סיפורים לכבוד שבת

העיתונאי - סיפורו של הרב קובי לוי

פרטים: קטגוריה: סיפורים לשבת; פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:04; נכתב על ידי Super User; כניסות: 2706

"אני עיתונאי. נשלחתי לכאן כדי לסקר את הסמינר. אני בלש מושתל של העיתון הנפוץ במדינה", אמרתי. עשרות זוגות של עיניים נדהמות נתקעו בי
קובי לוי / הידברות

סבתא מרים, אמה של אמי, היתה אישה דתיה. גם סבא יעקב ע"ה, כך שאמי ספגה מעט מערכי היהדות. הבקיאות שלהם בהלכות היתה מינימלית, אך בהתחשב בתקופה הקשה, שבה סבא וסבתא גידלו כאן תשעה ילדים תחת השפעתה של הציונות הדורסנית וימי הצנע והסזון, העובדה שסבא חבש קסקט והניח תפילין, וסבתא התלבשה בצניעות, היתה ראויה להערכה.

כשנה לפני מותה של סבתא ישבנו לסעודת ליל שבת אצל אמא אסתר. האווירה היתה ספוגת קודש, פמוטים מזהירים, חלות אפויות, שולחן ערוך וזמירות בכל פה. סבתא הביטה בי גאה, והרגשתי שהיא רוצה לגלות לי איזה סוד כמוס. בין הדגים למרק פניתי אליה ואמרתי "סבתא מרים תגידי לי, מלב אל לב: את רואה אותי עכשיו, יהודי דתי. זה משמח אותך...?".

הזרע הזה נפל על אדמה תחוחה וזרועה, היא הביטה בי בשתי עיניים יוקדות ואמרה: "הנה אמא שלך שומעת, וגם אשתך. אף פעם לא דיברתי ולא סיפרתי את הסיפור הזה. זה בהחלט עצוב שהבנים שלי התרחקו מן השבת והתורה. כאן בארץ ישראל קשה היה לשלוט במצב. ההשפעות מבחוץ היו חזקות מן ההורים. אבל ביוגוסלביה, כשהם היו עדיין קטנים, הענקנו להם הרבה יהדות. הם הלכו עם סבא לבית הכנסת, חבשו כיפה והתנהגו כילדים יהודים לכל דבר. זכינו בחסדי השם לתשעה ילדים, חמש בנות וארבעה בנים, כולם בריאים בנפש וגוף. היינו כאן בארץ עניים מרודים. הייתי מחלקת ביצה אחת לתשעה חלקים, ומפזרת גרגרי סוכר על פרוסות לחם ישן. העיקר שישבעו. וברוך השם, זכינו סבא ואני לראות את כולם נישאים מקימים בתים, ואני לא סופרת כמה נכדים יש לנו מפני עין הרע, וגם נינים יש לנו. זכינו לראות בנים לבנינו ולבני בנינו. זו מתנה מאלוקים, ואני יודעת שהמתנה הזו - יש לה סיבה. ואני כל השנים חושבת לעצמי, מרים, נכון הילדים שלך לא בדרך, אבל כולם בריאים בנפש, בגוף, ועושים לך כבוד גדול. מה הסיבה? כל הזמן יש לי צביטה בלב שהם רחוקים...

"אז שתדע לך, החורף ביוגוסלביה היה קשה ביותר - 10 מעלות מתחת לאפס. השלג כיסה את הכבישים והדרכים והנהר בעיר מניסטיר קפא לגמרי. כשהגיעה עת הטבילה הייתי כאשה צעירה הולכת עם הבלנית, ובידי גרזן. בעלטה כבדה צעדנו לעבר הנהר, ושם, במכות גרזן, קדחנו בור בתוך הקרח, וקיימנו את המצווה. הקור היה מקפיא, אבל המצווה של הטהרה חיממה את הלב.

