מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
לכבד, להוקיר ולאהוב!
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בראשון, 27 אפריל 2025 08:54
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 69
לכבד, להוקיר ולאהוב!
הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בעבר פנה אלי חוקר מהאוניברסיטה וביקש להיפגש, לצורך עבודת דוקטורט. האיש ניסה להבין מדוע במוסדות החינוך החרדיים כל כך מבררים, בודקים ורוצים שהילדים הבאים בשערי מוסדות החינוך, יהיו מבתים שיש בהם הרבה יראת שמים.
החוקר היה אדם דתי, איש יודע ספר. לכן ניגשתי איתו לארון הספרים, הוצאתי מסכת כתובות ודיפדפתי לדף ס"ב. "הגמרא מספרת שרבי עקיבא היה "צנוע ומעלי", אדם צנוע וטוב, גם בארבעים השנים בהם היה עם הארץ. אתה בוודאי מכיר את הסיפור המופיע בגמרא על הפועל, שעבד שלש שנים בשביל מעסיקו ולבסוף יצא בידיים ריקות"...
"כן", הנהן האיש בראשו, "הוא הלך הביתה ודן את בעל הבית שלו לכף זכות"...
"נכון. ומי היה אותו פועל?", שאלתי.
"אינני יודע".
"כתוב בירושלמי ובמדרשים, שהיה זה רבי עקיבא, בזמן שהיה עם הארץ. אז רבי עקיבא היה איש טוב גם לפני שהיה תלמיד חכם. אם כך, כיצד יתכן שרבי עקיבא, בהיותו עם הארץ, אמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"?
החוקר גירד בפדחתו במבוכה ואני הקראתי לו את דברי התוספות במקום, במסכת כתובות. וכך כותבים ה'תוספות: "והא דאמר (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, אבל מכל מקום שומר מצות היה"...
"המפרשים מסבירים שמתוך מבטו של רבי עקיבא, כשעדיין לא היה תלמיד חכם, המעורה בחברת החכמים, סבר הוא, בהסתכלות מבחוץ, שתלמידי חכמים מתבדלים מהאחרים מתוך שנאה, יוהרה וזילזול. לכן אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". אך כשרבי עקיבא נהיה בעצמו גדול בתורה וחבר ליראי ה', הבין לפתע שתלמידי החכמים שומרים על עצמם מכל השפעות האחרים, לא מתוך שנאה או גאווה, אלא בגלל פחד וחשש אמיתי", הסברתי לו, "כשאתה יושב ליד השולחן בבית, אתה יושב רגיל, עם ידים חשופות וחלון פתוח. אין לך שום בעיה שכולם ייכנסו אליך. אבל כשרופא נמצא בחדר ניתוח, הוא נכנס לבוש בבגדים מיוחדים ואוסר את הכניסה לכל מי שאינו לבוש בחלוק סטרילי, כולל מסכת בד על הפנים. מדוע? כי ישנם מקומות שכל חיידק יכול להזיק בנזק בלתי הפיך".
"כשאנחנו עוסקים בחינוך ילדינו, אנחנו שואפים ל'אזור סטרילי'. אנחנו, בשונה מאחרים, לא רוצים להכניס את עצמנו ואת ילדינו לנסיונות של הרחוב ולתת להם להתמודד. אנחנו מעדיפים שלא להיכנס מראש לנסיונות. אתה עצמך ביקשת הבוקר, בתפילת שחרית,"ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון".
"לכן, ואני אומר לך את זה באופן כללי, מבלי להיכנס לפרטים או שמות, כי הרי אנחנו מדברים כאן רק באופן כללי ותיאורטי, אנחנו מעדיפים שהילדים שלנו יתערו בחברתם של אלו שהשמחות והסיפוקים שלהם- הם השמחות והסיפוקים שלנו. שסגנון החיים שלהם יתאים כמה שאפשר לאורח החיים שלנו ושהאושר שלנו נחשב לאושר בעיניהם"...
"ואתם עצמכם- מושלמים?", הוא שאל באירוניה.
"ממש לא", עניתי בחיוך, "אבל אנחנו מעדיפים להתחבר לאלו ש'לא- מושלמים' כמותינו, מאשר להתחבר לאלו ש'לא- מושלמים' פחות.... לא מתוך זלזול באחרים, חלילה. אלא מתוך רצון שהילדים האחרים בכיתה ישפיעו על הילדים שלנו עוד ועוד מושגים רוחניים, קדושים וטהורים, אפילו יותר ממה שאנחנו, כהורים, הצלחנו לחנך את ילדינו, ולא להיפך".
