סיפורים לכבוד שבת
רבי גדליה אייזמן
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:47
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 560
רבי גדליה אייזמן
*רסיסי מחשבות ונסיונות לכתיבה מסודרת, אחר מיטתו של מורי, מרן המשגיח רבי גדליה אייזמן זצוק"ל * נגיעות ממסכת חייו של 'האדם השלם'*
** הרב שמואל ברוך גנוט **
כחצי שעה לאחר ההבדלה התקשר אלי ידיד נפשי הרה"ג רבי מרדכי ברגר, נו"נ בישיבה הקדושה והגדולה לאלוקים "כנסת יחזקאל" ובישר בצער שבצום גדליה ניאלץ לצום בבכי ובדמע גם על הסתלקותו של עוד רבי גדליה, הלא הוא מרן המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל. הרב ברגר מדבר על שעת הלוויה ואני עוצם את עיני ונזכר כיצד היה ר' גדליה קורא לו, להרב ברגר, בחביבות בשם "שכן טוב" בגלל שישב בסמוך אליו לכותל המזרח בתפילות הישיבה. גם אני הייתי "שכן" של ר' גדליה, בשעות סדר המוסר. בסדר מוסר ישבתי בספסל בו ישב ר' גדליה בכל משך שהותי בישיבה, ומהיום הראשון לבואי לישיבה נקשרתי אליו בעבותות של אהבה, כמו כל בחור בקול תורה. לא היה בחור אחד בישיבה, בתקופתי לפחות, שלא העריץ ואהב את ר' גדליה בהערצה שאין כמותה.
כבר בשבוע הראשון של שיעור א' זזתי אל סוף הספסל והתיישבתי, בדחילו וברחימו, כעבד קמיה מרא, לפני מרן המשגיח. עוד בישיבה הקטנה בבני ברק ספגנו "רבי גדליה", כי המשגיח ב"דרכי משה" הגר"מ לנג שליט"א היה תלמידו הנאמן והמסור, יחד עם ראש הישיבה הגרא"צ שינדלהיים שליט"א, שלא חדל להזכיר בעיניים מצועפות את "רבי גדליה". רבי גדליה אייזמן חינך, ממש חינך ועיצב, את דור האיכות של עולם התורה. גדולי ראשי הישיבות וגדולי המוסר למדו באותם הימים ב"קול תורה" ורבי גדליה עיצב ממש את כל דמותם. ב"דרכי משה" בבני ברק שמענו כל העת על רבי גדליה מהרב שינדלהיים, הרב לנג והרב מונק, וכך מסתבר היה בעוד עשרות רבות של ישיבות קטנות וגדולות בכל רחבי עולם התורה, כשבית היוצר של המשגיח האגדי ייצר בו כלים נאים של תלמידי חכמים, מרביצי תורה ואישי מוסר נעלים.
התיישבתי ליד רבי גדליה בחשש גובר וביראה ושאלתי- ביקשתי הדרכה, ללימוד המוסר. ר' גדליה חייך חיוך גדול ובידיו המלטפות, אותם ידים מלטפות במיוחד שאלפי בני תשחורת סיפרו עליהם בהתפעמות עשרות בשנים, ליטף אותי במילותיו החמות. "תלמד מוסר כמו שאתה לומד גמרא ותוספות. בעיון, עם כל ההבנה והעיון. אל תמהר. תלמד לאט, בהבנה גדולה ובחזרות שוב ושוב". רבי גדליה המליץ לי על "שערי תשובה", בתור ספר ראשוני ללימוד המוסר וגם בתור ספר חובה לחודש אלול ושאלני באבהיות רבה אם אני ישן טוב, אוכל טוב ונהנה מחברי החדר. רבי גדליה היה אז בן 83, אדם בשיא כוחו וחיוניותו. מאז הייתי מתייעץ עם רבי גדליה פעמים רבות, על סוגיות ולבטים העומדים בעולמו של בן הישיבה. כשהתגעגעתי ב"זמן חורף" הראשון שלי בישיבה נואשות הביתה, ליטף רבי גדליה. כשנפלתי מטה, רבי גדליה הרים. כשניסיתי להתרומם עוד, רבי גדליה ייעץ. כשהסתפקתי האם לעבור לשיעורו של ראש הישיבה הנערץ, מורי הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, או להישאר עוד חצי שנה ולשמוע את מורי הגרש"מ דיסקין זצ"ל, שלשיעוריו התחברתי באופן מיוחד, הכריע ר' גדליה. כאשר הגעתי לפירקי, ניווט אותי ר' גדליה בפרק "האיש המקדש" ועצותיו-הדרכותיו, חלקם עצות סנסציוניות להפליא, לא יכולים להתפרסם כאן מעל גבי עיתון... ר' גדליה גער בי, בחביבות רבה, לא פעם ולא פעמיים. הוא צעק עלי, ואני אהבתי את צעקותיו, בדיוק כמו שכל "קולתוירניק" מבין ומכיר. בפנקסַי, של אותם השנים היפות, רשומים הדרכות רבות ואישיות מרבי גדליה, אותם קשה לי כמובן לחשוף ברבים.
