מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
למי שייך הקדיש שלפני מפטיר
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשלישי, 08 ספטמבר 2020 07:15
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 404
שאלה:
הקדיש שאחרי שביעי בשבת , האם יכולים הציבור להגיד אותו יחד עם המפטיר או שהוא בלבד יכול לאומרו?
תשובת הרב ש. ב. גנוט שליט"א
לשואל הנכבד שלום וברכה
בספרי 'ויאמר שמואל' עסקתי בנידון שאלתך, ואני מעתיק את דברי מהספר שלי בענין זה
למי שייך הקדיש שלפני "מפטיר"?
יש לדון בשייכות הקדיש הנאמר קודם ה"מפטיר", האם שייך הוא לבעל הקורא או לאבלים רח"ל. ובזה החילותי בס"ד:
א] מקור קדיש זה: התוספות (מגילה כ"ג א') כתבו: "אחר שנסדר הש"ס תקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה לבין המפטיר, שתקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר, להודיע שאינו ממנין השבעה". וכ"כ הרא"ש (שם פ"ג סי' ד').
והברכ"י (או"ח קמ"ג, א') הביא בשם תשובת ר"י מיגש כת"י שתקנו לומר קדיש זה כדי להפסיק בין קריאת התורה לקריאת הנביא, ומשום כבוד לתורה, שלא יראה שדחה את התורה והעדיף את קריאת הפטרת הנביא על פניה. שעל כן לא אמרו קדיש זה בשני וחמישי, בהם לא מפטירים בנביא. ועי"ש בטעם שלא אומרים קדיש זה במנחה של יו"כ ותשעה באב, לאחר קריאת התורה ולפני קריאת ההפטרה.
אמנם באליה רבא בדיני ט"ב, וכפי שהביא בשמו בשערי אפרים (להגרא"ז מרגליות, שער ז' סי' ל"ח), כתב שאומרים קדיש זה גם בשני וחמישי, כמש"כ רש"י בספר הפרדס דאין לך קריאת פסוקים שאין מקדישין לאחר מכן. וכ"כ בשם הרוקח.
ונראה להוכיח כך, שבנוסף לאמירת הקדיש כדי להפסיק בין הז' קרואים והמפטיר, או בין המפטיר להפטרה, אמרו כן משום אמירת קדיש על פסוקי תורה, מדברי שו"ת הריב"ש (סי' שכ"א) שכתב שמנהג ארגו"ן וארצות נוספות שבכל ימי הקריאה אומרים קדיש לאחר קריאת כל ספר וספר, ורק בשבת במנחה וביה"כ מאחרין מלומר הקדיש עד לפני שמונה עשרה, מפני שאם יאמרו קדיש מיד לאחר קריאת התורה, לא יוכלו לשוב ולומר קדיש סמוך לתפילה, כיון ש"אשרי" אומרים קודם קריאת התורה. ורק בזמנים שאומרים "אשרי" אחר קריה"ת, אומרים קדיש אחר קריאת הספרים, ושוב אומרים קדיש לאחר "אשרי".
ומדברי הריב"ש נראה ברור שאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, ולכן כשאין אמירת פסוקים לאחר קריאה"ת, ממתינים עם הקדיש להסמיכה לתפילה. ואי אפ"ל שריב"ש ס"ל כסברת הר"י מיגש, דהא לדעתו אומרים קדיש אחר כל קריאה בתורה, הגם שאח"כ יקרא שוב בתורה, וכתב ג"כ שגם אחר קריאת ר"ח וחנוכה אומרים קדיש, ובקריאות אלה אין מפטירים בנביא, כמובן.
וכ"נ מדברי הפרמ"ג שכתב שאם שכחו לומר הקדיש קודם המפטיר, אין לאומרו אחר המפטיר, מפני הבאים כעת שיטעו שלא קראו במפטיר, עכ"ד. וא"נ דכל ענין הקדיש הוא רק משום הפסק בין הז' קרואים להמפטיר, א"כ ודאי שלא יאמרו קדיש זה אחר המפטיר, באשר כה"ג לא נוכל להפריד בין הדבקים, כיון שהמפטיר כבר נקרא.
נמצא שישנם ג' טעמים לאמירת הקדיש: א] קדיש לאחר אמירת דברי תורה. ב] כדי להפסיק בין ז' קרואים למפטיר. ג] כדי להפסיק בין המפטיר להפטרה.
