זכרון ילדות

הרב ש. ב. גנוט שליט"א

 

במוצ"ש הקרוב יציינו רבבות בני התורה את יום הזכרון לאביהם וליבם של ישראל, מרן רבינו בעל 'אבי עזרי' זי"ע. יכלה הזמן ולא יכלו סיפורי ההוד והמופת על כלל מעלותיו של רבינו הגדול זי"ע, אך אולי עדיין ניתן להוסיף,  לגעת בבליל הזכרונות ולא לשכוח, כי הרי אי אפשר, איך אפשר לשכוח.

הזכרון הראשוני, אולי קצת מפתיע למי שלא חווה זאת בעצמו כילד באותה תקופה, הוא שהיתה לנו תחושה שמרן זי"ע... הוא סבא שלנו. רבן של כל בני הגולה, האיש שכל עולם התורה והעולם היהודי מונח על כתפיו, נתפס בעינינו הילדותיות שהוא ה'סבא'. כולנו זוכרים כיצד מרן זצ"ל הושיב את הילדים הרכים על ברכיו, וההרגשה היתה טבעית לחלוטין, כמו אין דבר פשוט מזה, שגדול הדור מרים זאטוט ומושיבו על ברכיו, כסבא לנכדים. בכל פעם שהיינו מבקרים בבית רבנו זי"ע, היה ניגש ונותן לתוך ידי סוכריה או דבר מתיקה. זה היה דבר מצוי ורגיל, והילדים מאד אהבו לבוא אליו. לא אשכח, שילד בן גילי, בנו של אחד ממרביצי התורה הנודעים בימינו, סיפר לי אז בגאווה שאינו אוכל את הסוכריה, אלא מניח אותה בתוך המרק של שבת, כדי שכל המשפחה תוכל לזכות לטעום מהסוכרייה של מרן זי"ע... הוא כנראה הבין היטב ממני את עומק טעמה של הסוכריה...  רוב הילדים הרגישו קירבה בלתי רגילה אליו. ילדים לא מעטים העזו להיאחז בסטנדר של מרן, ומרן פשוט נידנד אותם כדרך משחק. כידוע בזמן סעודה שלישית, בשעת רעוא דרעוין, היכל הישיבה היה שרוי בחושך עד צאת השבת, ומרן זי"ע היה יושב ומשנן דברי מוסר בקול מעורר, ומנדנד את הסטנדר כדרך לימודו. אחד הילדים עמד שם עם חבירו ועלה ברגליו על רגלי הסטנדר בצד הקדמי, אחז בידיו בחלק העליון של הסטנדר וראש הישיבה, שהתנדנד תוך כדי לימוד המוסר, נדנד אותו מעלה ומטה. לאחר מספר דקות לחש לו ראש הישיבה: 'עכשיו הגיע התור של החבר שלך'... וכך היה, החבר אחז בסטנדר וראש הישיבה נדנד אותו מעלה ומטה, בעודו ממשיך להתרכז בספר המוסר שלפניו... 

אנו התגוררנו  באזור מרוחק יותר בבני ברק. אך התפללנו בישיבה בכל ראש השנה ויום כיפור. לילדים הקטנים לא היה מקום רשמי בפוניבז' והצטופפנו ליד מקומו של מרן זצ"ל, ליד ארון הקודש המוזהב. היתה זאת חוויה אדירה, לעמוד כל התפילה ליד רבן של ישראל. מרן זצ"ל כבר לא לחץ אז ידיים באיחול ה'לשנה טובה', אך לילדים הוא לחץ יד בחמימות וליטף אותם. עד הרגע כולנו זוכרים את הליטוף האבהי של הרב שך. חשנו אצלו תמיד כמו סב רחום ואוהב. והנה במבט לאחור, זהו דבר שאינו נתפס, כיצד ראש הישיבה, בגיל כה מופלג בשנים, ידע להלוך אפילו כנגד נפשו של ילד קטן, עד שהלה לא הרגיש כלל שמנהיג הדור עומד מולו. כעבור זמן, כשלמדנו בישיבה קטנה, פרץ מישהו לחדר האוכל, בזמן ארוחת הערב, וצעק: "הרב שך מוסר שמועס'!". היינו מזיזים את הצלחת, מברכים ברכת המזון ורצים כל עוד רוחינו בנו, בכל המהירות, לפוניבז'. לא הבנתי אידיש היטב, כמו רוב חברי בישיבה הקטנה, ובכל פינה היו 'מתרגמים', שתירגמו סימולטנית את דברי מרן זי"ע לעברית. אני זוכר את עצמי עומד פעם בשמועס', עומד בצד, מביט ברבנו, ופשוט בוכה, בדמעות.