באחד הימים קורא לי הרעבע שלי הגרב"ש דויטש שליט"א ומנסה להציע לי עצה בנושא אישי מסויים. "ר' גדליה שלח אותי אליך, כדי לייעץ לך בעניין זה"... "התנצל" מרן רבי שמואל דויטש ואני לא ידעתי להשית עצות בנפשי. כדי להבהיר מדוע התרגשתי כל כך, אנסה להסביר בפניכם שר' גדליה היה כבר בן 86. יהודי מורם מעם, שלא מעורב בחיי היום-יום של הישיבה. הוא אמנם ייעץ לבחורים שניגשו אליו, אך רובינו סברנו שבכך מסתכמת המעורבות שלנו בשלושים השנים האחרונות בישיבה. אך לא, הוברר שלא. הוברר שר' גדליה התערב וניסה לסייע גם "מרחוק". ואגב, אני נזכר כעת, תוך כדי כתיבה, שר' גדליה אמר לי שלא להתפלל על עצמי כלל בתפילות ראש השנה, אלא רק על כלל ישראל ומלכות השם בעולם. "ואם בכל זאת, אתה רוצה להתפלל על שידוך טוב, אז תכוון במילים "שים שלום טובה" על שידוך... חז"ל הרי אומרים ש"שרוי בלא אשה שרוי בלא טובה"..., אמר לי ר' גדליה.
סיפרו על אחד מגדולי תלמידי רבי ישראל מסלנט שאמר שדארווין טען שמוצאו של האדם הוא מהקוף, מפני שדארווין לא ראה את ר' ישראל סלנטר. אך אם דארווין היה מכיר את ר' ישראל, את רוממות נפשו ועבודתו הפנימית האדירה, הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב שמוצאו של האדם הוא מהקוף...
כשאנחנו ראינו את ר' גדליה, היתה תמיד תחושה שהנה, זהו "האדם השלם", עליו דיברו בהיכלי המוסר. בכל פעם שחשבתי על "האדם", האדם בהתגלמותו, בתפארתו, בהווייתו המאוד מושלמת, חשבתי על ר' גדליה. ובלוויה, לפני אלפי אנשים, היתה בי תחושת שמחה כששמעתי את המשגיח הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי חש את אותם התחושות. "ראו בריה שבראתי בעולמי"- אמר המשגיח שליט"א- "הביטו בבריה, הבריה המושלמת הזאת, שברא הקב"ה בעולמו, ודעו וראו מה יכול לימוד המוסר לחולל. כי כשר' גדליה היה הולך, היה אומר הקב"ה בוודאי לפמליה של מעלה: "ראו בריה שבראתי בעולמי!"...
--- "אדם השלם", "ראו בריה שבראתי בעולמי". תמיד דיברו כולם על רבי גדליה אייזמן במושגים גבוהים ומרוממים ביותר. כשרבנו המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, איש המוסר הבלתי נשכח, החל למסור ב"קול תורה" את שיחותיו, לאחר התפטרותו של ר' גדליה ממסירת השיחות, אמר הרב וולבה בפשטות: "עד היום שמעתם שיחות מאדם גדול. מכאן ואילך תתחילו לשמוע שיחות מאדם קטן". הגר"י גנס שליט"א סיפר שהגר"ש וולבה זצ"ל אמר לו שבדורנו נותרו שלושה אישי מוסר נעלים, המשגיח דחברון- רבי מאיר חדש זצ"ל, המשגיח ד"תורה אור" רבי זיידל אפשטיין זצ"ל והמשגיח ד"קול תורה" רבי גדליה, זכר צדיק לברכה. המשגיח דפוניבז' מרן רבי יחזקאל לעוונשטיין זצ"ל ישב והגה עימו, עם ר' גדליה, הגיונות מוסר ודעת כחבר ולא כתלמיד, המשגיח דסלבודקא רבי אייזיק שר זצ"ל אמר לו, לאחר שר' גדליה ישב אצלו בשיחות במשך שלוש שנים, שזהו, אין לו יותר מה לחדש לו. גדולי ראשי הישיבות ואראלי המוסר, במשך 60 השנים האחרונות, חרדו למוצא פיו בחרדת קודש וקיימו כל עצה והצעה שלו בשלימות, כתורה מסיני. בישיבה סיפרו תמיד בהתפעמות שכאשר הגיע ר' גדליה לארץ ישראל והתלבט האם לקבל הצעות של משרת ראשות ישיבה או את משרת המשגיח ב"קול תורה", התייעץ הוא עם מרן הרב מבריסק זצ"ל, שפסק חד משמעית: "ראשי ישיבות כמותך עוד יהיו לנו, אך משגיחים ואישיות מוסרית כמותך, לא יהיו לנו".
