פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:58

נכתב על ידי Super User

כניסות: 250

שיכור- ולא מיין!

* נטפי דמע וגבישי דם ראשוניים אחר רבנו הגדול מרן זיע"א *

 * הרה"ג ר' שמואל ברוך גנוט שליט"א, מח"ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל *

העט מסרבת לנוע. העט אפילו איננה עונה ל"שבועת הקולמוס", למרות התחנונים והבקשות ממנה לכתוב, להוציא אל החוץ את אשר על לבבו של כל בן תורה ותופס ישיבה באשר הוא. אבד כבוד מישראל, אבד לו כבוד התורה מעולמנו השפל, האפרורי, העולם החיצון האופף אותנו.

-ומאי משמע "אבד כבוד התורה מישראל"?

כותבי קורותיו של רבנו הקדוש מרן הגרי"ש זיע"א כינוהו בשנים האחרונות בשם "השקדן", על שם שקידתו האין-סופית בלימוד התורה. שקידה מוחלטת, אבסולוטית, מושלמת. התמדה רצופה רצופה בת מאה שנה. "מגיל שלוש כשהתחיל ללמוד, ועד עכשיו, מעולם לא פסק הרב אלישיב מללמוד, ללמוד וללמוד", סיפרו כל יודעיו בהתפעמות, ומספרים מיד על התייר היהודי האמריקאי, שראה את מרן זי"ע לפני עשרות שנים, באותו בית המדרש "אהל שרה", יושב והוגה בגמרא הגדולה, באותה התנוחה, עם אותן התנועות ובאותה מנגינה כובשת, שכל מי מאיתנו ששמע אותה אי פעם (וכמעט כולנו שמענו אותה), נשבה בקסמה.

"אתה אינך מספיק מתמיד", סנטה פעם בחיוך בתו, הרבנית קנייבסקי ע"ה, בבעלה הקדוש, רבינו הגדול מרן הגר"ח שליט"א, "אבא הוא מתמיד! וזאת מדוע? כי אבא לא הכיר כלל את שמותינו, את שמות הילדים. ואילו אתה יודע היטב את שמות כל ילדיך שלך, מבלי להתבלבל ביניהם"...

כותבי קורותיו של רשכבה"ג מרן זיע"א הגדירוהו בתואר נורא ההוד: "השקדן", ואילו אני עני, אם יורשה לי לשתף אתכם ברגשותיי, הגדרתי אותו, לפני שנים, בתואר שונה, "השיכור".

---שיכור? הרב אלישיב?

--- "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה".

מרן זי"ע היה שיכור, שיכור ולא מיין, שיכור מדף הגמרא.

ראיתם פעם שיכור רומני, שישוב בחדר סגור במשך שבוע, מבלי יכולת ללגום כוס יין אחת ויחידה? הוא מגיע אל בקבוק היין בהתרגשות, בלהט אדיר, בצמאון נוראי, ושותה, שותה ושותה, עוד ועוד ועוד.

ביום רביעי השבוע, ביום בו נתלו המאורות ברקיע בשבוע בריאת העולם, וביום בו נכבו המאורות, בירכו כל בני התורה בזעזוע, בשם ובמלכות, את ברכת "דיין האמת" על הגדול שבענקים, עליו בירכו הם בהתרגשות, עד לא מכבר, את ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו". וחכמת התורה העצומה, העיונית, העמוקה, הנרחבת והבלתי נתפסת הזאת, הגיעה מיהודי שאהב, באהבת נצח שאין כמותה, את דף הגמרא. בצילו חימד וישב, ופריו מתוק היה לחיכו. "נזכירה דודך מיין", מיינה של תורה, בה עסק, הפך והפך בה כל חייו, וממילא: "מישרים אהבוך", זכה הוא לאהבתם הגדולה, אהבת עולם השמורה לגדולי עולם, של כל ה"מישרים", הלא הם עמלי התורה.

ראיתם את השיכור האוקראיני, שפגש את בקבוק היין לאחר שבוע? כך פגשו בני משפחתו של רבנו זי"ע אותו, לאחר ה"שבעה" על פטירת רעייתו הדגולה. במשך כל השבוע דנו ביניהם בני המשפחה הקרובה, מה יהיה כעת. מה יעשה אבא-סבא ללא אמא-סבתא. עזרתו, שסיפורי המופת על מסירותה והקדשת כל כולה להתמדתו של רבנו, נודעה בפי כל בת מ"בית יעקב" באשר היא, הרי עשתה את הכל לבדה. הכיצד יסתדר הרב אלישיב בלעדיה?!

