סיפורים לכבוד שבת

פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בחמישי, 09 יולי 2020 17:51

נכתב על ידי Super User

כניסות: 483

יום סתיו היה אותו היום, אחד מאותם ימים מחוייכים-קלות, כאשר דומה הנה אביב שני ממשמש ובא, בה בשעה שאין זו אלא אותה פריסת שלום אחרונה שלפני תקופת זמן רצינית וקשה. בצהרי יום כזה, כאשר רחובות העיר הגדולה ו. המו מרוב טיילים, ירדה גיטל פ. מן הרכבת בתחנה הראשית, עם מזוודתה הקטנה ושבע עשרה שנותיה.

המולת העיר הגדולה הממה אותה לרגע, אך חיש מהר התאוששה, נכנסה לתוך מונית ונסעה הרחק אל סמטה יהודית, רחוקה מאורות הפירסומת, מכבישי האספלט הנוצצים, מן הגאז, החשמן והמותרות; רחוקה מאותה סביבה, מקום שם מנגינות תזמורת רדיו או בית קפה, צחוקם של שבעי רצון ושלכת סתו, מתמזקים לסימפוניה אחת של שובע ושלווה הקוסמת להם לאלה המבקשים לחיות, ליהנות, או אלה שאינם מכירים את החיים העמוקים יותר מחיים אלה - - -

גיטל טרודה היתה במחשבותיה. עליה לחפש ולמצוא את כתובתה של אותה אשה, שאצלה תוכל ללון, כדי ללכת מחר ולבקש לה מקום קבע לעבוד ולהרוויח כסף.

למחרת היום יצאה גיטל, עם עתון יומי גדול בידה, על פני רחובות העיר, לתור אחרי המקום המבוקש. ברם, ימים חלפו, ימים של ציפיה מתוחה, ותעסוקה לא מצאה לה.

בחזרה למעונה לא נלאתה גיטל מלכתוב עשרות מכתבי הצעה. אך על כולם קיבלה תשובות של דחיה. אף עם כבר נאות מישהו להזמינה לבוא, היה מייגע אותה בכל מיני בחינות ונסיונות ולבסוף היה חורץ את משפטה - שהיא פחות מדי בת-כרך, פחות מדי מודרנית.

בקש ביקשה לה גיטל משרה כלשהי בבית של יהודים חרדים. דבר כזה היה מאוד לרוחה. אך זו לא עלתה בידה. החרדים היו משיבים לה, שברצון רב היו מעסיקים אותה, אלא שאין ביכולתם; ואילו החילוניים ביקשו אנשים מסוג אחר...

גיטל היתה קרובה ליאוש. הנה הביא לה הדוור עוד שתי דחיות. ומה הלאה? לנגד עיני רוחה עמדו בית אבא, העיירה הקטנה, אבא ואמא העמלים קשות, ושני אחיה הצעירים. בשל האחים הללו נטשה את הבית. נפשם חשקה בתורה. מחוננים הם בכשרונות מזהירים. מן הראוי היה לשלחם לישיבה גדולה, למען יגדלו ויהיו לתלמידי חכמים. כה משתוקקים הם לזאת. ואילו שם בעיירה אינם מוצאים מקום לעצמם. בני הנוער מתהלכים שם בבלוריות מבודרות ובאגרופים גדולים, נוקשים וקשוחים, כשהם מפנים גבם אל היהדות. ורק שני אחיה עורגים אל מעיינה של תורה כשתילים רכים אל השמש. אבא אין בידו לעשות יותר ממה שעשה. באה איפה אמא לכלל החלטה, שכבר יכולה היא וכבר חייבת היא לעזור.

הריהי יושבת עכשיו בחדרה, כחושה וחיוורת פנים. שמא כל העסק לא היה אלא שטות? שם בבית נדמה לו לאדם, שאם אך רוצה הוא ומוכן הוא לכך מיד הריהו יכול להרוויח ממון.