בישיבה סיפרו תמיד על התבטאויות של גדולי תורה, שהצביעו על רוח הקודש המפעמת מתוך גרונו של רבי גדליה. בדרך ללוויה סיפר לי הרב יעקב לובינר שליט"א, מבני העלייה שבקול תורה וכיום מאברכי "כנסת יחזקאל", שלפני מספר שנים, בלומדו בישיבה, הסתפק הוא בינו לבין עצמו איזה פירוש משלל פירושי ה"חובות הלבבות" כדאי לו ללמוד. הוא התחבט ודן בעצמו בעניין, אך לא הגיע לכלל הכרעה. באותו השבוע ניגש הוא לרבי גדליה והתייעץ עימו בנושא מסויים, נושא אחר לחלוטין, שאין לו שום קשר לספר "חובות הלבבות". "בסיום השיחה פונה אלי ר' גדליה"- מספר הרב לובינר- "ואומר לי: "תדע לך שהפירוש הטוב ביותר ללימוד "חובות הלבבות", הוא פירוש "טוב הלבנון"...
ואם אתם לא מאמינים להרב לובינר (שהוא אברך צדיק אמיתי), אולי תאמינו לי. לסיפור שאני ראיתי במו עיני. בכל שנה במוצאי יום הכיפורים (וכמדומני גם בליל ראש השנה) היו עוברים מאות בני הישיבה ומתברכים מר' גדליה. כל מי שרצה להינשא, לחש לר' גדליה "ברכה לשידוך"... ואלו שר' גדליה בירכם ב"זאת השנה", התארסו באותה השנה. (כמוני עצמי, למשל...). [באחד ממוצאי ימי הכיפורים לחשתי דבר מה באוזנו של ר' גדליה והוא לחש באוזני דבר מופלא, אך בינתיים- הדבר המופלא הזה יישאר בינתים בסוד...]. עד כאן ההקדמה, ומכאן הסיפור עצמו: באחד ממוצאי יום הכיפורים עבר לפני הבחור רפי קרוסקל. רפי, בחור אמריקאי שמח וטוב לב, ביקש את ברכת "בזאת השנה", וגם קיבל. לאחר רגע אחד תפס בו שוב ר' גדליה והרעים בקולו: "תדע לך שעשרת ימי תשובה של השנה הבאה הם גם בכלל "בזאת השנה"!"... כל הישיבה ידעה שר' גדליה הבטיח לרפי שה"בזאת השנה" שלו כוללת את "עשרת ימי תשובה" של השנה הבאה, וכך היה. רפי קרוסקל, כיום ראש מוסדות "מגדל אור" ברוסיה, התארס בשעה טובה ב"עשרת ימי תשובה" של השנה הבאה.
הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, תלמיד מובהק של רבי גדליה, סיפר בהתפעמות בהספדו שכשסיפרו לר' גדליה שהמשגיח ר' חצקל לעוונשטיין החל לעשות "מופתים" רבים בסוף ימיו, רבים רבים נושעו מברכותיו וה"מופתים" התגלגלו מתחת לשולחנו, התאכזב ר' גדליה ואמר: "ר' חצקל כבר זקן, וקשה לו להסתיר את עצמו. הזקנה גורמת לו להפסיק את ההסתרה והוא מתחיל לגלות את עצמו"... ר' גדליה ראה את ה"מופתים" הללו כחסרון, כחסרון של אדם נעלה ומרומם שהצליח להסתיר את גדלותו כל חייו, עד שכרע הוא בפני זקנותו והיא זאת שגרמה לו, כאונס גמור- כך הסביר הגר"י עדס שליט"א- להסתיר את גדלותו...