ואז שבו כולם מהעליה לקבר, מביטים בהרב אלישיב, רוצים לראות כיצד יפול דבר, והרב אלישיב אץ רץ אל מקומו, פותח את דף השער של האלמנה והאחים ראם, מביט בכל הסובבים ואומר להם בניחותא: "קינדרלאך! לכו הביתה!" ומיד, בהתרגשות עזה, אופיינית, דיפדף רבנו את ה"בית היין" הכה- מוכר ואהוב שלו והחל ללמוד, ללמוד וללמוד.

הגר"י זילברשטיין יבלחט"א שנכח באותו מעמד הר-סיני, סיפר בהתפעמות על כך ש"מורי חמי היה נראה כמו שיכור", כשיכור עתיק יומין שלא זנח את הטיפה המרה והוא לא היה מסוגל לחיות בלעדיה חמש דקות. חמש דקות, ומי מדבר על שבוע שלם של "שבעה"?!...

את הסיפור על כוס התה כבר כתבתי בעבר, אך הוא כל כך מאפיין יהודי שכל כולו "שיכור על התורה", עד שאי אפשר בלעדיו. סיפר לי נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שישב לידי בישיבה, את הסיפור הבא, יום לאחר התרחשותו: "כידוע, יש לנכדים תורנות אצל סבא. והנה אמש הגיע לו תורי. סבא ישב כרגיל ולמד ואני ניגשתי למטבח והכנתי לו כוס תה ירושלמי מהביל. הנחתי לפניו את הכוס, סבא הודה והמשיך ללמוד במנגינתו הנודעת ובמסירת כל ישותו לדף הגמרא שלפניו. כעבור איזה זמן נכנסתי לחדר. סבא ישב ולמד , שקוע כל כולו. כוס התה שכבה לה אין אונים והמשקה ניגר על המפה, על השולחן ועל מכנסיו של סבא. וסבא? שום דבר. אינו חש, הוא בתוך דברי רב אדא בר אהבה ור' הונא. וכוס התה? מאן דכר שמיה!"

-- הוא אשר אמרנו, "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה! סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני"!

סיפורים אין קץ יסופרו במהלך סוף השבוע, ב"שבעה", ב"שלושים" ובכל דור ודור, מרגע זה ועד ביאת משיח, על רבנו מרן הרב אלישיב זי"ע.

מעשי הוד ומופת על מעלותיו, כוחו וידיעותיו, עמקותו וחכמתו, קדושתו ומידותיו, פסקיו ומופתיו של רבנו. אך אנו נמשיך לדבוק בדבר אחד, שהיה תמיד גולת הכותרת של הקשר העמוק והבלתי אמצעי בין לומדי התורה אל דמות הנפילים שאיבדנו השבוע- היותו לחלק אחד מדף הגמרא, למקשה אחת, לגוף אחד. כשהרב אלישיב זצוק"ל נשם, נשמה הגמרא איתו.

כשם שאי אפשר להפסיק לנשום, כך אי אפשר היה , לדידו של רבנו זי"ע, להפסיק ללמוד. כשקשה, נושמים, וכשקשה, לומדים. כששמחים וכשעצובים נושמים וכששמחים ועצובים לומדים. כשנופלים פגזים במלחמת השחרור- נושמים, כשאין אוכל ותרופות לילדים- נושמים, כשכל הגוף כואב ודואב, נושמים. ואם כן, גם בכל המצבים הללו ושכמותם, לומדים. וכל מי שלא ידגיש ויתמקד ב"חפצא של תורה" של רבנו זי"ע, הרי הוא לא הכירו, הרי הוא לא ידעו, והרי החטיא הוא את ה"יקרא דשכבי" של רבנו זי"ע.

נו, שוׁין. התאפקתי עד כה מלכתוב משהו אישי, ובכל זאת, כל אחד רוצה לספר על "הרב אלישיב שלו". לכל אחד מאיתנו ישנו חדר מואר בלב, בחדר בו אוצר הוא את אוצרותיו מפגישה, שיחה או שאלה עם הרב אלישיב. בודאי אלפים רבים ירצו לספר על "הרב אלישיב שלהם", אך מה לעשות ולא לכולם מעניקים כעת, על מגש של כסף, אפשרות לכתוב...

