סיפורים לכבוד שבת
בזכות טבעת יהלום
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 25 יוני 2020 20:16
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 404
מאת: עודד מזרחי, בשבע
אסתר וואהל נולדה בעיר פשמישל בפולין בשנת 1900 למניינם. כבחורה משכילה, שידעה בין השאר שבע שפות, החלה ללמוד לתואר דוקטור בעיר לבוב - דבר נדיר ביותר אז, כשמדובר באישה יהודיה ודתית. בעת לימודיה, נפטרו שתי אחיותיה ממחלות שונות, בנוסף לאחיה שנפל במלחמת העולם הראשונה, והיא נותרה יחידה להוריה. אז החליטה להפסיק את לימודיה ולהתחתן כדי להבטיח את קיום משפחתה. היא השתדכה עם רופא בשם אברהם גינזבורג מהעיר ורשה, מרחק כמה מאות קילומטרים מלבוב.
בני הזוג עלו לארץ ישראל בשנת תרצ"ב (1932). כשהגיעו, נשלח הבעל להיות הרופא של נהלל. במשך הזמן, הריחוק מחיי היהדות העיק על אסתר. היא החליטה לנסוע לירושלים כדי לחגוג את ראש השנה ולטעום קצת יידישקייט. בעלה הצטרף אליה לקראת יום כיפור. למחרת, כאשר חזר למושב, פיטרו אותו מעבודתו.
בני הזוג עלו להתגורר בירושלים. ד"ר אברהם עבד באופן פרטי. הוא היה רופא בבית זקנים בשכונת מקור ברוך בירושלים, וכמו כן שימש כרופאו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ושל תלמידי ישיבת מרכז הרב. אסתר היתה מזכירתו הרפואית של בעלה, וגם עסקה בפעולות צדקה וחסד. באותה עת היו נזקקים רבים, אבל היו מעטים שסייעו להם באופן מסודר. היא התמסרה לעניין והיתה, בין היתר, ב'וועדת המסעדה', שדאגה באופן בלעדי למזון עבור תלמידי מרכז הרב. דבר אחד העיב על אושרם של בני הזוג: הם לא זכו לפרי בטן.
פעם הגיע הרב קוק בעצמו לפני נשות 'וועדת המסעדה' וממש התייפח בפניהן על תלמידיו: "אין לילדים שלי מה לאכול!...". הוא זירז אותן להשיג כספים היכן שרק יוכלו. הן הגדילו את מאמציהן, עברו מדלת לדלת, התרימו אפילו ברחובות, וספגו עלבונות מעוברי אורח בנוסח "מה פתאום שהבחורים יישבו וילמדו תורה?! שילכו לעבוד!". כל מי שהוציא מטבע מכיסו, קיבל סרט עם סיכה, שעליו נכתב "הוא תרם לישיבת מרכז הרב!". כך אספו פרוטה לפרוטה, ופרנסו את בחורי הישיבה.
בשלהי תרצ"ה, הלך לעולמו הרב קוק זצ"ל. השנים חלפו, וקבוצת הנשים, בראשות אלמנתו, הרבנית ריזא רבקה קוק, שכּללה בין השאר את הרבנית טייטלבוים והרבנית אסף, אשת השופט העליון, המשיכה לדאוג ללא לאות לבחורי הישיבה.
יום אחד, כשהמצב היה בכי רע, ישבו הנשים וטיכסו עצה כיצד ניתן עוד להשיג כסף. ואז קמה אסתר, הראתה לנוכחות את טבעת הזהב המשובצת ביהלום שקיבלה לחתונתה, ואמרה: "אני מוותרת על טבעתי היקרה. כך נוכל להשיג אוכל לבחורים לכמה חודשים נוספים!".
התעורר ויכוח סוער בין הנשים, אם מותר לקבל ממנה את הטבעת. חלקן טענו שאסור להן למכור חפץ כה אישי ויקר. הוויכוח נמשך, עד שהרבנית קוק, שישבה בראש השולחן, פסקה: "אם הגברת גינזבורג תורמת את הטבעת בלב שלם, מותר לנו לקבל אותה!".
הנשים התרגשו כשהסירה אסתר את טבעתה, והרבנית בירכה אותה: "יהי רצון שהיד שהסירה את עדיה מעליה, תזכה לחבוק פרי בטן!".
הטבעת נמכרה במחיר רב, וכך סופקו סעודות לתלמידים לתקופה ממושכת.
כעבור שנתיים ילדה אסתר, בגיל 39, את בתה הבכורה, חוה, לאחר שמונה שנות עקרות. לאחר כמה ימים קיבלה מכתב מאת הרבנית קוק, הכתוב על נייר מכתבים רשמי של הישיבה: "בשם ועד הנשים למען קרן המסעדה של הישיבה המרכזית הקדושה מרכז הרב, הננו מביעות לה בזה את מיטב ברכותינו להולדת בתה. בשמחה מיוחדת הננו מזכירות למעלת כבודה, כי לפני שנתיים תרמה טבעת זהב עם יהלום לטובת מסעדתנו. בירכנוה אז, כי אותה יד אשר הסירה את עדיה מעליה למען החזקתה של תורה בבית חיינו, תזכה לחבוק פרי בטן. והרינו שמחות עתה מאוד כי ברכתנו זו נתקיימה, תודה לא-ל...".
כעבור שנתיים הביאה אסתר לעולם גם את גדליה. ולאחר שלושה חודשים לקה ד"ר אברהם בלבו, והלך לעולמו.
לאחר שבע שנים התחתנה אסתר עם רבה של עכו, הרב ברוך ישר. חלפו שנים רבות, והיא ראתה נכדים מבוגרים, עד שנפטרה בגיל 89, ונטמנה בהר הזיתים.
כאשר הסופר שמחה רז הוציא את ספרו 'מלאכים כבני אדם', על חייו של הרב קוק זצ"ל, התפלא גדליה גינזבורג לראות כי סיפורה של אמו מופיע לצד צילומו של המכתב. הוא התקשר לשמחה רז, ושאל בתמיהה: "כיצד הגיע אליך הסיפור המשפחתי שלנו?!". הסופר השיב בתמיהה: "מה זאת אומרת? אנחנו גדלנו על הסיפור הזה!".