ושוב, אדם מושלם. רוח הקודש. גדול בעלי המוסר. מיהו היה, רבי גדליה אייזמן, שאלפי בני תורה במשך שני דורות, חשים שהוא הוא האדם שעיצב את דמותם? מה היה כוחו של ר' גדליה, מה סוד אישיותו?
--את האמת אומר, שאינני יודע. היינו רחוקים ממנו, לא השגנו אותו.
מרן המשגיח, הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל נולד למשפחה חסידית בווארשא שבפולין.בשנים תרפ"ח- תר"צ למד בקלעצק, שם נקשר להמשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל. משנת תר"צ עד שנת תש"א למד אצל רבי ברוך בער זצ"ל, ה'ברכת שמואל', בקמניץ, והיה ממקורביו הגדולים. לאחר שעלה לארץ החל לכהן כמנהלה הרוחני של ישיבת 'קול תורה', שם גידל עדרים עדרים של צורבים לתורה, תפילה, יראת שמים ומידות טובות. ר' גדליה עמל כל חייו על לימוד התורה בעיון רב ועמוק והיה איש מוסר והוגה דעות דגול.
לימים, אי שם בשנות התש"ל-התש"מ, הודיע רבי גדליה ביום אפרורי אחד שהוא עוזב את משרת המשגיח ב"קול תורה", מפסיק למסור שיחות ו"ועדים" ומפסיק לחלוטין את ההשגחה הרוחנית, הכללית והפרטנית בישיבה. עולם התורה דאז סער וגעש כלבה רותחת, אך ר' גדליה בשלו, איתן ונחרץ בדעתו. ר' גדליה נודע בתקיפותו הנחרצת מחד ובאהבתו העצומה לכל תלמיד מאידך. הוא דגל בשיטת שמירת הסדרים הקפדנית ותיפקד כמצביא למול תלמידיו, גוער בחזקה בכל בחור שאיחר ל"סדר" יותר מ- 5 דקות. המשטר והסדר ב"קול תורה" נודעו בכל עולם הישיבות ור' גדליה פיקח בעצמו על מהלכי כל בחור ובחור. היתה לו ידיעה מושלמת על תכונות ומעשי כל בחור בכל רגע נתון וכל אבא יכול היה לשמוע סקירה מפורטת מר' גדליה על רמתו, איכותו והתמדתו של בנו ב"קול תורה". שיחותיו של ר' גדליה היו שיחות מוסר מיוחדות במינן, עמוקות אך מרתקות. מחשבתיות אך מלאות חיות, הסברים, דימויים ומשלים. המשגיח מסר פעמיים בשבוע שיחה, כשלאחריה הוקדשה שעה לחזרה ושינון על השיחה, שהוא דבר שאין לו אח ורע היום בשום ישיבה. ר' גדליה לא חזר מעולם על שיחה יותר מפעם אחת ובכל שיחה הקפיד לשלב את נושא התפילה, ולו במשפט אחד, באיזכור אחד או בהקדשת כל השיחה לנושא זה. שיחותיו של ר' גדליה משמשות עד היום כבסיס איתן לשיחותיהם של משגיחים בכל העולם כולו ודורות של תלמידים ותלמידי תלמידים גדל עליהם. ואז הפסיק ר' גדליה, הודיע על עזיבתו וזנח לחלוטין את ההשגחה ואת מסירת השיחות.
"ר' גדליה היה אדם שדיבר כל הזמן, כל הזמן מסר שיחות ו"ועדים" ותמיד היה מראשי המדברים בכל מקום, ואז, ברגע שהוא החליט, הוא השתנה לחלוטין וגזר על עצמו שתיקה מוחלטת"- אמר הגר"א ארלנגר שליט"א, בעל ה"ברכת אברהם" בהתפעמות עצומה- "הוא דיבר כל העת, בכל במה אפשרית, במשך שנים. והנה, מהרגע שהחליט, חדל לדבר בציבור. לחלוטין. הרי זוהי מדרגה עליונה!". פעם אחת בלבד, בשמחת ה"אופרוף" של נכדו הגדול, בנו הגדול של המשגיח של "בית מתתיהו" רבי שלמה ברויאר שליט"א נשא ר' גדליה דרשה קצרה. חתנו רבי שלמה ברויאר הפציר והפציר והפציר, וכנראה- כך סיפרו אז באותה השבת- הזכיר לו הבטחה ישנה כלשהי בעניין, ור' גדליה דיבר, וזהו. שום שיחה, שום דרשה. לאדם שהורגל בכך עשרות שנים. כמה שליטה נפשית יש בדבר!
