיר כלום מעבודה גדולה זו, ואני מקווה מאד לקיים עבודה זו בשלמות, כעבד לפני אדונו, ולהקריב את עצמי לפני הקב"ה".
והגר"ש ברעדווא שליט"א מסיים: "זאת אומרת, שהאדם הפשוט דואג- "מה ייתן לי ה' בראש השנה", ואילו עובד ה' באמת דואג: "כמה אזכה לעבוד את מלכי בראש השנה"...
הדברים גבוהים ורחוקים מאיתנו?? יתכן. אך שלפחות נדע להיכן עלינו לשאוף ולנסות להגיע, אולי אפילו בראש השנה הנוכחי. ואם לא, אז בסייעתא דשמיא, בראש השנה הבא.
הנשים מגדלות את נסיכי הממלכה
ולסיום, נקודה קטנה שחשבתי שצריך לכתוב עליה, הנשים בראש השנה:
הבעל מגיע בליל ראש השנה, עיניו אדומות ותפוחות מבכי מהשיחה השנתית האינטימית עם מלכו ואלוקיו, ואילו האישה עסקה עד לרגע זה בהרגעת הזאטוטה, שדרשה בתוקף ביסלי יחד עם צ'יטוס. האב שב להפסקה חפוזה בת 13 דקות, קידוש וחליצת עצמות, חיוך קטנטן ושוב לבית הכנסת, אל שמיעת התקיעות דמיושב, ואילו אמא טרחה בשעתיים האחרונות להכין פעקאלאך של ממתקים לתפילת מוסף, לסדר קוקיות, להפריד בין הניצים במריבה העכשווית, להכין שוקו חם שחציו נשפך על הרצפה וגם להתפלל במהירות את כל תפילת שחרית.
והאמת היא, שאמא עושה את רצון מלכה בדיוק נכון, לא פחות מאבא, הנפגש כעת עם מלכו בהיכל התפילה. אבא, ראש המשפחה, נלחם כעת כאריה על מצב המשפחה כולה בשנת התשע"א, ואמא שומרת ומטפחת עכשיו את נסיכי הכתר, את הבנים הקטנים של המלך, מלך מלכי המלכים ב"ה, בתוך הבית פנימה.
ליל התקדש יום כיפור, בין "כל נדרי" לתפילת מעריב, והרב מבריסק, מרן הגאון רבי יצחק זאב זצ"ל, יוצא לטיולו היומי, על פי עצת הרופא. בכל ערב יוצא הבריסקער רוב אל טיולו הנחוץ לבריאותו האיתנה, כי כך הוא רצון ה' יתברך, שיהודי ישמור על הבריאות שלו. גם הערב, ליל התקדש היום הקדוש בשנה, צריך הרב לשמור על בריאותו ואין שום סיבה שהטיול היומי לא ייצא היום אל הפועל.
בבריסק, על פי מכתב של מרן הגרי"ז זצ"ל לבניו, עובדים קשה מאד בחודש אלול. מתאמצים, טורחים, מתייגעים. על מה? על חיפוש אתרוג מהודר ולולב מהודר לחג הסוכות. ברופשיץ ישבו תלמידיו הגדולים של רבי נפתלי זצ"ל מרופשיץ, בימי עשרת ימי תשובה, והכינו בנחת רוח ובכובד ראש... קישוטים לסוכה.
כי הרופא אמר שצריך לטייל כל ערב, ובכלל "כל ערב" נכלל גם יום כיפור. כי סוכות בפתח, ומצווה היא לדאוג לארבעת המינים מהודרים בתכלית ההידור, אז הזמן הראוי לקיום המצוות הוא, כמובן, חודש אלול. ואם יש עניין ומצווה ב"זה קלי ואנווהו"- התנאה לפניו במצוות", אזי גם "עשרת ימי תשובה" הם זמן ראוי להידור מצוות. ואם הילדים שלנו צריכים לאכול, לשתות, לשחק, לקבל ממתקים לכבוד יום- טוב. אם צריך לסדר להם את הקוקיות ולהגיש בגדים ולהכין שוקו חם ודוריטוס, אזי זהו רצון ה' יתברך, מלכנו ואלוקינו, ואנו עומדות מוכנות לקראת התפקיד המופלא הזה, גם בראש השנה עצמו וגם בכל מהלך השנה הבאה. רק אבא יקר, תן לנו בבקשה כח וחשק, בריאות, חן וחסד ופרנסה טובה, שכל טוב ועוד כוחות ועוד כוחות, כדי לגדל בשבילך את הנסיכים הקטנים שלך ושלנו.
--- ושנזכה כולנו להמליך באהבה את מלך העולם עלינו!
מסגרת 40 שנה לפטירת המשגיח רבי אליהו לאפיין זצוק"ל, בעל "לב אליהו"
"חיהלה'! ימים נוראים ולא הרגשתי!"
השבוע, בכ' באלול, חל יום פטירתו הארבעים של המשגיח הנערץ, קדוש עליון, רבי אליהו לאפיין זצ"ל, מנהל הרוחני של "כפר חסידים", ובעירנו נערכה לזכרו עצרת התעוררות בישיבת אברכים 'בית אליהו'. הנה סיפור אחד קטן על המשגיח, שזכה ל'גילוי אליהו'. נכדו ר' אברהם דב פינסקי סיפר כי חולשתו של סבו הגדול החלה שנתיים לפני פטירתו, מיד לאחר יום כיפור. בדרך כלל הוא שב מירושלים יום- יומיים אחרי יום הכיפורים ובאותה פעם שב הביתה בפנים חיוורות ביותר והוא התלונן על פצע כואב מאד בגופו. דבר נדיר היה שר' אלה גונח מייסורים והפצע המוגלתי היה נורא ואיום, כואב לאין שיעור. לאחר מספר ימים ניקזו הרופאים מהפצע כחצי ליטר מוגלה, ומאז נחלש ר' אלי'ה. "אמי ע"ה התלוננה בפניו בכאב ושאלה: "אבא! הרי פצע כה חמור לא מופיע ביום אחד! מה קרה לך, אבא? איך לא הרגשת שמתפתח אצלך כזה פצע? למה לא שמת לב?!"
ור' אליהו השיב לבתו, בלחש, מתוך ייסוריו הקשים והאיומים: "חיהלה'! חיהלה'! היו ימים נוראים ואני לא הרגשתי כלום! איך את חושבת שארגיש משהו כזה בתוך הימים הנוראים?!".