 

סיפר לי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר: "ב'חברת תהילים' שהתקיימה בליל שבת בחדר שיעורים של ישיבת פוניבז' בין 'קבלת שבת' למעריב, היו מקבלים תמונה של 'רבָּנים'. אחר התפילה, כשניגשנו להתברך בברכת 'גוט שבת' ממרן, הראיתי לו את התמונה שקיבלתי, תמונתו של מרן זי"ע בעצמו, ואמרתי לרבנו בגאוה ש'יש לי תמונה של הרב שך'. אבי הסמיק מבושה, אך מרן זצוק"ל חייך לעומתי חיוך גדול ואיחל לי 'גוט שבת' בלבביות. ראש הישיבה אז, בתחילת שנות התש"מ, עדיין היה הולך לבדו ברחוב וקונה את מזונו במכולת הקטנה ברחוב ראב"ד, ליד בית המדרש של חסידי טשרנוביל. באחד הימים פעם ראה ילדה קטנה בוכיה שם ברחוב, ניגש אליה וניסה לברר ברוך ובעדינות, מה שמה? היכן היא גרה? פשוט רצה לעזור לה, כי הרי גם גדול הדור רוצה לסייע לכל יהודי בכל גיל. מלבד הרובד של הנהגת הכלל, היה בו במרן זצ"ל רובד של אבהות אישית לכל אחד. זכורני בישיבה קטנה קבענו שני בחורים בגילאי 14 ללמוד כל יום שטיקל 'קצות', יום אחד מישהו ערער על כך. עלה החברותא שלי לגבעת הישיבה ובדרך ממנחה שאל את מרן האם בגיל כזה ראוי ללמוד 'קצות' באופן עצמאי. מרן ענה לו: 'עדיין לא. תלמדו מה שלומדים בישיבה'. זה היה כל כך טבעי שבחורים באו אליו להתייעץ, כידוע שהדלת הייתה פתוחה לבנות סמינר ולאנשים קשיי יום. לכל אחד ואחד, היה למרן את כל הזמן שבעולם. וכל זאת תוך שקיעות בתורה באופן בלתי נתפס. 

הרב שמואל גרוסברד, נציג "דגל התורה" ברשימת "יהדות התורה" באלעד, מספר בהתרגשות: "זכורני שליוויתי את מרן זצ"ל ל"שיעור כללי" שעמד למסור בישיבה. כל הדרך לישיבה, בעודו צועד בכבדות לאיטו, היה אחוז שרעפים, חושב על השיעור. היו מספר פעמים שמרן זי"ע היה נעצר,  חושב וחושב, ואז אומר: "אני חוזר הביתה, יש לי קושיה על ה"שיעור כללי", וזהו, הוא חזר הביתה כדי ללבן שוב את הסוגיה. שקיעותו בלימוד היתה מדהימה. הוא היה לכאורה חי עם הסביבה, מחייך ונעים לכולם, אך באמת – ליבו ומוחו היו כל הזמן בסוגיות, עד שלעיתים היית צריך "לעצור" את פתיל מחשבותיו. באחד הימים ליויתי אותו מהישיבה לביתו. ירד גשם סוחף ונשאתי מטרייה מעל ראשו. כך הלכנו יחד, מהישיבה עד הבית, צעד אחר צעד, ומרן זצ"ל חושב וחושב בלימוד. רק כשהגענו לביתו שם רבנו זצ"ל לב שאני סוגר מטרייה ספוגת מים. הוא נעצר באחת ואמר:"הא, כיסית אותי במטריה? יישר כח גדול! תודה רבה!" ...כמעט בכל מוצ"ש ההיתי מתלווה לסבי רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, שבא לדבר עם מרן זי"ע בעניני החינוך העצמאי, שעמד בראשו, ותמיד היה מרן זצ"ל מתעניין מה אני לומד בחיידר ונותן לבסוף סוכריה... ניגשנו למרן זי"ע לשאול ולהתייעץ על כל דבר, עוד בהיותנו בחורים צעירים. הדלת היתה פתוחה וכל הרוצה נכנס והתייעץ. רק בשנים האחרונות לחייו, בגלל זקנותו המופלגת, נסגרה הדלת ובני הבית הכניסו אנשים כפי מצב בריאותו של מרן זצ"ל".

-יש בכולנו געגועים לגדול הדור, לעמוד האש ההולך לפני המחנה. געגועים לשריד לדור דעה  מהדורות הקדמונים, וכן, גם געגעועים צורבים ל'אבא'.

--- וזר לא יבין זאת.