סיפורים לכבוד שבת

פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בשלישי, 30 יוני 2020 04:04

נכתב על ידי Super User

כניסות: 299

 "הייתי למעלה, וחזרתי לכאן"

יוסי אליטוב מהעיתון החרדי 'משפחה' שהה 48 שעות ליד מיטתו של הגר"מ אליהו ונחשף לגיהינום של ייסורים מול גן-עדן של תורה • מיוחד

http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=26573&lang=hebrew

כותלי הקומה העשירית של בית החולים 'שערי צדק' הירושלמי כמעט וקרסו תחתיהם לפני עשרה ימים: אחרי שעה וארבעים דקות של מלחמת איתנים בין בכירי רופאי 'שערי צדק' לבין זרועו הארוכה של נוטל הנשמות, זכו הרופאים לרגע נדיר בלתי ייאמן שלא יימחה מלבם: הרגע שבו התרחשה מול עיניהם 'תחיית המתים' בהתגלמותה הנסית, הקמתו לתחייה של הראשון לציון הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו שליט"א, פאר רבני המזרח.

דקה קודם לכן, היו בכירי הרופאים של 'שערי צדק' תשושים והתנשפו באנחות השלמה כאובות. כל הכוחות פעלו נגדם במלחמתם חסרת הסיכוי, שנמשכה שעה וארבעים דקות ארוכות. הדופק החלוש שנדם. הלב שחדל מלפעום. הנשימה שפסקה באחת, אחרי שמונים שנה. לובנן המבהיל של הפנים האציליות. הקו הישר עד לאימה שעל מסך המוניטור, שלא נע ולא זע.

אחרי מחצית השעה הראשונה, נואשו הרופאים. בקשו לקבוע שהגרוע מכל אירע. "עוד חמש דקות, עוד חמש דקות", ביקש פרופ' דניאל ביטרן, מנהל מחלקת כירורגיית לב חזה ב"שערי צדק", לא מבין בעצמו למה הוא עושה את זה. העמיתים נתנו עוד חמש דקות של עבודה מאומצת. ועוד חצי שעה. עיסו. החיו. חיברו צינורות. רתמו את כל מה שהרפואה יכולה להציע. הקו הישר והמפחיד שבמוניטור מיאן להתעקם. למעט הבזקים חטופים חסרימשמעות אחת ל-25 דקות. האחיות מיררו בבכי. הרופאים הזיעו.
אחרי שעה וחצי הסכימו כולם שיש להודיע לבני המשפחה הממתינים בחוץ כי 'עשינו הכל, אבל'. הרופאים נטלו נשימה ארוכה. אחרונה לפני ההכרזה הרשמית והפסקת הפעילות הרפואית. "אולי נעשה לו בלון", הציעה אחות בוכייה.

הרופאים החליפו מבטים. אך מישהו החליט לנסות. שלא ירגישו שלא ניסו. הבלון הוכנס, ושאגות הפתעה פרצו את כל כללי הנימוס שעוטפים את הרופאים בדרך כלל. קו המוניטור החל לרטוט. להתרומם. להבהב. מכונות החלו לצפצף.

"הייתי למעלה וחזרתי לכאן", יאמר מאוחר יותר הגר"מ אליהו לרבנית, חצי שעה לפני שנטל לידיו החיוורות דפים חלקים ומילא אותם בחידושי תורה בכתב ידו. ארבעה עמודים מלאים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו. כפשוטו.

אחת האחיות מטיפול נמרץ שהשתתפה בהחייאה, משחזרת בפנינו את שאירע: "עשרים שנה אני עובדת כאן בבית החולים שערי צדק, זו הייתה ההחייאה הקשה ביותר שחווינו. חלפו להן הדקות, וראינו שהמצב רק הולך ומתדרדר, הדופק פשוט נגמר ואנחנו הופכים לחסרי אונים".

"לא ידעתי קודם מיהו הרב, אבל המחלקה כאן כולה מבינה שמה שקורה כאן זה ניסים ונפלאות. מדובר באיש צדיק שמשמים עוזרים לו. אחרת, אני לא מבינה איך הוא נשאר בחיים אחרי כל האירועים שעבר בחודש האחרון. אין לזה היגיון רפואי".

וזה לא היה הנס היחידי של תחיית המתים שהתחולל בשערי צדק מאז שביעי של פסח. היה זה קרב אימתני בין אראלים למצוקים, קרב שהוכרע אך ורק תודות למאות אלפי פרקי התהלים שנאמרים בארץ ובעולם לרפואתו של הרב. ב-48 שעות שאשהה במקום, אפגוש במופתים ובסיפורי השגחה פרטית שמתגלגלים במסדרונות, פעם הם נחשפים על ידי רופאים ואחיות ופעם על ידי המסתננים - אותם אלו שהצליחו לעבור את מבדקי הביטחון ולשהות במחיצתו של הרב. 