"עכשיו אני מסתכלת עליך, נכד אהוב, ואני חושבת לעצמי: מרים, קיבלת מתנה נוספת מבורא עולם. מכל הנכדים היקרים שלי רק שניים זכו בינתיים לחזור בתשובה שלמה: אתה יעקב, ומירי נכדתי, בתה של כוכבה בתי הצעירה. אמור לי, זה לא פלא. שמי מרים, והנכדה שחזרה ליהדות שמה מרים. שם הסבא יעקב, והנכד שחזר בתשובה זה אתה יעקב. אין לי ספק, הטבילה בנהר הקפוא עשתה את שלה. יעקב ומרים - דור שלישי - חזרו הביתה. הלוואי ככה על כולם".

שנה אחר כך סבתא נפטרה. עד הרגע האחרון היתה זכה וצלולה בשכלה.

ובחזרה לסמינר...
במוצאי שבת, סוף סמינר "ערכים" נוהגים בוגרי הסמינר לספר את סיפורם האישי ומתארים את דרכם עד לסמינר. ליל הווידויים. זה לילה ארוך וטעון בסערות ובחיבוטי נפש אדירים. אנשים רבים וטובים באותו לילה, צונחים ללא מצנח ממרומי האגו הפרטי והקריר שלהם, אל מצולות ים התלמוד, אל אלמוגי האמונה ומקבלים תעצומות נפש כדי לעשות את המהפך. סיפורים רבים מלווים באגמים של דמעות, בנהרות שוצפים של סליחות, ובנהרה של גילוי האור הפנימי, שהיה טמון בתוך בקבוק האוב של היצר הרע.

"אני עיתונאי. נשלחתי לכאן כדי לסקר את הסמינר. אני בלש מושתל של העיתון הנפוץ במדינה...". עשרות זוגות של עיניים נדהמות נתקעו בי, וסרקו את גופי במסרקות של מבטים. "באתי לכאן כדי לכתוב כתבה בת 3,000 מילים חדות כתער, ולתאר לציבור קוראי העיתונים את שטיפת-המוח שאתם, המרצים החרדים, עושים לעדרי הצאן החילוני המובל כאן כביכול לטבח. ביקשו ממני להיכנס עמוק-עמוק בחרדים, אבל ריבונו של עולם - אני מודה לך שהגעתי לכאן. אני באמת מתכוון להיכנס עמוק-עמוק לעולם החרדי, לתורה הנשגבה מתת אלוקים, שלא לימדו אותנו, שלא יידעו אותנו. כן, רבותי המרצים, עשיתם פה שטיפת מוח, יסודית מן הקצה לקצה. והיה לכם הרבה מוחות עכורים לשטוף, כמו המוח שלי למשל...".

העיתונאי שחזר בתשובה במהלך סמינר "ערכים" נמצא בבסיסו של סיפור עסיסי שהתפרסם מהר מאד - הן בסקטור החרדי והן בשדות התקשורת. מספר שנים אחר כך זומנו, אמא ע"ה ואני, שאבדל לחיים ארוכים, לתוכנית אלקטרונית פופולרית וסיפרנו על ההשתלשלות. הרב אמנון יצחק שליט"א שמר את הסרטון הזה ושילב אותו באחת מן הקלטות של ארגונו "שופר", תחת משפט המחץ "הנה עיתונאי, הלך לסמינר כשהוא קובי - וחזר כשהוא יעקב".

זמן רב חלף עד שהתעשתי ונרגעתי מן הרשמים והמסרים של הסמינר. התחבטתי קשות כיצד מסגננים לעיתון את הסיפור. המערכת כבר הבינה עם מי יש להם עסק, אבל לא התנערה ממני. ההיפך, ענין אותם הפן האישי והתהליך המהפכני שעברתי באותם ימים. הכתבה פורסמה, דם לא היה בה. הרבה אהבה והבנה והודאה היו בה. ומכאן למעשה חל מהפך תפישתי-השקפתי בכל הווייתי כעיתונאי וככותב. הבנתי שהכתיבה אינה מיועדת אך ורק לשעשוע ולהעברת מידע. הכישרון להביע הוא מתת אלוקים, מקום שניתן לי להתגדר בו, כדי לעורר באחי מעבר לגדר נימים חבויים ורדומים של אמונה.

אף אחד איננו עלה נידף, אין אחד שאין לו שורש. גם אם בצוק העיתים הוא נתלש, או נעקר, אזי תורה מחזרת אחרי אכסניה שלה, ויש לכל תלוש נקודת הדבקה למקור.