בתנועה מכנית לבשה את מעילה, מנתה את הזהובים האחרונים שנותרו לה ויצאה הרחובה. מאות אנשים זרמו לכיוונים שונים. כל אחד אץ למקום מסויים, לעיסוק מסויים, ורק גיטל פסעה לה לאטה, כתלושה ונידחת, ללא כיוון ומטרה, על פני הרחובות הסואנים, וחטיבות חטיבות של חיי כרך ממש נערמו לנגד עיניה.

הנה פה יושב סומא ולפניו מתנוססת תמונתו מתקופת פקחותו, בטרם נתעוורו עיניו בשדה הקרב. שם בוקעת פתאום זעקת אימים - מישהו נתחלק ונפל על פסי החשמלית. בית עולה באש ומכבי האש נחפזים אליו במכשירי הכיבוי שלהם. חלונות ראווה גדולים, מרהיבי עין, ופרצופים מיוזעים, משחירים כשולי קדירה - כל אלה משמשים פה בעירבוביה.

היא נעצרה על גשר הווייסל. סירת מנוע נחפזה לאי שם בחצותה את הגלים. מאן דהו שיכור צעק פרועות ונטפל לעובר אורח מסכן. גיטל עמדה תפוסת הרהורים - מנין תיקח למחייתה? איך תשיג לה עבודה? היכן תמצא קורת גג לראשה?

מבעד למוחה הנלאה חדר אליה כקרן אור זמר של אבא. ברגעים קשים היה מזמרו בהוסיפו: "אף ברגעים הקשים ביותר אל יפול אדם בזרועות היאוש. כל שעה יש לה יעוד ומן ההכרח להמתין ולצפות למועד הנקבע מלמעלה. אל יאמר איפוא אדם, שאבדה כל תקווה, שכן רק אז באמת מאבד הוא כל תקווה"...

כמה אובדת תקוות היתה גיטל כעת; אולם הד זה של הזמר הביתי ושל דברי אבא, עורר אותה ועודדה.

החמה כבר שקעה בפאת מערב כאשר חזרה אל אכסנייתה הזמנית. בעלת הבית מסרה לה מעטפה מהודרת סגורה. בידים רועדות פתחה גיטל את המעטפה וקראה את המכתב. מיד נתלבשה, סידרה את שערות ראשה ושמה פניה אל הכתובת שצויינה במכתב. בלב פועם הפסיעה על פני המסדרונות המהודרים, שריצפתם מרופדת שטיחים רכים. ואם במסדרונות כה רב הפאר, על אחת כמה וכמה בפנים! אחד ממשרתי הבית הביאה לתוך חדר, כדי שתמתין שם לגברת הבנקאית ג., העומדת להיכנס אליה מיד. קשה היה לה לגיטל לכבוש את התפעלותה למראה הרהיטים הנהדרים, תמונות הנוף היקרות, חפצי האמנות השונים, הספריה עם הספרים מפוארי הכריכה ושולחן התמרוקים העמוס כל מיני אביזרי פרכוס. היא הביטה בכל זה בעינים פקוחות, מפיקות השתוממות. המשרת הסתיר את חיוכו תחת שפמו...

הגברת הבנקאית ג. לא הניחתה להמתין זמן רב. היא חיפשה אחרי מחנכת בשביל שני ילדיה - היינריך השובב בן העשר והנרייטה חיוורת הפנים, העקשנית והממורמרת, בת השתים עשרה. אם כי אין היא מטפלת בילדיה אלה, גורמים הם לה בכל זאת דאגות וטירדות. עוד לא מצאה מחנכת שתצליח לרסן את היינריך ולהשביע את רצונה של הנרייטה. מחנכות רבות כבר ניסו את כוחן ולבסוף נאלצו להתפטר.