להבדיל בין חיים לחיים

קומה עשירית במרכז הרפואי 'שערי צדק'. קצה הפינה השמאלית של מחלקת קרדיולוגיה. באנו לשעתיים ונשארנו לארבעים ושמונה. אי אפשר אחרת. מקום שבו מציאות רפואית מתקפלת מול נסים גלויים. בית חולים מנוכר שהופך לארבע אמות גן-עדן של תורה וקדושה הנקנות בתוך ייסורים של גיהינום.
התנהגות מלאכית עילאית הפורצת מול עינינו במלוא טוהרה מתוך גוף מרוסק לרסיסים. כזה שנמסר בקבלת דין מוחלטת לאיזמלי המנתחים שפגעו בכל חלקיו. שמורכב מצלעות שבורות ומעצמות מפוצלות לאחר סדרת ניתוחים והחייאות. כזה ששפתיו דובבות ללא הרף תורה ותפילה וייחול.

שני אולמות בקומה הקרדיולוגית של שערי צדק בשני הקצוות. חדרי טיפול נמרץ קוראים להם. האחד מיועד לאלה שחוו אירוע לב. האחר, לאלו שיוצאים מצנתורים ומניתוח לב וחזה. אף אחד מהם לא יועד מלכתחילה לשכן בקרבו שלהבת בוערת של רוחניות שמימית בתוך גחלת עוממת של גופניות שברירית. כל העיניים במחלקה נשואות לאולם שזכה בכך. אל הקירות שבינם שוכן גדול המקובלים בדורנו וממשיכה הטבעי של מורשת חכמי עיראק ובראשם החיד"א. ללא ספק, אחד משני המנהיגים הרוחניים של עדות המזרח שבחודש אדר האחרון ציינו תלמידיו וחסידיו הרבים שמונים שנה להולדתו.

נכנסנו בזהירות לחדר. האחיות שומרות בחשדנות את צעדי הבאים. אחרי זמן קלטו לתדהמתן שהרב החלוש בגופו והחסון בנשמתו, ממשיך לענות לשאלות הלכתיות. השואלים מנצלים זאת בגעגוע חשוד. הצוות הרפואי נחרד מהסיכון לחייו שכרוך בכל מאמץ ועל כן התרה בבאים: "מי שינסה להתקרב אל מיטתו של הרב - אחת דינו להיזרק מיד מבית החולים".

פסענו בחרדת קודש. בצדו המזרחי של אולם הטיפול נמרץ, מוקף בוילון, שכב שר התורה ועמוד הקבלה. פניו כפני מלאך. לראשו עטרת כיפה לבנה גדולה. את זקן השיבה מסתירים צינורות ופלסטיקים של מכונות ההנשמה והחמצן והאחרות. 
מסביב למיטתו נמצאים בכל עת, הרבנית הצדקנית שתחי', שלושת הבנים האהובים, רבי שמואל רבה של צפת, רבי יוסף רבה של שכונת קריית משה בירושלים ועו"ד שלמה, בתו וחנו ובצידם שלושת הנאמנים המסורים, רבי שמואל זעפרני, ראש ישיבת "המאירי", רבי יהודה מוצפי, ראש ישיבת "מנחת יהודה" ורבי חיים סויסה, המנכ"ל הנבון של המוסדות. כל אלו העבירו את מוקד חייהם לכאן בארבעים ימים האחרונים. בשקט טבעי, במסירות אין קץ, באצילות הספרדית-ירושלמית המוכרת, הם מנהלים את אחד הקרבות ההירואים, הקרב להצלת אביהם הגדול.

גופו כתית. דעתו צלולה. היומן הרפואי אינו נוטה לסנטימנטים. דום לב, פעמיים. ניתוח מעקפים. צנתור. ועוד צנתור. שתי החייאות. ניתוח ראש. ערכים הרפואיים גבוליים מאוד. ההגדרה היבשה: מצב קשה מאוד-מאוד. תזוזונת דקיקה לצד אחד והרפואה מסיימת את תפקידה.
בעל פה מוסיפים הרופאים שעם תפריט כזה, גם בחור חסון ובריא בן עשרים וחמש אמור להיות אחרי פרידה לא חגיגית מהעולם הזה. הם כבר הפסיקו לומר, הרופאים. מבינים שכל מה שלמדו לאורך השנים, מתגמד נוכח מה שמתרחש כאן בחדר. נסים רודפים ישועות.

"חי נושא את עצמו?"

ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'. 
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה. 
"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש"ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב"ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב"ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".

שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:

"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".

המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש. 
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.

"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד"א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".

ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.

אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.

זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?" 
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני. 
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות. 
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני. 
"זה לא נשמע לי", עונה האחות. 
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.

השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.
"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.

איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב'תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה. 
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד. 
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.

"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה"ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".

"בהילולא של רבי מאיר בעל הנס ליל י"א באייר", משחזר הרב מוצפי, "עברה אווירת ההילולא כאן לתוך בית החולים. הרב כמו התנתק מהצינורות ומהמכונות ומהצפצופים והחל מספר בשבחו של בעל ההילולא. שבוע אחר כך, בל"ג בעומר, הראשון מזה עשרות שנים שבו הרב אינו עולה למירון, הוא שלח את רבי חיים (סויסה) ובנו רבי יוסף שיעלו למירון. הם טלפנו משם לדבר איתו ממקום הקודש, והוא פצח בזמר בר יוחאי. המכשירים השתוללו. לחץ הדם טיפס. ההתרגשות היתה בשיאה".

הרב מוצפי שרצה לשמר את אווירת השמחה שאל מה הדין אם מישהו ספר ביום שלושים וששה לעומר, "היום פעמיים ח"י בעומר", הרב חייך.

הוא לא יגיע חי

על הדלתות, צובאים החסידים. ממלאים את המחלקה בפסוקי תהילים. "אין צורך לברר כל הזמן את מצבו של הרב. תהיו עסוקים בתפילות. אנחנו מתחננים לתפילות. לתהילים. רואים נסים. תמשיכו להתפלל, בבקשה", חוזרים הבנים ומפצירים במאות המתעניינים הגודשים את המסדרונות ואת השיחות הנכנסות.
בעלים של יולדות מהקומה התשיעית מגיחים לקבל ברכה. גדולי ישראל מטפסים עשר קומות לביקור חולים. המראה כמו לקוח מאטמוספרה אחרת. ברגע אחד, כמו פושטים טלפיו של המלאך פנימה ורופאים מוזעקים להוריד שוב ארצה את נשמתו של הרב, שכל דקת חיים היא הרבה מעבר לנס. ברגעים שאחריו, והנה הרב יושב על מיטתו ורושם פתקים כאיש חי ורב פעלים שלא מש משולחן לימודו ולו לרגע. לא מש מטהרתו, מאותת למקורביו שייטלו לו שוב את ידיו, אחת למחצית השעה, בערך.
גינוני הקדושה המופלגים של מי שראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי עזרא עטייה זיע"א, קם לכבודו בעודו נער צעיר באמרו שקדוש זה הנער וקדושים איבריו השמורים - מלווים את הרב החולה אל תוך שאול הייסורים שבו הוא שרוי. 
בערב שביעי של פסח, לאחר שכבר טבל ויצא מהמקווה, ביקש לשוב שנית אל המקווה, "היום גם ערב הרגל וגם ערב שבת ועלי לטבול גם לכבוד שבת", הסביר למקורבו ושב אל המקווה.

"בליל שביעי של פסח בעת דרשתו של מו"ר אבי שליט"א בבית הכנסת דיבר הרבה בעניין של 'הראנו נפלאות' בהתרגשות גדולה ובלתי מצויה וסיים דרשתו בשאגת ארי 'הראנו נפלאות'. נצרתי הדברים בלבי", מספר בנו הרב יוסף אליהו. "מו"ר אבא אינו נוהג להתבטא כך בגלוי. בסעודת החג שוחח עם הנכדים רבות על הניסים של קריעת ים סוף ועל מדרשי חז"ל. הלימוד בבית הכנסת נקבע לשלוש לפנות בוקר, ואבא העיר כדרכו את השחר בשתיים.פתאום אמר לאמא שאינו חש בטוב ויש להזעיק עזרה. הוזעק אמבולנס ואחי שלמה (בן-אליהו) שגר בסמיכות הצטרף אליהם לבית החולים".

צוות האמבולנס נחרד ממה שגילה. "להדסה עין כרם הוא לא יגיע חי", אמרו לבני המשפחה, והורו לנהג לנסוע לביה"ח שערי צדק. הרב הוכנס מיידית לניתוח מעקפים מורכב. "בצהריים, כשהתעורר מהתרדמה של הניתוח, רמז בידיו לימין ולשמאל", מספר בנו הרב יוסף. "אני מתקרב למיטתו, אבל האחות אומרת לי 'אתם זקוקים להרבה הרבה ניסים. אל תתרשם מהתנועות, זה רפלקסים'. אך אני ראיתי שוב שמו"ר אבא שליט"א עושה תנועותבידיו.

"התקרבתי שנית ושוב האחות אומרת לי 'אל תדבר איתו הוא לא מבין כלום'. התעלמתי ושאלתי: 'אבא, להביא לך נטילת ידיים?' אבי הנהן בראשו בחוזקה. האחות סירבה להאמין ולאשר. חכינו לאחות ראשית לקבל אישור ואז נטלנו את ידיו הקדושות. התנועות של ה'רפלקסים' פסקו..."

