סיפורים לכבוד שבת

פרטים

קטגוריה: בזכות נשים צדקניות

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:07

נכתב על ידי Super User

כניסות: 418

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ

** גדולי ארץ ישראל וגדולי הגולה יצאו נגד היוזמה לבחירת נשים ל'אסיפת העם' בחוד ובחנית, מתוך הבנה עמוקה למעמד האשה, מעלתה ותפקידה האמיתי * בחירת אשה למלכה, למנהלת בית ספר וחברת דריקטריון, למול היוזמה הקנטרנית לבחירת נשים שומרות מצוות לכנסת * מעמד האשה היהודיה ובחירת נשים לכנסת, במאמרו של הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א **

"אשר שאלוני ידידי הנכבדים לחוות דעתי דעת תורה בדבר השתתפות נשים נבחרות בקביעות ושבת יחד ולהמתיק סוד עם הגברים הנבחרים בהנהגת הקהלה או בועד הכללי של הקהלות"-- כותב ראש גולת אריאל מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצוק"ל, רבה הנערץ של וילנא ומנהיג ישראל עד השואה, ב"קול קורא" תחת הכותרת "איסור בחירת נשים להנהלת הקהילות "—"נפלאתי על זה וכי מה זו שאלה כל רב וצורב כל יודע ספר יודע שזהו נגד רוח התורה והמסורה קדושת עם ישראל וטהרת ומדת הצניעות שבו ונגד הנהגת האומה הישראלית מדור אבל לא כן חלק עם ישראל עם ד' שומרי תורה היודעים כי זאת התורה אשר באנו באש ובמים עבורה והיא יסוד קיום האומה, להם אין מקום לשאלות כהנה אשר לא שערום אבותינו ורבותינו בסדר הקהלות מלפנים" (אגרות אחיעזר עמ' רמ"ה אגרת קנא).

"קבוצת נשים חרדיות תובעת לתת נציגות לנשים החרדיות במסגרת המפלגות החרדיות" כך זועקות הכותרות. קבוצת הנשים הקטנה הקימה מפלגה וקיבלו, כמובן, את מלוא תשומת הלב מהתקשורת החילונית, החפצה לראות סדקים בחומות הבצורות של היהדות החרדית. בסוף השבוע עוררו קבוצת הנשים פרובוקציה בתקשורת החילונית, לאחר שהתרעמו על העיתונות החרדית, שאינה מוכנה, (הפלא ופלא...), לפרסם מודעות בחירות של מפלגת הנשים...

העיתונות החרדית הגיבה בשלל תגובות, אך אני, באופן אישי, נהנתי מתגובתו הכתובה של ידידי, מנכ"ל 'יתד נאמן', מיועדנו הרב זליג אורלנסקי. ר' זליג לא עסק בפילפולים משפטיים וחוקתיים, או בעמדת ההלכה בענין, אלא בכך שפרסום מודעות שכאלה פשוט יפגעו מאד ברגשותיהם של קוראי העיתון...

העיתונות החרדית בחרה להתעלם כליל מ'מפלגת הנשים החרדיות'. בכל מקרה המפלגה רחוקה מאד מאחוז החסימה והנזק האלקטורלי שמפלגה כזאת תעשה, תהיה דומה, פחות או יותר לנזק האלקטורלי שמפלגת הנחנחים תעשה. עצם ההתייחסות לקבוצה שולית זו, שולית מבחינה מספרית, עלולה לנפח את היחס אל גישתן מעבר לפורפורציה האמיתית. בראשית דברי אדגיש שאין במאמר זה כל כוונה לפגוע באותן הנשים עצמן. לחלקן ישנם כוונות טובות ונחמדות (וכך כתבה לי אחת מראשי המפלגה החדשה: "הטענה שלנו היא: שנשים בוחרות בנשים, בנציגה. וגברים בנציגים שלהם. אני לא מצליחה לראות טעם לאסור על נשים לבחור באישה. אם אני מבינה נכון, הדיון הוא על בחירה של גברים באישה. וזהו כאמור אינו הדיון. איננו מבקשות אישה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה. ל'יהדות התורה' ולש"ס יש יחד 9 מנדטים שהם של נשים. המטרה היא שאישה תוכל לייצג את נשות המגזר. ביחוד במגזר החרדי, שאין זה יאה לפנות לח"כ חרדי בעניינים אישים, או שח"כ חרדי ישב בועדות העוסקות בעניינים כאלה ואחרים הנוגעות לנשים. ובנוסף, מהטעמים הנ"ל הוא לא תמיד חשוף לכל הצרכים הדורשים טיפול"), אך השאלה שאמורה להישאל היא, מלבד הנושא ההלכתי הצרוף, הוא: מה מניע יוזמה שכזאת? מהיכן, מאיזה מקורות ותחושות, הם באים?