אחרי שתהתה הגברת ג. על קנקנה של גיטל, נוכחה לראות, כי דוקא היא, הנערה הפשוטה הקרתנית, שופעת חמימות לבבית של עולם בלתי מוכר לה. דוקא נערה זו, חסרת ההתיימרות למצוא חן, מצאה חן בעיניה. אולם אחת היתנתה עימה, שתחנך את הילדים, תדריכם, תטייל עמהם וכדומה, אבל אל תנסה להחדיר בהם השפעה יהודית. מתבוללת היא הגברת ג. ואם כי מסכימה היא שהילדים יידעו על מוצאם היהודי, הרי בשום אופן אינה רוצה שיהיו חדורים רוח של יהדות. בביתה אין כל הבדל בין ימי שבת ומועד בין שאר ימות השנה. בעלה מוסיף לנהל בימים אלו את הבנק שלו והיא ממשיכה בפעולותיה "הפילנטרופיות" ומופיעה במסיבות ונשפים שונים.

בכאב לב עמוק שמעה גיטל את כל זה והבטיחה למלא אחר התנאי. אולם ביקשה, כי יורשה לה לאכול את ארוחותיה במסעדה יהודית כשרה, להדליק נרות שבת וחג בחדרה ולא להטיל עליה שום עבודה האסורה עליה לפי חינוכה החרדי.

דבר זה דוקא מצא חן בעיני גברת ג., שנערה צעירה כזו, בודדת בכרך הגדול, אינה רוצה לוותר על חינוכה המסורתי. אולם היא לא אמרה דבר אלא צילצלה למשרת וציוותה להכניס את שני ילדיה. היינריך עשה רושם של ילד נבון, חרוץ וידידותי, ואילו הנרייטה נראתה מסכנה ודכאה.

למחרת בבוקר באה גיטל מצויידת עם מספר שמלות צנועות, סידורון קטן, תנ"ך עם פירוש אידי, דפדפת למכתבים ורצון נעורים טוב, למלא כראוי את התפקיד שהוטל עליה.

פרק ב

גיטל הצנועה והתמימה נשתלבה עד מהרה בחיי הבית העשיר, עד שאפילו אותו משרת שהסתיר את חיוכו מתחת לשפמו החל לנהוג בה דרך ארץ וכבוד, כאילו היתה בת משפחה מיוחסת. ימותיה של הנרייטה, שהיו עד כה ארוכים ואכולי שיעמום, הפכו לה פתאום קצרים ומעניינים. לחייה החלו להעלות סומק נעורים. במקום יחס המרדנות שגילתה עד כה כלפי הוריה, החלה מעתה לגלות להם יחס חם ולבבי. נפשה נקשרה ממש בנפש מחנכתה. היו כאן יותר יחסי רעות נאמנה מאשר יחסי מחנכת וחניכה. גם היינריך הפך תלמיד חרוץ וכל התנהגותו נעשתה יותר שקטה ומרוסנת. בעל עין פקוחה היה אומר: יותר רצינית. ברגעים המעטים שבהם היו הגברת ג. ובעלה נותנים דעתם על הנעשה בבית, נוכחו לראות כי חל שינוי גמור בילדים.

"שבעת רצון אני מהעלמה גיטל", אמרה הגברת לבעלה, "המחנכות בנות הכרך מבלות יותר ליד שולחן התמרוקים ובסלוני יופי מאשר במילוי תפקידן".

* * 
 *

היה זה בליל שבת. גברת ג. היתה עטופה כולה במשי ורכוסה במרגליות, וכך נכנסה לתוך מכוניתה המהודרת. נוסעת היא לנשף חגיגי אי שם. מר ג. נשאר בבנק כבכל יום, כדי להסדיר עסקים שונים. גיטל הדליקה נרות שבת בחדרה, לבשה שמלת שבת ונטלה לידה את התנ"ך כדי לעבור על פרשת השבוע. הנרייטה והיינריך דפקו על הדלתה וביקשו ממנה, שתרשה להם לבלות כאן בחברתה. הילדים ישבו בשקט והביטו במחנכתם. נוגה הנרות האיר את פניה וחזר והקרין מהם אור פנימי. על פניה נחה ארשת ענוגה ומלבבת. עיני הילדים עקבו אחריה בלהט ילדותי.

