מאמרים

מנוחת אמת ואמונה

מנוחת אמת ואמונה

בני אדם אוהבים לנוח, מחפשים ותרים אחר מנוחה, וישנם כאלה הטסים למרחוק על מנת למצוא שם את מנוחתם, מבזבזים כסף לרוב לבילויים, למשחקים, בתי מלון, נדודים באתרים שונים, ולזאת קוראים מנוחה ונופש. אולם נעמיק, מה יש בכוחם של פתרונות "מנוחה" מעין אלו כדי להסיר דאגה וטרדה מלב איש, מה יש בכוחם לשמח את הנפש בשמחה ערכית, הלא גם אם בשעת הבילוי ישנה הרגעה כלשהי, הרי שלאחר שעברו עיתות הנופש, חזרה הריקנות למקומה, ועימה טרדות החיים עם כל האכזבות ועגמת הנפש הרצופה המתלוית אליהם במהלך הרדיפה להשיג ערכים נפסדים של עניני עולם הזה. 

אם כן, הבה נשאל את עצמו: נטרדים אנו, מתעיפים, מתאכזבים, מתמרמרים, וכשכבר קצה הנפש מלסבול את עול החיים, הולכים להינפש ולבלות כביכול, ורואים בזה מנוחה ופתרון, ולאחר מכן שוב חוזרים לעמל וטרדת הנפש במהלך החיים השוטפים, ושוב כאשר קצה נפשנו בעמל החיים, מחפשים ותרים אחר מנוחה דמיונית שאינה אלא כבריחה מהבעיה ולא פתרון לבעיה. 

הלא דומים אנו בזה לאישה הרה המתיסרת בציריה, ולשם כך מחליטה לברוח ולהינש, היועיל לה?! הלא בורחת היא עם ציריה שנושאתם עימה.

אם כן, אימתי וכמה, אפוא, נמצא פתרון למנוחה אמיתית הנדרשת לגופנו ונפשנו? 

ובכן, מנוחה זו ניתן לנו להשיג במשך שביעית מימי חיינו, המתחלק יום לשבוע מדי שבוע, וזו מנוחה במתנה, ללא התחיבות שום הוצאה. הוצאות שבת אינם מן המנין הקצוב לאדם בראש השנה, ואת כל אשר יוצא לענג את השבת – יקבל בהחזרים מבורכים. 

מנוחה זו אינה פיזית בלבד כאמור, ולא זו מטרתה, אלא זו מנוחת הנפש מעמלה ויגיעה. נפשנו שואלת ומתחננת לשוב ולהתקשר עם מקורה, הלא הוא יוצרה ובוראה, וכאמרנו בכל יום: אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי. ביום זה מתעלית הנפש ומתחדשת כבריה חדשה בהשפיע עליה כוח רוחני המכונה בפי חכמינו זכרונם לברכה: "נשמה יתרה". זוהי הזרמת מנוחה רוחנית לנפש להשרות עליה שלוה ורוגע אמיתי, ותוך שמתישבת היא בדעתה, נזכרת היא במה שנשכח ממנה, הלא היא ההתמודדות עם משימתה התכליתית שלשם כך באה לעולם. בהשראת נשמה יתרה זו על הנפש, מקבלת היא משנה כוחות בהיזכרה בתוך תוכה כי בת מלך היא, ותפקיד חשוב ונכבד נועד לה בתוך עולמה. ובהזכרה את מוצאה ומקורה ואת תפקידה, מיד נעשים מזעריים בעיניה כל אוצרות תבל וחמודי עולם, ונחשבים לאפסיים לערך שמחתה ואושרה בהיזכרה כי תפקיד חשוב ונכבד נועד לה, שאין לו שום ערך ודמיון בעולם מטעה זה, וכי הישג יעודה הינו בהחלט בהישג ידה, כי לא היה חסר להשיגו – אלא מפאת השכחה וטרדה, וכשנסתלקו אלו – מיד שבה אליה רוחה לרדוף אחר מה שנצטותה מיוצרה – מצוות ומעשים טובים, ובהם תיכף רואה את סיפוקה, הצלחתה ונצחונה במשימה שהוטלה עליה. 

ואזי, מנוחתה האמיתית הושגה, ומנוחה זו שורה עליה גם כשהיא בעמל כפים, כי עמלה מעתה אינו אלא עמל כפיים, ולא עמל נפש. הידיים והרגליים עמלות – אולם הנפש שלווה ומוצאת את מנוחתה גם בגוף העמל והיגע, כי בכך שמחה היא בחלקה, אינה מעריכה את ערכי העולם הנפסדים לשיטרידו אותה בקרבה ערכים חשובים ויקרים בהישג יד, ואין בהעדר הישג ידה את ערכי העולם הנפסדים להכריע את מצב רוחה, אחר שבהישג ידה נמצא רגע רגע מלא חופניים ערכי עולם הבא, שהמה פניני התורה והמצוות. 

זאת ועוד, 

ביום זה שבה הנפש למקור תענוגיה קודם בואה להאסר במכלאות הגוף בעולם הזה. ביום זה מתקשרת היא עם מקור מחצבתה – מחצב הנשמות ממנו חוצבה, שהרי השבת מעין עולם הבא, ואין לשער את עונגה ואושרה ביום הזה, כשהגוף לא מפריע לה להתנתק מכבליו ולשוב להרגשת מעין נועם שהיתה רגילה בו קודם בואה לעולם שאיננה בו כי אם כאורחת המבצעת משימה, ומקום מגוריה וישיבתה בו אינם כלל קבע. ואם בכל השבוע צריכה היא להילחם ולהתמודד עם הגוף על מנת שיטופוף לה מעט מעין ענגיה מעולם ממנו באה, הרי שביום שבת, בהסתלק המחיצות והמסכים, יושבת היא ומבטת בזיו השכינה באין מפריע.