מלכה, משגיחת כשרות ומנהלת בית ספר: איסור "שררה" בנשים

לעניות דעתי, עיקר הנושא אינו הלכתי, אלא השקפתי- רוחני. אך הבה ונתחיל מהבסיס, מעמדת ההלכה הפסוקה.

הרמב"ם (מלכים א, ה) פסק להלכה: "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר "עליך"- מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". וכתבו הכסף משנה והרדב"ז שמקורו מדברי הספרי, שכתב "מלך ולא מלכה אשר יבחר ה' אלהיך בו על פי נביא", והקרית ספר כתב: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר 'עליך מלך' ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין משימין אלא איש, שכיון שכל שררה דורשים מכאן מ'שום תשים', כך לענין איש ולא אשה". ובשו"ת אגרות משה כותב מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל (יו"ד ח"ב סי' מד) כתב על דברי הרמב"ם ש"לא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, שבספרי שציין הכס"מ והרדב"ז ומג"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים, לא הוזכר שם. וצריך לומר שהוא סברת עצמו, כמו שדורשים לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ"ה, דורשים גם כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה, שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אשה".  

אני לתומי חשבתי שמצאתי מקור מפורש לדברי הרמב"ם. במדרש תנאים (דברים פי"ז) הובא כן מפורש לגבי מינוי נשים, כך: "שום תשים עליך מלך ולא מלכה, מלמד שאין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש". כך שיש בכך מקור ברור לדברי הרמב"ם. אך זה כנראה אינו מקור ברור, כיון ש"מדרש תנאים" מבוסס על "מדרש הגדול" (ועורכו הוא הגרד"צ הופמן זצ"ל בעל שו"ת מלמד להועיל), שחיבר החכם התימני רבי דוד העדני זצ"ל, וחלקו מבוסס על פסקי הרמב"ם עצמם. אם כן יתכן ומסתבר שה'מדרש תנאים' העתיקו מהרמב"ם עצמו.

בשו"ת אגרות משה (שם) דן בדין מינוי אשה למשגיחת כשרות, וכתב: "מצד נאמנות אין שום חשש, שאם היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח, יש לסמוך עליה. אבל יש לדון בזה מצד אחר, שהנה הרמב"ם כתב "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", ואף השגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי. וראיה לזה מקידושין ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו, ופירש"י ממונה על המדות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות, דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות, והטעם הוא שהחילוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו, הוא פועל, אף שהיא מלאכה חשובה, ואם נשכר לעשות נגד רצון בעה"ב כהשגחה על המשקלות ומדות, שבעה"ב היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעה"ב, הוא שררה על בעה"ב, שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעה"ב, שלא להניח לבעה"ב שיקנה דברים אסורים, ואם כן להרמב"ם אין למנות ע"ז אשה, אבל משמע לי שלא כולם סוברים כן, שבעל סבפר החינוך כתב דין ולא אשה רק במלך ולא מלכה ובדין ירושה נקט שגם בכל מינויים, אלמא דדין ולא אשה אינו בשאר משימות והטעם ש"מקרב אחיך" הולך על כל משימות שהוא מתרבים מהפסוק "תשים", כמו שמובא על מלך, אבל הדרשה ולא מלכה שנאמר רק במלך, מי אמר לנו שיהיה גם בכל משימות כן, וכ"ש לתוס' סוטה מ"א שגם לענין "מקרב אחיך" יש חילוק בין מלך לשאר משימות שאין למילף מדין מלך ודין שאר משימות אינו מצד שיש לו כל דיני המלך, אלא משום דסמיך "משימות" ל"מקרב אחיך", ש"מ דבעינן בהו "מקרב אחיך" קצת כגון אמו מישראל, ומלך חזר ושנה עליו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דקפיד שיהיה אביו ואמו מישראל, עי"ש. א"כ ודאי שאין למילף פסול אשה שנאמר רק במלך לומר שגם בכל משימות תפסל אשה, ולכן משמע שהתוספות בסוטה ודאי חולקים על הרמב"ם וכן משמע שיפלוג רש"י ור"ן קידושין ע"ו כדכתבתי ממשמעות פירושם, וכן משמע שלא כל דבר ילפינן מדין מלך, שהרי לענין דין ירושה הוצרך לדרשא אחרת "הוא ובניו בקרב ישראל", כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו בספרי שם, וא"כ צריך עיון שיטת הרמב"ם. ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה".

לא נאריך כאן, בבמה זו, בכל ההיבטים ההלכתיים בענין, ונציין שהאגרות משה (יו"ד סוס"י כ"ו) דן בענין, ולפי דבריו נמצא שמותר למנות מנהלת לבית ספר פרטי, אך לא ברור האם ניתן לבעל מוסד פרטי למנות אשה לשררה במוסדו הפרטי. כמו"כ עלינו לברר האם "החינוך העצמאי" נחשב למוסדות פרטיים, שהמדינה חייבה את החרדים לכופפם ברמה מסוימת תחת משרד החינוך ולאפשר להם לנהל את דרכי החינוך וקבלת התלמידות כרצונם, או ש"החינוך העצמאי" נחשב לגוף ציבורי, אשר אין זה כעסק פרטי.