הרגשתה של גיטל היתה טובה להפליא. המשכורת שקיבלה היתה נאה למדי ויכולה היתה לשלוח את כולה הביתה. ניתן לה חופש מלא בהתנהגותה הפרטית, בהתאם לחינוכה החרדי. כל בני הבית התייחסו כאן כלפיה בכבוד והערכה. והילדים, הלא כה טובים הם! גיטל לא היתה נגועה כלל באותו רגש קנאה של אדם, שככל שיש לו יותר רוצה הוא יותר. היא הסתפקה במה שיש לה והיתה מרוצה לחלוטין מגורלה. עכשיו נשאוה מחשבותיה הרחק אל בית אבא, אל אותו בית שקט, בו תפילות אמא מרחפות מעל לראשי ילדיה, ויד אבא מנהגת את הבית בנועם ורוך...

אמנם שם אין הכל יפה ומהודר כמו כאן, אבל על פניו של אבא שרוייה קדושה משל אבות זקנים וסבים, בעיניו הטובות משתקפים דורות ישרים ובכל התנהגותו היה מסורת ורוח ישראל סבא. אכן, שם אין הכל יפה כמו כאן! חסר שם כסף, אושר; אין שם מאבק נוקשה וקשוח לאגור ולדחוק מטבע על גבי מטבע. חדריו המרווחים של הבנקאי נעלמים מתחום מחשבותיה, ואף בעיניה אין היא רואה אותם. רואה היא את אביה, את אימה בשעת הדלקת נרות שבת, ויודעת היא, אמא שולחת לה ברכה מקרב לבה, ואבא - שמחה חרישית גאה ואמון...

בחוץ יורד הלילה. אבא חוזר עתה מבית הכנסת יחד עם שני אחיה. עתה מזמר הוא "שלום עליכם מלאכי השרת". וגיטל מתחילה לזמר חרש כמו בבית. קול זמרתה הולך ומתנשא יותר ויותר. פניה הולכים וקורנים יותר ויותר. שוכחת היא את סביבה. ובתום ניגון אחד מתחילה היא מיד בשני ובשלישי, בלי הפוגה. הניגונים מתנלטים מתוכה, קולחים כמעיין הפורץ לפתע מבטן האדמה... היא מספרת לילדים על בית הוריה ומתארת לפניהם תמונות מהווי החיים שם: שולחן של שבת, סדר ליל פסח, קדושת יום הכיפורים, עליצות של פורים, חדוות חנוכה, יחסי אבות ובנים, הליכות חיים מלאות רציניות עמוקה ושקטה, ניגוני לב ונפש וכיוצא בכל אלה. היינריך פוער עיניו לרווחה והנרייטה בוכה חרש לתוך עצמה בכי עצוב - הלא אף אנו יהודים, ולמה אין לנו כל אלה? "איני יודע איך נראה בית כנסת", נאנח היינריך בתמימות. "וההורים אינם מתעיינים בנו. רק כשיש אורחים בבית הם קוראים אותנו לרגע אליהם, ואחר כך שוב הם משלחים אותנו אל תחת ידים זרות".
"תמיד כה עצוב אצלנו, הכל כה אפוף חולין", נאנחה הנרייטה גם היא.
גיטל באה במבוכה. אין היא יודעת מה תגיד לילדים. מצטערת היא על אשר הניחה לעצמה להיסחף אחרי ניגוני בית אבא, אחרי החמימות הלבבית והנעימה אשר אין לה דריסת רגל בבית זה, מקום בו הממון הקשיח את הלבבות והילדים מרגישים עצמם בחדרים המרווחים והנהדרים כיתומים מאב ואם. וכי מה תגיד להם? עד כה סבורה היתה שאין נפשם שואפת ליותר ממה שיש להם.