פרשנויות על גבי פרשנויות נאמרו על פרישתו של ר' גדליה. ר' גדליה, כך סיפרו, סבר שאינו יכול להשגיח על הבחורים באותה רצינות ודקדקנות בה נהג עד כה, ואם כך, הרי אסור לו לעשות את מלאכת ה' רמייה ועליו להתפטר... היו שסיפרו שר' גדליה אמר שהוא חדל להבין את נפש הדור והיו שהסבירו שר' גדליה סבר שסגנון ההקפדה על "שמירת הסדרים" שלו, הכה דקדקני, אינו מתאים כבר לבחורים בדורנו ("בדורנו" הכוונה ללפני 30-35 שנה...). גם המספידים בלוויה עמדו על נקודות אלה, עד שרבי אברהם ארלנגר סיפר שתקופה קצרה לפני התפטרותו המפורסמת, סיפר לו ר' גדליה שהוא החל ליטול תרופות הרגעה בלילות. "אני לא מסוגל לישון בלילות מהפחד שבכל הישיבה יהיו חמישה בחורים שאינני יודע בדיוק מה מצבם הרוחני", סיפר המשגיח הנערץ לר' אברהם, "חמש נפשות יהיו בכל הישיבה שלא אדע עליהם את הכל? וכי יתכן כדבר הזה? אני לא נרדם בלילות!!".
תקופה קצרה לאחר מכן, עזב ר' גדליה את משרתו הרמה. ומאז חדל לתפקד כמנהל רוחני בפועל, ושימש כאב רחום המשקיף מהצד ומשיא עצות של זהב לכל בחור שביקש זאת מעצמו, לאחר תפילת שחרית או ב"סדר מוסר". ר' גדליה לא הפסיד מעולם תפילה בישיבה, שחרית מנחה ומעריב, ודמותו הקרינה בקרני נגוהות גם על אלו שלא ניגשו לדבר עימו. ר' גדליה, מבחינת שלושים השנים האחרונות, הוכר פחות מאשר מהתקופות הקודמות. בכדי לנסות ולנתח יותר את דמות הנפילים שלו, חושבני שיש לדור הוותיק יותר זכות דיבור קודמת. אנו ראינו את ר' גדליה בכל יום, הולך בנחרצות שכזאת, צועד מבלי להניד עפעף. כל תנועה- מחושבת להפליא. כנסיך אמיתי לבית קלם, היה ניתן לחשב את השעון לפי ר' גדליה. תמיד הגיע באותה הדקה, לא עושה תנועה חפוזה סתם כך. מקרין הוד ומודה בחום רב, תמיד תמיד, לבחור שפתח לו את דלת העץ הגדולה שבכניסה לישיבה. תמיד ציינו כולם את תנועותיו המדודות, את שקיעותו במחשבותיו ובשכלו. ראית תמיד, אבל תמיד, אדם שיודע כל דבר שהוא עושה. שכל פסיעה, דיבור ותנועה, מחושבת. אינני יודע האם ישנם בכלל אנשים כאלו בעולמנו, ש"קלם" זעקה מכל תנודה שלהם. אך אנחנו זכינו לראות שני יהודים כאלה ב"קול תורה", רבי גדליה זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצ"ל (שמסר שיחות בישיבה בכל מוצאי שבת, מיום עזיבתו של ר' גדליה).
זכורני באחד הימים ור' גדליה נכנס לבית המדרש בדרכו לכיוון מקומו שבכותל המזרח, לפני מנחה. בתקרת בית המדרש היה תלוי מאוורר תקרה, שריד ישן לדור שלפני המזגנים. מנורת הפלורוסנט נשברה לפתע והפלורוסנט עף לתוך המאוורר והחל להתיז חתיכות גדולות. התפתחה מהומה גדולה בין רגע והיה תוהו ובוהו. ענן זגוגיות, סטנדרים זזים וצעקות. אני ישבתי אז בטור הסמוך והבטתי על ר' גדליה. הוא המשיך ללכת, לצעוד לאט לאט למקומו, מבלי להניד עפעף. ישר, זקוף, נינוח. כאילו שום דבר לא התרחש כעת מסביבו. הרגש האינסטינקטיבי החייתי של כל בן תמותה להזיז את הראש מתוך בהלה ברגע כזה, לא פעל אצלו בכלל. כי לר' גדליה, נסיך מלכות התורה, לא היה מושג של רגש הנובע מאינסטינקט טבעי. הוא שלט על עצמו בשליטת ברזל מוחלטת.