הייתי אז בן 19, וב"בין הזמנים" ישבתי על סידור והמשך כתיבת ספרי הקטן "שלהי דקייטא". שמעתי אז, כחודש לפני, חידוש מזהיר בעניין "חיוב לבישת ציצית ללא הנאת לבישה" ממורי ורבי הגרש"מ דיסקין זצ"ל ועסקתי מעט בעניין, באותם ימי שרב לוהטים. מרן הגרי"ש זי"ע שהה אז, כבכל "בין הזמנים" של חודש אב, במעונו של חתנו רבי עזריאל אויערבאך והרבנית ע"ה, שהתמסרה לו במסירות אין קץ, עד לטיפת דמה הכואבת והאחרונה. חתנו הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מורי ורבי המובהק, הציע שאכנס אל הרב, למרות שאין אז "קבלת קהל" ואני נכנסתי, אוחז בחרדה את ספרי "משנת תפילין" ומוסר אותו לרבנו, שקיבל "רקע" מהרבנית אויערבאך ש"זה תלמיד של ר' בנימין". מרן זצ"ל קיבלנו בחמימות (חמימות! הרב אלישיב! כן!...) ומשום מה הרהבתי עוז לשאול ולתהות על דברי התוספות בנדה דף ס"א, באותה הסוגיה של "הנאת לבישה בציצית".

ואז הרב אלישיב, שישב נינוח, כנראה באוירת ה"בין הזמנים", החל להסתער. הוא החל לדבר בשצף קצף, דיבר על התוספות ועבר משם לסוגיה בנדרים דף ט"ו עמוד ב', אל הר"ן: "ואם תאמר וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מיתסר, והא מצוות לאו ליהנות ניתנו, יש לומר דכי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ה"מ לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה, אבל אי מיתהני גופיה בהרי דמקיים מצווה- הנאה מיקרי"...

ומשם פנה הרב אלישיב לדבר על מחלוקת הראשונים על "הנודר מן המעיין", ואני, שבסייעתא דשמיא מופלאה ביותר למדתי  'במקרה' בדיוק את הסוגיה הזאת בשבוע האחרון של "זמן קיץ", התווכחתי והקשיתי, והרב אלישיב, ישיש מופלג למעלה מגיל תשעים, אדם שכל עולם התורה, וגם כל ראשי הממשלה, ראשי השלטון והעולם כולו, בעצם, רועד לכל מוצא פיו, יושב ומפלפל, מסלסל, מנעים ומתווכח, עם תנועות ידים משולהבות, עם  בחור (נבוך...) בן תשע עשרה!

כי מה זה משנה, בעצם, מי פתח כעת את בקבוק היין? יש כאן נושא של גמרא, ור"ן ורשב"א, ותוספות בנדה, ואפילו "קנייטש" חדש של ה"משאת המלך" על העניין, ועוד הערה (שהרב אלישיב דחה בתוקף...) של רבי משה שטרנבוך על הנושא, אז מאי נפקא מיניה שמולו עומד בחור צעיר ועול ימים?!

ואיך כתב לנו הר"ן, שהרב אלישיב ציטט אז באותה שיחה קסומה? "אין קיום המצוות חשוב הנאה. אבל מכל מקום אי מיתהני גופיה בהדי דמקיים מצווה- הנאה מיקרי"!!!

מאז זכיתי, אני הקטנטן, להיכנס עוד ועוד אל הקודש פנימה, לשאול ולהתברך, להקשיב ולראות, בבית ובשיעור הנודע, אך אז עמדתי על דעתי, ניצבתי אל מול ה"השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני", אהבה אין סופית, של ישיש קשיש מופלג שכזה, אל הסוגיה.

וכעת רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. שערי גן עדן ייפתחו פתחי שערים ויבוא צדיק שומר אמונים. בפתח ימתינו סבא הגדול, מרן בעל ה"לשם", אבא ואמא, הילדה הקטנה שנרצחה בתש"ח בידי הפגזים הירדניים, האשה והרעיה המסורה, החותן ר' אריה לוין וכמובן, הרבנית אויערבאך והרבנית קנייבסקי, שהרב אלישיב יידע רק כעת על הסתלקותה. כל בני המשפחה הקרובה של רבנו, שנמצאים כבר בעולם האמת, ירצו לראותו. ומה יעשה, בודאי, הרב אלישיב?

הוא יחייך לכולם את חיוכו הטוב, יגיד "שלום", ישאל אולי "מה נשמע" חפוז וייכנס מהר מהר פנימה, אל הסטנדר החדש שקיבל כעת בפמליה של מעלה. כי חבל על הזמן, ואיך אפשר להתנתק כל כך הרבה זמן מהדף -גמרא.

(פורסם בערש"ק מטות מסעי בבטאון 'קוראים אלעד' בעיר התורה אלעד)

• קודם
• הבא