בימים ובלילות שעשיתי השבוע לצד מיטתו ראינו במוחשיות את כל הפירושים על 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'. הפתקים שנכתבו מאז יצא שביעי של פסח ועד היום, מספרים סיפור על טבעי של 'קדוש במחיצתנו'. הרופאים מכנסים קונסיליום חירום ומודאגים, אך נשוא הקונסיליום מוטרד מדברים אחרים לגמרי. רושם על פתק: מנחה V מעריב V. שלא ישכח מחמת הטרדות.

מסמן לעצמו בעט מתי ערך תיקון חצות. רושם איזה מסדרי הלימוד טרם השלים. על התורה ועל העבודה. בשעות הערב, באופן קבוע, משתוללים מחוגי המכשירים ומצפצף המוניטור. הצוות הרפואי מזנק בבהלה כדי לגלות שהרב ספר ספירת העומר לפי נוסח החיד"א. ביקר לרגעים בספירות עליונות והמכשירים נבהלו. מכשירים שכמותם.
בשתיים וחצי לפנות בוקר, יתעורר הרב. מבעד למכשירים המלפפים את קלסתרו האצילי יברר: "מה השעה?" אחר כך "מתי הנץ?" הנץ החמה מנצח את המורפיום. "בחמש וארבעים", עונה המקורב. "תעירו אותי שעה וחצי לפני", מבקש הרב. כמו מתחנן על נפשו.

"אבל הרב צריך לנוח, מספיק שעה", מתחנן רבי חיים סויסה, המשמש הנאמן, על נפשו. של הרב. "לא. שעה וחצי. שעה זה מעט מדי. יש תיקון חצות ולהתכונן לתפילה, כתוב להתגבר כארי", לוחש האריה בהתאמצות.

סויסה, שאינו עוזב את המקום לרגע, מתעקש: "אריה שהיה עובר מה שהרב עבר ועוד תחת מורפיום, היה ישן במשך שבוע שלם", הוא אומר. מבעד למסכת החמצן הנודניקית נשמע חיוך של לוחם. "בשביל זה נאמר 'כארי', ולא אריה ממש. צריך יותר מאריה", אומר הרב ונרדם לעוד כשלושים דקות. אחריהן הוא שוב יקיץ, ישאל מה השעה ויבקש שוב להעיר אותו שעה וחצי לפני הנץ. 
"איך הוא עומד בזה?" אני רוכן ושואל בלחש את רבי שמואל זעפרני.
"מלאך, מלאך", הוא אומר בהערצה מודאגת, "בבוקר תזכיר לי לדבר על זה עם הרבנית. שתגיד לו להפסיק מהמאמצים האלו". אנחנו מתלחשים. האחיות אינן מרוצות. חוששות שאנו מפריעים את מנוחת הרב. הכל כל כך שברירי. רצף של חוליות פריכות בשרשרת. כל חוליה כשלעצמה, יכולה להימס בשבריר של רגע ולהתיך את מסכת החיים.
עמדתי כמסומר ליד מיטתו. עובר על אוגדן הפתקים השמימיים. משתאה איך בין נמנום-מורפיום אחד לרעהו נלמדת כאן התורה בריכוז צלול. איך ניתן בעיניים עצומות לשמר את ההנהגות כששליש מהיממה לפחות, נגזל לצרכים רפואיים של הצלת חיים.

הרופאים כבר מזמן לא מתייחסים אליו כאל עוד מקרה שיש להשתדל ולשמור על חייו. הם נאבקים בציפורניים. נלחמים בעקשנות הרואית על מסכת חייו, שלא תסתיים. בלי העקשנות שלהם, היו החדשות אחרות. אחד מהם ששב משירות מילואים סיפר לעמיתים כי היום בגדוד המילואים נפתח באמירת פרק תהילים לרפואת הרב. 
"שניים מהרופאים מדברים גלויות על הרהורי תשובה", מספר הרב זעפרני, "הם בזעזוע כי מעולם לא נתקלו בתופעות כאלו בהיסטוריה הרפואית". בכיסי החלוקים של הרופאים מטמינים המקורבים עלים מהערבה החבוטה של הרב.