יש לדון האם האיסור למנות נשים הוא רק בתפקידים המיועדים גם לגברים, ובתפקידים המתאימים באופיים לנשים, אין מניעה למנות בהם נשים. 

התוספות (ב"ק (טו, א) דנו האם מותר לאשה לשפוט ולדון את עם ישראל. וכיצד דבורה הנביאה שפטה את ישראל?- כתבו על כך התוספות: "מדבורה אין להביא ראיה שאשה כשירה לדון, שמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". והתוספות בשבועות (כט, ב) כתבו שאין להוכיח מדבורה, ששפטה את ישראל משום שאולי "היתה מלמדת להם הדינים, או לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם".

בשו"ת חקרי לב (או"ח סכ"ג) כתב שישנם שני טעמים לאיסור מינוי אשה למלך. משום שאין רגילות למנות אשה שאינה חייבת במצוות ובזה היא פחותה מהאיש, או מפני שדעתן של נשים קלות ואין בה דעת להנהיג את הרבים. לפי זה יתכן שבמשרות שאנשים לא יכולים להתמנות אליהן, מטעמי צניעות, כמו מנהלת בית ספר, או מסיבות אחרות, מותר לנשים להתמנות להן.

ואמנם מסתבר שכשם שגר צדק יכול להתמנות לשררה, שקשורה לציבור הגרים, כך שאשה יכולה להתמנות על נשים, ולכן מותר לה להשתרר בכל משימה השייכת לנשים. (הנושא מורכב וראו ביבמות קב א, ברמב"ם (סנהדרין פי"א הי"א) ובטוש"ע (חו"מ ז, א).

ואכן, שאלתי את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד ממנים נשים למנהלות בתי ספר וכדומה, והשיב מרן שליט"א: "מה ששייך לנשים מותר", ובדבר מינוי אשה לחברת דריקטוריון, השיב מרן שליט"א: "כנ"ל". לאחר הבירור הוברר לי שהמדינה מחייבת למנות אשה אחת לפחות לכל דריקטוריון, ואמר מרן הגר"ח שליט"א שאחר שכך קבעה המדינה, אזי ראוי למנות למינוי זה אשה מאנ"ש. ואולם בעניותי לא הבנתי, שמדוע אם המדינה החליטה למנות אשה לשררה כנגד רצון התורה, אנו צריכים לפעול בפועל כך ולמנות בעצמנו אשה למשרה זו. שאלתי שוב את הגר"ח קניבסקי והשיב לי מרן שליט"א בכתב ידו: "פוק חזי מאי עמא דבר". שפירושו: צא לראות כיצד האנשים נוהגים...

לגבי מינוי דריקטוריון, יתכן שמינוי זה אינו נחשב לשררה ממשית. בהגדרת המושג באנציקלופדיה נכתב כך: "חברי הדירקטוריון אינם ממונים על ניהולה השוטף של החברה, שכן לשם כך קיים מנהלה הכללי של החברה. הם עוסקים בגיבוש האסטרטגיה של החברה ומפקחים על פעילותו של מנהלה הכללי". דבר זה אינו נוגע כלל למינוי אשה כחברת כנסת. לכל אחד ואחת מ120 חברי הכנסת ישנו זכות לחוקק כל חוק העולה על רוחו. הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנקות, למשל, נקבעו בידי הכנסת (כשאת הסכם אוסלו, למשל, הכריע קול אחד בלבד. קולו של ח"כ אלכס גולדפרב, שפרש ממפלגו וחבר לרבין). ביכולתם של חברי הכנסת להחליט את ההחלטות הקשות, החשובות והמכריעות ביותר במדינה, וביכולתם גם לקבוע גורלות על תקציבים של מילארדי שקלים. אין שום ספק שמשרת חבר כנסת היא שררה לכל דבר וענין.

גם הטענה של ראשי מפלגת הנשים, לפיה "נשים בוחרות בנשים, בנציגה וגברים בנציגים שלהם. איננו מבקשות אשה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה", אינה טענה נכונה. היא טענה מופרכת לחלוטין, משום שגם אם הנשים הנבחרות תעסוקנה בשלל נושאים הקשורים אך ורק לנשים, הן יצטרכו להביע דעה בכל תחום וענין העולה על הפרק, והשייך לכלל אזרחי המדינה. הסכמי שלום, חינוך, רווחה, בטחון, תקציבים, חוקים. האם ב98% מההצבעות, השייכים לגברים ולנשים כאחד, ימנעו החכיו"ת? ורגע, אם מדובר בדיון על תקציב שקשור לנשים,. הרי אישור תקציב זה בא על חשבון תקציבים אחרים. העוגה התקציבית מחולקת לפי הכרעות והצבעות החכי"ם והממשלה, ואם הנשים תצבענה בעד תקציב אחד בסכום מסוים, הוא יהיה על חשון תקציב אחר. הלא כן?!