ובכל זאת, למרות השליטה האבסולוטית על גופו ונפשו, סיפר רבי אברהם ארלנגר שליט"א שר' גדליה לקח כדורי הרגעה (!) כדי להרגיע את עצמו, מחשש שמא הוא כבר אינו מסוגל לפקח על כל בחור בישיבה. ר' גדליה, אבי אבות הרוגע והשליטה הנפשית, הוצרך לקחת כדורים!!. היו מחברי וידידי שראו בסיפור שכזה פגיעה אנושה בר' גדליה. אך אני דווקא הוקסמתי ממנו. אדם שכל ימיו שלט על עצמו שלטון ללא מיצרים, הוצרך לסיוע חיצוני של כדורי הרגעה בשביל נושא אחד. אי פיקוח נאות, לדעתו, על טיפוחו וגידולו של כל בחור. הרי זה מפליא ומופלא!
וכאמור, כפי שכבר הבנתם בוודאי מתהליך הכתיבה המבולבל של המאמר שלפניכם, קשה לאנשים כמונו להגדיר ולנתח את אישיותו המיוחדת של גדול מרביצי המוסר בדורנו. אך נקודה אחת ראו כולם, את שכלו הישר והדאגה לסדר נכון בכל דבר בחיים. ר' גדליה עצמו פעל כל חייו בסדר מדהים. אני זוכר כמה ליצנים חביבים בישיבה שמדדו את השניות של הגעתו של ר' גדליה לישיבה בשעון- סטופר. ר' גדליה הגיעה בדיוק של שניות, שניות!. ואת הסדר הזה הוא דרש מכולם. סיפר לי השבוע ידידי הרה"ג רבי משה יהודה גרונר שליט"א, מחשובי בני העלייה שבכולל "מדרש אליהו" בעירנו, על התלבטות שהייתה לו. וכעת, לפני שתקראו מה ר' גדליה ענה, שימו לב להתלבטות של בחור ב"קול תורה" של לפני 13-14 שנה. גרונר הצעיר הגיע ביום הראשון של ה"זמן" לישיבה, נושא עימו חבילות ומזוודות עמוסות. הוא התלבט האם לנצל את השעתיים הפנויות שנותרו לפני פתיחת ה"זמן" לסידור החדר ופירוק המזוודות, או להשאיר את המזוודות סגורות וחתומות ולעלות להיכל וללמוד. והוא שטח את ספיקו לפני ר' גדליה. המשגיח השיב ללא היסוס: "ברור שעליך לסדר קודם כל את המזוודות והארונות, לפרוס את הסדינים ולסדר את החדר, ורק לאחר מכן תלך לבית מדרש ללמוד". ור' גדליה הסביר: "סדר הוא דבר ראשון בחיים, עוד לפני הלימוד. הסדרים מייצבים את האדם ומיישבים את דעתו".
תמיד דיברו בישיבה, וגם במהלך מסע ההספדים הארוך, על השכל הישר של המשגיח ועל הסדר, שליווה את התנהלות השכל הישר הזה. לא לקפוץ, לא להיחפז, לא לטפס יותר מידי מעלה. להתנהל בעקביות ובשיטתיות, בסדר נאות ובשום שכל. וכך מצליחים. (ידידי הרה"ג ר' נפתלי מלין, ראש כולל בעירנו וחבר חדר שלי מהישיבה, סיפר לי על בחור שדיבר עם ר' גדליה על 'חומרות' ועניני 'נערווין', ור' גדליה אמר לו: "כתוב בקריעת ים סוף "וינהגהו בכבדת ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל". כאשר מתנהלים בקביעות ובקושי, אז לבסוף "אנוסה מפני ישראל"... צריך לעשות דברים כאלה בקלות ובשמחה ובלא קושי גדול. כדי שלא נגיע למצב של 'וינהגהו בכבדות'... ובכלל, ר' גדליה היה מדבר רבות, איתי וגם עם אחרים, נדמה לי שעם כולם, על מידת השמחה. תמיד היה מדבר על שמחה, והוא עצמו היה אדם תוסס ושמח].