סגירת הישיבות מביאה גזירות

מלאך המוות אורב מליל שביעי של פסח. מנסה להתגנב מכל מיני בקיעים. ארבע פעמים כבר הצליח להגיע, אך נהדף בחומה בצורה של אלפי בני תורה המציפים את העולמות בתפילות ושל סגל רופאים מסורים שגמרו אומר להדוף את המלאך האורב. 
"רואים איך התפילות עוזרות", אומר בנו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת. המוני בית ישראל מעתירים ומבקשים על חייו של שריד אחרון לדור דעה. של מי שגדלותו אינה רק בתורתו אלא גם בקדושתו ובפרישותו. על מנהיג דגול שעינו צופיה לעתיד. צדיק שאת חיי הפרישות והקדושה גרר עמו לבית החולים.
הם מספרים שמגיל בר מצווה לא הכניס הרב לפיו בשר בקר. רק אם בדק את סכין השחיטה או אז ייאות לטעום מבשר העוף. מה הפלא שמתוך ערפילי חולשתו התנגד בכל תוקף להיות ניזון מהזונדה שיש בה מרכיבים של חלב עכו"ם רק בצאת השבת, אמר למשמשו, "יש בזה חלב עכו"ם". המשמש התעקש שהרי בביה"ח דתי עסקינן והאוכל כשר למהדרין. "תסתכל באותיות הקטנות", הורה לו הרב שכמובן צדק, "מה, אתם לא רואים?" התפלא הרב. שלוש פעמים ביום תרוץ הרבנית לביתה כדי להביא לרב את המאכלים העשויים על פי חומרותיו הקפדניות.

הכל נשאר כשהיה. עמוד העבודה שלא החמיץ ולו פעם אחת של תיקון חצות מאז נישואיו, ממשיך לעמוד על המשמר. תקיף כלפי עצמו ורק אחר כך תקיף כלפי חוץ, כשמתעורר צורך. כשכבוד שמיים תלוי על מוצא פיו, לא יהסס לומר בריש גלי שאינו מנהיג את הציונות הדתית אלא שייך לכלל ישראל. על אף שאמירה כזאת עשויה לנתק ממנו גדודים של מעריצים וקבוצה של נבחרי ציבור שנתלו עליו. אין חשבונות צד ושווא.

האירוע בשביעי של פסח האחרון, נפל כרעם ביום בהיר. שתי בדיקות לב תקופתיות שערך בחצי השנה שלפני פסח הוכיחו נאמנה שהבריאות במיטבה ובתוקפה. הלב הגדול לא בישר כי משהו רע עומד לקרות לו. אמת, שרוחו של הרב נסערה עליו מאוד בתקופה האחרונה. בערב שביעי של פסח שב מביקור חולים של קרוב משפחה שלקה בבריאותו, שוחח כל הדרך על המצב הקשה בארץ, כואב את השפלתם של בני התורה.

התסיסה אינה חדשה. זה לו כחצי שנה, לאביהם של ישראל, שאינו מסיח דעתו ממצוקתם של יושבי אוהל. "לא יתכן שדווקא עכשיו אחרי ששים שנה שקמה מדינה בארץ ישראל הגענו למצב עגום כזה שרודפים את לומדי התורה", קונן מרה. "ישיבות נסגרות. לומדי תורה נדחקים לקרן פינה. אם היו יודעים בשלטונות איך האברכים הללו שלועגים להם מחזיקים פה את הקיום שלנו כאן בארץ, כל אחד מאנשי השלטון היה רץ לשרת את האברכים בכל כוחו".

השמועות על המשא ומתן המדיני שמתקיים סביב ירושלים גרמו לרב עגמת נפש. בחודשים האחרונים ביקש על נפשה של ירושלים בכל עת. קרא. התריע וצעק. הורה להרבות בתפילה על משוש כל הארץ. אך מכת המחץ ששוגרה היישר ללבו היתה הפיגוע הרצחני בלב ישיבת 'מרכז הרב'. מאז לא שב לשלוותו. בעצרת השלושים ראו הכל איך עומד המנהיג שותת דם וזועק כי אין פיתרון אחר זולת הקמת ישיבות והרבות תורה עוד ועוד כדי להרחיק את הסיטרא אחרא. 
בליל שביעי של פסח נחתה המהלומה.

תורה בין העולמות

לאחר שהובהל לבית החולים באשמורת ליל הוכנס מיידית לניתוח מעקפים מורכב שנמשך שעות ארוכות במשך החג. ביום רביעי שאחרי הניתוח (כ"ה בניסן), בעודו מתאושש, הוכנס בבהילות לצנתור. ביום חמישי (כ"ו בניסן) התיישב על מיטתו - צינור הנשמה נעוץ בלחיו - ביקש ליטול ידיים וכתב דברי תורה עבור עלון שמפיץ את דבריו על פרשת השבוע ברחבי הארץ. 
ארבעה ימים אחרי שביעי של פסח, שלוש לפנות בוקר, הרב סוויסה שומע את הרב בוכה. מתקרב לעבר מיטתו ומבחין שהרב נתון בצרה. לשאלתו אם 'הרב צריך משהו', לא זכה למענה.
"הרב המשיך לבכות שעה ארוכה", מספר הרב סוויסה, "פתאום פתח את עיניו בחיוך גדול ואמר: 'התבטלה הגזירה'. שלוש שעות אח"כ באה הרבנית לבקרו ומיד שואלת: 'מה קרה פה. הפנים של הרב נראות כמו פעם אחת בשנה, כמו במוצאי יום הכיפורים'. אמרתי 'איני יודע אם עכשיו הפנים של מוצאי יום הכיפורים, אני יודע שבלילה היה כאן ליל יום הכיפורים'.