ב] ואחר שלמדנו שישנם ג' טעמים לאמירת קדיש זה, ישנם צדדים בשאלה על מי הוטלה אמירת הקדיש. א] האם הקדיש הוא חלק מקריאת התורה, כשם שקדיש שלפני ברכת "יוצר אור" והקדיש שאחר "שמונה עשרה" הוא חלק בלתי נפרד מהתפילה, שאדם שאינו הש"ץ אינו יכול לאומרה. ב] האם הקדיש הוטל על העולה השביעי, המסיים את מנין ז' הקרואים. ג] האם הקדיש הוטל על עולה המפטיר, הבא לאחר מנין ז' הקרואים. (והעולה למפטיר הוא הרי גם העולה להפטרה). ד] האם קדיש זה לא הוטל על איש, שמאחר שאינו חלק מקריאת התורה, ויסודו רק להפריד בין הדבקים, אזי כל אחד יכול לאומרו. (ולכן אפשר שבעל הקורא יאמרו, או העולה לשביעי או למפטיר, או רב ביהכנ"ס, או אבל ל"ע, או בעל יא"צ).
והנה גם א"נ כצד א', שהקדיש הוא חלק מקריאת התורה, עדיין י"ל טובא שאינו מוטל על בעל הקורא, כשם שקדישי התפילה מוטלים על הש"ץ. דשאני ש"ץ שתפילתו הוא חלק מתקנת התפילה, ומקורו מזמן רבן גמליאל כדאיתא בש"ס. ומשא"כ בעל הקורא קורא בתורה רק בכדי שלא לבייש את אלו שאינם יודעים לקרות ונועד לאלו שאינם בקיאים בקריאה, והיא תקנה מאוחרת טובא. ועד ימינו ישנם קהילות שבהם כל העולה לתורה קורא קריאתו בעצמו. וממילא אין כל תוקף לבעל הקורא. אלא א"כ נאמר שהוא בדוקא אומר את הקדיש משום "הסדר הטוב" ומפני שלא יתווכחו למי שייך קדיש זה. והנראה בזה, וכדלקמן:
ג] בשערי אפרים (שער י' ט') כתב: "אחר שסיימו הסדרה עם המשלים האחרון מכסין הס"ת במעיל ואומר הש"ץ חצי קדיש. ונוהגין שאם המשלים יש לו יא"צ ביום זה, אז הוא זוכה באמירת הקדיש הזה, ויש נוהגין כן גם אם המשלים הוא אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו", עכ"ל ועיש"ע. ובס' שיח תפילה ובעוד ספרים הוכיחו מדבריו שהקדיש שייך באופן עקרוני להש"ץ, היינו הבעל-קורא. אלא שגם להמשלים, שקיבל את העליה האחרונה שקודם המפטיר, ישנה זכות באמירת הקדיש, אך לא לסתם אדם מן הציבור. וביאר שם בשיח תפילה דנראה הטעם בזה שהקדיש שייך לזה שקרא את הדבר המחוייב בקדיש, והיינו בעל הקורא, ובזה עדיף הוא שעלה כעת לתורה. אך כשהמשלים יש לו יא"צ או שהוא אבל, ראוי ליתן לו הקדיש שהוא לע"נ הנפטר, עכ"ד.
והנה אם כנים דבריו שהקדיש שייך לבעל הקורא, והוא מפני שכעת קרא הוא את פסוקי התורה, אזי שפיר י"ל דאין בזה שום שייכות להאבל אשר לא עלה לעליית השביעי ("המשלים"), דמהיכ"ת שאבל יקרא את הקדיש השייך לקריאת התורה שנקראה זה עתה.
אולם לדעתי כוונת השערי אפרים דהש"ץ דידן הוא הש"ץ דשחרית (וכפי שבכל הליכותיו ומנהגותיו שם דקורא להש"ץ, היינו הש"ץ דשחרית) או לגבאי העומד על הדוכן (וכמו שכתב שם שהש"ץ עושה "מי שברך" ומחלק את העליות. ואולי בזמנם גם הש"ץ היה הגבאי), ואין שום הוכחה שהש"ץ שדיבר בו השערי אפרים הוא בעל-הקורא. ואם כן אזי נמצאנו למדים שקדיש זה ראוי לאומרו מי שיאמרו, ואין בו שום שייכות לסדר קריאת התורה ולפסוקים שקראו עתה. ורק למען ה"סדר הטוב" נהגו שהש"ץ דשחרית או הגבאי אומרו או שאומרו העומד זה מכבר ליד הס"ת, והיינו המשלים שעלה לשביעי. אך לאמיתן של דברים היתה אפשרות שכל אדם אחר יאמרו, ושפיר אפ"ל שאחד האבלים יאמרו, גם אם לא עלה לשביעי, כיון שהקדיש אינו שייך לקריאת המשלים דוקא.