דלת החדר נפתחה חרש. גברת ג. כבר חזרה מזמן מביקורה. השעון כבר השמיע אחד עשר צלצולים, והנרות בחדר כבר הלכו ודעכו. גברת ג. שמעה את הכל מעבר לדלת והיטב חרה לה על גיטל שהביאה את ילדיה לידי כך שיבכו ויתאוננו על חייהם. הכאיב לה מאוד הדבר, שלב ילדיה אינו נתון לה, לאמם. היא לא רצתה בשום פנים שאיזו נערה אדוקה בדתה תנסה להחזיר אותה לאותו עולם, אשר אמה בשעתה כבר ניתקה את עצמה הימנו...

מנוי וגמור היה איתה כי למחרת תעזוב גיטל את ביתה. אין היא מחנכת ראויה בשביל ילדיה. היא הפרה את הבטחתה.

* *
 *

ושוב נשארו הילדים עזובים לנפשם.

היינריך חזר להיות שובב ופרוע, תעלוליו היו ללא נשוא. הנרייטה היתה מרגישה כעין רגש של זוועה כל אימת שראתה את אמה. בעיניה היתה אמא אישה אימתנית, שכל כוונתה לגזול מילדיה כל שמץ של הנאה וחדוות חיים. גאה היתה ולא הזילה דמעה עם לכתה של גיטל, אף כי בלבה פנימה יקדו הגעגועים אליה. חייה היו עצובים וקודרים, כל אוכל לא נעם לחכה. בלילות לא יכלה להירדם, אלא שכבה בעינים פקוחות ובכתה. אדישה היתה לכל דבר בעולם, ואפילו כאשר הציפור הכנרית האהובה עליה גוועה ממש בצמא לא נגע הדבר ללבה. מיום ליום נעשתה יותר חיוורת ויותר כחושה, עד שהחלה לעורר דאגה, אולם היא לא גילתה לאיש את המתרחש בלבה. כל נסיון מצד אמה להתקרב אליה נדחה בשתי ידיים. אפילו כשהיה אביה מתגלה לפעמים בבית והיה מחליק בכפו על שערות ראשה, היתה היא מפנה את פניה אל הקיר וממררת בבכי.

הרופא קבע שהיא זקוקה לטיולים ובילויים באויר הצח. היה אז חורף והכפור כיסה את הארץ. המונים נהרו אל ההרים להחליק על השלג. אבא חזר מן הבנק והביא אתו מחלקיים ושאר אביזרי גלישה על שלג. הנרייטה סירבה ללכת להחליק על השלג, אולם הסבירו לה שהיא חייבת ללכת, לטובת בריאותה, והלכה. בחזרה הביאו אותה על אלונקה. היא נתחלקה באופן רע ושיברה רגל. הכאב החריף השכיח קימעה מלבה את געגועיה הלוהטים, את יסורי נפשה הפנימיים.

ברם, זו לא היתה אלא התחלה. בעקבות השבר באה דלקת רצינית. הרופא הניע ראשו דומם. הנרייטה שכבה במיטתה חיוורת פנים, מגובסת רגל, בלי יכולת להזיז אבר, וקדחה בחום גבוה. עכשיו היתה מדמדמת מתוך החום ושפותיה הניחרות לא חדלו מלקרוא בשם מחנכתה לשעבר. בקושי רב היתה גומעת כפית מיץ. נראה היה כי הילדה אינה תאבה כלל להבריא ממחלתה. גברת ג. גמרה אומר בנפשה, שעליה לוותר על גאוותה האישית ולשלוח לחפש אחרי גיטל.