ספרים רבים ואין ספור מאמרים נכתבו על האשה היהודייה, תפקידה ומעמדה. "אשה עטרת בעלה"- האשה היא הכתר והעטרה של הבעל והאישה זכתה, בזכות גדולה ומיוחדת הנובעת מתוך אישיותה וטבעיה, לגדל את בניה ובנותיה לתורה ולמצוות. גידול הילדים נראה בעיני האדם החילוני, או רעהו הרחובי, כמעמסה וכעול טרחני, שאינו משתווה לקריירה מחוץ לבית. אך היהדות מביטה באור נפלא ומיוחד בגידול הילדים, נסיכי הכתר, בניו ובנותיו של הקב"ה. בעוד שהאב אחראי על עיצוב וחינוך הילדים באופן כללי יותר, הרי שהאמא היהודייה נמצאת בבית ומחנכת את הילדים בפועל, בדיבור ובמעשה, וגם בעצם אישיותה שלה, כשהילדים רואים אותה ומעלותיה היהודיות, מידותיה ואורחותיה, ומפנימים את התנהגותה. הנשים נאלצות לצאת לעבודה בעשרים-שלושים השנים האחרונות מחוסר ברירה, רק כדי שהבעל יוכל לעסוק בתורה הקדושה ולהתעלות בה, וגם משום שהמציאות בעולם המערבי מקשה מאוד לחיות במשכורת של הבעל. ואכן, אם הבעל משתכר היטב או שאין צורך במשכורתה של האשה, בודאי שהטוב ביותר הוא שהאישה היהודייה תקיים את עיקר יעודה עלי אדמו, לשבת בבית ולגדל את הילדים.

שוביניזם? כליאת הנשים בבית? אפליה?- רק אלו שרחוקים מכל הבנה יהודית מדברים כך. כי גידול הילדים לתפארת, מתוך מרגוע נפשי ושלווה ברוכה, הוא האידיאל הגדול ביותר עלי אדמות. רוצות לסייע בפרנסת הבית? מצוין. מדוע דוקא בכנסת, במקום הכי סוער וגדוש ביצרי תאווה וקנאה, כבוד ושררה, גאווה ומדון?! זהו המקום לבת ישראל כשרה וצנועה?!

מהי אשת חיל?

הבה ונתחיל מהתחלה.

יוצר האדם, יוצרם של האיש והאישה, הגדיר מטרות ברורות לכל נוצר בעולמו. הקב"ה, עוד לפני שברא את האשה מצלעו של האדם, הגדיר את מטרתה עלי אדמות, "אעשה לו עזר כנגדו". כבר בזמן חז"ל האשה סייעה רבות בפרנסת הבית (ולא, זאת לא המצאה של הדור האחרון!). הנשים עסקו, נשאו ונתנו בסחורה ועסקו בעבודת הפלך והטוויה (ראו כתובות פו-פז), אך חז"ל הגדירו את תפקידה כזאת שמביאה את הילדים לעולם וממשיכה את הדורות הבאים ("ויבן את הצלע" בנה בה מגורות כדי שתהא מקבלת עוברים- בראשית רבה יח, וכן בעירובין יח: בנאה הקב"ה כמין אוצר, כדי לקבל את הוולד). על הבעל לכבד את אשתו בכבוד גדול וחז"ל הקדישו מאמרים רבים לכבוד האשה, לחכמתה ולמעלותיה, ולעשות לה נחת רוח, שהרי האשה ממלאה תפקיד נכבד ביותר בחייו ובחיי ילדיהם.

הגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל, מגדולי בעלי ההלכה בדורות הקודמים, שה'לוח לארץ ישראל' שלו נמצא בכל בית כנסת, כותב בספרו "האשה על פי תורת ישראל" שעל פי היהדות, "העושה את בני הזוג לאדם אחד, אין כאן שתי דעות של הבעל והאשה, אלא אישיות אחת ודעה אחת להן. אשתו כגופו היא (כתובות ס"ו) ולכן כשמביישים אותה כאילו מביישים אותו בגופו ממש. המבייש את האשה- כאילו מבייש את הבעל ממש. האשה אינה דומה גם לבנו ובתו, כי אפילו באותם הדינים שבנו ובתו חשובים כאנשים אחרים- הרי אשתו היא כגופו ממש (בכורות ל"ה), וכן לענין עדות ודיינות בעל כאישה ואשתו כבעלה (ואינו רק כפסול קורבה, אלא כעדות של אדם אחד ממש)", הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מונה רשימה שלמה של נושאים, בהם ההלכה מתייחסת בעל ולאישה כגוף ונשמה אחת. על הבעל לדאוג שלא לריב או להתקוטט עם אשתו ולהיזהר מאד מאונאתה (בבא מציעא נט) ולהטיל עליה אימה יתרה (גיטין ו). הבעל מצווה להיות ותרן ולא קפדן ועליהם להשלים אחד את השני בדיבור, במחשבה ובמעשה, כפי המובא בחז"ל במספר מקומות.

הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מצטט רבות מדברי חכמינו בשבח ובמעלת האשה, אך הוא כותב ש"את כל כבוד הזה נתן לאישה בהיותה עקרת הבית, מכרת את מקומה ויודעת לכבד את עצמה ככל כבודה בת מלך פנימה, אולם כשהיא יוצאת אל שוק הגברים, אז ניטל ממנה כל כבודה ונתנו לה שמות אחרים, לא מכובדים כלל (כתובות ע"ב). ישעיהו הנביא, בכנותו את הנשים הכבודות בתוארן, קרא להן "נשים שאננות נשים בוטחות". השקט והשאננות הם סמל האשה הישראלית, היפך התואר של האשה הזכה נצורת הלב, אשר שלמה המלך ע"ה בהזהירו להישמר מפניה, מסר גם את סימניה, הומייה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם אחת בחוץ פעם ברחובות (משלי ז, יא".

והגרי"מ טיקוצינסקי מאריך בענין וכותב: "כשיצאו ממצרים ויהיו למחנות ודגלים, נתפלגו לשני מחנות, הזכרים לבד והנשים לבדנה, ובחדוות שירת הים לא התערבו המקהלות, אלא משה רבינו שר את השירה עם כל קהלת האנשים, ומרים הנביאה עם כל הנשים". כאן מביא הגרי"מ טיקוצינסקי את הלכות צניעות בהרחבה והוא כותב ש"אין רשות לאישה לדבר בפני אנשים במקום שיש איש לדבר" והוא מאריך בענין בדברים נפלאים. ורגע, מדוע שאישה תדבר בפני הגברים, במקום הפומבי ביותר והגדוש ביותר בויכוחים סוערים ומרים, הכנסת?!

דבורה הנביאה ושלומציון המלכה

היו נשים שהיו לאות ולמופת ודבורה הנביאה תוכיח, שבשעתה לא נמצא דוגמתה בין האנשים, עד שהקב"ה בחר בה לשופטת על ישראל, אך רשב"י זי"ע בזוהר הקדוש (ויקרא י"ט) כותב על הדור שדבורה שפטה אותו "וי לדרא דלא אשכח בגויה מאן דידון לעלמא אלא חד נוקבא", שפירושו: וי לדור שלא נמצא בו מי שידון את העולם, אלא נקבה אחת"...

וכך כותב הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל על בחירת נשים למלכות ולמשפט: "מלכה אחת בזמן מלכי יהודי וישראל היתה במשך שש שנים, והיא עתליה בת אחאב בן עמרי, אשר בשפך דם עלתה מעצמה על כסא המלוכה, ומה העלתה ועלתה לה?- היא הטתה ראשונה את לב בעלה יהורם מלך יהודה לעשות הרע, ובמלוך בנה אחזיה היתה יועצתו להרשיע, ואחר מות בנה האבידה את זרע המלוכה והמלך בעריצות. ועוד מלכה אחת היתה בישראל שמונה שנים בזמן בית שני, היא שלומית (שלומצא) אלכסנדרא, אלמנת המלך ינאי אלכסנדר ואחותו של רבי שמעון בן שטח, שנקראה אף היא "אלכסנדרא", בשם בעלה, ותהי מלכה חכמה ותעשה הרבה חסד לכלל ישראל והצילה את הפרושים מיד הצדוקים".

ומי בחר בשלומציון המלכה? הגרי"מ טיקוצינסקי כותב ש"בכלל לא נמנו כל המלכים בתקופה ההיא מטעם ישראל וחכמיו, כי אם מלכו מעצמם, ועם כל הכרת הטובה להמלכה החסידה ההיא, לא מינוה על פי העם ובודאי לא ע"פ שאלת התורה. ולו אפילו אמרנו שאם היו חכמים מורים לה, היתה יורדת מכסאה- לא יכלו חכמי ישראל לעשות אז כזאת מפני היד התקיפה שהלכה בעקבות ינאי בעלה".

מדוע שנשים לא ייבחרו ל'אסיפת הנבחרים'?

השנה היתה שנת תר"פ, אז נפל דבר בארץ ישראל. הלורד בלפור הצהיר על הזכות להקמת "בית לאומי" בארץ ישראל לעם היהודי והעברת השלטון מהתורכים לידי ממשלת המנדט הבריטית, שהכירה ב"סוכנות היהודית" כבא-כח הישוב היהודי בארץ ישראל. הסוכנות היהודית התכוננה לבחירת הצירים לאסיפת הנבחרים ועל הפרק הועלתה שאלת בחירת הנשים לאסיפת הנבחרים, כולל השאלה האם לאפשר לנשים לבחור בעצמן את הנבחרים והאם לאפשר לנשים עצמן להיבחר כחברות אסיפת העם. הנושא עורר סערה רבה ברחוב החרדי וגדולי ארץ ישראל, לצד גדולי חוץ לארץ, עסקו בשאלה.