זה היה נושא שיחתנו. נושא מעניין, ששווה להרחיב בו, אך הנה, למדנו ממנו גם על מידותיו התרומיות של רבי עקיבא.
&&&
24,000 תלמידי רבי עקיבא נפטרו תוך ל"ג ימים בין פסח לעצרת. מדובר בממוצע של כ727 הלוויות בכל יום. מישהו יכול להכיל את עומק הטרגדיה הבלתי נתפסת הזאת?
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם" (יבמות סב, ב).
רבי עקיבא היה זה שהטביע את יסוד ה'ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה'. הגמרא (סנהדרין קי, ב) אומרת: "אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה", ופירש רש"י: "שרגיל לזכות את ישראל". רבי עקיבא ייסד את ישיבתו על לימוד זכות על כלל ישראל ועל 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כלל גדול בתורה. אותו רבי עקיבא דרש בישיבתו ללמוד ולדקדק על כל תג ותג בתורה, עד כדי מסירות נפש. "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (ברכות סא, ב). רבי עקיבא הנחיל את מידת מסירות הנפש לתלמידיו בעצמם, וכשהם עסקו בליבון ובירור של כל תג ותג בתורה הקדושה, הם עשו זאת עדי כדי מסירות נפש, מתוך רצון להעמיק חקר בכל מילה של תורה, עד כלות הנפש.
אלא מאי? לא על חשבון השני.
חכמי הדעת מצביעים על ההדגש שבדברי חז"ל במספר מקומות, המספרים לנו ש"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא". מה הכוונה "שנים עשר אלף זוגות"? מדוע לא לומר פשוט יותר, "עשרים וארבעה אלף תלמידים"? הרי כשאנו משוחחים על כמות התלמידים שבישיבת מיר, אנו אומרים שלומדים בה 6000 בחורים ואברכים, ולא אומרים שבישיבה ישנם 3000 חברותות. הלא כן?!
חז"ל הדגישו לנו שבישיבתו של רבי עקיבא הצטיינו דוקא במידת "דיבוק חברים". לא למדו בישיבתו של רבי עקיבא, שנטע את ה"כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך" 24 אלף לומדים, אלא 12 אלף חברותות, שלמדו יחד, בזוגות. הם לא היו תלמידים בודדים, אלא דווקא חברותות, שלמדו יחד והסתדרו יפה יחד בחברותות. ובכל זאת, דוקא מתלמידי רבי עקיבא היתה תביעה גדולה יותר ל"בין אדם לחבירו"!
ומדוע? מבארים חכמי הדעת שמסורת התורה עברה לדורות הבאים דרך בית מדרשו של רבי עקיבא. הם לא היו "סתם לומדי תורה" (והאמת היא שאין "סתם לומדי תורה"...), אלא "מוסרי התורה". עובדה זו חייבה שבאי בית מדרש זה, בו נוצר והושתת יסוד התורה שבעל פה והעברתו לדורות הבאים, יעמדו בדרגה העליונה ביותר, כראוי למוסרי התורה ומנחיליה. לא מדובר באנשים "פרטיים", אלא במקום תורה שנבחר להעביר בו את התורה ממשה ועד רבי עקיבא ומרבי עקיבא ותלמידיו ואילך, ולכן נענשו בעונש כה חמור, כי לא ניתן להעביר את שלשלת התורה ולמוסרה בצורה שחסר בה מידות טובות שבין אדם לחבירו.
לא דורשים מאיתנו בימים אלו רק להבליג, לוותר, לשתוק או להעלים עין מהעלבה או 'עקיצה'. (וכפי שאמר רבינו החזון איש זי"ע: היהלום שבכתר- אמר הוא לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף יהודי). דורשים מאיתנו להעלות דרגה, 'לנהוג כבוד'. להעניק כבוד ליהודי- זו כבר דרגה הרבה יותר גבוהה.
אנו נלחמים בתקופה הנוכחית על מעמדם העילאי והמרומם של עמלי התורה המסולאים מפז, שומרי העולם ואלו ש'ונשאתי לכל המקום בעבורם'. אך היותנו נושאי ארון ברית ה' ומחזיקי הלוחות בדורינו- היא לא רק זכות, אלא גם חובה. לכבד כל יהודי, שנשמתו חוצבה תחת כסא הכבוד. בפרט כשמדובר בעמלי תורה, אלו המוסרים נפשם, אונם והונם, כל חייהם, על לימוד התורה.
"הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם". (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה, יב).
הרמב"ם פסק לנו: לכבדם, לקרבם, ולאוהבם!