*

לאחר שעזבה גיטל את בית משפחת ג. החליטה, שתקבל עליה כל עבודה שהיא בבית של יהודים נאמנים והגונים. אביה היה אומר לה: "שום עבודה אינה משפילה את האדם. כל עבודה מביאה תועלת ויכול אדם להישאר בה כמות שהוא". והיה מספר לה על התנאים הקדושים שעסקו במלאכות שונות. אחרי קשיים מרובים מצאה גיטל סוף סוף מקום עבודה אצל אשה זקנה, יראת אלקים, בעלת חנות מכולת. עכשיו היתה גיטל עומדת בחנות ושוקלת לזה קילוגרם סוכר, כמה מאות גרם חמאה, חפיסת שוקולד, או מחטטת ומוציאה לזה מליח מתוך הבית.

קרן אור אחת היתה לה לגיטל בחייה - שבת קודש. אז חזרה להיות אותה גיטל העדינה והענוגה כתמיד. לעתים תכופות היה מצב רוחה מתכר. בלבה צבטו געגועים לבית אבא ולאותם שני ילדים, היינריך והנרייטה. צר היה לה על אותן שתי נשמות יהודיות תועות.

יום שישי אחד, קר וסגרירי, סמוך לשעת בין הערביים, עמדה גיטל לסגור את החנות, כאשר פתאום הופיע לפניה משרת מבית משפחת ג. היא חטפה חיש מהר את המכתב שבידו, קראה אותו בנשימה עצורה והמילים הקצרות שבו צרבו אותה כשוט של אש. לבה ניבא לה שכך יעלה בגורלה של הנרייטה. היא נטלה רשות מן הזקנה והלכה עם המשרת. הנרייטה לא הכירה אותה. גברת ג. אמרה אליה בקול חנוק:

"הריני מוסרת את בתי לידיך. תהי נא האמונה ברוח היהדות לעזר לבתי. סלחי נא לנו".

גיטל לא השיבה לה דבר. היא ידעה היטב בכמה התאמצות נפשית עלה לה לאשה גאה זו הדבר, לשוב ולקרוא לה. כן ידעה שאילולא מקרה זה היתה מאבדת לעולם את הקשר עם הנרייטה זו, שנפשה כלתה ליהדות. בסתר לבה שמחה גיטל על כך, שלב האם התגבר על האשה נטולת הרגשות.

גיטל עשתה לילות ארוכים קשים ליד מיטת החולה. לבה הצעיר היה מלא על גדותיו. עיניה ואזניה היו דרוכות תדיר לקלוט כל ניע וכל הבעת פנים של הנרייטה שלה, שהיתה בעיני סמל של קרבן החינוך המודרני. היינריך ישב דומם בפינה עם סידור קטן שנתנה לו גיטל. הוא רצה לבקש רחמים בעד אחותו כמו גיטל. הלא אח הוא.

צל המות ריפרף על הקירות, על התקרה ועל הרהיטים. וכשהיתה גיטל יוצקת לתוך השפתים הניחרות כף מיץ או סם רפואה, היו שפתותיה שלה ממלמלות תפילה ועיניה היו מפיקות החלטה תקיפה. היא התמודדה בעוז נגד המוות: לא אניח לך! לא אניח לך!

ג

היינריך השתובב בעליצות ילדותית. מדי פעם בפעם היה צחוקו הצלצלני מתהדהד בחלל האויר. הנרייטה חיוורת הפנים ישבה בכורסה והביטה אל נרות השבת שהדליקה גיטל בחדרה. גם גיטל היתה כחושה וחיוורת כולה, אולם על פניה היתה נסוכה שמחה עמוקה על חיים רעננים שניעורו מחדש, על נפש יקרה שחזרה לתחיה. גיטל והנרייטה שוחחו בנעימות. היינריך הוציא את הסידור הקטן ועמד להתפלל. הוא התעקש וקיבל מאביו את הרשות לכך. בעיני האב היתה זו רק קפריזה זמנית ונענה לכל דרישותיהם של הילדים. היינריך אף מצא לו בית כנסת והצטרף שם לתפילה בחשק רב. בהשפעתה של גיטל נשתנה הילד תכלית שינוי. גם מחלתה של הנרייטה הטביעה עליו רושם עז. ההורים עדיין לא לקחו חלק בחיי ילדיהם, אלא השקיפו עליהם לא מקרוב. אולם הילדים הסתדרו בכי טוב גם בלעדיהם.