רבה של ארץ ישראל דאז,  הראי"ה קוק, אסר בתוקף את השתתפות הנשים בבחירות ואת בחירתן לאסיפת העם. הראי"ה קוק כתב דברים נחרצים ומרתקים בסוגיה, ונביא בזאת חלק מדבריו הארוכים: "הנני מוצא לי עכשיו, להוסיף קצת ברור על הדברים, אשר אמרתי במכתבי הגלוי הנ"ל. כאז כן עתה מוכרחני לומר, שהרבנים שהודיעו את האיסור מצד הדין עד כה שאבו את דעתם ממקור הקול האחד שאנו שומעים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מן ההלכה ומן ההגדה, המורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרתו, עומד הוא נגד החדוש המודרני הזה, ואם אנו מטים את עצמנו כאן דוקא לתכונת המוסר האירי החדיש, הרי אנו עושים בזה מעשה בגידה ביחס למוסרנו אנו, "למוסר היהדות", מה שמביא לנבק את רוח האומה ולהוריד לארץ את המבצר של התחיה הלאומית, ואם אין אנו נביאים, בני נביאים אנחנו, ואנו חייבים לקרא בקול גדול לכל אחינו החפצים כעת בבצורה של תחיתנו: שישמרו ברוחם ולא יאכילו אותנו את הבוסר הזה שיביא בהכרח לידי קהיון שנים, שנהיה מוכרחים להתחרט על זה הרבה מאד".

והוא ממשיך וכותב: "אנו מאמינים, שמבטנו על החיים החברתיים הוא יותר עדין ויותר טהור מהמבט של עמי התרבות הזמניים בכלל. המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האשה בישראל. אצל העמים האחרים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו. ומטעם זה הם אינם נרתעים כל כך מפני הבדקים שבחיי המשפחה ולא יסבלו כל כך מפני תוצאותיהם בחיי האומה. הגורם הנפשי של הדרישה הזאת, לקרא את הפומביות של הבהירות בשם זכיות לנשים, בא בעקרו על ידי מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה. אם היה מצב המשפחה שלהם כל כך שלו ומכובד, כמו שהוא בישראל על פי הרוב, לא היו הנשים בעצמן ולא אנשי המדע והמוסר והאדיאלים הגבוהים דורשים את מה שהם קוראים בשם: זכויות של בחירה לנשים, באותו הנוסח הרגיל, שהוא עלול לקלקל את שלום הבית, ואשר מקלקול זה מוכרח לבא רקבון גדול באחרית לחיים המדיניים והלאומיים בכלל. אבל מתוך היאוש ומרירות הנפש, הבאים לרגלי מהלך הגסות של הגברים בקלקול חיי המשפחה, חשבו להעזר על ידי איזה יפוי כח צבורי, לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה, מבלי לחוס עוד על הבדקים המתוספים בו על ידי זה, אחרי שכבר רבו פרציו כל כך מבלעדי זה".

"אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה. הבית אצלנו הוא גם עתה מכון קדש, וחלילה לנו להשבית את הזהר של חיי אחיותינו, ולתן מקום למרר אותם על ידי המולת הדעות ומחלוקותיהן בעניני הבחירות והשאלות המדיניות. האשה הישראלית מבססת את זכויותיה על פי התוכן העדין של ערך הנפש המיוחד לה, לא על פי חקים קצובים וחתוכים, עשוים ביציקה מוכנית, שהם בעדה קרני ברזל, שאינם הולמים כלל לעדנת נפשה, ועל פי רוב איננה די חזקה, לפי אפיה הטבעי, להשתמש בהם, ואין בכחם להשלים את מה שהם מקלקלים ביסודם של היחושים הנפשיים, השולטים בהקפתם על כל שטח החיים כולו".

לאיסור הצטרפו מרן הגאון רבי חיים עוזר זי"ע, רבה של וילנה, והכהן הגדול מאחיו מרן ה"חפץ חיים" זי"ע. לעומתם, סבר הרה"ר הגרב"צ עוזיאל זצ"ל התיר לנשים את הענין, כפי שהאריך בענין בשו"ת שלו, שו"ת משפטי עוזיאל. מעניין עד מאד לקרוא את תשובתו של הגאון הנודע רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בשו"ת שרידי אש, וכדאי מאד להעתיק את דבריו ולדקדק בהם. וכך כותב ה"שרידי אש", בשנת התשי"א: "על דבר שאלתו בבחירת נשים. הג"ר ד"צ הופמן ז"ל התיר את הבחירה האקטיבית ואסר את הבחירה הפאסיבית. אולם רבני א"י וכן בעל ח"ח ז"ל והגרח"ע ז"ל ועוד, אסרו גם הבחירה האקטיבית, והרב הראשי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל מתיר את הבחירה לבחור ולהבחר גם יחד, ולמה לי לתקוע א"ע במקום מחלוקת של האוסרים ומתירים, נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע. להאוסרים יש טעם מוסרי, שזהו נגד הצניעות שאשה תעסוק בענייני ציבור וקהל, גם מביאים ראי' מספרי שופטים, קנ"ז: "מלך, ולא מלכה", וכן נאמר בברכות "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, שאין חברתם נאה". וכן במגילה כ"ג: "אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור", עי"ש. ויש לדחות ולפלפל, אבל אין תועלת בפלפול, כי יש בזה טעמים יותר עמוקים".

