סיפורים לכבוד שבת
האדמור מסלונים הי"ד
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 15:53
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 244
האדמור מסלונים הי"ד
מתוך מאמר של מרדכי מאיר, המעין, טבת התשס"ח.
רבי שלמה דוד יהושע וינברג נולד בשנת תרע"ב. מצד אביו היה נצר לאדמור"י סלונים, ומצד אמו התייחס לר' מנחם מנדל מקוצק. אביו היה האדמו"ר רבי אברהם וינברג 'השני' בעל בית אברהם, בן רבי שמואל וינברג בעל דבר שמואל, שהיה נכדו וממלא מקומו של רבי אברהם וינברג 'הראשון' בעל יסוד העבודה, מייסדה של חסידות סלונים, שנפטר בשנת תרמ"ד.
רשד"י התגורר עם אביו האדמו"ר ורבים מחסידיו בעיר ברנוביץ שבמזרח פולין. לאחר פטירתו הפתאומית של אביו בשנת תרצ"ג פנה אליו ציבור החסידים בבקשה שיקבל עליו את האדמורות, למרות גילו הצעיר. האדמו"ר מסלונים רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעל 'נתיבות שלום' [רשנ"ב] מתאר את אשר התחולל בלבו של רשד"י בעקבות פניה זו:
באותו יום יצאתי עמו אל היער, ושהינו שם כחמש שעות רצופות. בשיחה זו רציתי לעודד קצת, ואמרתי לו שכולנו, כל הציבור, ניגשים לעניין זה באמונת חכמים, ושכל זקני החסידים, ומהם שעוד נסעו למרן בעל יסוד העבודה זי"ע, כולם כאחד בדעה אחת שאתם צריכים להיות המנהיג לעתיד, ואותה אמונת חכמים צריכה להיות גם לכם. וענה לי אז שאינו יכול להביע את שברון לבו במילים, שאינו יכול לקבל על עצמו את ההנהגה, והדבר רחוק ממנו מאוד, ולולא שחושש לעגמת נפש שתגרום לאמו הרבנית היה קם ובורח למקום אחר שאיש לא ידע את מקום הימצאו. ורק בגלל שאמו שבורה מאוד אינו יכול לגרום לה את הצער הזה.
האדמורות שקיבל כנגד רצונו התקבלה בברכה ובשמחה בין החסידים, ואלה התלכדו סביב האדמו"ר הצעיר "באהבה נפלאה מיוחדת במינה". אך לאחר תקופה קצרה, בקיץ תש"א, נכבשה ברנוביץ ע"י הגרמנים. ביומן שכתב ד"ר זליג לוינבוק בגטו ברנוביץ הוא הקדיש דברים מיוחדים לאדמו"ר.
על פניו ובעיניו של הרבי מסלונים שרוי תמיד חיוך. הוא חביב ואדיב לכל אחד. בעבודתו בתורת נגר מסייעים לו עמיתיו, חבריו לגורל. כאשר מזדמן לשם מבקר, הוא אוחז במקצוע ומחליק בו על הלוחות. הוא צנוע ושקט. מעולם אינו מתבלט, וכשהוא נזכר או מדבר על משפחתו שנספתה הוא פותח בניגון חסידי נוגה. עם תום יום העבודה, בצריפו, מתכנסים סביבו כמה מחסידיו. הם מקיימים אורח חיים בסגנון חסידי, עד כמה שהדבר ניתן. שלוש פעמים ביום הוא מקפיד להתפלל, בבוקר - תמיד בטלית ובתפילין, ובמתח רב, שמא יפריעו אותו המרצחים. בזמן שהותי במחנה הוא מעולם לא עבד בשבתות או בימי חג, הוא משוחרר אז כחולה... שום מזון שאינו כשר אינו בא לפיו. מלכתחילה הוא רעב ממש...
על רגעיו האחרונים של רשד"י הוא מספר:
הרבי מתעלה בימי מצוקה, וברגעים האחרונים לחייו אינו מאבד את צלם האדם שלו ואת רוח קודשו. ב"אקציה של ה-4 בנובמבר הוא נכלל בקבוצת הנידונים למוות. הוא שליו, צועד בשורה הראשונה בקומה זקופה, עומד לקיים את המצווה הנישאה ביותר של יהודי - קידוש השם.
נקודה חשובה שמן הראוי שתוזכר בהקשר זה הוא שהוא ויתר על אפשרות שהיתה לו להימלט. הדברים רמוזים באיגרת ששלח לארץ ישראל לקראת חג הפסח ת"ש, בה כתב בין השאר: 'אפשר טעיתי מה שנשארתי פה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי וד"ל'. זקני החסידים ספרו שעם תום ההכנות לבריחתו, "בשבת האחרונה כשעמד והתפלל לפני העמוד, פרץ בבכי גדול וכל החסידים בכו עמו, כי לא יכול היה לעזוב את החסידים בעת צרה...". רשנ"ב הזכיר את הדבר מספר פעמים בדבריו בימי ההילולה, ואף הסביר: 'ו"טפלי בי תליין" הכוונה על החבורה, שלא היה יכול לעזוב את צאן מרעיתו לנפשם, שדבר זה הוא מסירות נפש בפועל ממש'...
בחסידות סלונים קבע רשנ"ב את ו' במרחשון, יום הירצחו של האדמו"ר רשד"י, כיום הזכרון לשואה.
"משמעותו של יום ו' חשוון לגבי הציבור שלנו, הוא חורג מעל ומעבר למשמעות הרגילה של יום ההילולה של הצדיק. שמלבד עניין ההילולה שביום הזה... הרי תמיד היה בדעתי שיום הזה יהיה נקבע ליום הזיכרון לכל ציבור אנ"ש, שיבטא בשבילנו את כל ההיקף של מה שהיה ואיננו... היום הזה מזכיר לנו את כל צבור אנ"ש, על עשרות השטיבלך שהיו... ויום זה הוא היום שבו עלינו להתעמק בכל מה שהיה לנו, עולם מלא שחלף ואיננו."