מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
שינוי משמעות בקריאת פרשת בשלח
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשלישי, 08 ספטמבר 2020 08:00
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 288
הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל
אלעד
שינוי משמעות בקריאת פרשת בשלח
שאלה: בעל הקריאה צריך לקרוא בקריאת התורה "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" בצורה שתדגיש ש"ויראו" הוא מלשון פחד ויראה, אך בעל הקריאה קרא את המילה "ויראו" ללא ההדגשה, כך שניתן לטעות שהכוונה היא לראיה והסתכלות. האם עליו לחזור ולקרוא שוב את המילה כהלכה?
תשובה: א) נאמר בטור (סי' קמב): "כתב בעל המנהיג אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאף על פי שטעה בה יצא ידי קריאה, דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא והרמב"ם ז"ל כתב קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". לדעת הב"י, המנהיג והרמב"ם לא נחלקו ולשניהם א"צ לחזור ולתקן כאשר אין בטעות שינוי ענין, וצריך לחזור על טעות שמשנה את הענין, כמו חֵלב במקום חָלָב, צריך לחזור. והשו"ע והרמ"א כתבו: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו. הגה: ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו". וכתב המשנ"ב שמחזירים אפילו בדקדוק אות אחת , היינו כגון שחיסר או הוסיף איזה אות וכדומה. אבל אם טעה בנגינת הטעם או הניקוד, וה"ה אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה עי"ז, כגון שקרא לאהרן הרן (בפתח בלא אל"ף), או למצרים מצריים וכדומה, אינו חוזר. אך אם אירע שהענין נשתנה עי"ז, כגון יַעשה, קרא יֵעשה, או להיפך, או בחָלָב, קרא בחֵלֶב, או יושב יָשָב וכל כיוצא בזה שהענין משתנה, בודאי מחזירין אותו גם בניקוד.
ב) ההג"מ (שם) כתב כך ע"ד הרמב"ם: "כן שמעתי מפי ממורי רבינו שאמר בישיבה ומשמו. אמנם שום ראיה לא אמר לנו. ונוכל לומר ראייתו מדגרס בירושלמי מנין לתרגום ר' זעירא בשם ר' חננאל ויקראו בספר בתורת האלהים וגו' ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הטעמים ויבינו אלו המסורות וכו'. וקא בעי והתרגום מעכב וכו' עד אמר ר' יונה אע"ג דתימא אין תרגום מעכב טעה מחזירים אותו ע"כ. וה"ה וכ"ש לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא ומורי רבינו הסכים על ידי לראיה", עכ"ל. (ואגב, נראה דעיקר ראייתו מהא דאיתא בירושלמי דהתרגום מעכב, דאל"ה היה יכול לציין לבבלי מגילה ג,א).
ג) והנה המנהיג הביא ראיה לדבריו מדברי המדרש, וז"ל המדרש (שה"ש פרשה ב): "אמר ר' אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה, אמר ר' יששכר תינוק שקורא למשה משה לאהרן אהרן לעפרן עפרן אמר הקב"ה וליגלוגו עלי אהבה". וצ"ע רב, דהא שם לא מיירי כלל בקריאת התורה, אלא בלימוד תורה עצמי של אדם, שהקב"ה מחשיב את תורתו של העם הארץ והקטן, שלומדים בטעויות, וזה לא גרע מהלומד בהרהור שמקיים מ"ע דת"ת, ואף הכא מקיים מצוה, מפני שכוונת ליבו היא למילים הנכונות. אך מהיכי תיתי דכן הוא הדין גם בקריאת התורה, שאם טעה יצא י"ח. והנה אמנם מצינו בשו"ע ורמ"א (או"ח סא, כב): "אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך. הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (ב"י בשם הרד"ק)", והיינו שצריך לדקדק היטב גם בלימוד תנ"ך. אך אכתי לא מצינו שאם לא דקדק בקריאת התורה יצא י"ח, וצ"ע.
ושו"מ שכן העיר הערוה"ש (סי' קמב), וז"ל: " והראיה מהמדרש יותר תמוה דמדרש זה הוא בשיר השירים על פסוק הביאני אל בית היין וכו', הרי דמיירי בתנוק ועם הארץ הקוראים בפני עצמם ולא בקריאה בציבור. ועוד מה ראיה משם בשם אין יכולים לומר כהוגן, אבל הקורא למה לא יאמר כהוגן. ונלענ"ד דשניהם אמת דוודאי אם הטעות בעצם התיבה כמו כבש כשב אם ואם וכיוצא בהם, אף שאין הענין משתנה, מ"מ מחזירין אותו. אבל אם טעה בטעמים אין מחזירין אותו, וזהו כוונת המנהיג, ומביא ראיה מאהרן הרן, כלומר מדאמרינן במדרש באלו שקורין בפני עצמם אפילו בשינויי תיבות חביב לפני הקב"ה, כ"ש בקורא בתורה בטעה בטעמים וכוונת הרמב"ם הוא על שינויי תיבות", עכ"ד. ובעניותי לא הבנתי את תירוצו, דמה ענין זה שחביב לפני ה' להא דקריאת התורה, וצ"ע.
