סיפורים לכבוד שבת

 

סיפורו של חיים ליפא מזכרון יעקב

באדיבות ערכים

 

 

במועצה המקומית זכרון יעקב התכוננו להגעת צוות השיפוט מטעם "ארץ ישראל יפה", תחרות ארצית יוקרתית המדרגת את הערים ואת המועצות לפי השמירה על הניקיון, על היופי ועל איכות החיים. יש לזכרון יעקב במה להתפאר. חיים ליפא, סגן ראש העיר, מנכ"ל החברה הכלכלית ומנהל אגף התפעול, התכונן להציג את פירות פעילותו ואת תוצאות השקעתו בחזות המושבה ובאיכות הסביבה.

 

הצוות הגיע, שמע את הסקירה השגורה על רקע תצלום אווירי של העיר ויצא לסיור בשטח. סיירו בשכיות החמדה של העיר והגיעו לקריה החרדית ומוסדותיה. הגברת שעמדה בראש הוות סיננה בסלידה: "גם לזכרון הם הגיעו?!"

 

סגן ראש העיר, מדריך הסיור, תמה: "יש לך משהו נגדם? גם לי יש ילדים חרדים?".

 

היא החווירה, הביטה בו בעיניים קמות. הדבר לא הסתדר לה. את יתרת הסיור ערכו בשתיקה מתוחה. "הלכה התחרות", חשב חיים ליפא, "על מה אפשר להוריד לטמיון השקעה של שנה".

 

חיים שב עימם מדוכדך לבית המועצה המקומית, השמיע את נאום הסיכום. הגברת מסרה דברי הערכה שגורים: "זכרון תזכר אצל כולנו כפנינה זוהרת בכתר הערים והמושבות בארץ ישראל. ניכרת ההשקעה וכו' וכו'. שמחנו לבוא, לראות ולהיווכח". גזור, העתק והדבק מיישוב ליישוב. הכל קמו ונפרדו, והגברת ניגשה: "אפשר לשוחח איתך ביחידות?"

 

משהו קורה כאן. נכנסו ללשכתו, ישבו מולו והחלה לדמוע. מחתה עיניה בממחטת נייר ומעכה אותה יבדיה שוב ושוב. בקול מרוסק סיפרה שיש לה בת, בת יחידה, מוכשרת, מוצלחת, תקוות חייה. סיימה את הלימודים בהצטיינות ויצאה למסע החובה בהודו. שם, דווקא שם, נקלעה לבית "ערכים". שמעה, ספגה וחזרה דתית. החליטה שהיא נישאת לבחור חרדי. ממחטת הנייר הפכה לעיסה רטובה. "אמרתי לה: אני מעדיפה שתמותי ואזכור אותך בפריחתך, ולא שתהיי לי חרדית". עכשיו סיפרת שגם עליך התרגשה כזו צרה. נראה לי שקיבלת אותה בשוויון נפש תמוה, כאילו היתה זו גזרת גורל..."

 

היא נשאה אליו עיניים אדומות, שטופות דמע. ציפתה להסבר.

 

חיים ליפא הבין לנפשה: "הטרגדיה - טרגדיה. אבל," אמר לה, "הלא באמת אינך רוצה שבתך תמות. עולמך היה חרב עליך אילו שכלת אותה". היא הנהנה בראשה. אמת ויציב, אבל היא רוצה להחזיר אליה את בתה. היא רואה בחרדה כיצד תהום נפערת ביניהן.

 

"ובכן", אמר, "תביני דבר אחד. בהתנהגותך זו ובהתבטאויות שלך, את הורגת את בתך!"

 

"אני, מה?!" הזדעקה. זהו. הלך סופית פרס ארץ ישראל היפה. "איך אתה אומר דבר כזה? איך אתה מעז!"

 

חיים ליפא עצם את עיניו ונאנח. "אני מעז, משום שהייתי באותו מצב, כמוך. ובני פקח את עיני. אספר לך את סיפור חיי - - -".

 

***

 

הוריו של חיים עלו מרומניה עם תום המלחמה וכינון המדינה. בנו את ביתם בקרית ביאליק הסמוכה לחיפה, שכונה שכמעט כל תושביה עבדו במפעל הטכסטיל 'אתא', הגדול במדינה. השתכרו שכר נמוך, אבל שמחו בחלקם. חיים נזכר בערגה בתום ובחביבות, ביחסי הריעות והשכנות הטובה. כולם היוו משפחה אחת גדולה, אבל המצוקה העיקה, וההורים ביקשו עתיד טוב יותר לבנם. בגיל ארבע עשרה שלחוהו לפנימיית בית הספר לקציני ים בעכו הסמוכה.