"'פוגעים קשה בעולם הישיבות, זה מביא גזירות על עם ישראל. פוגעים ורומסים את האברכים', אמר מספר פעמים לאחר הניתוח.
במהלך השבוע שהה בביה"ח להתאוששות. ביום חמישי יו"ד באייר הועבר למחלקת אשפוז יום. לקראת שבת פרשת בהר שוחרר הרב לביתו. בבית שררה שמחה גדולה ותחושות הודאה על הנס. הדלת ננעלה בפני הקהל, אך בני המשפחה זכו לעונג שבת של דברי תורה.

"כשהרב שליט"א שב לביתו, שיערנו שכמו אדם מן היישוב השב לביתו אחרי אירוע כה קשה, הוא ילך לנוח, יתיישב על כורסה להחליף כוח", מספר הרב יהודה מוצפי, "אנו עוד נפרדים מנהג האמבולנס ונכנסים הביתה. והנה הרב יושב על כיסאו הקבוע בראש השולחן פותח את מסכת ברכות ועושה סיום".
ביום שלישי ט"ו באייר במסגרת ביקור והמתנה בתור לביצוע צילום. חש הרב חולשה פתאומית, ביקש כוס מים וצנח תחתיו. מלאך נוטל הנשמות לא היה קרוב אליו יותר מאותה פעם. התפתח קוצר נשימה ומערכת הנשימה קרסה.

הרופאים הוזעקו בבהילות הטיסו את מיטתו לקומה העשירית וביצעו את ההחייאה העל-טבעית במשך שעה וארבעים דקות. בפרוטוקול הנמצא בידי אני רואה את הקו הישר של המוניטור של שעת ההחייאה ומבין כי קו זה יילמד רבות בפקולטות לניסים.

למחרת, ביום רביעי ט"ז באייר בעודו מתאושש מחוויית ההחייאה שהותירה על גופו מזכרות בדמות צלעות שבורות. חווה הרב שיתוק מלא ואובדן הכרה שמתברר כאירוע מוחי בשל הימצאות קריש בדם.

הצוות הרפואי מוזנק שנית. הרב בני פישר, המלווה את הרב לאורך כל הדרך, מוזעק להתייעצויות, והבנים מחליטים להעביר את הרב לניתוח הקזת נוזלים מהמוח בביה"ח הדסה עין-כרם, שם נמצא פרופ' חוסה כהן - מנתח מוח מספר אחת בארץ ומי שבשעתו ניתח את אריק שרון.

פרופ' גוזל, מנתח מהדסה, מרדים בחסד עליון, הזכור אף הוא מתקופת שרון, ליווה את ההעברה בין בתי החולים במקצועיותו בעוד בני המשפחה שופכים תפילות. "עולם הרפואה התגלה במלוא תפארתו", מתפעלים בני משפחת הרב בהערצה מהאיחוד הנדיר של שתי ממלכות הרפואה הירושלמיות למטרה קדושה אחת. 
"הניתוח שעבר הרב הוא ניתוח מספר 47 מסוגו בארץ, ואחד השיאים של הרפואה", מספר פרופ' חוסה כהן - מנתח מבריק - בהתרגשות בלתי מצויה, "זה קריש נדיר במצב של כמעט אפס סיכויים. אם תיקחו את הדיסק של הטיפול שהרב עבר ותעבירו אותו לבתי חולים בעולם יאמרו לכם שזייפתם, שזה לא יכול להיות".
החומר שהיה צריכים להזריק לדמו של הרב כדי להמיס את הקריש אמור היה למוטט את המערכות כולן התלויות על בלימה. הערכים גבוליים ורכרוכיים ואסור להתל בהם. הרופאים הסכימו להזריק לא יותר מרבע מהכמות הנדרשת. על יותר מכך לא העזו לחשוב. הקריש הסתפק בכמות המופחתת והומס בנס בתוך שעתיים. 
"לא האמנתי שנצליח", אומר פרופ' חוסה בגילוי לב, "לא אכתוב על זה מאמר רפואי כי יגידו שאני משקר. הרגשתי שמלאך משמיים עושה איתי את הניתוח. לא יתכן שאדם שעבר פעמיים דום לב ועכשיו אירוע מוח יישאר בחיים עוד דקה אחת. זה לא אירוע טבעי בכלל. מלאך היה איתי אם הוא יצא מזה, אני מאמין שיש אלוקים".
למחרת הניתוח ראש, בבוקרו של יום חמישי י"ז באייר מוחזר הרב לביה"ח שערי צדק, מלווה בצוות רפואי של הדסה עין כרם ששהה בשערי צדק במשך יממה שלמה. בליל שישי ... כתב הרב חידושי תורה.