ד) ובדבר השאלה בהקורא "ויראו" במשמעות 'ראו' ולא ממשמעות 'פחדו', הנה זו ודאי טעות עם שינוי משמעות, ולכאו' עליו לחזור ולתקן. אך יתכן וי"ל שא"צ לחזור על מילים שהם לעגי שפה, שכולם הורגלו בהם ולא מבדילים ביניהם, שהרי רוב העולם אינו מבדיל בין ב' הדגשי מילת "ויראו" ומשתמשים במילת "ויראו" לב' המשמעויות גם יחד, וגם כאשר בעל הקריאה מדגיש כהלכה, רוב השומעים אינם מבינים את ההבדל ביניהם, שיתכן שבכה"ג א"צ לחזור. שהרי האשכנזים אינם מבדילים כלל בין אות א' לאות ע', ואומרים הגיית א' במקום ע' גם במקומות המשנים ממש את המשמעות (כמו "אתה" במקום "עתה"), אלא שכיון שכך מדברים ולא מבדילים ביניהם, אין זה מעכב. ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל חידש (הליכ"ש פי"ב סכ"ד) שאין חוזרים על קריאה במלרע במקום מלעיל, למרות שמשנה את המשמעות מלשון עתיד ללשון עבר, כי כך מדברים. וא"כ שפיר י"ל שמכיון ואנו לא מבדילים בין שווא נע לשווא נח, א"כ כך שפתינו ואי"ז נחשוב לטעות. וכן שמעתי מכמה בעלי הוראה.
ה) ואומר כאן דבר, שאולי הוא רק פטפוטי דאורייתא: הנה בפשטות חוזרים על טעות בדקדוק בקריאת התורה מצד חסרון הקורא. אך אולי י"ל דחסרונו מצד השומעים, שלא שמעו הקריאה כהלכה. (ובכל קריאת התורה הרי ישנם עשרה שומעים, והמבחן לזה הוא לכאו' קריאת המגילה, בהם יכול לקרוא לעצמו). ונפ"מ במקום שהקורא קרא נכון, אך השומעים שמעו שלא כדקדוק. וא"נ שאכן הוא דין בשומעים, אולי ואולי צודקת הטענה שכאשר השומעים בלא"ה אינם מחשיבים את השינוי לשינוי, משום שמבחינתם אין הבדל בין "ויראו" מלשון ראיה ל"ויראו" מלשון פחד ויראה, אזי א"צ לחזור, כיון שבשמיעתם לא שמעו הבדל.
ו) ואמנם בס' שיח תפילה של הגר"י טש'זנר (שער יד) מביא מספר דוגמאות למקומות שצריך לחזור עליהם בקריאה, ודוגמאותיו דומים לנידו"ד. הגר"י טש'זנר כותב שבפרשת ויגש (מז, יא) נמצאת המילה 'רעמסס', שהוא שם מדינה, ובפרשת שמות (א, יא) נאמר 'רעמסס' והכוונה לעיר, והניקוד שונה ביניהם והמשמעות משתנה בין עיר ומדינה. ובשמות (א, יב) נאמר: "וכאשר יענו אותו", וה'יענו' בשוא מלשון עינוי, והקוראו בפתח הוא מלשון עניה, וכן בפרשת עקב (ח,ג) "ויענך וירעיבך" שצ"ל בשוא, מלשון עינוי, וכן 'ויראו' שבסוף פרשת משפטים (כד,י) שהוא בשוא נח, מלשון ראיה, ובפרשת כי תשא הוא בשוא נע מלשון יראה ופחד. ועל כל אלו כתב שצריך שצריך לחזור, משום שינוי המשמעות שבהם. (ועי' אשל אברהם להגאון מבוטשטאש, סי' קמ"ב).
והגר"ע אוירבך כתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בס' מנשים באהל, עמוד קכא) שבדגש המשנה את המשמעות, כמו "ידמו כאבן" שבשירת אז ישיר, שללא דגש משמעותו לשון דמיון ועם דגש משמעותו שתיקה, שהדבר מעכב בקריאה(!). ועי' שו"ת שערי חיים ח"ב סי' נו.
ז) ואמנם שאלתי השבוע (באמצעות שליח עושה שליחותו, הרה"ג רבי מרדכי רובינשטין) את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, וכתבתי לו דמחד י"ל דחוזר משום שינוי המשמעות, ומאידך י"ל דכיון שהעולם אינו מחלק בזה הוי כלעגי שפה מקובלים וא"צ לחזור ע"ז. מרן שליט"א חכך בזה טובא ולבסוף אמר שאם אפשר לחזור- עדיף לחזור.