 

בפנימייה הוכפף למשמעת ברזל וקפדנות צבאית נוקשה. כללים נאכפו ביד קשה והרגילוהו לסדר ולמשטר וללימודים אינטנסיביים שהכשירוהו לקצונה ימית. בסיום הלימודים ורף כצוער לצי הסוחר, להתמחות שנמשכה כשנה. עבודה קשה מצד אחד, ולראות עולם מהצד השני. פקד

נמלי ארצות ויבשות, והיה על מה לספר לחבר'ה בשכונה. מאוניית הסוחר הוסע לבסיס החיול וגויס לחיל הים, שבו שירת כעשרים ושתיים שנה. מקצין מכונאות בישרות צי הסוחר, עד לאחראי מכונות על ספינת דבור, תוך נטילת חלק במרדפים אחר ספינות מחבלים וסיכול פיגועים. משם עבר להדרכה בבסיסי חיל הים ללוחמי ספינות, כשהוא מקנה להם מקצועיות, מיומנות ומשמעת קפדנית. עבר קורס קצינים בהצטיינות. כישוריו הצעידוהו קדימה, עד לקצין מבצעים של הקומנדו הימי. תכנן וניהל את מבצעיה הנועזים של היחידה מעבר לקווי האויב. כל זה, הוא מדגיש, בגיבוי מסור של אשתו, רינה, שנשא בתחילת שירותו הצבאי.

 

בהיותו בן שלושים, נשלח מטעם הצבא ללימודים אקדמאים באוניברסיטת חיפה. הצבא רואה בכך גם חופשה ורענון, תחנת הפוגה באמצע שירות הקבע. חיים ראה בכך הזדמנות פז לקניית ידע שיטתי ולהתמקצעות. בתוך שנתיים סיים שני תארים: במנהל ציבורי ובארגון ושיטות ניהול, בהצטיינות יתירה. שקד על לימודיו מבוקר עד בוקר, בלהיטות עצומה. נבחן בעשרות מבחנים בכל סמסטר. שקידתו והישגיו הקנו לו הערכה, והוצע לו באופן חריג מסלול ישיר לדוקטורט. כבר התחיל לגבש את התזה, את המודל שעלה ברעיונו, לגיבוש תחומי התפעול, השליטה והבקרה. לשם כך, שקד על אין ספור ספרים ומחקרים בתחום, ורכש ידע מעמיק ומקיף. אך אז התערב הצבא ודרש את חזרתו לשירות. ביקש להשתמש בידע ובכלים, ובעיקר בתכנית המתגבשת, לייעול המערכת. חיים הכיר טובה לצבא ששלחו ללימודים ומימנם, וויתר על חלום הדוקטורט שכבר היה בהישג יד.

 

חיים חזר לצבא והחל ליישם בתפקידו החדש, כראש כוח אדם בבסיס הראשי של חיל הים, את המודל הייחודי שפיתח. עיקרו, בניית מערך מדורג של נטילת אחריות על המקטעים השונים באירגון עד קודקוד הפירמידה, כשמושם דגש על ייעול ועל חיסכון, חישובי עלות מול תועלת. מבנה מפורט שאינו מותר דבר לשיטת ה"סמוך", אינו משאיר פינה שאינה מוארת ומשויכת, ראייה מקיפה וכוללת, המגדירה לכל איבר את תפקידו ואת סמכויותיו, ומיידעת אותו לתרומתו ולאחריותו למערך הכולל. במבט לאחור, הרוויח מעצירת הדוקטורט. במקום לנסח תבנית תיאורטית, הוא יישם אותה בשטח, תוך השלמה ושיפור, עד ששיכללה לכלל שלמות. התוצאות דיברו בעד עצמן, ובדרגתו כסגן אלוף נשלח למכללה לבטחון לאומי, ואף נשלח להרצות על המודל ולהדריך בו בחיל הים האמריקאי, במפקדת הצי בוושינגטון.

 

השנים חולפות וההצלחה גואה. כשיצא לגימלאות, פיתח מודל המתאים את עצמו לכל אירגון. בשלב הראשון הוא לומד ומאבחן את הארגון, את ייעודו ואת צרכיו, ממפה את המשאב האנושי שלו, בונה בעבורו את המערך הנחוץ ומשלב בו את הכוחות שיקדמוהו ויעצימוהו. אינו מסתפק בהמלצות, אלא משתתף בהקמת המערך ובליוויו לאורך זמן. גופים רבים במגזר הפרטי והציבורי, משרדי ממשלה, מפעלים וחברות, כמו גם מנהלים בכיכים בכל הרמות, נעזרים בשירותיו. נותר לו גם פנאי להשתלב בפוליטיקה המקומית ולהבחר לסגן ראש המועצה, מנהל - איך לא - אגף התפעול והחברה הכלכלית, ומארח את צוות השיפוט של "ארץ ישראל יפה".