--- והפשטות, אוי, הפשטות הקסומה הזאת. משגיח שגדולי משגיחי דור העבר כיבדוהו בכבוד עצום. תלמיד חכם עצום, שידע כל שיעור שרבו ומורו מרן רבי ברוך בער זצ"ל מסר, בעל פה ובמדויק, עשרות שנים לאחר אמירת השיעור בקמניץ. אדם שגידל דורות של גדולי תורה ועובדי ה', ור' גדליה הולך כל ימיו בחליפה קצרה. הגר"י עדס שליט"א סיפר שבשנים הראשונות של "קול תורה" לא הסכים ר' גדליה ללכת עם... חולצה לבנה והוא הלך עם חולצה כחולה, באומרו ש"אחרי השואה הנוראה חשבתי שכולם יילכו יחפים מרוב צער. אז ללבוש חולצה לבנה?!"... גדול מרביצי תורת הדעת בדורנו ואחד מגדולי אראלי המוסר גם בדור הקודם, הלובש חליפה קצרה, פשוטה.
סיפר לי השבוע דודי הרה"ג רבי מנחם מנדל מאיר שליט"א שכאשר בתו של שכנו הגאון רבי משה הרשלר זצ"ל (מהדירם הראשון של ספרי הראשונים) נישאה בחתונה בתל אביב, לא יכלו ר' גדליה ורעייתו להרחיק נסוע עד תל אביב ולכן, כאשר הכלה המאושרת יצאה מביתה בדרך אל חתונתה, נעמדו ר' גדליה ואשתו במדרגות ושניהם רקדו לפניה ממושכות, שרים ומשוררים בשמחה גדולה "כיצד מרקדים לפני הכלה"...
אתם בוודאי מרימים גבה כעת, אולי אפילו פוערים פה או צוחקים בתימהון. אך כל מי שהכיר את ר' גדליה, את תשובותיו ודיבוריו, ידע שאין דבר טבעי מזה בעולם. השכנים הטובים חוגגים חתונה. לא נוכל להשתתף בה בגלל המרחק, אז נעמוד כאן במדרגות ונשמח את הכלה בריקודים. פשטות עצומה שכזאת, שאני קיבלתי ממנו באוזני בתשובות שונות ומרתקות. פשטות שכזאת, שידידי הרה"ג רבי אברהם וולדשיין שליט"א, הגבאי המסור של ישיבת הר"ן בעירנו, סיפר לי השבוע שהוא שוחח עם ר' גדליה באחד מימי "בין הזמנים" בישיבה. באותה השעה היתה הישיבה, כמובן, ריקה, ורק הבחורים האמריקאים, שלא נסעו הביתה, ישבו באחד החדרים ושרו לעצמם שירים בשמחה ובקולות גבוהים. "ר' גדליה הקשיב לשירה של הבחורים האמריקאים, חייך חיוך גדול ואמר לי: "טוב מאוד! שישירו! שישירו! מה הם עושים? הם לא נוסעים כעת לרקוד בתל אביב... הם שרים פה, בישיבה. אז שישירו, שישירו"...
ושוב, בוודאי קראתם מאמר כלל לא מסודר, כזה שרבנו ר' גדליה, איש השיטתיות והסדר, לא היה אוהב בכלל. אך השורות נכתבות להם במהירות, מנסים לגעת, להיזכר בעוד רגע עם ר' גדליה. ובהלוויה הגדולה, ליד מיטתו של גדול המשגיחים, שמענו את הגר"י עדס מספר שר' גדליה שב לביתו, לפני שנים רבות, וראה את רעייתו המסורה שוכבת ללא רוח חיים על רצפת המטבח. "ר' גדליה לא סלח לעצמו על שבאותם הרגעים לא היה ביישוב הדעת, על כך שלא שלט בעצמו ובנפשו", סיפר הגר"י עדס, ואני נזכרתי את הסיפור שסיפרו בישיבה פעמים רבות על כך ש"ר' גדליה לא שלט בעצמו". ר' גדליה, כך סיפרו עדים נאמנים, קיבל את פני ה"חברא קדישא" במאור פנים והציע להם, דבר ראשון, כוס שתיה. הוא היה שבור ורצוץ, כפי שסיפר על עצמו. אך ה"חברא קדישא" שתו קודם כל כוסות תה, שר' גדליה הכין להם..
קשה לכתוב, קשה גם שלא לכתוב. אדם היה בבית וגן, אדם מושלם, ורבי גדליה אייזמן שמו. נותרנו בעולם בלא ה"אדם".