אותו ליל שבת חזר מר ג. הביתה בשעה מוקדמת מן הרגיל. הוא ביקש לבלות פעם בחברת ילדיו, וכן להביע לעלמה גיטל את רגשי תודתו בעד טרחתה המאומצת ללא לאות להבראת בתו החולה.

הנרות הדולקים, האוירה השבתית השרויה בחדר, תפילתו של בנו ומראה פניה הזוהרים של בתו - כל אלה הפתיעוהו מאוד ועשו עליו רושם עז. הוא הרגיש שאין זו רק קפריזה חולפת. הוא ידע כי רוח סביו הזקנים, אשר תמונותיהם כבר סולקו מזמן מעל הקירות, חוזרת ובאה אל ביתו.

רגע קפא תחתיו מבולבל, כאובד עצות, ברם, נרות השבת אפפוהו בזיוום וחמימותם, עד שהעירוהו מקפאונו. היינריך ניגש אל אביו וכרך את זרועו סביב מתניו. "רואה אתה, אבא כמה יפה אצלנו! אצלך לא יפה כמו אצלנו!"...
הנרייטה נתחייכה: "אבא שונה מאיתנו". ונייהריך הוסיף ואמר אל אביו:
"אבא, בוא נא פעם אתי לבית הכנסת! מתפללים שם כל כך יפה. שרים שם והרבה נרות דולקים. הלא כל כך טוב ונעים להתפלל".

התפעלות מופלאה אפפה את מר ג., ובכל כולו נתפשטה הרגשה נלבבת של אור שבת, של מנוחת שבת. הוא ניגש אל הנרייטה, תפס בידה ואמר:

"בתי! אבא אינו רוצה להיות שונה ממכם. אבא רוצה להיות יחד עם ילדיו".

קריאת הידד נלהבת מפי היינריך פילחה את חלל האויר. ואילו הנרייטה הניחה את ראשה על חזה אביה ובעיניים מלאות דמעות מלמלה: "כמה טוב לי, כמה טוב!"

"ויודע אתה, אבא, שכה רציתי למות!" הוסיפה הנרייטה אחרי רגע דומיה. "הרגשתי את עצמי עלובה יותר מן הילד היחפן המתגולל ברחוב. דימיתי כי מות אמות, שכן חיים כאלה לא יכולתי לחיות! העלמה גיטל..."

"כן. יודע אני. העלמה גיטל, היא אשר הביאה אל ביתנו את אשר היה חסר בו. העלמה גיטל הריני אסיר תודה לך כל ימי חיי. הצל הצלת את חיי בתי ואת כל ביתי. כאשר יבוא היום והבנקאי ג. ישוב להיות יהודי נאמן ושלם, תוכלי לזקוף זאת לזכותך. הנך רשאית להשאר בביתי כטוב בעיניך. עוד אוכיח לך שבלב כל יהודי שוכנת נשמה יהודית, אשר לכל היותר יכולה היא להירדם  באפר הזמן"...

בשבוע שלאחר מכן הוכיח הבנקאי לעין כל שהוא יהודי וגאה על יהדותו. משרדו היה סגור בשבת, הוא עצמו הלך עם היינריך לבית הכנסת, וגברת ג. הדליקה נרות שבת בחדר האוכל המרווח, וכל בני הבית בילו שבת נעימה ועליזה.

"מימי עוד לא הרגשתי חדוות חיים כזו", התבטא מר ג. ברוב התלהבות, ופניו קרנו משמחה ואושר. 

• שמירת שבת
• ניגון