ליל שבת. שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון.

השירה פורצת. מלאכים של מטה מתחברים למלאכים של מעלה,

ונשמה יתרה יורדת ומטבלת בטעם מיוחד את האויר.

 

ובבית חולים שערי צדק, יורדים המדדים.

הרב משה לוינגר, מוקף בבני ביתו, נושם את נשמותיו האחרונות,

ונשמתו נפרדת מהעולם עם קריאת שמע אחרונה.

 

יחד עם המלאכים שכה אהב, עולה המלאך של דורנו לשמי מרום. 

את פניו מקבלים גדולי האומה בשירים וריקודים. 

האבות הקדושים שהוא גאל את קבריהם גאולת עולם, 

הרב קוק והרב צבי יהודה שהוא היה תלמידם המובהק, 

והגאון מוילנא, שאת חלומו זכה להגשים

ולפתח

ולחלום עוד.

 

הוא היה איש של חלומות, אבל החלומות הרי באים מלמעלה.

בשכבנו לישון אין אנו יודעים מה לחלום, וגם בהקיץ, בשעה של עת רצון,

אין אנו יודעים איזה חלום יושפע אל תוכנו.

והוא חלם את ארץ ישראל.

 

בעת אשר שוחררו חבלי אבות, והיו שוממים ומחכים לגואל,

הוא חלם כבישים, הוא חלם ישובים, הוא חלם בתי אולפנא ומוסדות של חינוך.

הוא חלם ואף הגשים את חלומותיו.

כי אין זו חכמה רק לחלום,

החכמה היא לדאוג שרוחו של החלום תקרום עור וגידים

ותהפוך לדמות חיה, קיימת, ובלתי ניתנת לערעור.

 

הוא היה איש של מסירות נפש. מעולם לא נרתע.

מה גורם לאדם, רב צעיר בישוב מבוסס במרכז הארץ,

לקחת פתאום את אישתו, ילדיו הזאטוטים, שהקטנה מהם עוד תינוקת,

ולהיכנס עם כולם למחנה צבאי, אי שם במרכז חברון?

בין חיילים, מסביב רוצחים עם ניסיון ותעודות,

בתוך מחנה צבאי חסר תנאים אלמנטריים,

נמצא הרב לוינגר, עם משפחתו ועם עוד שתי משפחות -

ומכריז: אנחנו כאן. כאן הוא ביתנו.

 

כאן - כי כאן נמצאים אבותינו הקדושים.

כאן - כי כאן גרו אבותינו במלך כל הדורות.

כאן - כי את השטח כאן רכש כבר אברהם אבינו.

וגם יצחק כאן וגם יעקב וגם דויד המלך חי כאן וגם הרב מני.

כאן הוא ביתנו ולא נזוז מכאן יותר.

והם אמנם לא זזו.

 

מול מסירות נפש של אש, שום כח לא יכול לעמוד.

גם לא שלטון מהוסס וחסר בטחון,

שהמתנה האלוקית האדירה הזו הגיעה אליו בלי שהיה מוכן אליה,

ובלי שהוא מוכן אליה עד היום.

 

וכך קם לו הישוב היהודי בקרית ארבע, סמוך ונראה לקבר אבות,

וכך קמה קדומים וקמה עופרה וקם גם הישוב היהודי בחברון עצמה.

וכך יכולים כולנו, עד היום, להגיע אל אבותינו הקדושים,

להשתטח על קברותיהם,

לשטוח תפילה.

כי כאן היא נחלת אבותינו. 

 

לא הסכמת העמים היא שקובעת את גבולותינו ולא שיווי משקל טכני של כוחות.

אלא "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". 

ה' הוא שנתן לנו את המקומות האלו בעבר,

וה' הוא שנתן לנו את המקומות האלו בהווה,

כפי שהבטיח לאבותינו, שכאן הם קבורים.

ומי שנאחז, מי שנלחם, מי שעומד על הדברים,

הוא בסופו של דבר מי שזוכה להם.

 

עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל קשורים בקשר נצחי,

מלחמת ארץ ישראל, אותה לחם הרב לוינגר זצ"ל,

היא גם מלחמת תורת ישראל וגם מלחמת עם ישראל.

החיבור בין עם ישראל לארצו, על פי תורתו.

ההגשמה של חלום האבות, חזון הנביאים, על ידי צאצאיהם.

וההגשמה של חזונו הגדול של הגר"א, אי שם בשנות הגלות בליטא,

שראה שביום כ"ז באייר יהיה משהו מיוחד שקשור לגאולת ישראל.

 

יהיה זה עיצומו של הקרב לשחרור חבלי נחלתנו מיד האויב,

יהיה זה עיצומה של המתנה שקיבלנו, מתנת ארץ ישראל, באופן פלאי וניסי ביותר,

ויהיה זה גם יום ההילולה של הרב משה לוינגר, 

מי שחלם על ישוב חבלי ארץ זו על ידי העם היקר שלנו, 

מי שחלם על בתים וגינות, כבישים ומדרכות,

מי שחלם ונלחם על חלומותיו. 

נלחם וניצח.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.

 

 

ומה נוכל ללמוד מהרב לוינגר זצ"ל לתוך חיינו אנו:

 

הכרח יש לי להוסיף כאן עוד כמה מילים.

חלומות חולמים כולנו, בשנתנו או בהקיץ. 

אך האם נדע להגשים את חלומותינו?

הרב לוינגר הצליח להגשים את חלומותיו,

בכח מסירות הנפש שלו. 

האם נדע אף אנחנו להגשים את חלומותינו?

האם נדע אף אנו להבחין בין עיקר לתפל, 

לוותר על שטויות, 

לוותר על אשליות ההבל,

ולהלחם על חלומות האמת,

להסתכן בביקורת מבית ומחוץ,

ולהלחם על החלומות הבאים.

 

על החלום שבו כל עם ישראל מחובר לתורה ולארץ

על החלום שבו בכל בית יהודי דולקים נרות שבת, ומתקבלים מלאכי השלום בברכה ובשמחה?

על החלום שבו ספר התורה, האורית, הוא הספר של כולנו,

על החלום שבו עם ישראל בארץ ישראל חי על פי תורת ישראל.

הכח הוא בידינו, כח מסירות הנפש של אבותינו, 

 

אם נשכיל כולנו, ללמוד את המידה היקרה הזו,

מאבותינו הקדושים,

מרבותינו הקדושים, 

מהרב לוינגר זצ"ל, 

ומכל הצדיקים,

ולמסור את הנפש על חלומותינו, 

מובטח לנו שנזכה לעזרה מהיושב במרומים,

מובטח לנו שבעזרת ה' נצליח.