מסגרת היסטוריה בהלוויה / הרב יוסף שלמה מאיר/ להלן כמה שביבי זכרונות הצפים ועולים לי תוך כדי הקלדה: פעם עמד בחור והאריך בתפילת שמו"ע במקומו בתחילת הספסל כשהסטנדר שלו מוצב אלכסונית והוא עצמו עומד כשמחצית גופו במעבר. רבי גדליה עבר אחר סיום התפילה בדרכו לצאת מבית המדרש, הוא ראה זאת ונעמד בצד. הוא המתין והמתין עד שהלה סיים. אחר שפסע עושה שלום וחזר למקומו, ניגש אליו רבי גדליה ואמר לו במילים מדודות: 'כאן זה מעבר', תוך שהוא מחוה ידיו על המרווח שבין הטורים. והמשיך הלאה לדרכו. ככלל רבי גדליה היה מירער אמיתי, תלמיד מובהק של רבי ירוחם. כמדומה שהוא אחרון התלמידים. הוא כמו רה"י רבי דוד פוברסקי והמשגיח רבי שלמה וולבה לא הרימו ראש ולא פסעו פסיעה בלא מחשבה תחילה. פסיעותיו היו מדודות וקצובות, למרות שמטבעו הוא היה זריז ונמרץ. את הנמרצות הזו גיליתי לתדהמתי באחד מימי חוה"מ סוכות בהם התפללתי בישיבה, [הבחורים לא היו, אך 'תפילה בישיבה' היו היתה] רבי גדליה שנשק אז את גיל ה-90 נענע את הלולב בעוצמה ובהתלהבות, הוא הוליך והביא את הלולב לכל הצדדים בתנועות זריזות כאילו היה בחור צעיר, המראה לא היה אופייני. אולם אחר שנודע לי כי המשגיח נולד כבן למשפחה חסידית, הנחתי כי את צורת הנענועים הוא לא למד מרבי ירוחם במיר אלא מאביו בשטיבל הווארשוואי שבו התפלל. אמרת לי, ר' שמואל ברוך, שהוא היה 'אדם'. זכורני שפעם דיברתי איתו על הנושא של שמירת העיניים, הוא אמר כך: "תלך ברחוב נורמלי, לא אם עינים עצומות ולא עם ראש כפוף, זה נראה מוזר. תלך כמו בן אדם, אבל אם תראה משהו, אל תסתכל. האיסור הוא להסתכל". שמעתי מנכדו הרב פנחס ברויאר שהסיבה להתפטרותו בגיל 70 ממסירת שיחות וניהול רוחני הייתה מחמת שראה שהדור הזה [של אז כבר לפני 30 שנה] אינו מסוגל לסבול אבא נוזף אלא סבא מלטף. ואכן בשיחות היעוץ שקבלתי ממנו [בסדר מוסר בכוך שבפאתי בית המדרש] תמיד היה מרגיע, מדבר ברוך ובנועם. בהלוויתו התרחש משהו היסטורי, שכדאי ללמוד ממנו. בכל לוויה של אדם גדול, אפי' ראש ישיבה בישיבה ממוצעת, ישנם דחיפות איומות באיזור המיטה. בהלוויות של גדולי עולם פעם המיטה נשברה, ופעם הגוף הקדוש והטהור החליק והיה צורך להכניס את המיטה לאמבולנס. בלוויות אחרות ראו איך בחורים שזקנם עוד לא הראה סימני צמיחה, נושאים את המיטה ואילו המבוגרים, התלמידים המובהקים, נדחפו לאחור. כאן ראינו את ראשי הישיבה וזקני תלמידיו של רבי גדליה נושאים את מיטתו, כשהבחורים סביבם. איזה כבוד התורה יש בזה! נתאר לעצמנו שבהלווית מרן הגרא"מ שך זצ"ל היו מודיעים שרק ראשי ישיבות ישאו את מיטתו, איזה כבוד הנפטר וכבוד התורה היה בזה! מי שהכיר את רבי גדליה לא היה מסוגל לדחוף בשעה שעליו לחלוק לו כבוד אחרון. כל תלמיד יכול היה לדמיין לעצמו את המשגיח עומד לידו בהלוויה, אוחז בעדינות בזרועו ושואל אותו: "לשם מה א-תה דו-חף, מה עם הא-ח-רים? ה-אם אי-נך רו-אה כאן מבו-ג-רים ממך?!"...