ה'שרידי אש' כותב שישנה מחלוקת בדבר, והוא אינו רואה לנכון להכניס ראשו בענין, אך דעו לכם, שלאוסרים- הם גדולי הדור הגרח"ע והחפץ חיים ורבני ארץ ישראל- ישנם גם טעמים כמוסים בענין, מלבד הטעמים הגלויים שפירסמו. רבים וטובים כותבים תשובות הלכתיות ודנים בדברי הפוסקים. אך כאשר הם כותבים שיש להם, לענקי רוח כמו החפץ חיים ורבי חיים עוזר, "טעמים כמוסים", לא מרהיבים עוז להתפלמס איתם. כי בהלכה ניתן להתווכח, לדון ולפלפל, אך בטעמיהם הכמוסים של גדולי עולם, מונחת כל תורתם, קדושתם, טהרתם ויראתם. אחד מגדולי הדור שעבר אמר פעם שניתן להתווכח עם פסקי הרא"ש, אך לא כאשר הרא"ש כותב "יראה לי".  "היראה לי של הרא"ש אינו כולל רק סברה מקומית אחת, אלא "יראה לי" של כל אישיותו, גדלותו ורוממותו של הרא"ש", הסביר.

ואם כן, מדוע נשותינו מצביעות לכנסת ולעיריות? התשובה היא, שפשוט לא התייעצנו עם שלומי אמוני ישראל. החילונים קבעו שנשים בוחרות והציבו עובדה קיימת. כעת לא נותרה בידינו כל ברירה ואם אנו רוצים להכפיל את כח ההצבעה שלנו, עלינו לרתום גם את נשותינו ובנותינו להצביע. הנשים בוחרות מחוסר ברירה, כדי להציל עשוק מידי עושקו. אך לגבי בחירת חברות כנסת- יש לנו עדיין אפשרות לבחור רק אנשים לכנסת, כל עוד המדינה לא הכריחה אותנו לשלוח גם נשים לכנסת. ואם כן, מדוע שנעשה בעצמנו דבר המנוגד להלכה ולדעת התורה של גדולי ישראל?!

רוח מתירנית לא טהורה

כל יציאת הנשים לעבודה היא 'דיעבד', מחוסר ברירה. לא מתוך הכרה שכך טוב יותר. אלא מה? חייבים לאכול משהו, והאידיאל שהבעל ילמד תורה התיר, בדוחק ולא לכתחילה, שגם נשים יעבדו ויפרנסו את המשפחה. אך מכאן ועד דחיפה לכנסת, הדרך רחוקה, ולו משום שאין בכך אינטרס מובהק, שגובר על ה'בדיעבד'.

ואם יורשה לי, אכתוב את אשר על לבבי בענין זה. ריצת הנשים לכנסת אינה השורש, אלא רק הסיפטום. נשים המעורות היטב במדיה החילונית, מוקסמות מהעולם הרחב ולכן יש להן בעיה. הן שומרות תורה ומצוות, והקונפליקט שבין הרצון להיות "שם" לבין ההלכה והמוסר החרדי, גורם להן לרצות לקרב את החילוניות. או יותר נכון: את הרחוב החילוני ואורחותיו, אל החרדיות.

דרך האינטרנט, הפיסבוק והוואצאפ וכל כלי המשחית השונים, נחשפים לרחוב המתירני, וכן, טועמים וחשים שגם אנחנו רוצות. זהו השורש, והריצה לכנסת היא רק סימן. האיסור אינו נובע רק מדינים והלכה צרופה, אלא מדבר בסיסי ורוחני, הנוגע לתפקידה האמיתי של האשה, השמירה על צניעותה, ועל החשש האמיתי מכך שזהו עוד אבן דרך במתירנות והרחוביות האופפת את מחננו. יש כאן רגישות מאד עמוקה ועדינה לשמירת חומות הדת. חרדי אינו רק שומר 613 מצוות, אלא אדם אחר, נעלה יותר, קדוש יותר. והנה, זהו סיפטום נוסף ברוח המתירנית החדשה, האופפת חלקים מסוימים מאלו שלבושים כחרדים, אך הם אינם חרדים דיים לה' ולתורתו, שמצווה רק לשמור את חוקי המצוות, אך לא להתקרב באמת להקב"ה. המניע המרכזי והפנימי, אולי רק בתת מודע, מונע מהרבה שעות צפייה ומדיה רחובית-חילונית. לכן הויכוח והדיון אינו צריך לסוב אך ורק סביב סעיף זה או אחר ב'שולחן ערוך', אלא האם הענין הזה יקרב יותר את הנשים והאנשים להקב"ה, או ימעט מהם קרבת אלוקים.