ואכן שפיר מצינו בס' ארחות רבנו (ח"ג עמוד רט"ז) ששמע בשם מרן החזו"א זצ"ל שקדיש זה יאמרנה רק מי שיכול לומר קדיש יתום, ושם ח"א (עמוד ע"ב) מובא שהורה מרן ה"קהילות יעקב" זצ"ל שאם יש שם אבל הוא יאמרנו והסטייפלר עצמו אמר קדיש זה כשהיה בעל יא"צ, אף שהיה שם אבל.
ונראה כוונתם ז"ל כמו שנתבאר, שאין הקדיש קשור כלל לסדר הקריאה, העולה או בעל-הקורא, וניתקן להפריד בין הדבקים, בין הז' קרואים למפטיר או בין המפטיר להפטרה, ואחר תקנה זו איכא התקנה הנודעת שאחר כל שמיעת פסוקי תורה וד"ת אומרים קדיש, וקדיש זה נתקבל שאומרו יתום, אף שמעיקר הדין לאו דוקא יתום צריך לאומרו. וממילא ה"ה בקדיש זה, הנאמר אחר קריאת פסוקי תורה, דהוי ככל קדיש יתום וע"כ האבל צריך לאומרה.
וכעת חיה זכינו לאור ספר "ירושתנו" (עמודים קי"ג-קכ"ה) ובתוכ"ד ציטט שם הכותב הנכבד הרב"ש המבורגר מקורות רבים ונאמנים בהם נראה בס"ד כדברינו, שהש"ץ אומר הקדיש ולא בעל הקורא, כגון דעת ר' עמרם גאון בסדר רע"ג עמוד ע"ז, מחזור ויטרי סי' צ"ט והמאירי והמרדכי ועוד רבים. וברמב"ם בסדר התפילות בס"ס אהבה כתב: "שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפילה, ואחר כל תפילה, ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש, וכשישלים לקרות בתורה, ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים, כשיגמור תחנוניו יאמר קדיש". ואמנם מנגד מביא שם הרב"ש המבורגר להקת ראשונים ופוסקים חשובה עד למאד, שכתבו בפירוש שהמנהג שבעל הקורא אומר הקדיש (וביניהם המהרי"ל והב"י ועוד).
ד] והנה הסוברים שהאבל אומר הקדיש, מתבססים על דברי שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' קע"א, שכתב וז"ל: "קניית המצוות אין אני מתיר בכאן לקטן אלא לקנות ההפטרה, אבל לקדיש בתורה ולתפלת ערבית בליל מוצ"ש, איני מתיר עד שיהיה גדול וכו' בן י"ג שנים". וכ' בשו"ת אגודת אזוב שמדברי התשב"ץ נראה שאין הקדיש שייך להש"ץ או להקורא, כי אם להאבלים. דאי היה שייך להש"ץ, ולבעל הקורא, בלאו הכי לא אפשר בקטן, שאינו קורא בתורה. ובשד"ח העתיק דבריו, וכן העתיק הגר"ש ואזנר בשבט הלוי ח"ח ובס' פני ברוך.
ואולם בס' שיח תפילה ובס' שערי זבולון נקטו שודאי שטעות סופר הוא בתשב"ץ, ובמקום "לקדיש בתורה", צריך לגרוס "לקרות בתורה", וממילא אין כל מקום לדיוק האגודת אזוב. וכ' דאף א"נ דאי"ז ט"ס, עדיין י"ל דאין ראיה להעלות עולים רבים. יותר מז' קרואים.
ואכן צדקו דברי בעל שיח תפילה ושערי זבולון. באשר קיבלתי כעת את כתב ידו של התשב"ץ ח"ג (שי"ל זה עתה ע"י הרב יואל קטן, שנהג בי טובת עין בהכת"י הנ"ל), ושם נכתב: "לק' בתורה". כך ששפיר י"ל שטעו לחלוטין בכך שפתחו את המילה כ"לקדיש בתורה", כאשר פשטות הענין מורה שצ"ל "לקרות בתורה". וממילא אין שום ראיה מדברי התשב"ץ שהקדיש שייך להאבלים ולא לבעל הקורא, ודברי המשייכים אותו לאבל בדוקא, נפלו לכא' בבירא.
