הרב יצחק איזנבך נולד למשפחה ירושלמית נודעת. בשחר ימיו היה ילד פעיל ועליז שהפך את רחובות ירושלים וסימטוטיה למגרשי משחקיו ותעלוליו. 

 

היה זה ביום השבת, בשעת אחר הצהריים. איצ'לה בן השמונה עשה את דרכו לעבר הכותל המערבי, כשהוא חולף בשער יפו ועובר בעיר העתיקה דרך רובע המאוכלס בערבים. רגליו נשאוהו בסימטאות המפותלות, בין חנויות ובתי קפה הומי אדם. לפתע צדו עיניו מטבע זהב נוצצת על הקרקע בצד הדרך. 

 

ערכה של מטבע כזו היה כה רב עד כי אפשר היה לכלכל באמצעותה משפחה מרובת ילדים כשלו במשך שבועיים. הדחקות בביתו של הילד היתה גדולה, לפיכך הוא התרגש מהאפשות הטמונה במציאה זו לסייע לכלכלת משפחתו. 

 

הנער זכר היטב שעקב קדושת השבת אסור לו להרים את המטבע, שהיא בגדר מוקצה! על כך הניח הנער את רגלו עליה כדי להסתירה מאנשים אחרים. הוא החליט לעמוד כך עד צאת השבת, כאשר יוכל ליטול אותה ולהביאה להוריו. עד צאת השבת נותרו ארבע שעות, זמן שאולי היה מהווה בעיה לגבי ילדים אחרים בני גילו, אך איצ'לה היה נחוש בדעתו ולא ראה כל קושי בהמתנה מעין זו.

 

כך ניצב הילד ברחוב הערבי למעלמה משעה, עד שלפתע התקרב אליו נער ערבי ושאלו מדוע הוא עומד כפסל ואינו מש ממקומו. תחילה לא השיב לו דבר, אך הנער המשיך לחקור אותו, והוא ענה לו בתמימות ילדותית: יש לי משהו מתחת לרגלי שאסור לי להרימו מפני שהיום שבת. אני שומר על זה ומחכה עד אחרי שבת, כדי שאוכל....

 

בטרם סיים איצ'לה את משפטו, הדף אותו הנער הערבי והפילו ארצה, גחן במהירות לעבר המטבע, חטפה ונמלט. איצ'לה שכב המום על הקרקע. עד שהתאושש והתרומם, כבר הספיק הנער הערבי להיעלם מן העין. איצ'לה ידע שיהיה זה חסר תכלית, ואפילו מסוכן, לרדוף אחרי נער ערבי בעיר העתיקה.

 

עשה הילד המדוכדך את דרכו בחזרה לעבר בית המדרש של הרבי מטשרנוביל, הרה"ק נחום טברסקי, שם נהג אביו להתפלל מנחה ולאכול סעודה שלישית. בדרך כלל היה זה תפקידו של איצ'לה לסדר את הכסאות, לערוך את השולחנות ולהגיש את המזון עבור כל הסועדים במחיצת הרבי, אך הפעם חרגג ממנהגו והצטנף לו בפינה בחוסר מעש.

 

הרבי מטשרנוביל שחיבב מאוד את הילד, הבחין שמשהו אצלו אינו כשורה, והוא תר בעיניו אחרי איצ'לה. ראה הרבי את הילד העצוב היושב לו לבד בקרן זווית, ניגש אליו ושאל אותו: מה קרה היום? אתה נראה כל כך עצוב. כולנו זקוקים לך לעריכת השולחן.

 

סיפר איצ'לה לרבי את קורותיו באותה שבת והביע את עצבונו הגדול על ההזדמנות שהוחמצה. הרבי הקשיב בתשומת לב, ואז נטל את ידו של הילד ואמר לו: בוא אתי אל השולחן עכשיו. אחרי צאת השבת בוא בבקשה אל ביתי.

 

במוצאי שבת יצא הילד עם הרבי לעבר ביתו, שהיה צמוד לבית המדרש. שם, בבית, פתח הרבי את מגירת שולחנו, והוציא ממנה מטבע זהב דומה לזו שהילד ראה בעיר העתיקה. 

 

הנה, המטבע הזו שלך, אמר הרבי, אבל אני נותן לך אותה בתנאי אחד: מבקש אני כי תיתן לי את שכר המצוה שקיימת היום.

 

הילד הנרגש הביט אל הרבי ושאל בתדהמה: הרבי רוצה את שכר המצוה תמורת מטבע?

 

כן, השיב הרבי. היום קידשת שם שמים באופן בולט בכך שלא הרמת את המטבע בגלל קדושת השבת. הנה לפניך מטבע זהב אחרת. שלך היא. אני מבקש רק את שכר המצוה.

 

איצ'לה היה המום. האמנם היתה זו מצוה כל כך גדולה? האמנם היה ערכה כה רב? הוא הביט במטבע הזהב וחישב במהירות כל מה שאפשר לקנות באמצעותה עבור משפחתו. ואז הוא נשא את עיניו אל הרבי ואמר:

 

אם כה גדול הוא ערכה של המצוה, הרי שהמצוה אינה עומדת למכירה!

 

גחן הרבי לעבר הילד ונשקו במצחו.

 

במשך שנים רבות אחר כך נהג ר' יצחק לספר לילדיו ולנכדיו שהלקח הזה שלמד בילדותו מהרבי מטשרנוביל המחיש לו יותר מכל מה שלמד במשך שנותיו בעתיד את גודל המשמעות של קיום המצוות.

 

(מתוך ספר בנתיבות המגיד).