הכל בסדר, ברוך השם

הרופאים הירושלמיים מכירים את הרב לא מהחודש האחרון. חלקם בנים למשפחות ספרדיות ירושלמיות שורשיות. אם משכונת הבוכרים, אם משכונת רחביה. שמו של הרב לא זר להם. הם מטפלים בו מתוך תחושת שליחות. 
גם הרופאים שאינם מכירים, מצטרפים לצבא המוקירים. איך אפשר שלא. "בלי להסתכל על הסובב, רק השברים שנותרו בצלעות מההחייאה הם כאבי תופת", מתפעם פרופ' דני צבעוני, ראש המחלקה, "אבל הרב לא מתלונן ולא מוציא הגה. אנחנו שואלים אותו 'כבוד הרב יש בעיה'? הוא עונה 'ברוך השם הכל בסדר'. אנחנו יודעים שהכל לא בסדר שהוא בתוך סד של ייסורי תופת".

לימים, כשאי"ה ישוב הרב לביתו, הוא יצטרך לצרף לצבא החסידים הנלהבים שלו גם את הרופאים. ד"ר דני פינק, ד"ר מרין, ד"ר זילברמן. וגם את ד"ר דיב, מנתח לב חזה גוי שיצא לאברכים בשעת ההחייאה ואמר: "עשינו כל מה שאפשר, עכשיו תתפללו לשמים".
הצוות הרפואי מתייחס אל הרב כאל ראש משפחתם. הפמליה הנכבדה הזאת אינה נוטשת את ביה"ח. חולשים על כל הפעילות בקור רוח מופתי. מקבלים החלטות בענייני רפואה, 
מנווטים את קהל החסידים, משמשים את הרב בחרדת קודש, נחרדים לכל מוצא פיו של האבא הגדול שבארבעים הימים האחרונים טרם הוציא משפתיו פעם אחת את ההגה 'אוי' או את המילה 'כואב'. "הוא לא התלונן אפילו פעם אחת", מתרגש פרופ' ביטרן.

"שמענו את כבוד הרב ממלמל והתקרבנו כדי לשמוע", מספר הרב חיים סוויסה, "שמענו אותו אומר "אם אני ראוי, תדון אותי לכף זכות", או "אם הוא ראוי שלח לו רפואה שלמה". בהזדמנויות אחרות שמעו אותו ממלמל "תקובל ברצון, תקובל ברצון". כשאחד האחים ביקש את סליחתו על טיפול פולשני מכאיב, אמר הרב לרב מוצפי - 'כוונתם לטובה'.
באחד המצבים היותר אנושים, לאחר שאיבד את ההכרה לשש שעות ושב, שאל אותו הבן רבי יוסף: 'מה קרה אבא'. הפטיר לו האב: "אני עדיין באמצע הדין". הבן מבקש לברר אם דעתו של האב מצויה במתרחש ושואל בשם אחד המקורבים 'מה הפירוש במילים 'קו ירוק מחדש חדשים' הנאמר בפיוט בר-יוחאי. הרב מבקש פתק ורושם 'עניתי לו על כך אחרי תפילת מנחה ביום ג' האחרון'.

"נתת לי מהאוכל הזה?" שאל הרב בבעתה את הרב סוויסה, מצביע לעבר חומרי האוכל של הזונדה, אחרי שבת שלמה שבה סירב לאכול. 
"לא, לא", הרגיע המקורב הבלתי רגוע בעליל מחומרותיו של הרב לעת הזאת.

הרב נרגע. "כבר פחדתי שפיתו אותך כדי להכריח אותך לתת לי מן החלב עכו"ם הזה משום שמדובר בפיקוח נפש", הפטיר הרב.
בין טיפול לטיפול, התכבד הרב בסנדקאות. הוא התנה זאת בכך שיאפשרו לו לטבול במקווה. כל השכנועים לא עזרו. רק לאחר שביקשו בתחנונים כי יסתפק בנטילת ידיים של החיד"א שערכה כערך המקווה, נכנע והסכים.