ה] ישנו טעם נוסף, האוסר על האבלים לומר קדיש זה, והם דברי הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל ("ירושתנו" שם, בשם מו"ר הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א) ומו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה ח"א פי"ב) שמאחר וקדיש זה נתקן עבור כל נשמות הנפטרים (שלא אומרים עליהם קדיש, ההוספה בשם הגרשז"א) ואם יאמרנו האבל, יכוין לע"נ מי שהוא אבל אחריו, לכן עדיף שיאמרנו הקורא. ומ"מ נקיט הגרשז"א שאם האבל עלה ל"אחרון", יכול לאומרו.
ו] ומצינו שבקהילות רבות, וביחוד בקהילות ספרדיות, נתנו קדיש זה לאבל בדוקא, עיין שו"ת ויקרא אברהם בסופו שכן נהגו בזמנו בא"י ובלוב, והבן איש חי בתורה לשמה סי' כ"ב נקיט שקדיש זה הוא כקדיש יתום, ומ"מ הוא קנין העולה למפטיר ויכול לכבד בו את כל החפץ ביקרו. וכן מנהג קהילת השאמים בתימן, שהוא כקדיש יתום (סידור כנסת הגדולה עמו' רי"ב), וחלק מקהילות החסידים בחו"ל. וכ"כ בשערי אפרים ש"י ס"ט ובספרו מטה אפרים (ק"י ש"ג ס"א) שנהגו אצלם שהקדיש שייך לבעל היא"צ, ובתנאי שעולה לתורה באחד מן העליות. וכן נהגו בהונגריה, (כמובא בשו"ת לבושי מרדכי ח"ג ק"י) שהוא כקדיש יתום, וכן התפשט בקהילות רבות ושונות. חלק מהקהילות נהגו ליתן הקדיש רק לבעל יאר"צ, וחלק נתנו לאבל, וחלק נתנו רק לאבל שעלה לתורה או שעלה לעליות האחרון, או לעליית המפטיר. ויש בזה מנהגי קהילות רבות לאין קץ. וישנם בפנקסי קהילות וספרים שכתבו בפירוש דרק הש"ץ או בעל הקורא אומרם.
ז] לסיכום הנלענ"ד: תקנת קדיש זה נתקנה להפריד בין הדבקים (הז' קרואים והמפטיר, או קריה"ת וההפטרה בנביא), בנוסף לאמירת קדיש על ד"ת. והגם שמצינו במקומות וספרים רבים שבעל הקורא אומר קדיש זה, עדיין אי"ז מדין קריאה או מזכויות העולה, ונהגו כן למען הסדר הטוב. ואכן במקומות וספרים רבים מובא דהש"ץ דשחרית אומרה. ומ"מ מאחר שישנו בקדיש זה גם בחינה של קדיש על ד"ת, אשר נמסר ליתום (כדי שיזכה את הציבור במצוה, וגרימת המצוה תעלה לע"נ הנפטר), לכן ישנם רבים שנהגו למוסרו ליתום, בדוקא או לאו בדוקא. ונמצא שאין מסמרות בדבר, וגם לא היתה כלל קפידא בזה בעם ישראל, וחזינן שגם בקהילות חשובות בתבל החליפו את אומר הקדיש לפי הזמן והשתלשלות הענינים (עי' בזה בתורה לשמה ובויקרא אברהם ובירושתנו הנ"ל), ואין בזה שום דין או מנהג קבוע ונודע.
ע"כ נראה שבכל ביהכנ"ס יקבעו לעצמם בנחת רוח מי יאמר קדיש זה, ואין שום הכרח שדוקא בעל הקורא או האבל יאמרו, ויתגדל ויתקדש שמיה רבא. ואף דהגר"י מרצבך והגרש"ז אוירבך כתבו שקדיש זה נתקן לע"נ כלל הנפטרים. ראשית, אין שום הוכחה לדברים אלו מדברי עשרות הפוסקים והספרים שעסקו בנדון. וגם אם כך הוא, עדיין אפשר להורות להאבל לכוין בהקדיש בכללות לע"נ כל הנפטרים, ועצם הקדיש יוקדש לכל הנפטרים, וגרמת עצם האמירה, שהוא ולא אחר אומרה, תהיה לנפטר שהוא אבל אחריו. זאת ועוד שכבר הבאנו בכמה מקומות דברי אחי המהר"ל מפראג בספר החיים שעצם אמירת קדיש ע"י בן משפחה שנלב"ע מועלת להנפטר, בזה שאומר הקדיש מקבל עליו את פטירת קרובו באהבה ורוצה שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, והכל שריר וקיים.
בברכה רבה
הרב שמואל ברוך גנוט