 

למשפחת ליפא ארבעה ילדים. הגדול, ראובן רביב. ראובן - על שם הסב, אבי האב. רביב - על שם רביבי הגשם שליוו את הוריו בדרך ללידתו. חיים היה אז בשירות דיר. היתה זו שעת בוקר מוקדמת. יום חורף סגרירי, וחיים פנה למפקד: "קול פנימי לוחש לי שעלי להיות כעת לצד אשתי". משום מה המפקד השתכנע. כשהגיע לביתו, מצא שאשתו נתקפה בצירי לידה. ירדו למטה, לגשם הזלעפות, מצאו מכר שהסיעם לבית החולים רמב"ם. הגיעו, כמו שאומרים, ברגע האחרון. כך זכה ראובן לשמו המקורי.

 

מילד מוכשר הפך לנער מוכשר, סיים תיכון וצבא ונסע לארצות הברית. עשה שם חיל בעסקים, אבל המרחק הכביד על ההורים. מצד שני, הבינו שאינם רשאים לדרוש ממנו להתנתק מרשת המכירות המצליחה שפיתח. יום אחד הם מתבשרים: אבא, אמא, אני חוזר! ההודעה התקבלה בשמחה ובחשש. שמחה, כי רצו כל כך בקירבתו, וחשש, מה קרה, האם הסתבך בעסקיו, חלילה? האם קרסו? האם שקע בחובות? הרגיע: העסקים משגשגים, מניבים רווחים נאים, הוא מכר את הזיכיון בסכום יפה, קטע את ההצלחה, אבל למה? כי החליט לפתוח דף חדש. הוא חוזר בתשובה. הוא, מה?! לא עיכלנו. חשבנו שדעתו השתבשה עליו.

 

הגברת מעברו השני של השולחן הנהנה במרץ, ההרגשה מוכרת, הזדהתה עם כל מילה.

 

ראובן התגורר בארצות הברית עם חבר ישראלי שעבד אצלו. הבחין שהבחור הרצין, אפשר לומר שהתבגר, מיעט לצאת לבילויים והשתמט מעבודה בשבת. התעניין, והבחור סיפר שהתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. ראובן החליט להחזיר אותו למסלול, להשיבו לשפיות. התלווה אליו לשיעורים כדי לפקוח את עיניו, שיבין במה מלעיטים אותו. הופתע לפגוש שם ישראלים רבים, כולם שומעים בהתעניינות על המורשת העשירה, על המסרים העדכניים שביהדות, דברים שלא שמעו בארץ.

 

"חשבנו שהשמים נופלים עלינו, תביני", אמר חיים לגברת מולו. "הבן הבכור, המוצלח, נוטש את החיים ומסתגר בישיבה"

 

הוא חש שמולו קהל אוהד. הגברת הזדעזעה יחד עימו. סיפר שהבן הגיע, ודווקא נראה שפוי. עשה תחנת מעבר בבית, והאב הסתגר איתו לשיחה, וכפי שהוא מלמד בכל מקום, יישם עכשיו בעצמו: בראש ובראשונה, תגדיר את היעד. אחר כך, תתווה את הדרך להגיע אליו. והיעד היה לא לאבד את הילד. להתחבר ולהשאיר אותו מחובר. והילד זרם עם התוואי. אמר: "אבא, אני מכיר את הדרך שלך, הרי חינכת אותי לאורה, תכיר גם אתה את הדרך שלי, ואז נראה איך מתקרבים ואיפה נפגשים". אין מה לומר, בקשה מקובלת. הוא הלך לישיבה, ואנו נרשמנו לסמינר "ערכים".

 

"לא", לחשה השומעת, מזועזעת.

 

"דווקא כן", השיב חיים, "ולא כדי לחזור בתשובה, אלא כדי להבין אותו. גילינו שהוא לא נפל על הראש. בלי להסכים ובלי להשתכנע, גילינו שיש להם מה למכור. יש להם דעה מגובשת בכל ענין ותשובות מנומקות לכל השאלות. יש להם אמונה ואושר, וזו דרך לגיטימית שאין לשלול אותה. הבן צדק. אמרנו לו: 'אנו בדרכנו ואתה בדרכך. אם אתה מוצא שהיא טובה בעבורך ואתה מאושר בה, נשמח באושרך'".

 

האישה מולו היתה נרעשת.