חבל על הכסף

האם הרב מודע למצבו על פי המונחים הרפואיים? התעניינתי אצל בני המשפחה. 
"הרב מודע לכל פרט. איננו מסתירים ממנו דבר, וזאת על פי בקשתו המפורשת שכללה שני חלקים: ראשית, לא לנקוט בשום פעולה בניגוד להסכמתו. שנית, לא להסתיר כלום". אחרי התייעצויות של בני המשפחה עם הרופאים, יקרא הרב לאחד מבניו ויחקור אותו לדעת בדיוק מה תוכן הדברים שהשמיעו הרופאים.
מעורבותו מתבטאת גם בשאלת המבקרים. הוא מחליט את מי מהמבקרים, גדולי ישראל מן השורה הראשונה, הוא מסוגל לקבל בחדרו ומתי הוא מעדיף לשמוע את פריסת השלום באמצעות שליח. בין העולים לרגל ראשי ישיבת 'פורת יוסף,' דיינים נודעים, אדמו"רים ובראשם כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א והרב הראשי הספרדי הגר"ש עמאר שבינו לבין הגר"מ אליהו שוררת קירבה מיוחדת של הערכה הדדית.

בני הבית נזכרים באותו בוקר אפרורי של ניסן תשנ"ג לאחר שהרב סיים את כהונתו כרב ראשי לישראל. גבאי האדמו"ר מבעלזא מגיע לדירת הרב ברחוב כנפי נשרים ואומר שהאדמו"ר ממתין למטה ושואל אם אפשר לעלות לביקור. התשובה היתה חיובית כמובן.
האדמו"ר מבעלזא פותח בשיחה ומבקש לדעת את מחיר דירתו של הרב. לפליאת הרב עונה האדמו"ר שברצונו לרכוש את הבית. הרב תוהה ומסביר שאין בכוונתו למכור. משיב האדמו"ר שהוא יודע כי המדינה עומדת לקחת לו את הדירה שניתנה לו במסגרת תפקידו כרב ראשי ועל כן ברצונו לרכוש את הדירה ולזכות שהרב יגור בה בנחת ובשלווה. רק לאחר ששמע האדמו"ר כי לרב דירה משלו, נחה דעתו.

לאילי הון שבאים מחו"ל לבקר את הרב, הוא רומז בידו בתנועה של תרעומת ידידותית. רושם על פתק, 'חבל על הכסף, יכלו לעשות בו צדקה ליהודי'. יוצא דופן הוא המיליארדר יוסף ספרא שהרב ביקש את ברכתו. 'יש לך זכויות גדולות של החזקת תורה', לוחש הרב.
למחותנו, רבי אברהם דוויד מרבני לונדון שאומר לו "מחותן מה שלומו אנחנו דאוגים", עונה הרב, "בריך רחמנא דיהבינן לארעא ולא לכתפי". לבנו שמבקש שוב לבחון אם הצלילות ממשיכה לנצח את המורפיום, הוא מספר שהוא אוחז בדף י"ב במסכת ברכות לאחר שהתחילה מחדש אחרי הסיום.

הרבו תחינה ובקשה

איך ניתן להגדיר את מצבו נכון לעכשיו? שאלנו את פרופ' ביטרן באישור המשפחה.
"עלינו לעבור את היער ששום זאב לא יתפוס אותנו", מתאר הפרופסור בשפה ציורית משהו, "אנחנו כבר בסוף היער, אבל צריך הרבה תפילה ונסים שלא יצוץ זאב. כי בגיל הזה אין סיכוי בכלל לעבור את הדברים האלה ולשרוד ועוד להישאר בהכרה מלאה ובלא שום שיתוק".
רוב הזמן מונח צינור ההנשמה בפניו. הוצאת הצינור או הכנסתו כרוכים בייסורים. הרב אינו מבטא אותם. באחד הימים, לאחר שהיה גדוש בייסורים ומלא במכאובים והוציאו לו את הצינור, כתב לבנו הרב יוסף: "ואשבור מוטות עולכם ואלך אתכם קוממיות". הבן תהה לפירוש הדברים. הרב חייך והראה על הצינור שהוצא ממנו. על הכבלים שמסובבים אותו הגיב: "חבלים נפלו לי בנעימים".

"אני באמצע הדין", שח כאמור לבנו הרב יוסף שהתעניין בשלומו.

התעתוע מהתל בנשמות הפורחות כאן כל פעם מחדש. ממש בעת כתיבת השורות הוזעקתי שוב. המצב קריטי. בבואי לביה"ח נתקלתי שוב בקרב שמנהלים על חייו. הוציאו אותנו מהחדר. שוב בקשו להרבות בתפילות ובתחנונים. הרופאים בצעו הנשמה מלאכותית בתחיבת צינורות עד לריאות עצמן. בקרן זווית, דומעת הרבנית. 
"תבקשו, תתפללו, תרבו בתהילים, כל כך הרבה נסים קרו בזכות התפילות, שיוסיפו עוד תפילות ונזכה לנס", מפצירים בנו בני המשפחה ומחזקים את הצוות הרפואי שממשיך להילחם למען רפואתו של הרב, נגד כל הסיכויים.