ולא, היוזמה הזאת ודומיה לא נועדה כדי להתקרב יותר להקב"ה.

מסגרת

הרב נויגרשל:  מהו חרדי/ת?

הרה"ג רבי מרדכי נויגרשל שליט"א כתב את הדברים הבאים, על ריצת הנשים לכנסת: בראש ובראשונה כשנשמעת טענה כי "נשים חרדיות תובעות", יש לברר מהי "חרדיות" ומיהו "חרדי". מקור המושג בישעיהו ס"ו "שמעו דבר ה' החרדים על דברו", חרדים פרושו החרדים על דבר ה'. האדם החרדי חרד שמא אינו ממלא את רצון ה' בכל רגע ורגע כדבעי. שאיפתו אחת – לעבוד את האלוקים "במשרה מלאה", לא כשכיר העובד בשעות העבודה ושומר אמונים בשאר הזמן ובזה יוצא ידי חובה, אלא כעבד שעובד את אדוניו כל הזמן – 24 שעות ביממה – "משנה שכר שכיר עבדך".

עבור האדם הדתי, הדת היא אמצעי להתרפק עלי הרגשות רוחניות, אוהבים הם את השבת ואת החגים את המצוות ואת האיסורים כי אלה נותנים להם הרגשת התעלות רוחנית. לא כן האדם החרדי גם הוא כחברו הדתי מחבב כמובן את ההתעלות הרוחנית ומעונין בה, אך בעיקר רוצה הוא, כאמור, לעשות רצון קונו כל רגע ורגע.

כיצד ידע מה רצון הבורא? הבורא גילה דעתו והוריד לעולם את סך כל הוראותיו פעם אחת ויחידה – במתן תורה, "אני מאמין באמונה שלמה שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". התורה שבידינו שבכתב ושבעל פה מכילה את סך הכל של כל ההוראות, הוראות חדשות לא תינתנה ועדכונים אינם באים בחשבון.

מה נעשה אפוא עם כל השאלות המתעוררות, עם כל הנושאים המתחדשים? הרי התורה אינה מתיחסת במפורש לכל רגע ורגע בחיי האדם?

כאן נזקקים אנו לדבריו של רבי שמעון שקופ בשערי ישר פרק ז' שער א': "עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים". כלומר: הגם שהתורה לא אמרה במפורש כיצד יש לנהוג במקרים מסוימים, מכל מקום היודע את התורה על בוריה יודע את רצון נותן התורה בכל מקרה הגם שאין התיחסות מפורשת. חכמי הדור הם אלה שספגו לתוכם תורה הרבה ולכן הרוצה לעבוד את ה' כל ימיו מבין שעליו לשמוע לדברי חכמים היודעים את רצון ה' בכל שעה ושעה מתוך שיודעים הם את רוחה של תורה אל נכון. וזו ההגדרה של אדם חרדי – המנהל חייו על פי דעת רבותיו.

ואם נכונים הדברים ביחס לענייני הפרט, נכונים הם שבעתים ביחס לענייני הכלל. כאן יש עיקרון נוסף – רק החכמים הופקדו על ניהול ענייני הכלל, ככתוב בפרשת יתרו "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת אותם ראשים על העם" ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. אין אדם משים עצמו אחראי במקום שהאחריות ממנו והלאה. מכאן נובע אחד ההבדלים הגדולים בין דרכי ההנהגה בעולמה של תורה, ובין דרכי ההנהגה הכללית בעולם הליברלי. בעולם הליברלי ההחלטות מתקבלות כתוצאה מדרישות הבאות מלמטה ועולות כלפי מעלה. דעת הקהל היא המרכיב המרכזי בהחלטות השלטון. דעת קהל זו מוצאת דרכה אל הפומביות בבחירות דמוקרטיות בהפגנות מחאה עממיות או דרך התקשורת המגויסת. לעומת זאת בעולמה של תורה ההחלטות מתקבלות מלמעלה ומחלחלות כלפי מטה.

גדולי תורה שבכל הדורות לימדונו כי נשים אינן נבחרות לתפקידי הנהגה ייצוגיים או מעשיים. אנו מבינים מי שמתהדר בתואר חרדי ומנסה להשתמש במקובל בעולם לכפות על הנהגת הצבור את דעותיו, תוך שימוש בכלי התרסה, מחאה ופרסום. יתכן שיטען שהוא ישר והגון, ובעיני רבים גם יחשב כצודק, אך דבר אחד ברור. "חרדי" הוא לא!!! והמשפחה ממנה בא ומוסדות החינוך בהם בילה את ימי נערותו אינם רלונטיים כלל ועיקר.