 

"זה לא הסתיים כאן", אמר, "סיפרתי לך שהיתה לנו וילה הצופה לים. בשבת לפנות בוקר, כשגשם זלעפות יורד, כמו באותו לילה שנולד, אני רואה את ראובן שהגיע לחופשה, עומד לצאת אל הגשם המצליף לתפילה בישיבה. אמרתי לו: 'איך תלך בגשם, מהלך חצי שעה?' אמר לי: 'אבא, אם היתה ממתינה לך מזוודה עם מילון דולר בהיכל הישבה, היית הולך בגשם לקחתה?' צחקתי, 'הייתי רץ בבגד ים!' אמר לי: 'התפילה בישיבה שווה עבורי יותר'.

 

כשראיתי שהעניינים רציניים ואין דרך חזרה, נפגשתי עם הרב יונגרמן, מקים הקריה החרדית ומוסדותיה. אמרתי: 'הרב, איני דתי, אבל הבן שלי קשור לישיבה, ואיני רוצה שילך חצי שעה בכל פעם שהוא מגיע לחופשת שבת'. הוא הסכים למכור לי מגרש בשטח השכונה".

 

הגברת לא האמינה למשמע אוזניה: "ואתה גר בשכונה החרדית?!"

 

הישיר לעברה מבט: "והרווחתי בן. הוא יודע להוקיר. אבל הסיפור רק מתחיל. יש לנו, כזכור, ארבעה ילדים".

 

"ואתה רוצה לומר - - -"

 

"כן, אני רוצה לומר.

 

הבת סיימה תיכון, עשתה צבא ונסעה לטיול בחו"ל. נכנסה לחוג את ליל הסדר בבית חב"ד בניו זילנד, ופגשה שם את בעלה לעתיד. חזרה שם בתשובה וכיום הם מתגוררים בשכנותנו בשכונה החרדית בזכון. יש להם ארבעה ילדים מקסימים. אנו רווים מהם נחת".

 

היא הביטו בו בעיניים קמות.

 

"וזה עוד לא הכל. לא עבר זמן רב, והבן הקטן, קפטן של קבוצת כדורסל, עמד לסיים תיכון וקיבל זימון לקורס טייס. היתה אז שביתה גדולה במערכת החינוך. הוא החליט לבדוק מה בדיוק עושה אחיו הגדול בישיבה. נסע לראות ולא חזר".

 

לחשה: "זה חור שחור שבולע את כולם".

 

חייך: "כולם מאושרים. ראובן הוא מבכירי האברכים בתפרח. מעריכים אותו כתלמיד חכם בעל שיעור קומה. הבת גרה לידינו, וגם הבן הצעיר עם אשתו ושתי בנותיו. על כל עם ישראל כה הרבה נחת!"

 

"אז מה את המציע שאעשה" שאלה.

 

ענה נחרצות: "בראש ובראשונה, תשני גישה ותנסי ללמוד את הנושא כדי להבין את הבת. לאותת לה שאת אוהבת, מוקירה ומחפשת דרך גישור. זה לא אומר שתלכי בעקבותיה. אני גם ממליץ לך בחום ללכת לסמינר 'ערכים' שם תקבלי תמונה רחבה ותשובות לכל השאלות".

 

והוסיף: "אני רוצה לתת לך כדוגמת מופת את אשתי, רינה, שהתחברה לדרכם של הילדים בהבנה ובתמיכה מלאה. הכשירה את המטבח למהדרין למענם, השתתפה בסדנאות ובסמינר בעבורם, והצליחה לאחד את המשפחה סביב החזרה בתשובה, באושר!"

 

הגברת הביטה בשעונה, לא חשה כיצד עברו ביעף שלוש שעות. חבריה ודאי איבדו את סבלנותם. "אעשה כדבריך", אמרה. "איני רוצה להפסיד את הבת".

 

חיים סיפר על המפגש לרב יונגרמן, שהחל לדמוע בהתרגשות ואמר לו: "אתה חייב לכתוב ספר על הסיפור המופלא של המשפחה שלכם בעבור ההורים המתמודדים עם החזרה בתשובה של ילדיהם. לספר את סיפורך האישי, איך התחברת אל הילדים ומה הפקת מכך!"

 

הגאון רבי שלום מאיר יונגרמן זצ"ל נפטר, וחיים רואה בדבריו מעין צוואה. הוא שוקד על כתיבת הספר.

 

חיים מתפלל כל בוקר עם הנץ החמה, וקובע עתים לתורה, כאשר נכדיו מקיפים אותו בחום. נחת כזו,a, הלוואי על כל עם ישראל, כלשונו.